זכורני בראשית ימיי בבית-המדרש, תמהתי מדוע צאצאי המינים אינם משרתים בצבא-ההגנה-לישראל? יום אחד, פגשתי כומר צעיר חכם בעיניו, כלומר אחד מאותם שחורי הבגדים וההשקפות אשר אוכלין מן התורה, והוא "הסביר" לי, כי לדעת הרמב"ם, כל מי שמקדיש את עצמו לתורה זוכה לפטור משירות בצה"ל. הוא פתח לפניי את הספר "משנה תורה" בהלכות שמיטה ויובל (יג, ח–יג), וקרא משם כמה הלכות אשר לפי דמיונו מורות להשתמט מצה"ל:
"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל' [דב' יח, א], 'חֵלֶק' – בביזה, 'וְנַחֲלָה' – בארץ. וכן הוא אומר: 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' [במ' יח, כ], ['וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ'] – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו [...]
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל וּבְבִזָּתָהּ עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דב' לג, י]. ולפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ' [שם, יא]. והוא ברוך הוא זוכה [=מְזַכֶּה, מעניק] להם, שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במ' יח, כ].
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינוֹ מדעוֹ להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש-קדשים, ויהיה חלקו ונחלתו לעולם-ולעולמי-עולמים, ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]".
האמנם ניתן ללמוד מהלכות אלה שבני שבט לוי פטורים ממלחמת מצוה? ובכן, ההלכות הללו נאמרו בהלכות שמיטה ויובל, ולעומתן, בהלכות מלכים ומלחמות נאמר (ז, ד): "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"! ברור אפוא שבהלכות שמיטה ויובל דוּבָּר על מלחמת רשות ולא על מלחמת מצוה, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יחייב את הנשים ואפילו את הכלות לצאת ולהילחם בשדה הקרב, ואילו שבט לוי ישב בבית כשהנשים נלחמות... ולכן בהלכות שמיטה ויובל נאמר: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", כלומר, שבט לוי אינם חייבים לצאת למלחמות רשות ומצוה כשאר ישראל, אלא אך ורק למלחמת מצוה.
עוד נאמר בהלכות מלכים ומלחמות (ח, ה): "הכהן מותר ביפת תואר [באשה גויה בשעת המלחמה] [...] אבל אינו יכול לישא אותה אחרי-כן, מפני שהיא גיורת". כלומר, גם מהלכה זו עולה בבירור ששבט לוי מחויב להשתתף במלחמת מצוה, ולכן חכמים קבעו הלכה בעניינו.
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמ' לב, כו).
והיה כסיל אחד שהחליט שדברי רבנו לעיל ביחס לשבט לוי: "ולא זוכין בכוח גופן" נועדו ללמד ששבט לוי פטור מלצאת למלחמת מצוה. ובכן, כוונת רבנו היא שהם לא זוכים לא בנחלה ולא בביזת הארץ, ורבנו בהלכה לעיל מדגיש זאת שוב ושוב. ברם, לפי דברי המתעתע, שיש להבין משפט זה באופן כללי וגורף, שבט לוי בכללותו פטור גם ממלאכה, והיכן נאמר כדבר הרע הזה? ורבים מחכמי המשנה והתלמוד היו כהנים ולוויים שעבדו לפרנסתם ולא נהנו מכבוד תורה.
א. האם יושבי הישיבות פטורים ממלחמת מצוה?
אחל בפסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ה, א): "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם [...] מלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם בה עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". נמצא, שמלחמת מצוה היא כל מלחמה שבה מצירין לעם ישראל, ומלחמת רשות היא מלחמה שנועדה להרחיב את גבול ישראל ולהרבות את שמו וגדולתו. לפיכך, כל המלחמות והמבצעים בימינו הם בגדר מלחמת מצוה, שהרי הם נועדו להציל את ישראל "מיד צר שבא עליהם".
ברור אפוא שלא יעלה על הדעת שבהלכות שמיטה ויובל דּוּבָּר על מלחמת מצוה, וכאמור, אם אפילו הנשים מחויבות לצאת ולהילחם, כל-שכן ששבט לוי בכללותו מחויב לצאת ולהילחם – שהרי לא ייתכן שהנשים והכלות יהיו מחויבות לצאת ולהילחם, ואילו שבט לוי ישב רגל-על-רגל לשמוע שריקות עדרים, "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שו' ה, טז).
למדנו אפוא, שהלכות שמיטה ויובל שראינו לעיל עוסקות אך ורק במלחמת רשות. לעומת זאת, במלחמת מצוה כמו בימינו, אין מקום לפטור שום אדם, כל-שכן מאות אלפי אנשים.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב).
"וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְיָ, שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַייָ אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [...] לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְיָ [...] אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּבּוֹרִים [...] כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְיָ וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" וכו' (שו' ה).
זאת ועוד, ההלכה האחרונה מהלכות שמיטה ויובל, אשר עוסקת ב"כל איש ואיש מכל באי העולם" וכו', ואשר עליה צאצאי המינים נשענים כדי ללכת בשרירות לבם, ההלכה הזו עוסקת בגויים וביהודים כאחד! כלומר, היא לא נועדה ללמד מאומה על שירות ב"צבא ההגנה לישראל", אלא ללמד, שכל אחד מבאי העולם אשר יבקש לידע את ה' ולעבדו באמת ובלבב שלם, הקב"ה ירומם ויקדֵּש אותו להיות חלקו ונחלתו, וייתן לו את כל צרכיו המספיקים לו (כמו שהוא נותן לכוהנים וללווים בשעה שיש מלכות לישראל), כדי שיוכל לעבוד ולידע את בוראו.
ובמלים אחרות, ההלכה הזו נועדה ללמד, שלכל אחד יש חלק ונחלה בה' יתעלה, אם רק יתנער מהבלי העולם, ויקדיש את עצמו לידיעת ה' דהיינו ללימוד המדעים המכשירים והמובילים להכיר את בוראו, ולאחר מכן אף יעמיק בלימוד המחשבה-הפילוסופיה שהיא השער לייחודו.
אגב, מעניין הדבר שבסוף ההלכה האחרונה הנדונה אומר רבנו כך:
"אלא כל איש ואיש מכל באי העולם [...] ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]".
כלומר, רבנו מביא דוגמא מדוד המלך ע"ה לאדם אשר מקדיש את חייו לבוראו! וברור שדוד המלך היה לוחם אדיר, וזו הוכחה נוספת שאין להביא מהלכה זו ראיה להשתמטות מצה"ל.
ב. האם יושבי הישיבות פטורים ממלחמת רשות?
אף שאין בימינו מלחמת רשות, חשוב להשיב על שאלה זו, מפני שבאמצעותה גם נלמד מה הם גדרי הפטור ממלחמת רשות, גם נוכל לבדוק האם הם תואמים ליושבי הישיבות, וגם נבין עד כמה גדולי האסלה תועים ומתעתעים בהוראתם שלא לשרת בצבא-ההגנה-לישראל.
נבחן את השאלה הזו לאור ההלכות שראינו לעיל מסוף הלכות שמיטה ויובל.
ב.1. החלק הראשון של ההלכות
החלק הראשון של ההלכות לעיל עוסק בשבט לוי, וברור שהוא לא רלבנטי לימינו מכמה סיבות: א) אין אנו יודעים בימינו מי באמת נמנה על שבט לוי; ב) אין הבחנה בימינו בין שבט לוי לבין שאר השבטים, לא לעניין נחלה ולא לעניין ביזה ולא לעניין הוראת-התורה ולא לעניין שירות בבית-המקדש החרב, מהרה ייבנה. קצרו של דבר, ההלכה פוטרת את שבט לוי ממלחמת רשות בנסיבות שלא קיימות בימינו: שבט לוי בימינו אינו מוגדר ואינו משרת בבית-המקדש, יש לו חלק ונחלה בביזה ובארץ-ישראל, והוא אף לא נתייחד בהוראת-התורה לעם-ישראל!
ב.2. החלק השני והאחרון של ההלכות
החלק האחרון של ההלכות עוסק בכל באי עולם מבקשי ה', כאן כאמור יטענו צאצאי המינים שהם ראויים לפטור ממלחמת רשות, מכוח הפטור הגורף שיש לכאורה לכל באי עולם משירות בצה"ל. ברם, כבר ראינו לעיל שהלכה זו לא נועדה ללמד מאומה על פטור לכל באי עולם, הגויים והיהודים, משירות בצבא-ההגנה-לישראל – לא בימינו שכל המלחמות הן מלחמות מצוה, ואפילו לא בימות המשיח שבהם יהיו גם מלחמות רשות – שהרי כל מטרת ההלכה הזו ללמד, שיש לכל אדם מבאי עולם חלק ונחלה לידע ולעבוד את ה' יתעלה, אם רק יתנער מהבלי העולם-הזה ויקדש את עצמו ללמוד ולהשכיל, וכן שכל אדם כזה יִזכה לסיוע מאת ה' שיאפשר לו להשיג את חפצו: "וִיזַכֶּה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים".
ויתרה מזאת, גם אם נתעקש בעיקשות עקשנית עקושה ללמוד מהלכה זו גם ביחס לשירות בצה"ל, אם נבחן היטב את ההלכה נבין שמדובר ביחידי סגולה בודדים מאד. נשים לב כי הרמב"ם מפרט באריכות רבה, שלא כהרגלו, את המעלות הייחודיות של אותם האנשים, הגויים או היהודים, אשר בחרו ללכת בדרכי ה' יתעלה. בחינת המעלות הללו לאור משנתו של רבנו הרמב"ם מובילה למסקנה, שאין שום קשר בין המעלות הללו לבין יושבי הישיבות.
להלן אפוא בחינת המעלות הייחודיות של אותם יחידי סגולה אשר נזכרו בהלכה:
א) איש "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את השם" – פעמיים רבנו מדגיש שמדובר באדם שיודע את ה', אדם שבוחר להקדיש את עצמו ללימוד המדעים והפילוסופיה מתוך מטרה להכיר ולידע את מי-שאמר-והיה-העולם.
האם המדעים נלמדים בישיבות? האם הם יודעים דבר וחצי דבר על ידיעת ה'? על ייחוד ה'? על השקפות נכונות? והלא הם סבורים שלימודי המדעים הם בגדר כפירה! וחמור מכך, הם בעטו בעיטה גסה כמעט בכל יסודות הדת המחשבתיים שבזכותם אומתנו אומה, ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב מדרך האמת הטהורה, וכבר כתבתי על הזיותיהם המאגיות ושיבושיהם החמורים בשלל מאמרים. קצרו של דבר, רק מי שאינו יודע מאומה על השקפות האמת הישרות מסוגל לעוות את ההלכה לכיוונים רעועים שנועדו לשרת אינטרסים וטובות הנאה.
ולא רק שהם רחוקים מדרך האמת ולא רק שגם תורה אין להם – הם החריבו את דת האמת והחליפו אותה בדת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית, שמטרתה הראשונה היא להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, והם משתמשים בה כדי להשיג דמיונות שווא של גדולה ורוממות שמדרדרים אותם לגאווה ולרמיסת הזולת, וכמו שקאפח שותפם מעיד עליהם בהערה לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב): "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים, מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש, וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זוהי 'דעת תורה'".
ב) נשים לב לנקודה מהפכנית מאד שעולה מן ההלכה הזו: רבנו לא קובע שמדובר ביחידי סגולה שמקדישים את זמנם ללימוד התורה! אלא, מדובר כאן ב"כל איש ואיש מכל באי העולם", וכדברי קאפח שם: "והאם לכל באי העולם יש תורה?", והלא אסור לגוי ללמוד תורה! לפיכך, אין ספק שמדובר כאן באנשי המדע והפילוסופיה יודעי ה' באמת, יחידי הסגולה מקרב ישראל או מקרב הגויים, והישראלים שבהם אף מחויבים לפי דעתי במלחמת מצוה. אמנם, נראים הדברים שהם יהיו פטורים ממלחמת רשות, כמו הכהנים שמשרתים בבית-המקדש.
ג) עוד אומר רבנו בהלכה: "והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם" – שוב רבנו הרמב"ם מדגיש את מעלתו המיוחדת של אותו אדם אשר אותו הוא מתאר בהלכה הנדונה, ובימינו, מי יכול לטעון על עצמו שהוא כזה? ובוודאי שחברה שלמה בכללותה איננה יכולה לטעון על עצמה שכל חבריה ראויים להגדרה הנעלה הזו, כל-שכן צאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. אלא, מדובר בהלכה הזו באנשים ישרים ונבונים, יחידי סגולה נדירים ביותר, אשר איני יודע אם חיים בינותינו כיום.
נשים לב שבסוף ההלכה הנדונה רבנו מביא דוגמה לאדם נעלה ומרומם מדוד המלך: "אלא כל איש ואיש מכל באי העולם [...] ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]". וכידוע, דוד המלך ע"ה הוא מבין היחידים שזכה בספרי הנביאים לתואר: "עבד ה'": "כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד, ח), ובעוד מקומות בספרי הנביאים נזכר דוד המלך בתואר: "עבד ה'": ש"ב ז, ה; מ"א יא, לב; יח' לד, כד; לז, כד. כלומר, מדובר באדם נעלה ומרומַם מאד-מאד, ויחד-עם-זאת הוא עמד ולחם בראש הצבא!
ד) ניתן דעתנו למאפיין נוסף אשר אנשי האמת מתוארים בו בהלכה: "ויהיה [ה'] חלקו ונחלתו לעולם-ולעולמי-עולמים, וִיזַכֶּה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים". כלומר, מדובר באדם שמסתפק במועט ושמח בחלקו ובפרנסתו. הוא אינו רודף ונלחם להשיג תקציבים בעוול תוך רמיסת מוסרֵי דת האמת, חילול השם וביזוי התורה, ואינו שולח נציגים לכנסת כדי שימעלו ויגנבו וישדדו את הקופה. אלא, ה' הוא זה שנותן לו ביושר, ללא שיצטרך להילחם, לסלף ולהשחיר את פני דת האמת ולהשׂניאה. ובראותי את מלחמות החרדים על תקציב המדינה ונכלוליהם בוועדת הכספים, אין לי ספק שהם יהיו החיילים העזים ביותר.
ה) האם גדולי האסלה אכן התרוממו למעלת ההסתפקות הזו? לא ולא! רובם הגדול של המינים הללו חיים חיי עושר, פאר ומוֹתרות, במיוחד האדמו"רים הארורים למיניהם שכספותיהם בארץ ובחו"ל מלאות מזומנים, ותמונותיהם באתרי הסקי השוויצריים מעידות כאלף עדים על רדיפת התענוגות והנאות העולם-הזה. הם גם בונים לעצמם ווילות בקיסריה, וקונים לעצמם ברזים למקלחות בעשרות אלפי דולרים, וכיו"ב מן המוֹתרות. ולא רק האדמו"רים הנגעלים והנתעבים, גם הכומרים השכירים נוסעים במכוניות פאר ומתגוררים בפנטהאוזים יוקרתיים...
וגם אלה שמספרים לנו עליהם שהם "חיים בצמצום", בסוף מתגלה שהם מגלגלים בתוך ספריותיהם מיליונים של "כספי גמ"ח". כמו שטיינמן גדול האסלה והטחורים, שאחד מנכדיו גנב מביתו "הפשוט והצנוע" שלושה מיליון שקלים! ואין-לי-ספק ש"צניעותם" ו"פשטותם" הינן תכסיס כדי להרשים את הגבירים וההמון במטרה לזכות בהערצתם ובממונם, וכדי לכסות על בצעם. כמו כן, גדולי האסלה הללו משתמשים במיליונים הספונים בספריותיהם כדי לרכוש דירות ושאר טובין לילדיהם ונכדיהם, וכדי לבצר את שלטונם. אגב, אותו גדול-אסלה שנכדו גנב מספרייתו שלושה מיליון שקלים, לא הגיש תלונה במשטרה אף שהכסף לא הוחזר, ואם באמת היה מדובר ב"כספי גמ"ח", הוא היה מחויב מבחינה מוסרית להגיש תלונה במשטרה.
לסיכום, לפי ההלכה, יושבי הקברים אינם פטורים, לא ממלחמת רשות ובוודאי לא ממלחמת מצוה, אדרבה, השירות בצה"ל היה מסייע להם להיות בני אדם, לתרום למדינה ולחברה, ולאהוב את ארץ-ישראל, אהבה שאולי הייתה מרוממת אותם גם לאהבת ה' יתעלה.
ומה עם בעית העריות שבצבא? ושרבים מתקלקלים בצבא?
קראתי את המאמר כחמש פעמים, לדעתי כדאי לנעוץ אותו בראש העמוד בתקופה הזו כי המינים וצאצאיהם משתמשים בהלכה זו רבות לדעתי.