במאמר זה נשפוך אור על מחלתו האנושה של תיאטרון הכומרים הדרדעים השכירים, נחל מאמר זה בפירושו של רס"ג בעניין חובת קבלת התוכחה, משם נעבור לתיאור מכת האכזרי האנושה שהקב"ה הנחית על המינים וצאצאיהם במלחמת-העולם-השנייה, ולבסוף נגיע לתיאטרון הכומרים הדרדעים השכירים בראשותם של קאפח וערוסי, כי כמו שתבינו להלן יש קשר ישיר בין המינים האירופים השחורים לבין שחקני תיאטרון הדרדעים השׂכירים, והוא: החרבת דת האמת בדרכי התוהו וההבל, אשר נובעת גם מטמטום וסכלות וגם מנהייה אחרי התאוות, אשר גרמה לשחקנים רבים בתיאטרון הלז להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים.
נחל אפוא בפסוק ממשלי (כט, ט): "אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא" (מש' כט, א), ושם פירש רס"ג: "אִישׁ – המקשה עורפו מן התוכחה יישבר לפתע ואין לו מרפא", וראש הדרדעים השׂכירים הסביר שם: "ועניין איש תוכחות, שאינו מקבל את התוכחות".
והוסיף שם רס"ג בפירושו הארוך:
"אם הייתה קשיות העורף בדבר מענייני העולם-הזה עד שאינו שומע למחנכו או לרופאו או לרבו או למלכו יהיה השבר מאותו המין [כלומר ששִּׁיברו, דהיינו עונשו ומכתו, יבואו לו כתוצאה ישירה של קשיות ערפו, לדוגמה, אם לא שמע למלכו יילקח להישפט לפניו וייענש בחומרה]. ואם הייתה [קשיות ערפו] בדבר מענייני הדת ואינו שומע לדבר ה' או לנביאוֹ או לבעלי המסורת במה שמסרוּ לו [כמו היהדות האורתודוקסית אשר המציאה דת חדשה, וכופרת בדרך האמת בטענה שדרך האמת היא כפירה, ואילו דרכם הפרו-נוצרית הטמאה היא-היא הדרך הנכונה והישרה שה' חפץ בה], הרי השבר [יבוא להם] בפגע מאת ה' בעולם-הזה ובעונש לעתיד-לבוא [כלומר, מי שמורד בדבר ה' ייענש בחומרה רבה כפליים, גם בעולם-הזה וגם לעולם-הבא]".
ואכן, במהלך מלחמת-העולם-השנייה הקב"ה היכה את דת היידישקייט הטמאה מכת אכזרי אנושה, אך עדיין הם מקשים את עורפם ומורדים בבורא-עולם, וממשיכים ובועטים: גם בתוכחתו של הקב"ה בתורה גם בתוכחתם של הנביאים וגם בתוכחתם של הכתובים:
בספר דברים (לב, ד–ל) נאמר כך: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. הַלַייָ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ [...] יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. וַיַּרְא יְיָ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. [...] לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַייָ הִסְגִּירָם".
וכך נאמר בספר ירמיה (ה, יג): "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת. עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם [...] כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם יְיָ. כִּחֲשׁוּ בַּייָ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה [כמו הגדוילים בשטעטל הפולני-ליטאי שהורו להישאר בגלות]. וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם".
וכך נאמר בראש ספר משלי: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [עד מתי תשגו במינות ובסכלות?]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ. לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".
ולדרדעים נעדרי הדעת, חלושי האופי, ההולכים בדרכי ההבל ויהבלו, אומַר: עד מתי פתיים תאהבו פתי? עד מתי תשׂנאו דעת? עד מתי תעבדו אלהים אחרים עילגים ונלעגים? עד מתי תסבלו את עוּלָּם הנגעל של המינים? עד מתי תבלעו לעג וחרפות וביזיונות? עד מתי תצדיקו את רש"י-שר"י ויתר הארורים? עד מתי תיפול עליכם אימתה ופחד כאשר הנכם שומעים את קול תרועת שופר האמת? עד מתי תאטמו את אוזנכם לקול החכמה? עד מתי תלכו אחרי כומרים שׂכירים שׂחקנים וחלקלקים? עד מתי תברחו מלעסוק בידיעת ה' ותברחו לפלפולי ההלכה הרחוקים? עד מתי תשבו בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים? עד מתי תשתמשו בכתרה של תורה ותחללו-שם-שמים? עד מתי תהפכו תורת-אלהים לקורדום-חוצבים?
אוי לכם דרדעים מזויפים חדלי אישים, אוי ואבוי לכם שזנחתם בורות מים חיים והלכתם לשתות מי בורות נשברים מזוהמים ומטונפים, מי שיחור שחורים כבגדי הקוזקים הפולניים. נטשתם אלוה אמת ובחרתם בתאוות ליבכם: בכבוד, בשׂררה, במשׂכורות, בטובות ההנאה, בגאווה! דרך המינים הארורים מצאה חן בעיניכם, והצדקתם אותה בכל מיני תירוצים מעֻוותים, כדי להמשיך ולהצדיק את הליכתכם בדרכי המינים הרעים אשר מחריבים את דת האמת.
כשאול במלחמת עמלק כך ראשי הדרדעים עטים אל השלל ועושים את הרע בעיני ה', וכך אומר שאול לשמואל הנביא בעוד קול הצאן והבקר נשמע ברקע: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל". כשאול הנכם טוענים שהנכם צדיקים וחסידים, ושכל מטרתכם בהפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים היא לזבוח זבחים לה', כלומר ללמֵּד תורה ולהוציא ספרים ולקיים כנסים – הכל לשם שמים...
ובתשובתו של הנביא לשאול המלך הכושל אשיב גם לכם, דרדעים מזויפים מחללי-שם-שמים, חובשי מגבעות מינים שחורות ומתעטפים במרדעות פרֵאק של חמורים עמוסי פרעושים: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים". האם הקב"ה חפץ בלימוד התורה שלכם? האם הוא חפץ בתשובותיכם? האם הוא חפץ במפעליכם שהינם קורדומים וחניתות בליבה של דת משה? האם הוא אינו יודע שמטרתכם הראשונה היא לעשות לכם שֵׁם בארץ? האם הוא אינו יודע שמטרתכם הראשונה היא לקבל כבוד ושׂררה ושלל טובות הנאה? וכי מחשבותיכם ומעשיכם נעלמים מעיניו?
"שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ [...] אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?" (איוב יג, ו).
וכמה רחוקות מכם מידותיו של שמואל הנביא בתוכחתו האחרונה לעם-ישראל (ש"א יב, ג): "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם", שהרי עיקר שאיפותיכם ומאווייכם הינם לקחת טובות ההנאה ולהשתמש בכתרה של תורה, וסופכם יהיה שתיעקרו מן העולם כמוסרו המוחץ של הלל הזקן ע"ה.
וראוי להזכיר לדרדעים השׂכירים הללו את סופו של שאול המלך, אשר היה ירא מהעם יותר מיראתו מבורא-עולם, כי זו בדיוק המחלה של רבים מחברי תיאטרון הכומרים הדרדעים השׂכירים, הם פוחדים מן המינים וצאצאיהם יותר ממה שהם פוחדים מה' יתרומם ויתעלה!
וכֹה דברי שאול המלך הכושל ודברי הנביא לו (ש"א טו, כד–כט): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם [ויש 'נצח ישראל' אחֵר שהוא משקר ומשקר]".
ואם תשאלו, מדוע מלכתחילה הדרדעים השׂכירים פחדו וחרדו מן המינים וצאצאיהם?
ובכן, יש מהם בודדים אשר קלטו ניצוצות של אמת פה ושם, אך אהבת המשׂכורות ורדיפת הכבוד וטובות ההנאה גברה, עד שהפחד לאבֵּד את הכסף והממון והשׂררה והכבוד גבר על הפחד מפני בורא-עולם; אך רובם של רבני תימן שבאו מרקע דרדעי פשוט לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, דרך האמת מעולם לא הייתה גלויה ונהירה להם וישיבות המינים טמטמו וסיאבו וזיהמו את מוחותיהם החלושים לחלוטין. ובמלים אחרות, מעולם הם לא האירו את שכלם בידיעת ה' באמת, ולכן נפלה עליהם אימתה ופחד, כי מלכתחילה הם היו כעלה נידף וכקנה רצוף ונגוף, ודי היה במעט דברי מינות חיצוניים כדי לטעת בהם אימה וחרדה גדולה.
אולם, דעו לכם: בתחילה הכומרים הדרדעים השכירים הללו הלכו אמנם בדרכיהם של צאצאי המינים בעיקר מתוך אימתה ופחד או מאהבת השלל, אך ברבות השנים וקבלת המשכורות ושלל טובות-ההנאה וכן השׂררה והכבוד המדומים, דרך המינות חלחלה לעצמותיהם והרקיבה את ישותם, עד שהיא עתה כבר חלק בלתי נפרד מנפשם העשוקה והעכורה. ובמלים אחרות, עתה הם הולכים בדרך המינים לא רק מפחד אלא גם ובעיקר מתוך אמונה בשקר ובמינות.
ואחתום באופן שבו שמואל הנביא ע"ה סיים את מלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג: אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְיָ בַּגִּלְגָּל".
לפקודתו של שאול המלך הכושל עמד צבא שלם ובכל זאת הוא פחד מהמון העם! אך לעומתו, שמואל הנביא, שלא עמדו מאחוריו לא צבא ולא קצינים ולא שומרי ראש, לא פחד ולא חשש ולא היסס לרגע לעשות את הדבר הנכון, וכמה עלוב היה שאול באותו המעמד, וכמה עלובים הם כומרי תיאטרון הדרדעים השׂכירים המאופסים, אשר יראים מהעם ועטים אל השלל...
מלחמתו של אור הרמב"ם במינים ובצאצאיהם שופכת אור בוהק לא רק על רשעם ומעללם של המינים וצאצאיהם, היא שופכת אור גם על עליבותם אפסותם וסכלותם של ליצני תיאטרון הכומרים הדרדעים השׂכירים, וזו הסיבה המרכזית שהם מוציאים-שם-רע על אור הרמב"ם: כי כאשר אנו שולפים את חרבנו לכרות את השקפות פטרוניהם המינים הארורים, הם עומדים כמו שאול המלך הכושל בשעתו, נבוכים ונכלמים על שעליבותם הרוחנית נגלית לעין כל. והיום כבר ברור, שכל מי שמשתמש בכתרה של תורה לא רק נעקר מן העולם, הוא גם מחלל-שם-שמים ומחריב את דת האמת, והינו היתד התקועה בדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
לפיכך הם מתעבים את אור הרמב"ם, כי אור הרמב"ם שופך אור על העובדה המדהימה, שדווקא הם, אשר טינפו את מוחותינו בהזיה שהם "מלאכים עלי אדמות", והחליקו בלשונם בדברים נעימים וחלקלקים כדי שנִתעה אחריהם, והממו אותנו בכבודם ושׂררתם ומלבושם הפרו-נוצרי – דווקא הם הינם היתד התקועה אשר מחריבה את דרך האמת! מפני שהם מזהמים את דרך האמת וחונקים את זעקתה ומכשילים את ייעודה – להשיב בנים לגבולם!
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כב–כד). הנה למדנו, כי קנאתו של אליהו הנביא עוד תציל את הארץ ממכת חרם... ולכן אומַר לכומרים הדרדעים השׂכירים, המזויפים, הצבועים, החלקלקים והשׂחקנים: חדלו לכם מלטמטם את ההמון בעניין חשיבות השלום ו"גדול השלום" וכל שאר ההזיות שאימצתם לחיקכם, כי אין שלום עם עבודה-זרה ועובדי אלילים, ומי שכופר בזאת מודה באלהים אחרים ומחרף ומגדף את השֵּׁם הנכבד והנורא.
ומנטרת ה"שלום עכשיו" שלהם נובעת משאיפה אחת בלבד: לחנוק כל זעקה לדרך האמת, כי זהו תפקידם הראשון בתיאטרון המינים הממסדיים: לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, אשר מסכנת את מעמדם, שׂררתם, משכורותיהם, וכוחם הפוליטי והכלכלי. ועתה, בשעת ההפיכה המשטרית (תמוז-אב תשפ"ג), קולם נדם וכבר אינם מטיפים ל"שלום עכשיו"... שהרי עתה, בבואם לעשוק את עם-ישראל העובד והמפרנס, הקריאות לשלום אינן משרתות את בצעם.
ובמלים אחרות, כל זעקותיהם המתחסדות של המושחתים בעניין "גדול השלום" לא נועדו אלא לשרת אינטרסים צרים של רדיפת בצע, כבוד, שׂררה, שלטון, שליטה, ותקציבי מדינה.
ורבנו כבר חשׂף את שחיתותם ובִצעם ובהמיותם בדבריו במורה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ובאיגרתו לתלמידו (עמ' קלא) רבנו מגלה שכל מעייניהם נתונים לשׂררתם ולכבודם ולבִצעם:
"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".
וכֹה דברי רבנו בעניינם ובשכמותם בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!" (ש"א טו, יט).
סוף דבר
ואחתום בדברי הנביאים ע"ה ירמיה, ישעיה ומלאכי:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִּיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
"אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ [כלומר, לא הייתם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה, ולכן חיפשתם לכם תועלת חומרית בעבודת ה']" (מלאכי ג, יד), "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (יש' לג, טו).
"וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (יר' יא, כ).
Comments