רשמי סיור בלבנון

[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עט, תשרי תשמ"ג, עמ' 22].

באורח בלתי צפוי נקראתי כותב שורות אלה, ושני עמיתיי הרבנים, הרב שלום נגר מאריאל, והרב עזריה בסיס מראש העין [לצערי, אבי מרי לא הכיר בטומאת הכומרים האורתודוקסים], לסיור בלבנון ולמסע התעוררות במחנות צה"ל לקראת החגים הממשמשים ובאים עלינו לטובה. בסיורנו היו לנו מפגשים מרגשים עם ארץ פורחת ושרידי יהדות של עבר והווה.

הגענו למטולה, כשעברנו את "הגדר הטובה" לא חשנו אווירת מלחמה, ראינו את חקלאי לבנון מעבדים את שדותיהם בשלווה, הבהמות שקדו על מרעיהן בשולי השדות, שמי התכלת הצלולים נמתחו מעל לראשינו ומעל לראשי הרי הלבנון הנישׂאים. פה ושם נראו עננים ורדיים שהילכו על פני שמי התכלת, בבקעה ובהר הוריקו נופים יפים למראה – ארץ נחלי-מים ופורייה מאד. עברנו דרך העיר נבטיה, זוהי עיירה מקסימה השוכנת בשיפולו של עמק קטן במדרונו של הר, שסימני המלחמה ניכרים בה. משם שׂמנו את פנינו אל צידון, זוהי עיר מקראית. דברי המקרא נתנגנו בלי משים בתודעתי. הייתה לי תחושה שאני חוזר לאותם מקומות שאבות אבותיי ידעו אותם והילכו בהם, ככתוב: "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (דב' ח, ז). סיורנו בצידון היה עתיר רשמים, נכנסנו לבית-הכנסת שעוד נותר לפליטה בצידון. חשנו צער עמוק בלב: עד לפני זמן לא רב הייתה כאן קהילה יהודית משׂגשׂגת, ילדי ישראל למדו כאן תורה, והייתה מערכת יהודית קהילתית מסועפת; בני הקהילה תמכו באחיהם העניים; היו חופות חתנים; ברית מילה וחגיגות בני-מצוה – חיים יהודיים שוקקים של קהילה יהודית עתיקה שהייתה והיום איננה, כי תושביה התפזרו לכל רוח עקב צוקי העיתים ותהפוכות החיים. לאחר מכן סרנו לבית העלמין היהודי שבמקום, שם חשנו דיכאון וצער: פליטים התמקמו ליד בית הקברות, העזובה והלכלוך היו ללא נשוא. משם המשכנו בסיורנו והגענו למבואות העיר ביירות, לפרבר שנקרא בַּחַמְדּוּן [23 ק"מ ממזרח לביירות]. כאן הרשימו אותנו ההדר וההוד של בית-הכנסת השמם. הורגש, שקהילה יהודית עתירת אמצעים בנתה אותו. ממדיו הרחבים וקישוטיו המפוארים הסבו לנו צביטת צער בלב, שהוא עומד בשיממונו.

עם רדת היום חזרנו לצידון. שם חיכו לנו חיילי ישראל. בערב התייצבנו בפניהם, פנים חביבים, חייכניים ועליזים ניבטו אלינו. השמחה הייתה רבה, רוצים לשמוע ולהשמיע. קצין החינוך שהִנחה את הערב, הציג אותנו בפני החיילים.

פתח את מסכת ההרצאות הקצרות הרב שלום נגר, רבה של אריאל. בדבריו עמד על ערך חודש אלול כפרוזדור לחגי תשרי: חודש אלול הוא הכנה רוחנית ליהודִי אל ראש השנה ויום הכפורים. לשם כך הונהגו הסליחות בחודש זה. הסליחות הללו מתחילות בחצות הליל של חודש הרחמים. אלה הם פיוטים נשׂגבים רוויי געגועים לבורא עולם ויוצר האדם [ויותר נכון לומר לאלהים אחרים]. הרב התעכב על הדינים בראש השנה ויום הכפורים, בהדגישוֹ את המנהגים המיוחדים לעדות השונות בישראל וכן את הדינים המרכזיים המאחדים את העם לשבטיו.

הרב עזריה בסיס מראש העין עמד בייחוד על דיני השופר בראש השנה: השופר הוא המייחד את ראש השנה מכל החגים. מצות תקיעת השופר נועדה לעורר את הלבבות, וכפי שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ז) שהיא גזרת הכתוב, אך רמז יש בה: "עורו עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם".

הרב הסביר, שמתוך דברי הכתוב אנו חייבים בתקיעה ותרועה. אבל הואיל ואין אנו יודעים את טיבה של התרועה מוסיפים ליתר וודאות את השברים. אם השברים הם התרועה – הרי יצאנו ידי חובה, ואם היבבה היא התרועה – הרי שוב יצאנו ידי חובה. וכך נקבע המנהג [ויותר נכון לומר וכך נפסקה ההלכה בתורה-שבעל-פה, ו]כפי שכתוב בתורה: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט, א). החיילים גילו עניין רב בתקיעות השופר וביקשו להדגימן הלכה למעשה.

חתם את סדרת ההרצאות כותב שורות אלה שאמר בין השאר: ראש השנה היהודי הוא ראש השנה לבריאה, חז"ל קבעוהו כדי להבדילו מחג הפסח שהוא ראש השנה לרגלים ולמלכים. ראש השנה של חודש תשרי חופף עם הבריאה. הקיץ תם ובאה תקופת הצמיחה של הארץ – החורף. הגשמים מתחילים לרדת, הארץ השדופה מחום הקיץ מתחילה להצמיח. לפי המקרא החורף בארץ-ישראל היא תקופת הפריחה והשגשוג, כפי שאמר איוב (כט, ד): "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי". כלומר עלומי ופריחתי. לכן הוא מעורר תחושות עמוקות של חשבון נפש: לאדם היהודי יש הרגשה שהוא מסיים דרך ישנה, יוצא לדרך חדשה, ומגיע לתחילת יעד חדש בחייו.

ראש השנה ויום הכפורים נקראים הימים הנוראים, ואכן נוראים הם הימים הללו. התפילות של ראש השנה ויום הכפורים הן מן הנשׂגבות שבשירת האדם. מדובר בהן לא רק על גאולת האדם והעולם. אדם מישראל שופך שיחו לפני בוראו ומבקש ממנו כי ייטע בלב האדם מֵאוֹרוֹ, שכל באי עולם יכירו במלכותו ושמלכות שדי תיכון עלי אדמות, ככתוב: "וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" [נוסח 'ובכן' שנוהגים להוסיף בתפילת העמידה בברכת 'אתה קדוש', בראש השנה וביום הכפורים].

למחרת בבוקר סיירנו בחלקי לבנון האחרים. הרבנים נשאו דברים בפני החיילים. בין השאר ביקרנו בעיירה חצביה, ושוב נתקלנו באותה תופעה של שלווה ושאננות, לא חשנו בסימני המלחמה. אחר-כך ביקרנו בְּכֹלְוַת-אלביצ'א, זהו מקום מקודש ומשמש מרכזי רוחני לעדה הדרוזית. משם שׂמנו פעמינו אל מקום הנמצא בכפר ג'יזין שעשה עלינו רושם עמוק.

מדובר במוזיאון ענק ומרשים מאד שזה למעלה מעשר שנים נמצא בתהליך בנייה, ועוד לא נסתיים. זוהי תרומתו של אחד מעשירי לבנון, מרוני במוצאו, ד"ר סירחאן, חבר הפרלמנט הלבנוני שמציב יד ושם לשלוש הדתות הגדולות: בית-כנסת יהודי לפי סגנון יהודי ספרד, ולהבדיל כנסיה נוצרית ומסגד מוסלמי, הופעתנו מההשקעה העצומה המושקעת בבניין רב ממדים ומהודר זה.

חזרנו ארצה מלאי-חוויות ורשמים. לבנון היא ארץ מרשימה ויש בה הרבה מה לראות.

רשמי סיור בלבנון.pdf

הורידו את PDF • 101KB