top of page
תמונת הסופר/תאדיר דחוח-הלוי

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כד)

המלך בשדה... בחודש אלול פשטה בעמֵּנו הזית-מינות שכותרתה "המלך בשדה". בעבר ניגשה אלי בתי בהתרגשות כשהיא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה. בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה – הקב"ה.


כאשר ראיתי ושמעתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילדה אמנם זכרה את השיחות שהיו לנו בעניין זה, ולמרות שגם עתה היא כנראה לא הבינה לחלוטין למה אני מתכוון, אין לי ספק שהיא הבינה שזה לא בסדר לצייר את אלהים בדמות אדם, ומאז ועד היום היא מקפידה שלא לייחס לה' מאפיינים גופניים. ציור זה עורר אותי להבין, כי כל מחול השדים סביב הדמיון הדרשני הפגאני של "המלך בשדה" הינו תקלת-מינות אחת גדולה, ולא רק לילדי הגנים אשר מלעיטים אותם בהגשמה ב"גרסא דינקותא", אלא לא פחות לאנשים ולנשים שכבר עברו שנים רבות מאד מאז ביקרו בגן.


"המלך בשדה", "המלך בשדה"... שוב ושוב מלעיטים אותנו מדי שנה בדרשותיהם בעניין זה הדרשנים ההוזים שוחרי הממון והשׂררה. ולא רק הדרשנים השׂכירים הפרימיטיביים, שירים חוברו על-כך, שירים שחוזרים שוב ושוב על המנטרה האלילית הזאת ש"המלך בשדה", ובעל-כורחנו מחדירים למחשבתנו את ההזיה שהמלך נמצא עכשיו בשדה – וגם אם למדנו בעבר על ייחוד השם ומישהו אמר לנו פעם שאין לה' גוף ודמות הגוף, החזרה הטורדנית על המנטרה הזאת תחדור בסופו-של-דבר עמוק-עמוק למוחנו, ושם היא עלולה בקלות לדגור ולהתפתח למחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם. כלומר, המנטרה האלילית הזאת לא רק שאינה מסייעת לנו לשוב אל בוראנו ולהתקרב אליו באמת, אלא שהיא למעשה מרחיקה את מלך-מלכי-המלכים לחלוטין ממחשבתם של המאמינים, ומחדירה במקומו מחשבות שווא ומדוחים.


נראה שהמקור להזיה הזאת הוא במדרש תנחומא, ויש לזכור שמדרש זה לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – וברור שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים היא לרומם ולפאר את יהדות המינות הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת. אגב, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי, הלא הוא רש"י-שר"י.


והנה המובא בתנחומא (האזינו, ד): "אמר ר' שמואל בר נחמני, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו, ראהו אדם, אמר לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פיקח אחד היה שם, אמר להם: שוטים! עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו אולי יקבל אתכם, לכך כתיב 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ' – אלו עשרת-ימי-תשובה שהוא שרוי ביניכם".


נשים לב שאפילו במדרש תנחומא המאוחר, נזהרו והוסיפו ביחס לציור שצויר במדרש: "משל למה הדבר דומה", הערה חשובה מאד שנשמטה לחלוטין מדרשות הוזי ההזיות בימינו. כלומר, מגמת תפישׂת האגדות כפשוטן גררה את הדרשנים למחוק את ההערה החשובה וההכרחית הזו, ומחיקתה מעידה כאלף עדים על השקפות המינות שרוחשות ומשחיתות את מוחם.


עוד מעניין, שהמדרש במקורו מתאר את כעסו של המלך על עַמּוֹ ויציאתו מן העיר אל השדה, כלומר מה שגרם למלך לצאת הוא עוונותיהם ופשעיהם של אנשי העיר. לעומת זאת, לפי שיבושי המינות הנפוצים בימינו המלך יורד מן השמים אל השדה להיות קרוב אלינו בתקופת חודש אלול ועשרת-ימי-תשובה, ובנוסף להגשמה שיש בשיבוש הזה, שהרי הקב"ה כלל לא מגיע לשדה מארמונו שבשמים, הוא גם מעקֵּר מתוכן אפילו את פשט המדרש! שהרי המדרש מותח ביקורת על בני האדם על מעלליהם ופשעיהם, ואילו גרסת המינים החדשה של המדרש הזה מתארת את הקב"ה כמי שמתקרב אלינו בתקופה הזאת מתוך רצון להיטיב עמנו. ובמלים אחרות, כל מוטיב התוכחה על מעללינו נעדר לחלוטין מהגרסה המודרנית של המדרש!


וברור שכוונת המדרש היא לעודד את בני האדם לשוב בתשובה בזמן שקבעה התורה וקבעו חכמים שהוא הזמן הראוי והטוב לתשובה והוא עשרת-ימי-תשובה. אך האמת היא, שאין שום דבר העומד בפני התשובה, ובכל שעה היא רצויה, וכידוע, אפילו שב יום אחד לפני מיתתו תשובתו מתקבלת. אלא, שרובם המכריע של בני האדם זקוקים ל"מבצעים", כי אם תאמר להם שכל השנה צריך לשוב לה', יתעייפו ויתייגעו מלשוב בתשובה כי קשה עליהם מאד לחיות כל השנה ביראת שמים וידיעת השם, אך אם תאמר להם שניתן לפתוח דף חדש בעשרה ימים בלבד בשנה – הרי שהדבר עשוי לעודד אותם מאד לשוב ולוּ במעט מדרכיהם הרעים.


אולם, למרבה הצער, במהלך השנים נשכחו ראש דברי ר' שמואל בר נחמני שמדובר במשל, וחדרה לעולם החסידות של המכריטים למיניהם המנטרה הפגאנית של "המלך בשדה" ואף יוצאים החוצה לשדה כדי להיפגש עמו בדמיונם, כאילו היה המשל הזה כפשוטו. ושוב הנני אומר, ברגע שחוזרים עשרות ומאות פעמים על המנטרה הזאת בשיר חסידי סוחף ומלהיב (את השוטים), גם האדם השלם ביותר עלול להשתבש במחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם, ולכן אמינא, הקץ לשירים החסידיים המהובלים אשר מטנפים בהזיות את צלם האלהים!


אחתום בדברי רבנו במורה (א, לה) אשר מלמדים על אופן החינוך הנכון ומיישרים ומטהרים את המחשבה מן ההזיות והדמיונות. רבנו מסביר, כי "כשם שצריך לחנֵּך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנו [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו".


ולעיון נרחב בעניין חשוב זה, ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם".


דוגמה קנח


בבראשית (כד, מד) נאמר כך: "וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי", ושם פירש רש"י: "הֹכִיחַ – בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא בירור דבר". והסיפא של דברי הצרפתי העילג הם הבל מהובל ומוחלט, שהרי בכל המקרא לשון הוכחה היא בעניין תוכחת-דברים או קללה או שילום פורענות, למעט המקום הזה היחיד! (ואף המקום הזה אינו עוסק בבירור דברים אלא בזימון אשה ליצחק, וכמו שיוסבר בהמשך), והנה דוגמות ללשונות התוכחה מספרי המקרא (ויש דוגמות נוספות מספרי הכתובים):


1) "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ" (בר' כא, כה), ואונקלוס תרגם שם: "וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶך".


2) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויק' יט, יז), ואונקלוס תרגם שם: "אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ, וְלָא תְקַבֵּל עַל דִּילֵיהּ חוֹבָא".


3) "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מ"ב יט, ג), ותרגם יונתן שם: "וַאֲמַרוּ לֵיהּ כִּדְנָן אֲמַר חִזְקִיָה, יוֹם עָקָא וְחִסּוּדִין [=קללה וחירוף, יום שבו רבקשה חירף את עַם-אלהים] וְנֵיאוּצָא יוֹמָא הָדֵין, אֲרֵי אֲקֵפַתְנָא עָקָא כְּאִתָּא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא וְחֵיל לֵית לַהּ לְמֵילַד". ופסוק זהה מובא בישעיה לז, ג.


4) "אוּלַי יִשְׁמַע יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי, וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה" (מ"ב יט, ד), ושם תרגם יונתן: "מָאִם שְׁמִיעִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל פִּתְגָמֵי רַבְשָׁקֵי דְשַׁלְּחֵיהּ מַלְכָּא דְּאַתּוּר רִבּוֹנֵיהּ לְחַסָּדָא עַמָּא דַּייָ קַיָּמָא, וְיַעֲבֵיד פּוֹרְעָנוּתָא עַל כָּל פִּתְגָמַיָא דִּשְׁמִיעִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ, וְתִתְחַנַּן בִּצְלוֹ עַל שְׁאָרָא הָדֵין דְּאִשְׁתְּאַר". ופסוק כמעט זהה מובא בישעיה לז, ד.


5) "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד), ושם תרגם יונתן: "וִידִין בֵּין מַלְכְוָתָא וְיוֹכַח לְעַמְמִין סַגִּיאִין". ופסוק כמעט זהה מובא במיכה ד, ג.


6) "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (יש' יא, ד), ושם תרגם יונתן: "וִידִין בְּקוּשְׁטָא מִסְכֵּנִין וְיוֹכַח בְּהֵימָנוּתָא לְחַשִּׁיכֵי עַמָּא, וְיִמְחֵי חַיָּיבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ וּבְמַמְלַל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מָאִית רַשִׁיעָא".


7) "אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה, בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה" (הו' ה, ט), ושם תרגם יונתן: "דְּבֵית אֶפְרַיִם לְצָדוּ יְהוֹן בְּיוֹם תֻּשְׁלְמָת חוֹבִין, בְּרַם בְּשִׁבְטַיָּא דְּיִשׂרָאֵל הוֹדַעִית אוֹרָיְתָא".


8) "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם יְיָ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת, יְיָ לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ" (חב' א, יב), ושם תרגם יונתן: "הֲלָא אַתּ יְיָ בְּרֵית עָלְמָא מִבְּרֵאשִׁית, אַתּ אֱלָהָא דַּיָין קְשׁוֹט עַל כָּל בִּרְיָתָךְ, קַדִּישׁ בְּעָבְדֵי הֵימָנוּתָא, מֵימְרָךְ קַיָּים לְעָלְמִין, יְיָ לְמֶעֱבַד דִּינָא בְרֵיתָהִי [=את נבוכדנצר] וְתַקִּיף לְאִתְפְּרָעָא אַתְקֵינְתָּהִי".


זאת ועוד, הרישא של פירוש רש"י לעיל אינו מדויק, שהרי רש"י מפרש כאמור: "הֹכִיחַ – בירר והודיע", והקב"ה לא בירר מאומה ולא הודיע מאומה, אלא זימן לאליעזר אשה ליצחק, וכמו שמתרגם שם אונקלוס: "אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי" – "דְּזָמֵין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי". ורש"י בעצמו סותר את פירושו, שהרי הוא מסביר בהמשך (כד, נ) שלבן ובתואל אומרים לאליעזר: כי "מה' יצא הדבר לפי דבריך, שזימנהּ לך", וכן בהמשך (כד, סו) הוא מפרש: "ושנזדמנה לו רבקה".


דוגמה קנט


בבראשית (כד, נד) נאמר כך: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי", ושם פירש רש"י: "וַיָּלִינוּ – כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד". וגם בעניין זה "הבלשן הדגול" אומר דברי הבל ושכרות, ואסביר: יש דוגמות בודדות במקרא שמהם עולה במפורש שמדובר בלינת לילה אחד, ויש עוד כמה דוגמות שמהם אי אפשר לדעת במדויק בכמה לילות מדובר, ואף מצאתי שלוש דוגמות מפורשות שבהן הפועל לינה במקרא מתאר כמה לילות של לינה בניגוד לדברי הצרפתי העילג לעיל, והנה הן לפניכם:


1) "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ, וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה" (יהו' ג, א –ב).


2) "וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם" (שו' יט, ד).


3) "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם" (נח' יג, כ).


ואם יטען הטוען שמא רש"י התכוון באמרו "מקרא" רק לחמשה-חומשי-תורה? ובכן, מצאנו בפירושו עשרות מקומות שבהן הוא קורא לכלל ארבעה ועשרים הספרים שבתנ"ך ספרי "מקרא", והנה שתי דוגמות ויש עוד רבות:


1) "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ" (בר' ז, טז), ושם פירש רש"י: "וַיִּסְגֹּר יְיָ בַּעֲדוֹ – [...] וכן כל 'בעד' שבמקרא לשון כנגד הוא: 'בְּעַד כָּל רֶחֶם' [בר' כ, יח]; 'בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִך' [מ"ב ד, ד]; 'עוֹר בְּעַד עוֹר' [איוב ב, ד]; 'מָגֵן בַּעֲדִי' [תה' ג, ד]; 'הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ' [ש"א יב, יט], כנגד עבדיך".


ואגב, טענתו של שר"י לפיה כל "בעד" שבמקרא הוא לשון "כנגד" היא סכלות מוחלטת, כי יש מגוון משמעויות למלה "בעד", והנה משמעויותיה של המלה "בעד" לפי "מילון ספיר":


1.א) בשביל, למען, לטובת: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" (ש"ב יב, טז); "אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (שמ' לב, ל), אני בעד הרעיון.


1.ב) תמוּרת: "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד); קיבלתי שכר גבוה בעד השירות שנתתי.


1.ג) מתוך, דֶרך-[דבר מסוים]: "בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי" (מש' ז, ו).


1.ד) על-[דבר מסוים], אחרֵי: "גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא" (איכה ג, ז); סגר את הדלת בעדו.


1.ה) בִּגלַל, בְּשֶׁל, מֵחמַת: "באוּ לך מכשולים בעד עוונותיך" (רש"י הו' יד, ב). [וכנראה שרש"י בפירושו הלז להושע 'שכח' את 'הכלל הלשוני הדגול' שכתב בפירושו לבראשית (ז, טז)].


1.ו) נגד, למניעת מעבר, כאמור בפסוק: "כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְעַד כָּל רֶחֶם" (בר' כ, יח).


ויש דוגמות נוספות, והקלות שבה הנני מוצא טעויות בפירוש רש"י כמעט מפליאה. ועתה לדוגמה השנייה המוכיחה שכוונת רש"י באמרוֹ בפירושו: "מקרא", היא לכל ספרי התנ"ך:


2) "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בר' ח, יא), ושם פירש רש"י: "טָרָף בְּפִיהָ – אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמִים לשון זכר ופעמִים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו 'כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת' [שה"ש ה, יב], 'כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת' [יח' ז, טז], וכמו 'כְּיוֹנָה פוֹתָה' [הו' ז, יא]". ואגב, במאמר זה בסוף חלק ט הראיתי שרש"י "הבלשן הדגול" שגה גם בפירושו שהעתקתי לעיל לבראשית (ח, יא), שהרי בשום מקום נח אינו מתייחס ליונה שהוא שלח בלשון זכר.


דוגמה קס


בבראשית (כד, סז) נאמר כך: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", ושם פירש רש"י: "אַחֲרֵי אִמּוֹ – דרך ארץ כל זמן שאימו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ושמתה הוא מתנחם באשתו". מקורו של רש"י לפירושו כאן הוא ממדרש פרקי דר' אליעזר שהוא מדרש פסאודו-אפיגרפי (מיוחס בשקר לדמות מעוררת הוד, דהיינו לר' אליעזר בן הורקנוס כדי לגדל ולנשא את הספר (מזכיר מאד את ספר האופל וספרים נוספים של הקבלה הפגאנית). החוקרים טוענים שהוא מדרש שנחתם קרוב לזמנו של רש"י, וכבר התייחסתי למדרש מאוחר זה בחלק כ ובחלק כא, ושם קראתי לו פרקי דחרטא ברטא.


מכל מקום כך נאמר במדרש המהובל הזה (פרק לא):


"ר' יצחק אומר: שלוש שנים היה יצחק מתאבל, ולאחר שלוש שנים לקח את רבקה ושכח אֵבֶל אימו – מכאן אתה למד עד שלא ייקח אדם אשה אהבתו הולכת אצל הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר: 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ' [בר' ב, כד]".


נתעלם לרגע מכך שנאמר במדרש שיצחק התאבל שלוש שנים על אבל אימו, כי אפשר לפרש שמדובר שהוא היה בצער ולא נהג במנהגי אבילות ממש, שהרי אסור להתאבל על שום אדם תקופה כל-כך ארוכה. מכל מקום, למעט נקודה עמומה זו אין כל פסול לדעתי בקטע המדרשי המסוים הזה, אשר מחזק את ציווי התורה לאדם לעזוב את אביו ואימו לדבוק באשתו.


ברם, לא רק שרש"י העתיק ממדרשים מאוחרים בלי הבחנה ואבחנה, הוא משבש גם את המעט הנכון בהם ומעוות אותו בהזיות חמורות, שהרי רש"י אומר לעיל כך: "אַחֲרֵי אִמּוֹ – דרך ארץ כל זמן שאימו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ושמתה הוא מתנחם באשתו". דבריו אלה אינם מופיעים במדרש והינם הזיה מוחלטת, שהרי איך יעלה על הדעת שטבע האדם להיות כרוך לעולם אחרי אימו? וכי רק לאחר שאימו מתה הוא מקיים את ציווי התורה (בר' ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"? והזייתו הזו הינה גם כפירה בתורה! שהרי התורה ציוותה על האדם לעזוב את אביו ואימו ולדבוק באשתו, ואילו רש"י אומר כאן שזה בלתי-אפשרי! ובמלים אחרות, ציווי התורה איננו רלבנטי וניתן להתעלם ממנו, כי הוא ניתן בניגוד לטבע האדם והעולם לפיו האדם כרוך אחרי אימו עד יום מותה.


ואם יש ציווי כלשהו בתורה שהוא "לא רלבנטי" מפני שהוא נוגד את טבע האדם והעולם, מדוע שלא יתבטלו בדרך זו עוד רבים מחוקי התורה אשר קשה לקיים אותם? שהרי יש חוקים רבים שהם נגד טבע האדם ושאיפותיו הבהמיות, והם אף נועדו לרסן כוחות טבעיים חזקים בהרבה מאהבת האדם לאימו, מדוע אפוא שלא נבטל אותם מקל וחומר ונסמוך את ביטולם על העיקרון שרש"י-שר"י מציב לעיל, לפיו לא ניתן לקיים אותם כי ייצר-לב-האדם חזק יותר מציוויו של ה' יתעלה ויתרומם? ואין לי ספק שרש"י כלל לא הבין מה הוא כותב, כי רמתו המחשבתית הייתה נמוכה עד אפסית, אך מכל מקום אין לדון אותו לכף זכות על התעית עם-ישראל אחרי ההבל בהזיות חמורות, ואף בהנחת יסודות של כפירה בתורה, כי היה עליו לשתוק ולא לפעור את פיו כנגד אל אמת שאין-כיוצא-בו: "מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה).


וכאילו לא די בזאת, שר"י הניח בפירושו הזה גם תקלה גדולה מאד, כי הפתאים אשר לומדים את פירושו העילג הזה, אנשים ונשים, ילמדו שמדובר בגזירת-שמים שהבעל כרוך אחרי אימו, והדבר יחליש את התנתקותו של האיש מהוריו, יצדיק את נהייתו של האיש אחרי אימו, ויערער את יסודות השלום בבית. שהרי כידוע, קשה מאד לכל אשה לקבל שבעלה כרוך אחרי אימו, וכאשר היא תוכיח את בעלה בפסוק האמור בתורה, הוא ישיב לה את דברי רש"י: "מה את רוצה ממני? אפילו על יצחק אבינו כך וכך נאמר", ובזאת הוא יצדיק את הזנחת רעייתו!


נהיית האיש אחרי אימו תפתֵּח אצל האשה רגשות שליליים מאד של קנאה ושנאה כלפי אימו של בעלה, ואימו של האיש עלולה להשיב לכלתה שנאה כפולה ומכופלת, ואף תחשוב שיש לה הצדקה להתערב בחיי הנישואים של בנה, עד כדי להסית אותו כנגד אשתו. ובדרך זו נחרבים בתים לא מעטים. ולא אתפלא, אם פירושו של רש"י כאן הינו היסוד והשורש הרע ליצירת הדמות השלילית של החמות האשכנזייה המצויה והידועה בשם "קְלַפְטֶע", אשר מתערבת בחיי בנה ללא הרף ורואה את עצמה כדמות המרכזית בחייו גם לאחר נישואיו...


דוגמה קסא


בבראשית (כה, א) נאמר כך: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה", ושם פירש רש"י: "קְטוּרָה – זו הגר, ונקראת 'קטורה' על-שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם". מקור הסיפא של פירוש רש"י הבהמי, הוא במדרש בראשית-רבה (סא, ד) ושימו ונא ליבכם היטב ללשון המדרש שם: "אמר רבי ברכיה: אף-על-גב דאת-אמר: 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר' וגו' [בר' כא, יד] תאמר שנחשד עליה בריה? תלמוד לומר: 'וּשְׁמָהּ קְטוּרָה' מן קטר, כזה שהוא חותם גנזכה ומוציאה בחותמת קשורה וחתומה".


ולשון המדרש כֹּה עדינה וצנועה, עד שצריך לחשוב ולהתאמץ מעט כדי להבין את כוונתו, ומי שאינו בקי בלשונות המדרשים לא יבין את הכוונה כלל, וכוונתי לילדים וכן לשוטים רודפי הכבוד שמשׂתררים בבתי הכנסיות. לעומת זאת, לשונו של רש"י גסה ובהמית, וכל דרדק שיצרו כבר החל לפעפע בקרבו יבין את ענייני חוסר הצניעות שבפירושו: "שקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם", שקשרה פתחה?! ומי ביקש ממנו לשנות את לשון המדרש ולהחדיר למחשבה שלנו את פתחה של הגר? הזו היא דרכו של אדם בעל מוסר תורני?


זאת ועוד, בכל המקרא נאמרה לשון נקיה ביחס ליחסי אישות (בר' ד, כה): "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ" וכיו"ב, ואילו רש"י כאן נוקט בלשון בהמית ושפלה: "שלא נזדווגה", והיה יכול לומר: "שלא ידעהּ אדם מיום שפירשה מאברהם"... אך הצרפתי הבהמי והזימתי בחר לנקוט בלשונות גסים ובהמיים אשר מעידים על רוח טומאה שאחזה בו ושלטה ותעתעה בדמיונו.


ויתרה מזאת, עיון במדרש הנדון מעלה כי מטרת המדרש כלל אינה לתאר את מעלתה של הגר שנמנעה מיחסי אישות לאחר שפירשה מאברהם אבינו, אלא לתאר את טהרתו של אברהם אבינו שהחזיר את הגר גרושתו והיא עדיין טהורה, כלומר שלא באו עליה זָרים זֵדים, שהרי גנאי גדול הוא לאדם אשר משלח את אשתו ובזמן שילוחיה היא נבעלת לזרים, ולאחר שנטמאה בזרים בעלה משיב אותה אליו. וכידוע, לפי חוקי התורה אשה שנתגרשה מבעלה ונישאה לאדם אחר, אינה רשאית לשוב לבעלה הראשון: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְיָ" (דב' כד, ד). כמו כן, אשה אשר נואפת עם זר מרצונה נאסרת על בעלה עולמית, ויוצאת בגט בלא כתובה בכל כורחה.


נמצא, כי מטרת חכמים במדרש היא לשבח את אברהם אבינו ע"ה ולתאר אותו כמלך, שהרי ידוע שנשיו של המלך אסורות לכל אדם לעולם, וכך המדרש מבקש לתאר את מעמדו ומעלתו של אברהם אבינו, וכמו שאמרו לו בני חת (בר' כג, ו): "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". ולכן נאמר במדרש שהגר לא הייתה עם איש לאחר שאברהם שילחהּ מעמו. והנה שוב לשון המדרש, וכאמור אם נשים לב, הדגש הוא על גדולת מעלתו של אברהם אבינו וכלל לא על הגר:


"אמר רבי ברכיה: אף-על-גב דאת-אמר: 'וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר' וגו' [בר' כא, יד] תאמר שנחשד עליה בריה? [כלומר, היחס להגר הוא יחס עקיף, שהרי לא שואלים האם היא הייתה עם איש, אלא האם יש מישהו שנחשד עליה?] תלמוד לומר: 'וּשְׁמָהּ קְטוּרָה' מן קטר, כזה [=כאותו אדם – רמז ברור לאברהם אבינו] שהוא חותם גנזכה ומוציאהּ בחותמת קשורה וחתומה".


ורש"י הזימתי אשר הלך בחשכת השקפות המינים לא ידע ולא יבין את כוונת המדרש, ואף היטה את כוונתו: שר"י סילף ועיוות את המדרש, החדיר למחשבת הקורא ענייני זימה ותועבה, ואף העבירוֹ מתיאור שבח לאברהם אבינו ע"ה לתיאור שבח להגר המצרית על "שקשרה את פתחה". ומכיוון שרש"י לא קשר את פעור פיו אני נאלץ לסתמו באבנים גדולות אבני גזית.


דוגמה קסב


בבראשית (כה, ו) נאמר כך: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם", ושם פירש רש"י: "הַפִּילַגְשִׁים – חסר כתיב, שלא הייתה אלא פילגש אחת, היא הגר היא קטורה". מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא-ילמדנו (זה שנדפס על-ידי מאן) לבראשית (אות קיב), ושם נאמר כך: "אמר ליה והכתיב: 'ולבני הפלגשים', אמר ליה: הפלגשִם כתיב" וכו', כלומר בלא האות יו"ד בין השי"ן למי"ם (ודרך אגב, לא ברור מדוע נשמטה במדרש המשובש הלזה האות יו"ד שבין האות פ"א לאות למ"ד).


וברור שיש טעות במדרש, שהרי בתורה שלפנינו נאמר "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים" עם שני יו"דין, ואין להתפלא על-כך, שהרי גם גם מדרש תנחומא-ילמדנו הוא מדרש מאוחר ויש שמאחרים אותו עד קרוב למאה העשירית, ואין ספק שרובו המוחלט כלל לא יצא מתחת ידיהם של חז"ל. לפיכך, שאלה קמה וניצבה: איך נאמר במדרש שנאמר בתורה "הפילגשם" חסר יו"ד? ושאלה עוד יותר גדולה קמה וניצבה: איך רש"י-שר"י נכשל ונחבל להעתיק את הדברים הללו ששיבושם כל-כך גלוי? וראיתי מאן-דהו שניסה לטעון שרש"י התכוון שהמילה הייתה צריכה להיכתב עם שתי יודי"ן: "הפילגשיִּים" ונכתבה חסר יו"ד אחת, ואיני יודע איך המגיה הזה העלה על דעתו כדבר הזה, שכאילו היה צריך להיאמר: ולבני הפילגשיִּים אשר לאברהם...


ואותו מגיה הביא ראיה ממה שכתוב פעם אחת בכל התורה (שמ' ג, יח): "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַייָ אֱלֹהֵינוּ", ולהערכתי והבנתי נוספה במילת עִבְרִים יו"ד יתרה כי המלה "עברי" במקורה נאמרת עם יו"ד בסופה, ולתוספת הריבוי ניתן להוסיף לה עוד יו"ד. אך המלה "פילגש" אין לה יו"ד בסופה ולכן אין להוסיף לה אלא יו"ד אחת לריבוי. ואגב, בעוד שמונה מקומות בתורה נזכרה המילה עִבְרִים ביו"ד אחת בלבד: "הָעִבְרִים".


נמצא אפוא, כי רש"י כלל לא בדק את הדברים האמורים במדרש המאוחר ואף העתיק את לשון המדרש מבלי להתבונן במקרא! ולכן הוא כתב שהמילה "הפילגשים" נכתבה חסרה לפי הטעות שהובאה במדרש תנחומא-ילמדנו. ובמלים אחרות, שר"י עשה עבודת העתק-הדבק פרימיטיבית ביותר... כמו כן, נראה כי במקור הקדום של פירוש רש"י נכתב כך: "הפילגשם – חסר כתיב, שלא הייתה אלא פילגש אחת" וכו', וכמו שנכתב בשיבוש במדרש תנחומא, אלא שהיה כנראה איזה ינקל-דודל ששם לב לטעות והוסיף יו"ד, אך הוא לא היה נבון דיו כדי למחוק את כל המשך הפירוש, והמשך הפירוש נותר לפליטה להעיד על תחילתו ועל סכלותו.


דוגמה קסג


בהמשך הפסוק שנדון בדוגמה הקודמת, הוסיף ופירש שר"י כך: "נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת – פירשוּ רבותינו שֵׁם טומאה מסר להם" (כך מופיע בכת"י לייפציג, שהוא, לפי החוקרים שרוממו את שר"י, הכת"י החשוב ביותר). ופרשני שר"י הוסיפו והסבירו את כוונת רבם: "שם טומאה – לסלק כשפים ושד שנכנס באדם". ואף שמקור פירושו הוא בסנהדרין (צא ע"א), ברור שכל מי שמחדיר פשטי אגדה לתוך פירוש פשטני הוא כסיל, כל-שכן שמדובר בדברי עבודה-זרה. ואם לא מדובר בזיוף אירופי, שהרי המינים זייפו את התלמוד הבבלי (ראו לדוגמה: 'מסכת סופרי המינים'), הרי שמדובר במשל לשימוש הרע שעשו בני הפילגשים במתנות שהוענקו להם כדי לשלחם. ויתרה מכולם, איך יעלה על הדעת לומר על מדרש כל-כך נחות שהוא בגדר "פירוש"? וכלשון רש"י לעיל: "פירשוּ רבותינו"? וזו ראיה נוספת להיותו מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן.


והנה לפניכם דעתו של רבנו הרמב"ם בעניין אמירת לחשי כישופים טמאים אשר פועלים "גדולות ונצורות"... וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג), בשתי הפְּסקות לקמן:


[יב] "אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין [כל מיני גיבובי אותיות], ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהם [=הוזי ההזיות, החוברים והמכשפים למיניהם] אומרים, שהאומר כך-וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך-וכך על האיש אינו ניזוק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום [=דְּבר מה] או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, י–יא]".


[יג] "אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום. וכן האדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [איזו תועלת מאגית דמיונית], מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר, וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים והמכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [ופסוק זה נאמר על הפסילים: 'כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ' וכו' (יר' י, ה)]".


הנה למדנו, כי השימוש בשמות המשונים והמכוערים הללו, דהיינו אמירתם כלחש וכסגולה, היא איסור תורה מפורש אשר נוגע לאיסורי עבודה-זרה! כמו כן, רבנו מבהיר שמדובר בעניין שהוא הבל מהובל, ואין לו שום משמעות ואמיתות: "לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם". וכל טמבל שמאמין שיש זיק של אמת בהזיות הללו הינו חבר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, וכבר ראינו שוב ושוב את הלכות רבנו החשובות ואף המכוננות שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


והנה לפניכם דברי התורה בעניין זה:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר [=לוחש לחשים ומדמה שיש בהם תועלת] וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).

ואצרף גם את דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים":


"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


והנני חוזר ומדגיש: "בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון".


כלומר, האמונה שיש תועלת מאגית בשמות הקדושים הללו היא שפל השפלות המחשבתית! שהרי רבנו מלמד כי השמות הללו הינם הזיות ודמיונות "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". ואכן, כל מי שלמד רק מעט מדעים יבין שלא ניתן לשנות את טבע המציאות בכישופים...


ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (א, סא):


"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...


דוגמה קסד


בבראשית (כה, ז) נאמר כך: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים", ושם שרבט רש"י: "מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים – בן מאה כבן שבעים לכוח, ובן שבעים כבן חמש בלא חטא". ואין שום מדרש כזה, אלא רש"י או מאן-דהו אחֵר המציא אותו מחוסר-דעתו בהשראת המדרש המפורסם הדומה לו על שרה אימנו. ברם, הממציא את המדרש הזה, וכן רש"י שהכניס אותו לפירושו, לא שמו לב שההמצאה הזו לא כל-כך מוצלחת, שהרי לומר על אדם שהוא בן מאה שהוא חזק כבן שבעים זה נחמד, אבל לא מעלה גדולה מאד, ומכל מקום לא מעלה אשר מתאימה לאברהם אבינו ע"ה, שהרי אפילו כָּלֵב בן יפונה אומר ליהושע בהיותו בן שמונים וחמש שנה: "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהו' יד, יא), כלומר כָּלֵב מעיד על עצמו שהוא חזק היום בהיותו בן שמונים וחמש שנה בדיוק כמו שהיה בעת ששלח אותו משה רבנו לתור את הארץ כאשר היה בן ארבעים שנה. ולא יעלה על הדעת שמעלתו של כָּלֵב בן יפונה תהיה גדולה יותר ממעלתו של אברהם אבינו, לפנינו אפוא זיוף מדרשי אירופי תפל וחסר טעם.


דוגמה קסה


בבראשית (כה, יא) נאמר כך: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי", ושם פירש רש"י: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ וגו' – ניחמוֹ תנחומי אבלים". וציור הקב"ה כמי שמנחם אבלים עלול להוביל להגשמה, שהרי בדמיוננו מנחמי האבלים מגיעים פיזית לבית האֵבל ויושבים על הארץ (או על כסאות נוח כמו שיש בחוף הים), ואומרים לפניו דברי ניחומים, וכמו שרש"י מפרש גם בסוטה (יד ע"א) ששם נאמר מדרש זה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק – ניחמוֹ על אביו, ובירכוֹ ברכת אבלים", ופירושו זה מציג את הבורא יתעלה כמנחם בשר-ודם אשר אומר דברי ניחומים ומברך ברכת אבלים ככל בן-אנוש! זאת ועוד, רש"י-שר"י התעלם לחלוטין מכך שמטרתו הראשונה של המדרש הזה היא לשלול את ההגשמה, ועיקם והפך אותו לכלי להגשמה, והנה לשון המדרש שם בסוטה (יד ע"א):


"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב [דב' יג, ה]: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר [דב' ד, כד]: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא, להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב [בר' ג, כא]: 'וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' – אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב [בר' יח, א]: 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' – אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב [בר' כה, יא]: 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ' – אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב [דב' לד, ו]: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ' – אף אתה קבור מתים".


ושתי המטרות המרכזיות של המדרש הזה הינן להרחיק מן ההגשמה וללמד מידות טובות ונעלות: תחילה להרחיק מן ההגשמה, שהרי המדרש פותח בשאלה איך ניתן ללכת אחרי הקב"ה, והמשך השאלה המשתמע הוא: שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ולכן, איך אפוא ניתן לקיים את הפסוק וללכת אחריו? וכמו שרבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ב, ד):


"וּמֵהֶן [מהדברים שהקב"ה ברא] ברואין צורה בלא גולם כלל והן המלאכים, שהמלאכים אינן גוף וגוויה אלא צורות נפרדות זו מזו. ומה הוא זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים? הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' [דב' ד, כד], ואינו אש אלא משל [לכך שאין הקב"ה גוף וגוויה]. וכמו שנאמר: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד]".


אך רש"י-שר"י התעלם לחלוטין מתחילת המדרש וממטרתו הראשונה, והביא רק את הדברים הפשטניים אשר ללא ההקדמה ושאר הרקע המובא במדרש עולָה מהם הגשמה חריפה. זאת ועוד, מטרת המדרש איננה ללמד על אופנים גשמיים שבהם הקב"ה מלביש ערומים, מבקר חולים, מנחם אבלים וקובר מתים, וכמו שרש"י אומר לדוגמה על ניחום אבלים "שבירכוֹ ברכת אבלים", אלא לחנך אותנו ללמוד ממידותיו-פעולותיו של הקב"ה ושאנחנו נעשה את המעשים הטובים הללו. ורש"י החטיא את שתי מטרות המדרש לחלוטין: גם את מטרת שלילת הגשמות וגם את מטרת הלימוד מפעולות הקב"ה וההידבקות בדרכיו, והעתיק רק את המשפטים שהם אמצעים טפלים, ובהעדר הרקע הכולל של המדרש עולָה מהם הגשמה ברורה ומיידית.


ואין לי ספק שרש"י היה בטוח שהקב"ה עשה לאדם ולאשתו כתנות עור כמו שהחייט מכין חליפות, וביקר את אברהם אבינו בעודו חולה כמו שאיש מבקר את רעהו (ולדעת רבנו כל סיפור שלושת המלאכים היה במראה הנבואה), וניחם את יצחק על אברהם בתנחומי אבלים כמו שמנחמים המנחמים בעולם הגשמי שלנו וכלשונו: "בירכוֹ ברכת אבלים", ואף קבר את משה רבנו עם את ומעדר... ואין מקום להגשמה ולסכלות כזו בדת משה הזכה והטהורה.


כמו כן, ברור שרש"י הבין את המדרש הנדון כפשוטו, כלומר שיש ללמוד ממידותיו של הקב"ה, כאילו הקב"ה הוא בעל מידות נפשיות כמידות בני האדם. ורש"י לא ידע ולא יבין כי "מידותיו" של הקב"ה הינן משלים לפעולותיו בעולם-הזה, אשר אצל בני-האדם נובעות ממידות, אך אצל הקב"ה, הפעולות שהוא פועל אינן נובעות ממידות ומהתפעלויות ומהתעוררויות נפשיות, אלא ממקור אחר לחלוטין, אשר אינו קולט רשמים בחושים כמו הגופות ואף אינו מושפע משום גורם חיצוני אשר מעורר אותו לפעולה. והרחבתי בזה במאמר: "לעורר רחמי שמים?", וכן התייחסתי לזה בחלק א ממאמר זה בפרק ח: "ההגשמה – העבודה-הזרה הכעורה ביותר".


ואחתום בדברי רבנו במורה (א, נד) בעניין זה:


"ואין העניין כאן [=בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".


"רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (ש"א ב, ט).

"עָלַץ לִבִּי בַּייָ רָמָה קַרְנִי בַּייָ רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שם, א).



251 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Opmerkingen


bottom of page