דוגמה קעז
בבראשית (כו, ה) נאמר כך: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", ושם פירש רש"י: "חֻקּוֹתַי – דברים שייצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת מלך וחוקותיו על עבדיו". המקור שאותו רש"י מזייף ותוקע בפירושו נמצא בתלמוד מסכת יומא (סז ע"ב), וכך נאמר שם:
"'וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ' [ויק' יח, ד] – דברים שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, ורוק יבמה, וצפרי מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ' [ויק' שם] – אני ה' חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהן".
נשים לב, כי חלילה לחכמי התלמוד מִלומר שאין טעם לחוקי התורה, אלא, כל שנאמר בתלמוד הוא: "שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן", ויתרה מזאת, חכמי התלמוד אף מזהירים אותנו: "ושמא תאמר מעשה תוהו הם". כלומר, חכמים מזהירים את האדם שלא להתפרץ במחשבתו ולסבור שאין לחוקים טעם והם דברים בטלים תהו והבל: "תלמוד לומר: 'אֲנִי יְיָ'". כלומר, מקורם הוא מקור חכמה, ואם אין אתה מבין אין לך רשות להרהר בהם.
ברם, רש"י נכשל בדיוק במה שהזהירו ממנו חז"ל! חז"ל הזהירו את האדם שלא יאמר "מעשה תהו הם", כלומר שהחוקים שנחקקו בתורת האמת הם דברים בטלים שאין להם תכלית ומטרה, ואת זה בדיוק רש"י אומר בפירושו: "שאין טעם בדבר", והמלים הקשות הללו לא נזכרו בתלמוד. וכדי להבין עד כמה חמור פירושו זה נעיין בסוף הלכות מעילה לרבנו, וכֹה דבריו:
"והחוקים, הן המצוות שאין טעמן גלוי. אמרו חכמים: חוקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן, כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים והגויים שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקה [=אהבה] בתורה שנאמר: 'טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ' [תה' קיט, סט]. ונאמר שם בעניין זה: 'כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי' [תה' קיט, פו]. וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הן" וכו'.
ולא לחינם רבנו מזכיר את המינים בהלכות לעיל, כי המינים הם אלה אשר טפלו שקר על חוקי התורה וסברו שאין להם טעם ושהם הזויים ומופרכים, בדיוק כמו רש"י אשר כך עולה מפירושו, שהרי הוא אומר "שאין להם טעם"... ואם אין למצוות רבות טעם, מה זה אומר על תורת משה? האין זו תעודת עניות חמורה ביותר? האין זה פתח למינים לטעון כנגד דת האמת? והאם אין בעצם הטענה "שאין להם טעם" טענה חמורה כנגד דת האמת? שהרי ההשקפה שהקב"ה יצווה על עניינים בטלים ללא תכלית ומטרה היא רעה מאד, ומובילה לכפירה ולעבודה-זרה.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, כה) אשר שולל את פרשנותו של רש"י: "אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל או הבל או שחוק", והוא מוסיף ואומר שם (ג, כו):
"כל ציווי ואזהרה מֵהֶם [=מחוקי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בהם תכלית מסוימת, וכן כל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י]. ואלה הנקראים חוקים כגון השעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח אשר דיברו עליהן ז"ל ואמרו: 'דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן והשטן מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן', אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל ולא נדרשה בהן תכלית, לפי שזה מביא למעשי ההבל כמו שהזכרנו [אך בימינו 'המון החכמים' טיפשים מטופשים], אלא סוברים המון החכמים שיש להם טעם, כלומר תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו" וכו'.
עוד רבנו אומר במורה (ג, לא):
"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה [דהיינו שאין לו סיבה ותכלית ומטרה] ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? [וכאמור בתורה] אלא, הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו השש-מאות ושלוש-עשרה מצוות היא: או למתן השקפה נכונה, או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק, או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה, או להזהיר ממידה רעה".
ובמורה (א, כח) מוסיף רבנו ואומר כך:
"המסקנה מכל מה שהקדמנו עתה בעניין זה היא, שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, תהיה מטרתה סילוק עוול, או זירוז על מידה נעלה המביאה ליחסים טובים בין בני אדם, או מתן השקפה נכונה שצריך להיות בה בדעה [...] ופשט העניין [=ובעיון ראשון נראה], שאין מבוא [שאין תכלית ומטרה] לאותן המצוות [לאותם החוקים שנזכרו לעיל וייזכרו לקמן] לא בתיקון הנפש במתן דעה, ולא בתיקון הגוף במתן חוקים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית. כגון האזהרה על השעטנז, והכלאים, ובשר בחלב, והציווי בכיסוי הדם, ועגלה ערופה, ופטר חמור, וכיוצא בהן. ולקמן תשמע ביאורי לכולן, ונתינת טעמיהן הנכונים המוכחים [...] ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן, בהחלט יש להן מבוא באחד משלושת העניינים: או לתיקון דעה, או תיקון מצבי המדינה שהם נעשים בשני דברים: בסילוק העוול ובקניית מידה נעלה".
ומי שסובר שאין טעמים למצוות הוא לדעת רבנו "חולה בנפשו" ואף חבר בכיר ומוביל במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שייסדו חכמי-יועצי-אדום, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):
"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יֹאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".
בדרכו העקושה של רש"י-שר"י הלכו חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, ותוכלו לקרוא על-כך במאמר: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)", בפרק שכותרתו: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם", ורבנו מזהיר מללכת בדרכיהם גם במורה (ג, נא), וכֹה דבריו:
"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
נקודה נוספת, במדרש לעיל שבמסכת יומא נאמר: "דברים שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן", ולא לחינם חכמים הבחינו בין ייצר הרע, שהוא משיכת האדם הטבעית לחומרו ולבהמיותו, שבו אמרו "מקטרג" כמשל לתעתועי ייצר לב האדם – לבין אומות העולם שבהן אמרו "משיבין עליהן". ללמדנו, שאין ייצר הרע כאומות העולם, ייצר הרע הינו כוח חומרי-בהמי-טבעי אשר מושך לתענוגות החומר, והאחר: אומות העולם, הינן ישויות בעלות מודעות במציאות. אולם, רש"י בפירושו עיוות את דברי חכמים ואמר: "דברים שייצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם", כלומר הוא כלל את ייצר הרע ואומות העולם בחדא מחתא, ללמדך שבעיני שר"י גם ייצר הרע הוא כוח בעל ישות ומודעות, מעין שד מרושע אשר מצוי בכל אדם ואדם – וכל אמונה בכוח מאגי מבלעדי ה'-אלהים-אמת הינה בגדר עבודה-זרה.
יתר-על-כן, ההזיה שיש בקרב האדם שד בעל ישות ומודעות שמושך אותו לעבירות, מדרדרת לעוונות ולתהומות הבהמיוּת והתועבות, כי אם מדובר בכוח מאגי רב-עוצמה אי-אפשר לעמוד כנגדו ולכן הוא האחראי הבלעדי לכל התועבות! ואם כך, הרי שהאדם חופשי ללכת בשרירות ליבו הרע, שהרי הוא מוכרח ואנוס להרשיע ולהתעלל! ברם, אם ייצר הרע הינו כוח החומר הטבעי, וודאי שהאדם יכול לכבשו ולמשול בו באמצעות כוח טבעי אחר – שכלוֹ הנעלה.
דוגמה קעח
בבראשית (כו, ח) נאמר כך: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". ושם פירש רש"י: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ וגו' – ראהו משמש מיטתו". ואיני יודע איך עלה בדעתו שיצחק אבינו שימש את מיטתו באופן שמאן-דהו יוכל לראותו מן החלון? וכי יצחק אבינו היה שוטה? או תאוותן אשר משמש מיטתו ביום? אלא נראה ברור, שהוא ראה אותו מחזר אחרי רבקה אשתו מתוך געגועים לרעייתו. וכאשר אבימלך ראה את יצחק אבינו מסתודד עם רבקה באופן שרק בעל ואישה משוחחים הוא הבין שהם נשואים, ואין צורך ליותר מכך ביחס ליצחק אבינו ולרבקה אמנו ע"ה כדי להבין שהם נשואים, ולא רק ביחס לאישים הנעלים הללו יחידי הדורות ע"ה, אלא גם ביחס לכל אדם כשר.
ומוחו הקודח והתאוותני של רש"י החדיר לנו הזיה חסרת צניעות לתוך פירושו לתורה. וכמה חסידיו האורתודוקסים מתרברבים לפרוש מן הנשים, ככומרי הנצרות, וכאילו הם מלאכים עלי אדמות... והאמת? "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יח' כג, כ), כלומר האמת היא שהם רעים וחטָּאים לה' מאד, ומכסים על תועבותיהם וחונקים את זעקות מעוניהם.
דוגמה קעט
בבראשית (כו, יב) נאמר כך: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְיָ". ושם פירש רש"י: "בָּאָרֶץ הַהִוא – אף-על-פי שאינה חשובה כארץ-ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים". ואיני מבין מה הוא אומר, וכי ארץ פלישתים אינה ארץ-ישראל?
דוגמה קפ
בבראשית (כו, יד) נאמר כך: "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". ושם פירש רש"י: "וַעֲבֻדָּה רַבָּה – פעולה רבה [...] עבוֹדה משמע עבודה אחת, עבוּדָּה משמע פעולה רבה". וברור שאין משמעותה של המילה עבוּדָּה – פעולה או פעולות רבות, כי היא נאמרת ברשימה אחת עם יתר שמות העצם: "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה", ולכן ברור שעבוּדָּה רבה הכוונה לעבדים ולשפחות רבים מאד, וכמו שפירש שם רס"ג: "עבוּדָּה – עבדים ושפחות ומשרתים". והכסיל הצרפתי העילג לא ידע ולא הבין את לשון הקודש.
דוגמה קפא
בבראשית (כז, א) נאמר כך: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי", ושם מובא בפירושו של שר"י: "כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו". פירוש זה שיסודו במדרש, אינו מופיע: לא בדפוס ראשון, לא בכת"י לייפציג ולא ביתר כתבי-היד למעט אחד, וכבר העירו הכסילים שנטמטמו אחרי שר"י שמדובר בתוספת של מאן-דהו. ועל-כל-פנים למדנו ממנה שהוזי ההזיות שהלכו בעקבותיו של שר"י הנבער, המשיכו את דרכו בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובהחדרת פשטיהן לפרשנות פשטי המקראות, ובדרך זו כידוע החדירו את המאגיה והמינות והחריבו את תורת משה.
דוגמה קפב
בבראשית (כז, לג) נאמר כך: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". ושם פירש רש"י: "מִי אֵפוֹא, לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים: איפה איה פה, מי הוא, ואיפה הוא הצד ציד". ורש"י הצרפתי העילג לא הבין ענייני לשון פשוטים לכל תלמיד, שהרי אין שום קשר עניינִי בין המילה "אפוא" למילה "איפה", המלא "אפוא" משמעה (לפי מילון ספיר ברשת): "אִם כֵּן, מכיוון שכך, וּבכֵן (מקומו בתוך המשפט): 'עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל' [מש' ו, ג]". ואילו המלה "איפה" משמעה (במילון שם): "באיזה מקום, היכן: איפה הילד?", והנה שתי דוגמאות, מן התורה ומן הנביאים: "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בר' לז, טז), "אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד" (ש"א יט, כב).
וגם בהמשך בפסוק לז שם רש"י חוזר על אותה הטעות, שהרי שם נאמר כך: "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי", ורש"י פירש שם: "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה – איה פה אבקש מה לעשות לך". ושוב, אין שום קשר בין המלה "איפה" שהיא מעין קיצור של "איה פה", לבין המלה "אפוא". וכמה טמטמונו המינים בהזיה ששר"י היה "בלשן דגול", וטחו את עיני עמֵּנו מלראות את האמת.
ואונקלוס תרגם כך: "מי אפוא" – "מַן הוּא דֵּיכִי", כלומר "מי הוא זה", ולא "איפה הוא". וכאמור, גם דוגמה זו, יחד עם עוד דוגמות לשוניות אחרות, נועדו לאותם עיקשים המתעקשים לסבור שרש"י היה "גאון לשוני" או "בלשון עצום" או "גאון עליון בענייני לשון", וכיו"ב מן ההזיות.
דוגמה קפג
בבראשית (כז, מב) נאמר כך: "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ". ושם פירש רש"י: "מִתְנַחֵם לְךָ – ניחם על האחווה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהורגך". ופירושו סכלות, שהרי איך יעלה על הדעת שעשו ויעקב היו שרויים באחווה? וכי יש אחווה בין הצדיק ובין הרשע? "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב), וכן: "זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו" (תה' לז, יב), "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (שם, לב). ויתרה מזאת, מפירושו של רש"י עולה, שיעקב אבינו קלקל את האחווה שהייתה בינו לבין עשו הרשע, ולכן הוא נושא באחריות לרצונו של עשו האדומי להורגו.
זאת ועוד, לא אתפלא אם רשעותו של רש"י היא זו שגרמה לו לראות בעשו, שהוא סמל מובהק לתכלית הרשעות, אדם שניתן להיות עמו באחווה וברעות, שהרי דרך הרשעים לאהוב את דרכי הרשע. כמו כן, אין ספק שהיו לו לרש"י-שר"י הצרפתי לא מעט חברים רשעים מקרב חבר-מרעיו פרשני המינות, ואחוותו עמהם גרמה לו להטיל דופי ביעקב אבינו ע"ה שגם הוא היה שרוי באחווה עם רשע. ואוי לרשע ואוי לשכנו, והרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע.
והנה לפניכם פירושי אונקלוס ורס"ג אשר פירשו פירושים נאים כי מקורם מקור מים חיים, לעומת מקורו הנרפש והאלילי של רש"י, והנה לשון אונקלוס: "מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ" – "כָּמֵין לָךְ לְמִקְטְלָךְ", כלומר אורב לך להורגך. והנה לשון רס"ג: "מתנחם – זומם לך להרגך".
דוגמה קפד
בבראשית (כז, מה) נאמר כך: "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד". ורש"י פירש שם: "ורוח הקודש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו [סוטה יג, ע"א]".
ובכן, ראשית, מפירושו הזה של רש"י עולה שהוא לא הבחין בין "רוח הקודש" לבין "נבואה", ורבנו כבר לימדנו במורה כי רוח הקודש איננה נבואה אלא מעלה לפני הנבואה, עזר אלהי שמלווה את האדם לדבר "בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלהיים". וכֹה דברי רבנו במורה (ב, מה):
"ואלה אשר אקראן 'מעלות הנבואה', לא כל מי שהוא במעלה מהן [=מאותן הדרגות שרבנו פירט במורה שם] הוא נביא, אלא, המעלה הראשונה והשנייה הן דרגות לנבואה, ואינו נמנה מי שהגיע לדרגה מהן נביא מכלל הנביאים אשר קדם הדיבור בהם, ואף-על-פי שנקרא אי-פעם 'נביא', הרי זה על דרך ההכללה מפני שהוא קרוב מאד לנביאים. [...] המעלה השנייה: היא שירגיש האדם כאילו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלהיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש".
זאת ועוד, במקור דברי רש"י במסכת סוטה לא נזכרה כלל "רוח הקודש", אלא נזכרה "נבואה" בלבד, והנה לשון התלמוד שם (סוטה יג ע"א): "באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב: 'לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד' [בר' כז, מה]". כלומר, התלמוד לא ערבב בין המושגים במקור זה, ורש"י הוא זה שערבב ביניהם, וערבובו כאמור מלמד על אי הבחנה בין המושגים.
שנית, הביטוי "ורוח הקודש נזרקה בה" אינו מכבד את רבקה, כי הוא מבטא עניין מקרי ואקראי, מעין ניחוש סתמי שהתברר כאמת, וכמו שמבואר במילון ספיר: "נזרקה מפיו נבואה – משמיע דברי נבואה שהתקיימו במקרה; הצליח בניחושו (על יסוד שבת ג)". והכוונה בדברים אלה היא לאמור בתלמוד מסכת שבת (ג ע"א): "נזרקה מפי חבורה ואמרו: 'בַּעֲשֹׂתָהּ' [ויק' ד, כז] – יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין", כלומר "נזרקה" אינו מבטא לימוד גמור, אלא מעין זריקת השערה לחלל האוויר, ולמפרע מתגלה לאור מקורות אחרים שהיא נכונה.
יתר-על-כן, הביטוי "נזרקה בה" משמש בכתבי חז"ל בעיקר (!) לענייני מינות טומאה וכפירה: "חיישינן שמא מינות נזרקה בו" (מגילה כד ע"ב); "ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם" (נזיר נז ע"א); "מיד נזרקה בו אפיקורסות" (קידושין סו ע"א) – ושמא אין זה במקרה?
"כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר" (יש' לב, ו).
ומי שנטמא בהשקפות המינים שנזרקה בהם רוח מינות ואפיקורוסות זקוק נואשות שיזרקו עליו מים טהורים – הם מי הדעת והאמת אשר מטהרים ומזכּכים ומצלילים את המחשבה מכל הזיותיה וטומאותיה, ופוקחים את עיני האדם לראות את דרך האמת שהייתה נכוחה לפניו כל העת, אלא שבהמיותו וטומאתו ושחצנותו עיוורוהו, וכמו שאומר הנביא יחזקאל (לו, כה–כו):
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם [...] וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר [...] וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לו).
ואחתום בקטע מדברי רבנו במורה (ב, כט) שבו הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!
וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:
"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".
נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.
קצרו של דבר, כל מי שזכה וזרח עליו אור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי, וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ–כג).
Comments