אחד המאמרים החשובים ביותר של חז"ל שבו הם מרחיקים מן ההגשמה הוא במסכת חגיגה (טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי". רבנו פוסק ומבאר את דבריהם בהלכות יסודי התורה פ"א, וביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות תורתנו:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם" וכו'.
במאמר יסודי זה חכמים ע"ה שללו את ההגשמה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, וזו הייתה דרכם של החכמים ע"ה לומר שאין לה' גוף ודמות הגוף – ודבר גדול לימדונו חכמים והוא, שלא די לדקלם שאין לה' גוף ודמות הגוף, אלא יש לשלול ממנו את כל מאפייני הגופות. רבנו הבין זאת, וזו הייתה מטרתו המרכזית של ספרו מורה-הנבוכים.
כאמור, חכמים קבעו ש"אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יג): "וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי". ברם, מעניין הדבר שבגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם זייף את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, אני מניח שאתם כבר לא מתפלאים, כי שוב זהו רש"י-שר"י, מפני שהוא אומר שם: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ובמלים אחרות, רש"י הצרפתי מזייף את התלמוד במטרה לקרב אל ההגשמה.
ויתרה מזאת, שר"י לא רק מקרב מאד אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת שלילת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל המאמר הזה של חכמים ע"ה, אשר הינו כל-כך חשוב ויסודי לשלילת הגשמות, ואסביר מדוע: חז"ל התכוונו לשלול את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו שר"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה – למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בפרק הראשון בנבואת יחזקאל ע"ה, כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.
יתר-על-כן, המאמר הנדון של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו אולי מאמרם היסודי והחשוב ביותר בעניין הרחקת ההגשמה! ולא רק שרש"י-שר"י זייף ועקר את מאמרם היסודי והנעלה הזה אשר שולל את ההגשמה מה' יתעלה, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשיהם!
ראיה נוספת לכך שרש"י-שר"י העביר את המאמר הנפלא והמופלא הזה של חז"ל מהקב"ה – למלאכים, עולה מעצם המצאת הנוסח "ולא תחרות" על-ידי צאצאי המינים ממשיכי דרכו. כלומר, אמנם שר"י היה זה אשר מחק את הנוסח "ולא עמידה" אך לא הוא היה זה שהוסיף את הנוסח "ולא תחרות", שהרי הוא אומר בפירושו "ולא עמידה – לא גרסינן", ותו לא (ואם הוא היה סבור שיש לומר 'ולא תחרות' במקום 'ולא עמידה' ברור שהוא היה משרבט זאת, וכמנהגו הרע לזייף ולשבש את הנוסחים באלפי מקומות ברחבי התלמוד הבבלי). ובמלים אחרות, צאצאי המינים שבאו אחריו הוסיפו את הנוסח "ולא תחרות" כי הבינו מדברי אלילם רש"י-שר"י בפירושו לעיל: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", שמדובר במלאכים.
ויתרה מזאת, לא יעלה על הדעת שרש"י-שר"י הוא זה אשר הוסיף את הנוסח "ולא תחרות" ובזה קבע השקפה נכונה בהרחקת הקנאה והתחרות מן המלאכים, שהרי הוא כבר החריב לחלוטין את ההשקפות בעניין המלאכים, ולא רק לעיל באמרוֹ: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", אלא גם במקומות אחֵרים שבהם הוא קובע מפורשות שיש למלאכים מידות רעות ואף ייחס להם את מגרעות החומר הנגעלות ביותר, כגון בעניין: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בר' ו, ב), שם ייחס למלאכים את חרפת זימת המין, ואף העז לייחס להם משכב זכור ומשכב בהמה! (ועל כל אלה ועוד ראו בדוגמות: יד, מה, מז, צה, קיב, ועוד).
בְּיַחֲסוֹ למלאכי השרת את חרפת השקיעה בזימה, ואת שפל החרפה במשכב הזכור ובמשכב הבהמה, רש"י-שר"י לא רק ניאץ ושיקץ את המלאכים הקדושים והטהורים, חמור מכך בהרבה! הוא חילל שם שמים וחירף וגידף את השם יתעלה שמו, מפני שהוא קבע למעשה שהמלאכים העדיפו את התועבות הכעורות הבזויות והבהמיוֹת ביותר על-פני קרבת אלהים חיים וידיעת צור העולמים! ואם המלאכים העדיפו את התועבות על-פני קרבת אלהים חיים וידיעת צור העולמים, יש לכל אדם הצדקה ברורה ומפורשת לשקוע בתועבות ובזימות, שהרי לפי רש"י הצרפתי, אפילו המלאכים הקדושים והטהורים הִפנו עורף לה' ופנו אחרי הזימה!
לפיכך נראה ברור, כי רש"י הצרפתי רק מחק את הנוסח "ולא עמידה", ואחריו צצו צאצאי המינים והוסיפו "ולא תחרות" כי הם הבינו מפירוש רש"י שהובא לעיל שמדובר במלאכים! ואם יטענו הטוענים שאותם מגיהים מצאצאי המינים התכוונו באמרם "ולא תחרות" להקב"ה, נשיב להם: איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו? והלא אפילו המינים וצאצאיהם אינם מעלים על דעתם העקושה שיש לפני הקב"ה תחרות, שהרי גם לפי הזיותיהם "מאפייניו הגופניים" של הקב"ה הם הנעלים והמרוממים ביותר, וכמו שאומר רבנו במורה (א, א):
"וחשבו [=והמינים שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת [...] ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'".
לסיכום, רש"י הצרפתי העילג הרס והחריב לחלוטין את יסוד שלילת הגשמות מה' יתעלה שמו, וזאת באמצעות זיוף המאמר היסודי ביותר של חז"ל בעניין שלילת ההגשמה; וביחס להשקפת-היסוד בעניין הרחקת מידות אנושיות רעות מן המלאכים, את היסוד הזה הוא הרס במקומות אחרים, שבהם הוא תיאר את המלאכים כבעלי מאפיינים גשמיים שפלים ביותר... וזו דרכו של מין מתוחכם, אך לא מתוחכם דיו, כי אדיר הקטן כבר מצליח לזהות את מינותו.
אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של שר"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם, כלומר, אפילו אם הם יתאמצו לקרוא בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב... "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).
דוגמה קצא
בבראשית (כח, יג) נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ושם פירש רש"י: "נִצָּב עָלָיו – לשמרו". כלומר, רש"י אינו שולל את ההגשמה ואומר למעשה כי הקב"ה ניצב על יעקב אבינו! ובמלים אחרות, רש"י מייחס להקב"ה עמידה והתייצבות, ואם הוא עומד יש לו רגליים ואם הוא מתייצב הרי שהוא גוף! ואין גם שום זכר בדברי רש"י שמדובר במראה נבואה – הכל כפשוטו! לעומתו, אונקלוס מבין את סכנת ההגשמה שבפסוק זה, ולכן הוא מתרגם כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו – וְהָא יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי", כלומר אונקלוס ע"ה מדגיש שלא הקב"ה הוא זה אשר ניצב על יעקב, אלא כבוד ה', דהיינו אור נברא במראה הנבואה אשר נועד לסמל את השראת השכינה.
ולא רק אונקלוס הבין את סכנת ההגשמה שבפסוק הזה, ותרגם כפי שתרגם, גם חז"ל במסכת חולין (צא ע"ב) הבינו זאת היטב, וכך נאמר שם: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו – אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו – כאדם שמניף על בנו". כלומר, חז"ל מזהירים אותנו מלהבין את הפסוק הזה כפשוטו, ועד-כדי-כך שהם אומרים שאי אפשר היה לומר את הפסוק הזה אלמלא הוא נאמר מפי-הגבורה! ורש"י הצרפתי העילג לא ידע ולא יבין, מפני שאפילו בגמרא שבה חכמים ע"ה מזהירים אותנו באופן מפורש מן ההגשמה באמרם: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", הוא עדיין מתעקש לפרש גם בגמרא שם: "נִצָּב עָלָיו – לשמרו".
דוגמה קצב
כאמור, בבראשית (כח, יג) נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ושם הוסיף ופירש רש"י-שר"י:
"וֵאלֹהֵי יִצְחָק – אף-על-פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב 'אלהי פלוני', משום שנאמר: 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' [איוב טו, טו], כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת, וייצר הרע פסק ממנו, תנחומא".
מפירושו של השר"י עולה, שהקב"ה אינו מאמין ביושרם ובצדקתם של אבות האומה! ודבריו הם כפירה חמורה בתורה, שהרי בתורה נאמר על אברהם אבינו ע"ה באופן מפורש (בר' יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". ואפילו במדרש תנחומינותא המאוחר והמשובש לא נאמר ואף לא נרמז כדבר הזה! והנה לשון מדרש תנחומא מהדורת ווילנא (תולדות ז):
"אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן, שנאמר: 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה' [תה' טז, ג] וגו', אימתי הן קדושים? כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן, כל-כך למה? שאין הקדוש-ברוך-הוא מאמין בהן שלא יטעה אותן ייצר הרע, וכיון שמתים הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן".
כלומר, לפי המדרש הזה הקב"ה "אינו מאמין" שהצדיקים יהיו כלילי השלמות ולא יטעו, אך רש"י קפץ וקבע שהקב"ה אינו מאמין באבות האומה! וברור שמטרת המדרש ללמֵּד את האדם שלא תזוח דעתו וישגה לחשוב שהוא בטוח מפני ייצר הרע, אלא עליו להיזהר כל העת שלא לנטות אחרי יצרו, וכמו שפירש רס"ג את הכתוב הזה באיוב (טו, טו): "הנה קדושיו אינן בטוחים לפניו [מלשגות ולטעות]", וכן אומר הלל הזקן באבות (ב, ה): "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", וכמו שפירש רבנו שם: "אמר, כי אף-על-פי שנקנית לו לאדם בנפשו תכונה נעלה ונתחזקה, לא יחדל מלחזור על עשיית הטוב כדי להוסיפה חיזוק, ואל יבטח ויאמר: המידה הנעלה הזו כבר הוּשׂגה ולא ייתכן שתסור כי אפשר תסור והוא אמרו: 'עד יום מותך'".
ברם, מפירושו של רש"י הצרפתי עולה כאמור, שאבות האומה אינם נאמנים לפני הקב"ה! שהרי הוא החדיר לתוך פירושו פסוק קשה מאד שכלל לא נזכר במדרש, וקשר אותו באופן ישיר ומפורש לאבות האומה, והוא: "הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין". וכי יעלה על הדעת לומר בפירוש פשטני פסוק כזה על אבות האומה? וכי מאן-דהו מצאצאי המינים בימינו היה מעז לומר פסוק כזה על האלילים המהובלים והמיובלים שלהם? כגון על קנייבסקי שר"י או על הטמא מגורא קלוואריה? אך לרש"י היה קל מאד לומר על אבות האומה דברים כֹּה קשים, כאילו לא מדובר במדרש שנועד ללמֵּד מידות ומוסר, אלא ללמֵּד על מעמדם הרוחני הלקוי של אבות האומה!
גם המשך פירושו רע מאד, שהרי הוא אומר על יצחק אבינו: "לפי שכהו עיניו וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת, וייצר הרע פסק ממנו". ואפילו במדרש תנחומינותא, שמרחף מעליו סימן שאלה גדול מאד על מהימנותו וקדמותו, לא נאמרה לשון כל-כך גסה, והנה לשון המדרש:
"והרי מצינו שייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו על יצחק הצדיק בחייו, שכן הוא אומר ליעקב: 'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק' [בר' כח, יג] – רבי ברכיה ורבנן, רבנן אמרי: רואה את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח, ורבי ברכיה אמר: הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו, לכך כתיב: 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' [בר' כז, א]".
במדרש הזכירו את אפר המזבח כדי ללמד על מעלתו של יצחק אבינו שנעקד על-גבי המזבח, ורבי ברכיה אף נזהר מאד ואמר "כאילו הוא מת" וכן "שהיה גנוז לתוך הבית", ואילו רש"י שינה את לשון המדרש וכתב: "וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת", כלומר לא גנוז כספר תורה שהתיישן אלא כָּלוּא כמו פושע, ולא "כאילו הוא מת" שאינו מת באמת, אלא "כַּמֵּת", כמו מת ממש, כאילו יצחק אבינו והמת שווים, ורק רשעים בחייהם קרויים מתים. והנה פסוק מספר במדבר (יב, יב) שבו נאמרה המלה "כַּמֵּת" וממנו נלמד עד כמה חמורה המילה הזו שרש"י אמר על יצחק אבינו ע"ה: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".
זאת ועוד, לדעתי אין שום הצדקה לשום דרשן לומר על יצחק אבינו: "שפסק ממנו ייצר הרע", כאילו יצחק אבינו ע"ה היה משועבד וכפוף ליצרו הרע כל ימי חייו, ורק כאשר הוא הזדקן ולא היה בו עוד כוח להרשיע יצרו פסק ממנו... לפיכך, הנני מעמיד סימן שאלה גדול מאד על כל נוסח המדרש הזה של מהדורת ווילנא, ובמיוחד שבמהדורתו של בובר למדרש תנחומא, אשר מייצגת מהדורה מדויקת יותר, כל הנוסח לעיל לא מופיע כלל. ובכלל, מדרש תנחומא נתגבש במאה התשיעית לספירה, וברור שהוא זויף וזוהם עוד ועוד בידי המינים במהלך הדורות.
מכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שרש"י מציג את אבות האומה וגדוליה האמיתיים באור מאד עכור, ואין לי צל של ספק שמה שגרם לו להטיל רפש חמור באבות האומה וגדוליה, היא תעייתו ושקיעתו בצואה הרותחת של השקפות המינים האדומים שרחשה ובעבעה במוחו.
דוגמה קצג
טרם סיימנו את העיסוק בפסוק מבראשית (כח, יג), שבו נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". כי רש"י הוסיף ופירש שם: "שֹׁכֵב עָלֶיהָ – קיפל הקב"ה כל ארץ-ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו", והמקור לפירושו הלז של רש"י-שר"י הוא במסכת חולין (צא ע"ב):
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו' – מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקיפלה הקדוש-ברוך-הוא לכל ארץ-ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו".
וברור שמדובר בקטע מדרשי שכל מטרתו ללמד על הסיוע האלהי שיהיה לעם-ישראל בכיבוש ארץ-ישראל. ואין שום צורך במדרש הזה כדי להבין את פשט הפסוק, שהרי לפי פשט הפסוק: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ", לא מדובר בארבע אמותיו של יעקב אבינו, אלא בכל הארץ הזאת שיעקב אבינו כרגע שוכן בתוכה, והדברים פשוטים מאד. אך רש"י הצרפתי העילג לא התאפק מלהחדיר עוד הזיה מאגית לתוך פירושו, כאילו אירע איזה נס פלאי שבו כל ארץ-ישראל "התקפלה" לתוך ארבע אמותיו של יעקב אבינו, וכאילו הדמיונות הללו אפשריים.
ואם יַקשה עלינו איזה דרדעי אורתודוקסי ויטען, שלפי רש"י הארץ "התקפלה" לארבע אמות מתחת יעקב אבינו במראה הנבואה, נשיב לו: כיצד ידעו חכמי התלמוד מה ראה יעקב במראה הנבואה? וכי חז"ל היו נביאים? וכל נבואה שלא נזכרה בתורה אי אפשר לדעת אותה אלא במראה הנבואה, ולכן, ברור שמדובר במדרש שנועד ללמד רעיון מסוים וכפי שאמרנו לעיל. ומה שרש"י העתיקוֹ כפשוטוֹ לתוך פירוש לתורה מעיד שהוא הבינוֹ כפשוטו, וכל דברי רבנו בפרק חלק חלים על רש"י ובעיקר עליו, על שהפך תורת אלהים חיים לתורת גיעולים וגילולים – "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).
דוגמה קצד
לשם הבנת סכלותו של שר"י בבראשית (כח, טו) עלינו לעיין גם בשני הפסוקים שקדמו לפסוק הנדון: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ובפסוק טו פירש רש"י כך:
"דִּבַּרְתִּי לָךְ – לצרכך ועליך. מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו: 'כי יצחק יקרא לך זרע', אלא 'כי ביצחק', ולא כל יצחק. וכן כל 'לי' ו'לך' ו'לו' ו'להם' הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון 'על', וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן".
תחילה שר"י אומר שהבטחת ה' ליעקב הייתה "לצרכך ועליך", כאילו יעקב אבינו ע"ה התעניין בעושר חומרי ולכן הקב"ה נאלץ להרגיע אותו שהוא אכן ייתן לו עושר חומרי... וטמטומו של שר"י פשוט בלתי נתפשׂ, שהרי הפסוקים הללו שנאמרים ליעקב אבינו כלל אינם עוסקים בצרכיו החומריים של יעקב אבינו ע"ה, אלא בעיקר בהבטחת הארץ ובשגשוגו של עם-ישראל. הדבר היחיד שנוגע ליעקב אבינו הוא שמירת נפשו של יעקב אבינו וכן שהקב"ה לא יעזוב אותו עד שיעקב ימלא את ייעודו בקיום ההבטחות העתידיות לעם-ישראל. ובקיצור, דְּבַר ה' ליעקב נוגע לשגשוגו ולמילוי ייעודו של עם-ישראל, ואילו שר"י מדמֶּה שמדובר בדאגתו של יעקב אבינו להשגת עניינים חומריים, ורק מין ירומם וידגיש את ענייני החומר וישמיט לחלוטין את ענייני הרוח הדעת והייעוד, ועל מעלת ההִסתפקות של יעקב אבינו ראו: "לחם לאכול ובגד ללבוש".
גם המשך פירושו של שר"י הזוי לחלוטין: "מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו: 'כי יצחק יקרא לך זרע', אלא 'כי ביצחק', ולא כל יצחק", ואיך יעלה על הדעת שהיה ספק ליעקב אבינו ע"ה שמא הבטחת ה' לאברהם ולזרעו אחריו היא לעשו? וכי יעקב אבינו הנביא הגדול לא הבין את הנבואה וההבטחה שנמסרה לאברהם? וכי הוא לא ידע את ה' יתעלה ולא הבין שלא ייתכן שהקב"ה יבחר בעשו האכזר ובזרעו הארור? ואף שהדרש הזה מופיע בספרות חז"ל (נדרים לא ע"א, סנהדרין נט ע"ב), הוא מופיע בתוך מדרש הלכה בעניינֵי חובת מצות המילה ופרטי דיני חלות הנדרים, ורש"י הכסיל הוא זה שהחליט לעקור את המדרש הזה מענייני הלכה, לפרשנות הזויה לפיה היה ליעקב ספק שמא הבטחת ה' לאברהם ניתנה לזרעו של עשו ולא לזרעו של יעקב, ואפילו ילד קטן אצל המָּארי אינו מסתפק בכך.
ו"תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג), שהרי בסוף דבריו שר"י קובע כלל "לשוני": "וכן כל 'לי' ו'לך' ו'לו' ו'להם' הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון 'על', וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן". כלומר, כל "לי" ו"לך" וכו' אשר בסמוך לפועל "דבר" משמשים בלשון "על", והראיה של שר"י היא מפסוק טו לעיל... וכמה אפשר להיות מטומטם? שהרי משמעות המלה "לָךְ" בפסוק היא אליך, והכוונה לדברים שנאמרו בסמוך בנבואה זו.
והנה לפניכם כל המקומות שמצאתי בתורה שבהן נזכרו מילות היחס האמורות בזיקה לפועל "דבר", ובאף אחד מן המקומות אין משמעותן "על" וכפי שמלהג הצרפתי העילג והשיכור:
1) "יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי" (בר' כד, ז), וברור שמשמעות המילה "לִי" כאן היא אלי, וניתן לפרש גם 'ואשר הבטיח לי' שהרי בהמשך הפסוק נאמר: "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"; 2) "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בר' מט, כח), וברור שמשמעות המילה "לָהֶם" בפסוק זה היא אליהם; 3) "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם" וכו' (שמ' ד, טז), וכאן משמעות המלה "לְךָ" היא במקומך; 4) "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שמ' לב, לד), וכאן משמעות המילים "אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" היא: ככל אשר אצווה אותך מכאן והלאה, דהיינו בהמשך המסעות במדבר לאחר חטא העגל שתואר שם. ורס"ג פירש שם: "אל המקום אשר דיברתי לך" דהיינו לארץ ישראל, וברור לפי זה שמשמעות "לָךְ" היא "אליך"; 5) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ לָךְ" (דב' ט, ג), וכאן משמעות המילים " דִּבֶּר יְיָ לָךְ" היא: "כאשר הבטיח ה' לך", וכן פירש שם רס"ג; 6) "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְיָ לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר" (דב' ט, כח), וגם כאן משמעות המלים "אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם" היא כאשר הבטיח להם; 7) "כִּי יַרְחִיב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (דב' יב, כ), ופסוק זה דומה לפסוקים שבדוגמות 5–6; 8) "כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (דב' טו, ו), וראו דוגמות 5–7; 9) "יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דב' יח, ב), וראו דוגמות 5–8; 10) "וַייָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (דב' כו, יח), וראו דוגמות 5–9; 11) "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דב' כט, יב), וראו דוגמות 5–11.
לסיכום, אין אפילו דוגמה אחת בכל התורה שבה מילות היחס שנזכרו משמעותן היא "על", כל-שכן שלא מדובר בכלל "לשוני" גורף שמקיף את כל התורה כולה, שהרי בכולן מתוארים פנייה או הבטחה או ציווי ישיר מאת הבורא לנביא או לעם-ישראל. ומי הטמבל הזה שקבע שרש"י, הצרפתי העילג, אשר אפילו לא ידע להגות את האותיות כתקנן, היה בלשן דגול?!
וכבר ראינו דוגמות לא מעטות שבהן שר"י משרבט כללים "לשוניים" ריקים ומרוקנים. כלומר, הקלות הזו שבה רש"י-שר"י משרבט כללים "לשוניים" מקיפים שאינם אלה הבל ורעות-רוח מעידה על גסות-רוח, שהרי רק שחצן אירופי זחוח עד-מאד יעז לשרבט כללים "לשוניים" באופנים כל-כך נחרצים ובוטחים כאילו הוא בלשן דגול, בעוד שמאחוריהם לא עומד מאומה! וכנראה שרש"י-שר"י סמך על עילגותם ובערותם של האשכנזים בענייני לשון ובכלל, כדי שהם לא ישימו לב לטמטומו, אך תודה לאל איני אשכנזי עילג אלא תימני, ולשון הקודש יקרה לי מאד. ולדוגמות נוספות שחושפות את טמטומו השחצני והזחוח של שר"י בענייני לשון, ראו דוגמות: נז, נח, סב, קכח, קלו, קנח, קנט, קסב, קסו, קעא, קפ, קפב – וכל אלה עלו רק מסקירת פירושו עד כאן, דהיינו עד פרק כח בספר בראשית, ואין ספק שיש עוד רבות.
"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
Comments