יאיר עוזרי

הרשה לי , מכובדי ר' אדיר, לצטט תחילת פרק לו בחלק ב' של מו"נ : "דע כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה'.. באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה ואחר כך על הכוח המדמה וגו' " וכן תחילת פרק לז (שם) :"אתה צריך להתעורר על טבע המציאות בעניין השפע האלוהי הזה המגיע אלינו וגו' ". מכאן נראה לי שהנבואה היא מצב טבעי ולא על דרך הנס (כמובן שברור לנו שהאדם יינבא רק ברצון ה', על זה אין חולק)

מבלי להיכנס לגופו של הדיון הנכבד, הריני מבקש אך להעיר על משפט קצר שציטט ר' אדיר ממו"נ חלק ב' פרק לב בעניין השקפת תורתנו שהיא ההשקפה השלישית. "שאנו סוברים כי הראוי לנבואה המתכונן לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם" עכ"ל. ר' אדיר הסיק שהתנבאות הנביא שהכשיר עצמו היא כעין כל הניסים. אולם ,לדידי, כאשר אני מעיין בהמשך דברי רבנו שכתב: "והרי הדבר הטבעי שכל מי שראוי כפי טבעו והוכשר כפי חינוכו ולימודו- יתנבא. והמנוע מכך הרי הוא כמי שנמנעה תנועת ידו כירבעם" עכ"ל, אני מבין שדווקא מניעת ההתנבאות היא כעין מעשה ניסים ואילו ההתנבאות האפשרית היא טבעית.

@אייל זר לא פשוט להביא מקור ספציפי. בתור אחד שחי את משנתו של הרמב"ם כבר למעלה מ-50 שנה אוכל לומר שמי שילמד את מורה נבוכים כמה וכמה פעמים יווצרו אצלו תובנות ומוחו יתבהר לאיטו באופן שיוכל להתמודד עם הקושיות שאתה מציג. אפנה אותך למו"נ חלק שני פרק כ"ט לקראת סופו (עמוד רל"א מהדורת קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק). כן מומלץ לקרוא בעיון פרק נ"א בחלק שלישי בקטע הנושא את הכותרת 'הערה' בעיקר בעמודים תח-תט.

אנסה להשיב לשואל הנכבד בדרך של דוגמא. אם אדם קרב את ידו לאש קיימת ונכווה. האם יחשוב שחלה התפעלות אצל האש וכתוצאה מזה שרפה את ידו. אף בענייננו הדבר דומה. השכר והעונש ועוד אירועים או תוצאות הנראות לנו הוטבעו בעולם עם בריאתו (ואפילו בין השמשות. וד"ל) . האדם במעשיו לכאן או לכאן הוא אשר יוצר את השינוי אצלו .

הואיל והשלים רבנו את הרעיון במילים "שהן מיישבין דעתו" מובן השימוש המילה "ביאור". היינו , שלא די "לידע האסור והמותר" אלא גם להבין את משמעות העניין ו"ביאורו"

הלכות ממרים פרק ב' הלכה [י] (ו): הרי שגזרו בי"ד גזרה ודימו שרוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרו אותה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הציבור, הרי זו בטילה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה"

ב'אגרת בוכים' מסופר שבגיל 13 למד והשתלם במלאכת הצורפות. היה אומן במלאכתו במלאכת החריטה ,הציור והפיתוח ופרנס עצמו עד גיל 29 ומאז השקיע עצמו ורוב עיתותיו בקנין עולמו הרוחני. מיני אז , רעייתו עסקה ביום ובלילה במלאכת הריקמה והתפירה ועזרה לו בכל מאמצי כוחה. לא רצה לקבל הקצבה מקופת הקהל אלא הסתפק במועט מאגרות השחיטה המגיעות לנושא משרה זו ובמעט אגרה מכתיבת שטרות בין בני אדם. בכל יום ה' היה מעלה תכשיטים שעשה באותו השבוע אל הגויים הסוחרים

א. אני מניח שברור לנו שאין חשיבות ר"ח כחשיבות חג הפסח. הפסח נקרא 'מועד' משא"כ ר"ח. ב. הואיל וגם רבנו מודע לזה. לכן ,נראה לענ"ד, שבשל כך דייק בלשונו ובראש ההלכה ז' בהל' חנוכה לא הזכיר פסח בצמוד לר"ח כאשר התייחס לעניין קריאת היחיד. נכון שגם בפסח זהו מנהג ולפיכך אין מברכים ואין גומרים כמו שמשמע מהתלמוד בסיפור של רב שנקלע לבבל. ולכן שיתף ןהזכיר פסח ור"ח בצמידות רק לעניין דילוג (בהל' חנוכה) ולעניין ברכה (בהל' ברכות ).

עיינתי בדברים הנ"ל ואף קראתי אותם במקור בדברי רבנו ועדיין נשארתי מסופק אם אכן המסקנה נחרצת ומוכרחת שהיחיד לא יקרא הלל בשאר ימי הפסח. הואיל ורבנו דייקן בלשון הזהב שלו הייתי מצפה שיכרוך את ראש חודש וימי הפסח בכריכה אחת בראש הלכה ז' בהל' חנוכה ואז היה ברור שכשאמר יחיד לא יקרא כלל זה היה תופס גם לפסח. מהעובדה שהזכיר פסח בסוף הלכה זו ורק השווה ביניהם לעניין דילוג וגם בהל' ברכות השווה ביניהם לעניין שאין מברכים על ההלל, ליבי אומר לי שבכך החריג את עניין קריאת היחיד , דהיינו שדווקא בר"ח יחיד לא יקרא וגם זה לכתחילה שהרי הוסיף וכתב ואם התחיל ימשיך עד הסוף אבל בדילוג.

חח.. נו. עכשיו יש לך הזדמנות נאותה לתקן לשונך ולהגות נכונה כפי שיהודי תימן המקוריים עדיין הוגים ואז תרגיש בנוח. תשאיר את הניקוד על מכונו ואל תחשוש. במצבך הנוכחי אתה צריך להרגיש לא נוח גם במילים הבאות: מיטה - מיתה. ענבים- ענווים. משכר- משקר . ועוד..

אכן יש חומר רב על סבי ושל סבי. פרסמתי את רובו בספר שהוצאתי לאור לפני שנה וחצי בשם "עוז ושלום" ניתן לרכשו אצלי או במכון מש"ה. יש ברשותי חומר נוסף מעזבונו

לגבי הסיפא בדבריך. כתבתי שהשולח הוא סבי. גילו בעת כתיבת השאלה היה 52. הוא היה תלמיד מובהק של מארי . קאפח הישיש ומארי יחיא אלאביץ' והוסמך על ידם התכתב באופן תדיר עמם בשו"ת בענייני הלכה והשקפה. רמבמיסט מובהק ואמיתי אין לי מושג מדוע פנה בעניין זה דווקא למארי יוסף. את המסמך מצאתי שנים לאחר מותו של סבי.

תלמיד הרמב"ם הנכבד הצגתי העתקו של מסמך מתוך הנחה שיבואו עליו תגובות מצד החברים המלומדים. אין בכך כדי לומר 'כזה ראה וקדש'. אולם, לו עיינת היטב במסמך חושבני שהיית מגלה שני דברים: .א. המסמך נכתב ב-1942 בתימן הרבה לפני שמי שקראת לו 'חבר בסניף' היה קשור לזה ב. הרי צויין במפורש שדין התלמוד שהבת אינה יורשת וזה תואם את מה שנאמר לעיל על ידכם. לגבי פרקטיקה במקרים פרטניים זו בדיוק הסמכות של מורי הדור לפעול גם בשונה מהדין התלמודי בפרט שאין בזה עבירה על איסור. נדמה לי שגם בדברי ר' אדיר היה נשמע שבסיטואציות משתנות של דורנו ניתן לבצע התאמות

בהקשר לנושא הנדון ברשותי מסמך מקורי שמצאתי בעיזבון מו"ז ר' שלום עוזירי זצ"ל שהיה אב"ד בעיירה מנאכ'ה שבתימן. בשנת תש"ב שלח הוא שאלה למארי יוסף קאפח לצנעא. וז"ל השאלה: יורנו מ"ו יוסף ן' מ"ו דוד ן' מ"ו הישיש זת"ל ולכ"י, אם האיש חייב להפריש לבתו מדור בחייו, וכן אם האחים חייבים ליתן לאחותם הנשואה מדור בבית אביהם. והורנו מקום כל דין ודין, ותשובתך הרמתה מהרה תצמח. תשובה : ידי"ן הי"ו. דע כי מן הדין אין חייב האב להפריש וגם אין האחים חייבים ליתן לה כלום ,שדין תורתנו הקדושה במקום ברא- ברתא לא תירות. אבל נהגו אצלנו שהאחים חייבים ליתן לה מדור בבית אביה כדי לעשות לה נחת רוח שלא תלך ליטול ירושה בדין הערכאות. כל זאת באתנו על לא שמרנו בריתו עד שהגלנו והוצרכנו לירוא ממנהגי הגויים, כמו שעשו ג"כ אחינו האשכנזים שפסקו שחייב האב לצוות ליתן לבתו כדיני זכר וכל זה כדי לעשות לה נחת רוח. ע"כ.

אכן גם אנוכי חשבתי להגיב בדיון אחר בפורום בעניין זה ולהציג את הדיוק מדברי רבנו בהקדמתו לחיבור : "בדין מדיני ישראל" שאכן הכוונה שאדם הרוצה לידע כיצד לנהוג הלכה למעשה אינו צריך לשום חיבור אחר. אולם אם אדם רוצה לידע לשם השכלתו כיצד הגיעו חכמים לתוצאה של דין זה או אחר יכול שיעיין בפירוש המשנה לרבנו שהוא אכן מיצוי של הדיון התלמודי. חשבתי להאיר עוד פן באפשרות של ההזדקקות לעיון בתלמוד מזוית נוספת והוא כדי לדעת לסתור סברות שיצוצו בראשם של אחרונים היפך הפסק ויאמרו שבכגון זה לא דברו חכמים. אתן דוגמא מובהקת ממסכת מגילה (ל"ב, ע"א בראש הדף) אודות הכלל שהקורא פותח ורואה ומברך , כלומר שהוא מברך וספר התורה פתוח והכתוב בו גלוי לעיניו. והנה אנו רואים ,לתמהוננו ולתדהמתנו, שרוב רובם של יהודים שומרי תורה ומצוות עושים ההיפך וכאשר אתה שואלם לפשר מעשיהם רובם לא יודעים אולם יש כאלה שמשיבים 'כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה' לכן חשוב שנדע את מהלך התלמוד בעניין ונשיב להם שכבר בזמן התלמוד היה מי שהעלה סברא זו ודחו אותה חכמים מההלכה. [כבר היה לי בעבר ויכוח עם 'בעלי בתים' (רובם 'ספרדים') ולא עזר לי שהצגתי בפניהם את פסק התלמוד ואח"כ את לשון רבנו ולא הועיל. גם כאשר הבאתי את דעת השו"ע בסימן קל"ט כדעת רבנו לא הסתפקו בכך. נאלצתי להביא בפניהם את פסק הרב עובדיה יוסף ב'יביע אומר' ועמדו משתוממין. אולם למרות כל זה רובם ככולם לא שינו ממנהגם לכסות הספר בעת הברכה הראשונה.]

עקבתי בדריכות אחר המו"מ כמעט ולא התערבתי, כי כבד הוא ממני. אולם הערה קטנה. כאשר אני רואה ושומע את האנטישמיות ההולכת וגוברת בכל ארצות הגויים, כאשר רואים את המגמות לדחוק את היהודים מהאפשרות לקיים חיים אמתיים ע"י חוקים נגד המילה והשחיטה וכן הגבלות על כיסויי ראש , אני נזכר בנבואת יחזקאל (כ, לד): "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ( וכדי שלא יבוא הרוצה לעקם המקרא ולפרש שהסיפא המודגשת מתחברת למילים "אשר נפוצותם שם", לכן הונח טעם האתנחתא מתחת למילה "בם" ללמדך שהסיפא המודגשת כאן מחוברת לרישא "והוצאתי אתכם.... וקבצתי אתכם... בחמה שפוכה" .

צר לי מכובדיי, אינני יכול להסכים לכך שיש דינים שונים לבן חו"ל לעומת בן א"י. במקור שהביא תלמיד הרמב"ם מהלכות מלכים ,שממנו הסיק שיש התייחסות שונה כנ"ל, ההבנה ,לענ"ד, שגויה. יש לקרוא בעיון את הטקסט וממנו יוכח שמדובר בארצות שכובשים והם ,בעצם, הופכים להיות חלק מא"י ומכוח זה מותר לגור שם. מזה נקיש ונלמד שבמקום שהוא בשלטון של אינו יהודי האיסור נותר כשהיה. אין להקיש מההיתר ללמוד תורה בחו"ל (רק כשאין אפשרות כזו בא"י) שזהו לפרק זמן מוגבל שבסופו חוזר הלומד לממש את לימודו ולקיימו בארץ הקדושה , ולהסיק מכך היתר לגור לצמיתות בחו"ל כדי לשמור את התורה. ויסלחו לי חבריי על כך שאינני מקבל את הטענה שאין אפשרות לקיים חיים יהודים אמתיים בארץ ישראל יותר או שווה מאשר בחו"ל. והבוחר יבחר.

מקבל את הערתכם לגבי אי הרלבנטיות של נגיעה בדבר. ברור שמקובל עלי הציטוט מסוף דברי רבנו ב'קידוש החודש' עדיין לא ראיתי בדבריכם הוראה מרבנו להתיר ישיבה של קבע בחו"ל או אפילו הגירה לתקופה קצובה אלא לשם פרנסה (כפי שהוא עצמו עשה ברדתו למצרים) או ללמוד תורה (במקרה שאין בא"י אפשרות ללמוד תורה, וזה לא המצב בימינו) או לשאת אישה. אם כבר להיות נאמנים לרבנו וברור לכם שאין יישוב בארץ או חברה שניתן לקיים בה חיים יהודיים קבלו את המלצת רבנו שאמר ללכת לישב בדד במדבר . ברור שהתכוון במדברות של א"י אם היה לדעתו מותר לצאת לחו"ל מדוע לא הציע אפשרות נוספת כזו. אי אפשר לקחת את חצי משפט "ואפילו בעיר של גויים" כדי להצדיק טיעון שהוא הפוך מהחצי הראשון של המשפט "בארץ ישראל" . ואני שוב טוען שהמציאות שנטענת בדיון זה שלא ניתן לקיים חיי יהדות אמיתית בארץ הקודש אינה נכונה.