שחיתות בעולם הכנת המצות

כידוע, חכמים הזהירו אותנו לשמור על הדגן שמכינים ממנו מצות, שלא יבוא עליו מים לאחר שנקצר. והשאלה היא, אדם אשר רוצה לקיים את מצות חכמים, ולהתענג בחג באכילת מצות טריות ורכות ולא מצות קרטון קשות כחרבות אשר נפסלו מאכילת הכלב, מה יעשה?

ובכן, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, לקנות שלוש מצות רכות במחיר של יותר מ-100 ש"ח – וזהו לדעתי גזל מצד המוכרים רודפי הבצע ואף עוון מצד הקונים לשלם סכום כזה, מפני שהקונים מסייעים בידי עוברי עבירה אשר גוזלים את הצבור, ויש לחוס על ממונם של ישראל ולהזהירם שלא לקנות בשום פנים מן הגזלנים האורתודוקסים הללו; והשנייה, לרכוש קמח שנשמר משעת קצירה ואף נטחן בכשרות של משגיחי המינים, והאדם יכין בעצמו מצות.

דא עקא, אין להשיג כזה קמח! ולא לחינם אין להשיג כזה קמח, מפני שמכיני המצות אינם רוצים שתהיה לאנשים אפשרות להכין מצות בעצמם, שהרי הם יפסידו הון גדול ממכירת מצות קרטון שמחריבות את המעיים ואת הדעת, וכך הם מאלצים אותנו לקנות מצות ביוקר עצום, שהרי הקמח והמים לשלוש מצות עולים אולי כמה עשרות אגורות בודדות, וצאצאי המינים רודפי הבצע מוכרים אותן במאה ש"ח לכל הפחות! וזה מה שקורה כשהדת הופכת להיות דת אורתודוקסית פרו-נוצרית אשר תכליתה הראשונה היא הפקת רווחים וטובות הנאה.

הם גם מפחידים אותנו השכם והערב, שאם לא נקנה מצות רק מהם אנחנו בוודאות נעבור עבירה חמורה ונאכל חמץ בפסח, עבירה אשר תגרום לנו ל"טמטום הלב" ולעוד אי-אלו נזקים מאגיים דמיוניים, כגון אי הצלחה בחיים, עיכובים בזיווג, קשיים בפרנסה, מחלות קשות וייסורים איומים מכל מיני סוגים – העיקר שחשבון הבנק שלהם ימשיך להתמלא על חשבון הצבור, אשר קונה את ההזיות והשקרים שלהם כאילו עצם הכנת מצות בבית היא עבירה.

וכבר שאלתי את אחד המקורבים לכשרות של מחפוד, האם הוא יכול להשיג לי קמח שנשמר משעת קצירה, והוא מיד הזדרז להפחיד אותי ש"אני לא אכנס לזה" כי מי שמכין מצות בבית בוודאות אוכל חמץ בפסח... כמו כן, לא תאמינו, אך חיפשתי באינטרנט זמן רב, ולא מצאתי שום מקום שמוכר קמח שנשמר משעת קצירה (החיפוש וכתיבת המאמר לראשונה נערכו בשנת תשפ"א, והיום המצב אולי קצת יותר טוב), וברור שיש כאן קשר בין המועצות הפרו-נוצריות לבין חברות המצות, ויד רוחצת יד, כמו בכל ארגוני הפשיעה והמונופולים למיניהם.

מה יעשה אפוא האדם הכשר אשר מבקש לקיים את מצות חכמים וליהנות בחג?

ובכן, נראה לי שיש פתרון, למורת-רוחם של רודפי הבצע האורתודוקסים למיניהם. ניתן לדעתי לרכוש קמח בחנות טבע איכותית אשר נטחן בטחינה יבשה, דהיינו קמח שלא השרו את גרעיני הדגן במים כדי להקל על טחינתם. ומיד ישאל השואל: והלא לא עמד שם משגיח מצאצאי המינים אשר מקבל משכורות מהמועצה הפרו-נוצרית, כאשר הדגן נקצר ונטחן!

האם העדר משגיח פרו-נוצרי כזה פוסל את הקמח הזה מלהשתמש בו בפסח?

ובכן, לדעתי כלל וכלל לא, ולא רק מפני שהחברות הללו או בעלי חנויות הטבע עומדים תחת פיקוח ובקרה תמידיים; ולא רק מפני שהם יודעים שאיכות מוצריהם חשובה לשמירה על המותג, ושמירה על יוקרת המותג משפיעה השפעה ישירה על הצלחתם הכלכלית; ולא רק מפני שאין להחזיק שום איסור במקום שאין לנו ראיה ברורה שיש מקום לחשוש לו.

אלא, בנוסף לכך, אין לסמוך על שום משגיח מצאצאי המינים ממילא בשום עניין, מפני שהם מקבלים את משכורותיהם מן העסקים שעליהם הם "משגיחים"... ואיזו מן השגחה זו על עסק אשר משלם לך את משכורתך דרך המועצה הפרו-נוצרית? ואין לי ספק שהמשגיחים מעלימים עין ברוב המקרים – ורק כאשר "מגיעים מים עד נפש", ובמלים אחרות, רק כאשר נמאס לבעלי העסקים העשוקים לשלם דמי חסות למועצות הדתיות, רק אז, ובלב כבד, הם מורידים מהם את הכשרות, אך בענייני הלכה וכשרות גופא, תמיד ניתן למצוא את העמק השווה...

מכל מקום, עדיף לסמוך על שאיפת בעלי העסקים לשמור על מותג איכותי אמין ויוקרתי, מאשר לסמוך על שאיפתם של משגיחי המינות לשמור על הכשרות, שהרי לנגד עיניהם של בעלי העסקים עומד שיקול כלכלי מובהק, ושאיפה לעמוד בסטנדרטים גבוהים. לעומת זאת, כנגד מטרתו של המשגיח "להשגיח" עומד שיקול כלכלי עוד יותר מובהק, שהרי אם המשגיח יתעמת עם בעלי העסקים הוא עלול לפגוע במשכורת הקלה שלו – כי אם הוא ירגיז אותם יותר מדי הם עלולים למאוס בו ובשילומי דמי החסות הגבוהים למועצה-הדתית הפרו-נוצרית!

ברם, לא נסתפק בשיקולים שנובעים מ"ספר המדע", דהיינו מן השכל הישר והיושר והמוסר האנושי, אלא, כדי להשתיק את הַזֵּדִים נוסיף גם שיקולים הלכתיים, והנה הם לפניכם.

לא מדובר בחמץ של תורה

כאמור, לדעתי גם לפי ההלכה הפשוטה מותר לקנות קמח שנטחן טחינה יבשה ולהשתמש בו להכנת מצות לפסח, וכדי להוכיח זאת לכם נעיין יחדיו בהלכות חמץ ומצה (ה, ט):

"תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חיטים, אם נתבקעו – הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו – מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל. שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים – משום שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' [שמ' יב, יז], כלומר, הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חִמּוּץ".

הכלל שלמדנו מן ההלכה הזו חשוב מאד, כי לפיו, גרעיני דגן שבאו עליהם מים, אם הם לא נתבקעו – לא מדובר בחמץ של תורה, אלא בחמץ מדברי סופרים! כמו כן, כדי שגרעיני דגן יתבקעו נדרש לשרותם במים לזמן ארוך, וזרזיף מים שנפל עליהם לא יגרום להם להתבקעוּת. כלומר, גם אם במהלך הקצירה נפלו מעט מים וגרעיני הדגן נתלחלחו, מדובר באיסור דרבנן בלבד – ומכיוון שאין אנו יודעים בוודאות שאכן כך אירע והדבר בגדר ספק גדול, שהרי בעלי החנויות מעוניינים למכור מוצר איכותי אשר נטחן בטחינה יבשה, אין להחמיר ולחשוש לזה, שהרי הכלל הידוע הוא: ספק דרבנן – לקולא. לפיכך, ניתן לקנות קמח מחנויות טבע איכותיות בלי שום חשש, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת, גם לא לעניין חמץ בפסח.

ואולי בכל זאת יצווחו ההוזים האורתודוקסים...

אמנם, יודע אני גם יודע שיקומו להם כל מיני הוזי הזיות וטועני טענות, אשר יקשו עלי ויאמרו: ושמא נפל מים על הדגן לאחר או במהלך טחינתו? ואז, כבר לא מדובר באיסור דרבנן שספקו לקולא, אלא לכאורה מדובר באיסור תורה, שהרי מים שנפלו על קמח הופכים לבצק, ולאחר 24 דקות הבצק מחמיץ! ובכן, אם נפלו טיפות על הקמח במהלך הטחינה אי-אפשר יהיה להסתיר זאת, וכלל איני זקוק למשגיח פרו-נוצרי שימשוך שילומי-שילומים לחינם כדי שיבוא "להשגיח" פעם בכמה שעות או פעם בכמה ימים – שהרי אם הקמח בא במגע עם מים הוא יהפוך לבצק, ולא ניתן להחזיר אותו למצב של קמח! כך שאם אנחנו רואים לנגד עינינו קמח אבקתי ללא גושי בצק, אין לך עדות טובה מזו לכשרות הקמח, ולכך שלא באו עליו מים.

זאת ועוד, גם אם נפלה טיפת מים על הקמח ונוצר גוש חמץ זעיר ביותר שהוא כמובן פחות מכזית, לא מדובר באיסור תורה אלא באיסור דרבנן, כי מדובר בתערובת ולא בחמץ גמור בפני עצמו. ואכילת תערובת חמץ כזו בפסח, דהיינו, תערובת ששיעור החמץ שבה הוא פחות מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים (כשני אחוזים) הינה איסור דרבנן בלבד (חמץ ומצה א, ו), וכל שכן כשמדובר בשיעור אפסי. וכאמור, בכל מקום שיש חשש לאיסור דרבנן, ספק דרבנן לקולא, וגם כאן, ספק דרבנן לקולא, ולפיכך מותר לדעתי בשופי לרכוש קמח שנטחן בטחינה יבשה.

למדנו אפוא, שאם אין לנו ברירה ועולמם הפרו-נוצרי של צאצאי המינים סוגר עלינו מכל הכיוונים, מותר לנו לכתחילה לקנות קמח מחנות טבע איכותית אשר נטחן בטחינה יבשה, וכך גם עולה מדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, י): "לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שֵׁם חִמּוּץ". כלומר, "צריך אדם ליזהר" ככל יכולתו, עד כמה שידו מגעת, אך לא להשתגע ולעבור על איסורים אחרים בדרך: כגון לדחוף לקיבתו מצות נקודות שנפסלו מאכילת הכלב, או לבטל את שמחת החג באכילת מצות קרטון אשר מחריבות את המעיים ואת הדעת, או לקנות מצות מרודפי בצע אשר הפכו תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ומחדירים לנו הפחדות והזיות כדי לעושקנו...

ויודע אני שהוזי ההזיות רודפי הבצע ימצאו עוד הזיות ועוד סיבי-סיבות לאסור, ובכן, כמו שאין גבול לחשש איסור במקום שאין משגיח פרו-נוצרי מפוטם, כך אין גבול לחשש איסור במקום שיש משגיח פרו-נוצרי מפוטם – וגם במקום שיש "משגיח" אשר כביכול משגיח, אפשר להעלות חששות לחימוץ הדגן והקמח מתפסח ועד עזה. חכמים הבינו זאת, וכללו לנו כלל גדול: אין להחזיק איסור במקום שאין ראיה ברורה שיש לאסור, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת וזה נכון בכל איסורי התורה, כל-שכן וקל-וחומר בתערובת חמץ דרבנן וכאמור לעיל. קצרו של דבר, במקום שיש ספק אם ישנם צחצוחי חמץ בתערובת שכל איסורם הוא מדרבנן – אין לחוש כלל, גם משום שמדובר בתערובת חמץ שאסורה מדרבנן וספקא דרבנן לקולא, וגם משום הכלל ההלכתי לפיו אין להחזיק איסור במקום שאין ראיה ברורה שיש לאסור.

וגדולה מכולן: איזה ערך יש לכל החרדה הגדולה של הדתיים האורתודוקסים שלא לאכול חמץ בפסח, כאשר כל השנה הם מולעטים בהשקפות מינות פרו-נוצריות, מזהמות ומשחיתות?

"עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"

חשוב להוסיף, שיש מצוה גדולה ורבה להכין מצות מטעם נוסף, והוא: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". כלומר, אפילו אם לא היו לפנינו שיקולים הלכתיים ענייניים להתיר להכין מצות מקמח שנטחן בטחינה יבשה, עדיין הייתי טוען כנגד הכומרים השכירים הפרו-נוצריים: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", שהרי הם הפרו את הדת והפכו את איסור החמץ למחלת סרטן ממאירה, אשר מצדיק את טמטום ההמונים בהזיות פגאניות, וניצול אימתם וחרדתם כדי לעושקם.

לפיכך אמינא, עת לעשות לה', להתנתק מכבלי העולם הדתי הפרו-נוצרי, להוציא את היתד התקועה, לפרום ולקרוע מעלינו את קשר הבצע והאלילות – ואף שמצוה רבה היא כל השנה, במיוחד בפסח היא מצוה גדולה ועצומה! כי כל מהותו של חג הפסח היא להשתחרר מכבלי האלילות ומגרורות ההזיות וטמטום המחשבה, ועשיית צעד לכיוון הדעת והשכל הישר.

נעשה אפוא צעד למילוי ייעודנו: "עם חכם ונבון" אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).

הלביבה שהתחפשׂה למצה

לוחמי אתר "מלחמת תורה" פרסמו בשנים האחרונות סרטון ביוטיוב שבו הם מראים כיצד להכין מצה במחבת מבלילה של קמח ומים. ובכן, לאחר שהרהרתי לא מעט בדבר, ולאור דברי הרמב"ם בהלכות ברכות (ג, ד) הגעתי למסקנה שמצה שמכינים אותה מבלילת קמח ומים וכפי שמובא בסרטון האמור, ולא מעיסת בצק – כלל איננה בגדר מצה אלא בגדר לביבה שברכתה מזונות (פנקייק). כלומר, אם בוללים את הקמח בהרבה מים, העיסה איננה נקראת עוד עיסה אלא בלילה, וכל שמבשלים אותו במחבת מבלילה ולא אופים אותו במחבת מעיסה – הינו בגדר לביבה ולא מצה. כמו כן, תהליך הכנת הלביבה הזו לא נקרא אפייה אלא בישול.

ועתה אוכיח את הדברים מפסקוֹ של רבנו הרמב"ם בהלכות ברכות (ג, ד):

"קמח של אחד מחמשת המינין שבישלוֹ בקדירה [דהיינו קמח שנבלל בהרבה מים, כמו שבוללים לביבות – וכמו שבוללים 'לחוח' ופנקייק שברכתם מזונות – וכפי שיובא בדוגמה לקמן], בין לבדו בין שעירבוֹ עם דברים אחרים, כגון לביבות וכיוצא בהן [=הנה, בישול בלילת קמח ואפילו שאיננה דלילה במיוחד, כגון 'לחוח', הופכת את העיסה לבלילה, ואת המצה ללביבה] [...] וכל זה הוא הנקרא 'מעשה קדירה' [...] ומברך עליו בורא מיני מזונות".

ולכן, הואיל ומדובר בלביבה שברכתה מזונות, לא יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בפסח, ואולי אם יאכל ממנה שלוש ביצים בכדי אכילת פרס שאז תהיה ברכתה המוציא, אולי יֵצא, אך על-כל-פנים מדובר בספק, והואיל ומדובר בספק במצוה דאורייתא אין להקל אלא להחמיר.

ובסרטון האמור רואים באופן ברור שמדובר בבלילה דלילה מאד, יותר אפילו מבלילת "לחוח", ולכן לא מדובר באפייה אלא בבישול, והתוצר איננו בגדר מצה אלא לביבה שברכתה מזונות. וכאמור, לא ניתן לצאת ידי חובת כזית מצה בפסח בפנקייק או בלביבה שבושלו במחבת.

והיה אחד שהצגתי בפניו את מסקנותיי הללו, אך הוא טען כנגדי שמסקנותיי נובעות מ"דיוק לשוני" שגוי... ואיני יודע על מה הוא מדבר, שהרי רבנו אומר מפורשות שלביבות קמח ברכתן מזונות, כל-שכן הבלילה של "מלחמת תורה" שאפילו לביבות לא ניתן לעשות עמה מרוב דלילותה... כלומר, לא מדובר ב"דיוק לשוני" אלא בעניין מפורש שנוגע למצוה מן התורה.

ברם, אותו אחד לא חדל מלתקוף אותי, והוא הוסיף ואמר כך: "שאלתי הייתה די פשוטה – שתי פיתות זהות: האם ברכתם יכולה להיות שונה בהתאם לצורת הכנתם כן או לא?". וראוי להשיב לו כך: לפי דבריך אין הבדל בין לבוא על נידה או על טהורה, שהרי זו אותה אשה בדיוק...

לאחר הדברים הללו פנה אלי מישהו שראה את מסקנותיי ואת הקושיות שהועלו כנגדי בעניין בישול לביבות במחבת, אותו אחד העיר שלוש הערות, וזה לשונו:

א) בדרך כלל מטגנים לביבות בשמן. הלביבות (ברוב השטח שלהן) לא נוגעות ישר במחבת, זה מה שעושה את הטיגון דומה לבישול, לכן לביבות זה כמו מעשה קדירה ומברכים עליהם "מיני מזונות". כאשר אין שום נוזל – זה אפייה ודינן כלחם.

ב) בוודאי צריך בשביל ההלכה ידע מסוים בביולוגיה. איך שלא מגדירים מה זה עץ, צריך לדעת מה גודל על העצים. לפעמים, כשרואים פרי חדש שלא ראו מעולם, קשה לנחש על מה הוא גודל (דרך אגב, בדרך כלל ניכר על לביבה אם טיגנו אותה של שמן או לא).

ג) אכן, כשיש המון מים ביחס לקמח זה כבר מעשה קדירה ולא לחם (ברוסיה קוראים לזה 'דייסת מן', מפני שהיא רכה ביותר), אבל אם בסופו-של-דבר זה נראה כמו לביבה יותר מדייסה – זה לחם. אני לא יודע איפה הגבול. אולי הגבול הוא בכך שאת הדייסה אפשר לערבב כולה בזמן הכנה, את הלביבות לא.

וכך השבתי לשלוש ההערות הללו:

טרם שאשיבך, עלי לציין שהעובדה שהמצה שהכנתם היא לביבה מפורשת בדברי רבנו, אולי נדמה להם למכיני הלביבות שהם חולקים עלי, אך הם חולקים על כללי הלכה מפורשים שנפסקו במשנה-תורה להרמב"ם, דהיינו הם חולקים על כללי הלכה נאמנים שנמסרו באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, ולכל הפחות על כללי הלכה שפסקה סנהדרין-אמת.

וביחס לטענה לפיה התוצר הסופי הוא אותו דבר – נניח שאין הבדל בין לביבה לפיתה (דהיינו בין הפנקייק שהוּכן בסרטון לבין מצה), ובכן לפי קו המחשבה הזה אין הבדל בין אשה נדה לבין אשה שטבלה לבעלה, שהרי התוצר הסופי הוא אותה אשה, אין שינוי במהותה הפיזיולוגית של האשה... ורבנו בסוף הלכות מקוות כבר ביאר שהטבילה אינה מחדשת בגוף מאומה:

"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מִדברים שדעתו של אדם מכרעתן והרי הן מכלל החוקים [דהיינו שטעמן אינו ברור וגלוי]. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים: 'טבל ולא הוחזק – כאילו לא טבל', ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר את נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו, כה]".

ואם הטבילה אינה מחדשת בגוף מאומה, ואף-על-פי-כן היא מבחינה בין טמא לטהור – ברור שיש חשיבות לשמירה על כללי הלכה בכל מצוות התורה, גם אם נדמה למאן-דהו שהתוצאה היא אותה תוצאה ואין צורך להתייחס לכללי ההלכה, אלא לבחון את התוצאה באופן מדעי.

ועתה להשׂגותיך:

א) השׂגתך הראשונה מתעלמת אף היא מן ההלכה, ומי התיר לכם אנשי "מלחמת תורה" להמציא כללי הלכה מדעתכם? והלא רבנו פוסק מפורשות: "קמח של אחד מחמשת המינין שבישלוֹ בקדירה [...] כגון לביבות" וכו'. כלומר, אין שום תנאי הלכתי שהלביבות יהיו מטוגנות במעט שמן כדי שהן יהיו בגדר של מעשה קדרה, וזו פשוט המצאה שרירותית ושחצנית שאין לה אפילו ריח של יסוד. היא אולי מעידה על ניסיון בטיגון בשמן, אך על אפס הבנה בהלכה.

ב) במקום שיש לנו כללי הלכה מפורשים, אין שום צורך בידע בביולוגיה ולא בשום מדע כאשר באים לפסוק הלכה – אדרבה, מי שעושה כן חוטא חטא גדול לאלהים, כי ההלכה לא ניתנה לנו לעיון מדעי, אלא לעיון לאור כללי ההלכה, ולפי דבריך ניתן למחוק הלכות רבות מאד מספר התורה, הלכות שאין להם היגיון ביולוגי או פיסיקלי, או כל היגיון מדעי אחר שיעלה על לב המתרברבים למיניהם. קצרו של דבר, המדע נועד לשרת את ההלכה, דהיינו יש להתאימוֹ ולהיעזר בו כדי לשמור על כללי ההלכה, אך חלילה לנו מלהשתמש במדע כדי לדרוס ולרמוס את כללי ההלכה. ומי שעושה כן, לא פחות מאשר חשוד על המינות! ואף חשוד הוא על מידת השחץ והגאווה, שהרי מלאוֹ ליבו לבטל ביד רמה וברגל גסה כללי הלכה שנמסרו לנו באומה. כאילו הוא, היחיד, גדול בחכמה ובמניין מן הסנהדרין ומרבנו שפסקוּ את הכלל הזה. ודבריי הללו נאמרו בעניין דין דרבנן, אך כאשר מדובר בדין תורה, הרי שמדובר במין ואפיקורוס.

ג) שוב הנך ממציא כללי הלכה מדעתך, משום מה החלטתם שרק דייסה דלילה מאד שלעולם איננה מתקשה היא בגדר "מעשה קדרה" (אגב, אם תבשל אותה יום שלם היא לא תתקשה? וכי שכבת דייסה דקה לא תהפוך למעין פיתה לאחר בישול ארוך? ובצבא אכלתי לא מעט 'פיתות' של דייסת סולת שבושלו זמן ארוך והפכו לשכבה נוקשה), ודברי רבנו בהלכה סותרים ואף מנוגדים לחלוטין לכלל שהמצאתם, שהרי רבנו אומר שאפילו לביבות שיש בהן רק מעט קמח ומעורבים בהם דברים נוספים, דהיינו הן אינן דלילות כלל ועיקר, הן בגדר "מעשה קדרה". וכמו שאמרתי לקודמך, כל-שכן וכל-שכן בלילת הלביבה אשר לה אתם קוראים "מצה".

וביחס להערתך האחרונה: "אני לא יודע איפה הגבול. אולי הגבול הוא בכך שאת הדייסה אפשר לערבב כולה בזמן הכנה, את הלביבות לא". ובכן, אדרבה, אם בלילת לביבות שאינה דלילה ולא ניתן לערבּבה דינה כ"מעשה קדרה", כל-שכן בלילת פנקייקים שניתן בקלות לערבּבה. ובלילת הלביבה שהוצגה בסרטון כֹּה דלילה עד שאפשר לשתות אותה כמו ששותים שייק.

וכך השיב המעיר, וז"ל: אני לא מבין מה אתה רוצה להגיד. אי אפשר לאפות לחם על מחבת? פעם היו אופים לחם בהדבקת בצק על קירות התנור מבחוץ – מה זה שונה מן המחבת?

וכך השבתי לו: וודאי שהכנת פיתה במחבת היא בגדר אפייה, ועל זה אין חולק. אך זאת בתנאי שמדובר בעיסת בצק, כי אם מדובר בבלילת קמח, הרי שאין זו אפייה אלא בישול, ואין זו פיתה כי אם לביבה או פנקייק, שברכתם מזונות, ואין יוצאים בהם ידי חובת אכילת כזית מצה.

"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג).

האם ניתן להכין במחבת מצה מעיסת בצק?

נשאלתי כך: חבר שלי הוא מומחה בתחום האפייה. שלחתי לו את הסרטון שהפנית אליו לגבי האפייה על-גבי המחבת, וזאת תשובתו: חום תנור לחם היקפי נע בין 180–270 מעלות. אפיית פיתות באש גלויה זהה לאפיית מצות, וזה חום היקפי של 300–500 מעלות. במחבת זה מקסימום בישול. אפייה אמיתית שלמוצר כזה, מקצועית, צריכה להיות עם אש גלויה.

להלן תשובתי: השאלה ההלכתית העיקרית שיש לבחון היא: האם לאחר אפיית המצה במחבת, עיסת הבצק עלולה עוד להחמיץ? והואיל והתשובה הברורה היא שהיא לא עלולה להחמיץ עוד, שהרי גם אם נניח את המצה לאחר האפייה במחבת למשך שבוע היא כבר לא תתפח ותחמיץ. לכן, אפיית המצה במחבת כשרה להכנת מצות. יתר-על-כן, בהלכות בכורים (ו, ט) רבנו פוסק באופן מפורש שאפיית עיסת-בצק על-גבי מחבת היא בגדר אפייה, וכֹ"דְּ:

"עיסה שנלושה ביין או שמן או דבש או מים רותחין, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו – אם אפייה, בין בתנור בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת: [ושתי אפשרויות יש בהן:] בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר-כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפית הפת, בין שהרתיחן ואחר-כך הדביק הבצק – כל אלו חייבין בחלה".

סוף דבר

יש ללמוד להכין מצות אמיתיות, רכות וטעימות מעיסת בצק, ולזכות למצוה גדולה וחשובה של שמחת החג. ויתרה מזאת, לא מדובר רק במצות שמחת החג, שהרי כלבו של דוד אקסלרוד הוכיח שאפילו הכלב הבזוי נגעל ממצוֹת המכונה האורתודוקסיות ואפילו הוא לא מעז להכניס את גיעולי הדיקטים הללו לתוך קיבתו – ולכן, לא יעלה על הדעת שניתן לצאת בהן ידי חובת אכילת כזית מצה בפסח... ופרצופה היבש הקלוקל והנגעל של "מצת המכונה", או יותר נכון הדיקט הנקוד אשר נפסל מאכילת הכלב, הוא פרצופה של יהדות המינות האורתודוקסית.

וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה ספ"ו: "וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו" – ואיך יעלה על הדעת שניתן לאכול מצת מכונה "בתאווה"? והלא אין עונש יותר גדול ממנה, אלא ברור לכל בר דעת שחכמים ע"ה היו מכינים מצות רכות וטעימות, אשר לא רק יוצאים בהן ידי חובת המצוה, אלא אף מתענגים ומקיימין בהן את מצות עונג החג, "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (ש"א כא, ז), בתיאבון!

בתמונת שער הרשומה: אפיית מצות מכונה, ארץ ישראל 1947.

שחיתות בעולם הכנת המצות.pdf

הורידו את PDF • 200KB