המינים שולחים את ידם בתורה-שבעל-פה
מן המפורסמות שספרו הגדול של רבנו "משנה תורה" עבר עריכה קשה ביותר, וכמו שאומר קאפח במבואו לפירושו למשנה תורה (עמ' יא): "ספר זה של רבנו עבר 'עריכה' קשה ביותר תחת ידי המדפיסים והמגיהים למיניהם. עריכה שבסגנון, עריכה שבלשון, עריכה שבמבנה המשפטים, עריכה שבחלוקת ההלכות". בדברים הבאים לקמן נדון בעיוות ובסילוף חמור מאד של חכמי-יועצי-אשכנז אשר נוגע ישירות להכשרת אמונות המינות וההגשמה: כמעט כל ההלכות של הספר "משנה תורה" אשר עוסקות במינים, סולפו על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז: המלה "מין" או "מינים" נמחקה, ונכתבה במקומה המלה "אפיקורוס" או "אפיקורוסים".
רבנו הגדיר מפורשות מיהו מין ומיהו אפיקורוס בהלכות תשובה (ג, יד–טז), וכֹה דבריו:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
המינים הם אפוא ישראלים אשר השתבשו במושגי האלהות. לעומתם, האפיקורוסים נכללים בקטגוריה שונה לחלוטין, וכֹה דברי רבנו שם: "שלושה הן הנקראין אפיקירוסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבנו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם – כל אחד משלושה אלו הוא אפיקירוס". נמצא, שהאפיקורוסים הם ישראלים אשר השתבשו וכפרו במושגי הנבואה וההשגחה.
כאמור, כמעט בכל המקומות שנזכרו "מינים" במשנה-תורה, יד עלומה נשלחה והפכה אותם ל"אפיקורוסים", ולדעתי הסיבה לכך ברורה מאד: חכמי-יועצי-אשכנז ניסו למחוק את חומרת אמונת ההגשמה כי אבותיהם ורבותיהם היו מינים ומגשימים! וכמו שהפוחז המסופק לימד עליהם זכות בהלכות תשובה (ג, טו), וברִשעוֹ ניסה לכסות על ערוות מינותם – כך בדיוק נהגו גם המדפיסים והמגיהים וכן כל שאר חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, בהסתירם את המציאות הקשה והמחרידה שרבים מקרב אבותיהם ורבותיהם הכסילים היו למעשה מינים שמורידין ולא מעלין! וכַפוחז היו גם רבים שהיו מסופקים, ועל המסופקים הללו אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עב): "והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות".
והנה דברי הפוחז מפוסקיירא בהלכות תשובה שם:
"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנו [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם] הלכו בזו המחשבה [האם אתם מעכלים את שפל סכלותו?] לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
אמנם, ייתכן ויהיו אשר ינסו לטעון שהזיופים הללו נעשו בגלל "אימת הצנזורה הנוצרית", אך לקמן נראה שגם בהלכות שאין בהן שום חשש מ"אימת הצנזורה" הדמיונית הזו, חכמי-יועצי-אשכנז מחקו את המינים והפכום לאפיקורוסים. ויתרה מזאת, בהלכות שהובאו לעיל ואשר מגדירות את המינים והאפיקורוסים, חכמי-יועצי-אשכנז לא שלחו את ידם. אולם, אין לשבח אותם על כך, כי נראה ברור שהם לא שיבשו את ההלכות הללו מפני שהמינים והאפיקורוסים נאמרו בשתי הלכות סמוכות, ואם הם היו מנסים לשבש השיבוש ממילא לא היה מתקבל, כי הוא היה ברור כשמש. ובמלים אחרות, מן העובדה שחכמי-יועצי-אשכנז לא חששו להשאיר את המינים במקומם בהלכה המרכזית שעוסקת במינים, יש עוד ראיה לכך שהתירוץ של "אימת הצנזורה" הוא ביסודו ובעיקרו תכסיס אשכנזי כדי לטשטש את סכלותם ומינותם.
ובכלל, איני יודע מדוע יש לחשוש מהגויים בעניין זה? שהרי כאמור, כל ההגדרות ההלכתיות הללו עוסקות במינים ישראלים שהשתבשו בהשקפותיהם, לא בגויים, וגוי שעובד עבודה-זרה אינו מוגדר כ"מין" אלא כגוי שעובד עבודה-זרה. קצרו של דבר, בעניין זה אין שום מקום לחשוש מ"אימת הצנזורה" הדמיונית הזו, ולכן נראה ברור, שכל השיבושים בעניין זה נועדו לסלף ולהכחיד את דרך האמת ולהנציח את שקרי הדת החדשה של חכמי-יועצי-אשכנז, שמטרתה המרכזית והראשונה היא להפוך את דת משה הטהורה לקורדום תאוות פגאני פרו-נוצרי.
נעבור עתה לעיין בשמונה דוגמאות להחלפת המינים באפיקורוסים ב"משנה תורה":
דוגמה ראשונה
בהלכות יסודי התורה (ו, ח) רבנו פוסק כך: "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או בשר ודם]. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפים אותו עם האזכרות שבו [...] ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזים אותו וכן כתבי-הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו" – בהלכה זו אין שום חשש מן הצנזורה הנוצרית שהרי נאמר בהלכה "מין ישראל", ולאחר מכן אף נאמר: "אבל גוי". אגב, לפי הדפוסים לעיל, סתם גוי – כשר לכתוב ספר תורה, שהרי לפי הדפוסים רק גוי עובד-כוכבים שכתב את השם או את כתבי-הקודש, יש לגנזן...
גם בהלכות תפילין (א, יג) רבנו פוסק כך: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין – יישרפו. כתבן גוי [...] – הרי אלו פסולין וייגנזו". אך לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נכתב: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס – יישרפו, כתבן כותי [...] – הרי אלו פסולין ויגנזו". וברור שחכמי-יועצי-אשכנז אינם יכולים לחיות עם ההלכות הללו בשלום ואפילו רגע אחד, שהרי איך יעלה על הדעת לשרוף את ספרי התורה והתפילין והמזוזות שלהם, וכן את כל ספרי פירושי המינים המהובלים שכתבו אבותיהם ואבות-אבותיהם? ובמקום להודות על האמת ולתקן את מעשיהם ולחדול ממעלליהם ולשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הם שלחו את ידם ועיוותו את דת האמת באינספור זיופים ובהחדרת רפורמות מינות קשות מאד לדת משה.
כמו כן, גם בהלכות תפילין לעיל אין שום חשש מ"אימת הצנזורה" שהרי דינו של הגוי מובא מיד לאחר דינו של המין. זאת ועוד, איני יודע מדוע שינו בהלכות תפילין את הגוי לכותי, וכי יש חשש שהגוי יתרעם על היהודי בגלל שכתבי-הקודש שהוא כותב פסולים?! וכמה גויים סופרי סת"ם היו במהלך ההיסטוריה שיתרעמו על-כך? ושיבושי הדפוסים הכשירו את המינים והגויים להיות סופרי סת"ם, שהרי לעיל רק כותי פסול לכתיבת סת"ם... לפיכך נראה לי ברור, כי רק מינים ועובדי עבודה-זרה מישראל היו מסוגלים להכשיר את המינים והגויים ולעוות כך את ההלכה. כמו כן, שיבושים אלה אינם קשורים דווקא לנצרות ואם היה חשש אמיתי מן הגויים בעניינים אלה, היינו מוצאים אותם גם בקרב היהודים שהתגוררו בארצות האסלאם.
ושמא תאמרו שחכמי-יועצי-אשכנז תיקנו את טעויותיהם? ובכן, לא רק שהם לא תיקנו את שגיאותיהם, ההיפך הגמור! הם הנציחו את שיבושיהם החמורים הללו והוסיפו שיבושים רבים במאות השנים האחרונות. וזאת הראיה הגדולה ששיבושיהם לא נבעו מ"אימת הצנזורה הנוצרית", אלא מ"אימת האמת", כי אם היה מדובר באימת הצנזורה, מדוע לאחר שקמה מדינת ישראל הם לא תיקנו את נוסחיהם? רק בימינו, לאחר שיצא לאור "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ונפתח פתח לרווחים כלכליים, הם החלו להוציא לאור את "משנה תורה" גם לפי כתבי-יד – כי אלוהי הכסף הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים של חכמי-יועצי-אשכנז.
גם בהמשך הלכות תפילין (י, א) הם שיבשו את הנוסח, ובתוך עשרים הדברים שפוסלים ספר תורה, במקום לכתוב כך: "שכתבוֹ גוי וכיוצא בו משאר פסולין", כתבוּ: "שכתבוֹ אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין". ושוב הכשירו את הגויים הערֵלים לכתיבת ספרי תורה ותפילין...
אגב, החלפת המין או הגוי באפיקורוס נובעת מסיבה נוספת שבגינה הם טשטשו את האמת. ואסביר: האפיקורוס בהגדרתו המוסרית הרחבה הוא גם מי שמזלזל בדברי חכמים, ולכן היה נוח מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניפחו מאד את מוסד "קדושי העליון" והפכו את גדוליהם המדומים לאלהים, להחמיר מאד בדינו של האפיקורוס – וזאת במטרה לבצר את מעמדם של גדוליהם הפתאים, הסכלים והרשעים, שהרי כל מי שמותח ביקורת על סכלותם או מזלזל בהם בשל העבודה-הזרה אשר בידם – דינו לכאורה חמור מאד לפי ההלכות החדשות שעיוותו, ושיבוש זה מהווה גורם משמעותי אשר מרתיע מאד מלערער על סמכותם "האלהית".
אך האמת היא שהם-הם גדולי האפיקורוסים (בהגדרתה המוסרית של המלה), כי הם ביטלו את מסורת התורה-שבעל-פה של חז"ל כמעט לחלוטין ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית, אשר לה הלכות משלה ומנהגים משלה, ובאמצעותה הם הופכים את דת משה לקורדום חוצבים.
דוגמה שנייה
בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך: "ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר [=לדבר] עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך:
"ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...] וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם [...] ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים".
אין שום חשש בהלכה זו מ"אימת הצנזורה" כי כל כולה עוסקת במינים מישראל, ואף מודגש בהלכה שהמינים הם מישראל, ואף-על-פי-כן, המינים עיוותו ושיבשו את ההלכה כי היה מאד קשה לחכמי-יועצי-אשכנז להודות שאבותיהם היו כל-כך ארורים ורשעים בעיני חז"ל – ומכיוון שבעניינים רבים הם המשיכו את דרכי רבותיהם הגאוותנים, הם התאמצו מאד כדי לטשטש ולהסתיר את סכלותם ואת ריחוקם מדרכי מישרים, אחרת כבודם, גאוותם ומעמדם היו נפגעים פגיעה קשה ואנושה, אפשרויותיהם לעצב את דת משה כרצונם הערֵל היו נחסמות, וגם דרך החתחתים להפוך את דת האלהים לקורדום חוצבים הייתה נסגרת ונחסמת בפניהם. "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט).
גם הזיוף "עבודת-כוכבים" במקום "עבודה-זרה" מטשטש מאד את האמת, כי איסור עבודה-זרה אינו נוגע רק לכוכבים, שהרי איסור עבודה-זרה הינו רחב מאד ועבודת הכוכבים היא רק פרט אחד בו מני-רבים. ובמלים אחרות, זיוף הגדרת עבודה-זרה לעבודת כוכבים בלבד, מכשיר למעשה את כל שאר סוגי העבודה-הזרה – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת האלילות יתהלכו, כי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.
דוגמה שלישית
רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וכֹה דבריו: "אבל מוֹסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם, הגויים והמינים], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אבל מוסרי ישראל והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו" וכו'. נמצא, שהמלה "והמינים" הושמטה מן ההלכה. כלומר, כל-כך הייתה קשה בעיניהם העובדה שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים עד שהעזו פניהם ומחקו את המילה מן ההלכה! כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם מוסיפים לשקוע בשקר שהנחילו לכם אבותיכם – וברור שחכמי-יועצי-אשכנז בחרו בדרך השקר, הרמייה והעיוות באלף השנים האחרונות, ולשם-כך היה עליהם להוסיף לשקר ולרמות ולמחוק את האמת מספרות חז"ל וכן ממשנה-תורה.
דוגמה רביעית
בהלכות ברכות (א, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היה המברך גוי או מין [...] אין עונין אחריהן אמן", לעומת זאת, בדפוסים נאמר כך: "ואם היה המברך עובד כוכבים ומזלות או אפיקורוס [...] אין עונין אחריהן אמן", ולפי שיבושי הדפוסים, אם היה המברך גוי יש לענות אחריו אמן... כמו כן, ברור שאין כאן שום "אימת צנזורה" שהרי בהלכה נאמר במפורש: "ואם היה המברך גוי או מין", כלומר המינים הם מישראל, ובכלל, וכי יעלה על הדעת שעל אי אמירת אמן אחר ברכת הגוי, תוטל "אימה" על ישראל? האם ניתן לתרץ שיבושים וסילופים כאלה משום "אימת הצנזורה"? ורק מין ישראל יחשוש מהלכה זו ויעוות ויסלף כך את התורה-שבעל-פה.
דוגמה חמישית
בהלכות מגילה וחנוכה (ב, ט) רבנו פוסק כך: "כתבהּ גוי או מין – פסולה", ובדפוסים נאמר: "כתבה עובד כוכבים ומזלות או אפיקורוס – פסולה", ולפי שיבושם סתם גוי כשר גם לכתיבת מגילה... כמו כן, כמו בהלכה הקודמת, גם כאן אין שום מקום לתרץ את השיבוש ב"אימת הצנזורה", אלא יסוד השיבוש הוא טיפשותם וסכלותם ומינותם של חכמי-יועצי-אשכנז.
דוגמה שישית
בהלכות שחיטה (ד, יא) רבנו פוסק כך:
"ואם היה [השוחט] משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שבארנו בהלכות תשובה – הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה".
בהלכה זו יש קושי גדול מאד, שהרי איך רבנו אומר שמין הוא "הכופר בתורה ובמשה רבנו"? ועוד מוסיף "כמו שבארנו בהלכות תשובה"? והלא גם המינים וגם הכופרים בתורה הוגדרו היטב ובאופן מדויק ונפרד בהלכות תשובה? אלא לפי דעתי יש כאן שיבוש או זיוף קדום מאד, ובמקום לכתוב "והוא" יש לכתוב "או", ובזה מתיישבת כל ההלכה על מי מנוחות.
מכל מקום, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה מומר לעבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ושחיטתו נבלה". וכאמור, המגיהים האשכנזים שינו את המינים לאפיקורוסים, ועשו כן בעיקר כדי לטשטש את עובדת היותם, הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם, מינים מאמיני הגשמות, וכן כדי לבצר את מעמדם של גדוליהם כאלהים עלי אדמות.
דוגמה שביעית
בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו), רבנו פוסק כך: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".
לעומת זאת, בדפוסים שם נאמר כך:
"האפיקורסים והם עובדי עבודה-זרה [...] מצוה להורגן. אם יש בידו כח להורגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו" וכו'.
מהלכה זו עולה בבירור, שלא מחמת "אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז שיבשו את הלכות המינים, אלא מחמת "אימת האמת" שתתגלה ותשפוך אור נגוהות על פסולת הסיגים אשר בידם, על סכלותם ומינותם, ועל ריחוקם מדרכי מישרים – שהרי בהלכה זו נאמר במפורש: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", ובדפוסים, לא רק שמחקו את המלה "המינים" וכתבו במקומה "האפיקורסים", הם אף השמיטו את המלה "מישראל"! ואם הייתה באמת "אימת צנזורה", חכמי-יועצי-אשכנז לא היו מעזים להשמיט את המילה "מישראל", שהרי מחיקת המילה "מישראל" עלולה דווקא לגרום לגויים לחשוב שמדובר בהם! כלומר, אם הם היו משאירים את ההלכה כמות שהיא לא היה שום חשש מהגויים, ודווקא לאחר השינוי נוצר חשש מסוים מהגויים. לפיכך ברור, שמטרתם בזיופיהם ובסילופיהם לא הייתה "אימת הצנזורה", אלא, הם זייפו וסילפו במכֻוון במטרה להציג מציאות מדומה, כאילו אין ישראלים עובדי עבודה-זרה! וכל זאת כדי להסתיר את דרכיהם הרעים והעבודה-הזרה אשר בידם!
זאת ועוד, הלכה זו אינה מותירה שום פתח לחיות בשלום עם המינים הארורים, ואינה מותירה שום פתח להשלים עם אמונת ההגשמה הכעורה, אלא היא מלמדת אותנו שבכל מה שקשור למינות ולהגשמה – אין שום מקום לפשרות או לדון לכף זכות. לפיכך, גם הלכה זו העמידה בפני חכמי-יועצי-אשכנז שתי ברירות חדות: או שהם שבים בתשובה ומתנערים מהשקפות אבותיהם הטמאות, או שהם מוסיפים לשקוע בדרכם הרעה, וכאמור, הם בחרו בדרכם הרעה, ואף הוסיפו להתעות את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל במשך אלף השנים האחרונות.
אגב, מהלכה זו ניתן ללמוד שגם עושה עבירות להכעיס נקרא "מין" (בהגדרתו הרחבה של המושג), והנה הקטע בהלכה זו שדילגתי עליו לעיל: "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין".
דוגמה שמינית
בהלכות ממרים (ג, א) רבנו מרים על נס את דרך האמת ופוסק את דינם החמור של המינים, וכֹה דבריו: "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" שיבשו קשות את ההלכה, וכך כתבו: "מי שאינו מודה בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם] [...] [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין [...] – שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול]".
וכל מה שאמרנו לעיל נכון גם כאן, ברם נשים לב, כי כאן חכמי-יועצי-אשכנז לא הסתפקו בהחלפת המינים באפיקורוסים, הם גם מחקו משפטים שלמים שלא היו נוחים להם (המשפטים שהובאו בהלכה בסוגריים רבועים מופיעים בכתבי-היד ואינם מופיעים בדפוסים), ואין גבול לעיוותיהם ולסילופיהם, ולא נרתעה ידם בעבר מלשלוח ידם בדת משה הטהורה, וגם בימינו הם אינם נרתעים מלהמשיך לשבש לעוות ולסלף את דת משה הזכה והברה.
***
לסיום המבוא ראו נא כמה מקורות נאמנים, ואחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (י, ג):
"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור, והוא זמן קצר מאד יחסית] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.
ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד במינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נֹאמר על רשעי אשכנז שביטלו את ברכת המינים לחלוטין במחיקת המלה מינים? ומה נֹאמר על המינים האירופים שסילפו את כל ההלכות במשנה-תורה אשר נוגעות למינים? בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא הם התבלבלו או נבהלו מאימת הציבור, אלא ברור כשמש שמדובר במינים גמורים ומוחלטים, אשר מורידין ולא מעלין, וכל ספריהם לשריפה.
והנה דברי רבנו בעניין המינים בפירושו לחולין (א, ב) ובמורה (ב, כג): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]"; "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ואחתום בדברי רבנו באיגרתו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד לרש"י-שר"י הידוע ולמורו ורבו יש"ו אבי הנצרות הטמאה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן חכמה אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים" (נוסח חז"ל ורבנו לברכת המינים). אמן כן יהי רצון.
דוגמה קנא
בבראשית (כד, ז) נאמר כך: "יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם", ושם פירש רש"י: "יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי – ולא אמר 'ואלהי הארץ', ולמעלה אמר [כד, ג]: 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּייָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ'. אמר לו [אמר אברהם אבינו לאליעזר]: עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו".
המקור לפירושו של רש"י הוא במדרש בראשית רבה (נט, ח), וכך נאמר שם: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּייָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם – אמר ר' פינחס: עד שלא הודעתי אותו לבריותיו – אלהי השמים, וכיון שהודעתי אותו לבריותיו – אלהי הארץ". המדרש מקצר מאד בלשונו ומקיצור לשונו עולה בבירור שהפסוק אינו נוגע בעצם אלהותו של הקב"ה, אלא בידיעת בני האדם את הבורא. כמו כן, המדרש מלמד על פעלו העצום של אברהם, שהלך ממקום למקום וקרא בשם ה' אל עולם.
אולם, רש"י הרחיב והוסיף עניין שנוגע לעצם אלהותו של בורא-עולם, והנה שוב דבריו: "אמר לו [אברהם אבינו לאליעזר]: עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו". מתוספותיו של רש"י-שר"י עולה שאלהותו של הקב"ה תלויה ועומדת בהכרה של בני האדם השפלים וכן שאברהם סבר שהוא עשה טובה להקב"ה, שהרי רש"י אומר: "עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ [...] כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ". וכל מה שנאמר במדרש הוא שהקב"ה לא נקרא "אלהי הארץ" כי בני האדם הטיפשים לא הכירוהו.
ואין הקב"ה צריך לבריותיו ולא להכרתם ולא למאומה מהם, וכמו שרבנו הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה (א, א): "שכל הנמצאין צריכין לו, והוא ברוך-הוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן". ובעבר למדתי על השקפות עובדי האלילים הקדמונים, ורבים מקרבם האמינו שהאלילים זאוס וכל שאר אחיו הדמיוניים מושפעים מבני האדם, וכוחם וגדולתם ומלכותם על העולם-הזה ועל בני האדם נקבעים לפי מידת האהבה והכבוד וההערצה שרחשו להם בני האדם.
זאת ועוד, רש"י-שר"י אומר לעיל בפירושו: "אבל כשלקחני מבית אבי", כלומר הוא חוזר על מה שנאמר בפסוק: "אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי", ובזה הוא מסביר למעשה את הפסוק כפשוטו, כאילו הקב"ה לקח את אברהם אבינו באופן פיזי מבית אביו באור כשדים. לעומתו, רס"ג, אשר היה רגיש מאד לענייני הגשמה, מרחיק את ההגשמה ומפרש: "לְקָחַנִי – בחרני". ואפילו אונקלוס, שהוא בגדר מתרגם ולא בגדר פרשן, מרחיק כאן מן ההגשמה ואומר: "אֲשֶׁר לְקָחַנִי – דְּדַבְרַנִי", כלומר אשר הִנְחָה אותי – שהרי הפועל "דְּבַר" בארמית הינו שם משותף: לעתים משמעותו הינה לקיחה ולעתים הנהגה והנחייה, וברור שביחס לה' משמעותו היא הנחייה.
והנה דוגמה לכך שהפעל "דְּבַר" בארמית מבטא גם הנחייה ולא רק לקיחה, בבראשית (כד, כז) נאמר: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי", ואונקלוס תרגם שם כך: "וַאֲמַר, בְּרִיך יְיָ אֱלָהֵיהּ דְּרִבּוֹנִי אַברָהָם, דְּלָא מְנַע טֵיבוּתֵיהּ וְקוּשׁטֵיהּ מִן רִבּוֹנִי, אֲנָא, בְּאוֹרַח תָּקְנָא דַּבְּרַנִי יְיָ, לְבֵית אֲחוּהִי דְרִבּוֹנִי". וכמה נאה פירושו, אשר מוסיף ומבאר שהדרך האמורה שבה הוליך ה' את אליעזר, היא הדרך הישרה. ולעיון בפועל "דְּבַר", שמבטא הנהגה והנחייה, ראו דוגמות רלב, רלה, במאמר: "אונקלוס ראש פרשני האמת (חלק יו)", והמעיין שם יראה כמה אמיתי ומשובב נפש הוא תרגום אונקלוס.
ובחזרה לצרפתי, עוד כותב רש"י-שר"י בפירושו לפסוק זה: "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי – לצרכי", ואיני מבין על איזה צרכים הוא מדבר? והלא בהמשך הפסוק נאמר במפורש שמדובר על ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו שהוא ייתן את ארץ-ישראל לזרעו הנבחר של אברהם, כלומר לא מדובר על שום צורך אישי פרטי של אברהם אבינו ע"ה, כגון לחם לאכול ובגד ללבוש, והנה שוב הפסוק: "יְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם".
דוגמה קנב
בבראשית (כד, טז) נאמר כך: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ", ושם פירש רש"י: "בְּתוּלָה – ממקום בתולים; וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ – שלא כדרכה, לפי שבנות הגויים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל". ואף שיסוד פירושו במדרש בראשית רבה (ס, ה), איני מבין מדוע ילדים בתלמוד תורה צריכים ללמוד שזה פשט הכתוב? מדוע נערה בסמינר צריכה ללמוד שזה פשט הכתוב?! ורס"ג לעומתו פירש שם כך: "לֹא יְדָעָהּ – אין איש מכירהּ", ושם הוסיף והסביר קאפח: "אין איש מכירהּ מרוב צניעותה, ואינו כ'וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ' [ד, כה] אלא כ'הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן' [בר' כט, ה]" – וכמה טהור ונכון וחינוכי הוא פירוש רס"ג וכמה זימתי מקולקל ומקלקל הוא פירושו של רש"י הצרפתי.
דוגמה קנג
בבראשית (כד, טז–יז) נאמר כך: "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ", ושם פירש רש"י: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ – לפי שראה שעלו המים לקראתה". כלומר לפי רש"י אירע לרבקה נס פלאי מחוץ לגדר הטבע, וכן מובא במדרש בראשית רבה (ס, ה): "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו [=רבקה] כיוון שראו אותה המים מיד עלו". נשים לב, במדרש לא נאמר שאליעזר רץ אליה לאחר שראה שהמים עלו לקראתה, ואת זו הוסיף שר"י כתוצאה מחוסר דעתו וכפי שיוסבר לקמן. כמו כן, מפירוש זה יש ראיה נוספת לכך שרש"י קיבל את כל המדרשים כפשוטם.
וברור לכל בר דעת שאין להבין מדרש זה כפשוטו, שהרי בפסוק נאמר במפורש "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה [...] וַתָּעַל", כלומר המים לא עלו לקראתה ולכן היא נאלצה לרדת למקור המים כדי לשאוב, ולאחר מכן היא עלתה מן המעיין עם כד המים. כמו כן, ביחס לתוספת של רש"י לפיה אליעזר רץ לקראתה כאשר ראה שהמים עלו לקראתה, ובכן, כדי שאליעזר יראה שהמים עלו ממקור המעיין, היה עליו להיות סמוך לרבקה בעת שהיא שאבה את המים. ברם, בפסוק עצמו נאמר שאליעזר רץ לקראת רבקה לאחר שהיא עלתה מן המעיין! כלומר הוא היה רחוק ממנה מרחק מסוים אפילו לאחר שהיא עלתה מן המעיין, איך אפוא הוא יראה שהמים עלו לקראתה?
ובכלל, איך ייתכן שיתרחש נס פלאי שכזה לרבקה אמנו והתורה לא תפרסם אותו באופנים מפורשים? שהרי אם המים עלו לקראת רבקה כדי שאליעזר יבין שהיא האשה המיועדת ליצחק, היה מקום לציין ולהדגיש את הנס המופלא, כי הנס הזה הינו חלק מרכזי במסעו של אליעזר למציאת אשה ליצחק! זאת ועוד, לפי המדרש משמע שהנס הזה היה מתרחש לרבקה באופן קבוע, "כל הנשים יורדות וממלאות" וכו', אך בניגוד לזאת בהמשך ההתרחשויות נאמר (כד, כ): "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". כלומר, מהפסוק הזה אנו למדים שרבקה שאבה מים, ובמלים אחרות, המים לא עלו לקראתה.
ויתרה מזאת, בפסוק האחרון שהעתקתי יש ראיה חזקה לכך שהמים כלל לא עלו לקראת רבקה, שהרי נאמר: "וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב", כלומר היא רצה לשאוב עוד מים מן הבאר – משמע בבירור שפעולת שאיבת המים כבר החלה לפני-כן בכד הראשון ששאבה, ועל הכד הראשון הזה נאמר במדרש ובפירושו הפשטני המוצהר של רש"י, שהמים עלו לקראתה.
דוגמה קנד
בבראשית (כד, כא) נאמר כך: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", ושם פירש רש"י-שר"י: "מִשְׁתָּאֵה – לשון שאיה, כמו 'שָׁאוּ עָרִים' [יש' ו, יא], 'תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה' [שם]. מִשְׁתָּאֵה – משתומם ומתבהל על שראה דברוֹ קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. [...] וכשם שאתה מוצא לשון משתומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות כמו: 'עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים' [איוב יח, כ], 'שֹׁמּוּ שָׁמַיִם' [ירמיה ב, יב], 'אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה' [דניאל ד, טז], כך תפרש ללשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות".
ואיני מסוגל להבין כיצד הצרפתי הלז קושר בין הפסוקים הקשים הללו שהוא מצטט לעליצות הלב ושמחת הנפש שאחזה באליעזר באותם רגעים שהחל לראות את האור בקצה המנהרה, כלומר שהנה מיד לאחר תפילתו הקב"ה מצליח את דרכו ושליחותו החשובה. וביתר ביאור: וכי יעלה על הדעת שאליעזר היה בהול? וכי אדם אשר רואה שהוא עומד להצליח נבהל ומשתומם כאדם אובד שדעתו מיטרפת עליו? להיפך, "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (מש' טו, ל). והתורה אף מדגישה בהמשך הפסוקים את שמחתו ועליצותו של אליעזר: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (כד, כז).
ומי שמעיין בפסוקים הללו שרש"י מביא כדוגמות משתומם באמת על פירושו המטופש, והנה לפניכם הפסוקים הללו במלואם, ואם הייתי מביא גם את הקשרם דהיינו הפסוקים הסמוכים להם הייתם נבהלים ומשתוממים עוד יותר: "וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (יש' ו, יא); "עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר" (איוב יח, כ); "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ" (יר' ב, יב); "אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ" (דנ' ד, טז).
זאת ועוד, פירושו של רש"י-שר"י כאן סותר את מה שהוא אומר כמה פסוקים לאחר מכן (כד, כג): "לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה את דרכו", ומי שבטוח בזכותו של אברהם אבינו ע"ה אינו נבהל ומשתומם ולא אוחז אותו שיתוק ולא נופלת עליו אימה.
אגב, פירושו של רש"י בעניין זה מזכיר לי נשכחות: באותם הימים למדתי קורס באוניברסיטה על כתבי הרמב"ם, והמרצה, פרופ' אשכנזי מלוקק, התפאר בהרצאתו בתרגומו של אלחריזי לקטע מסוים בהקדמת רבנו לפירוש המשנה, והשליך אחרי גוו את תרגומו של קאפח, והנה תרגום הקטע האמור לפי אלחריזי: "וקיבצתי כל אשר בא לידי מפירושי אדוני אבי ז"ל וזולתו עד רבינו יוסף הלוי, כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון, עד אשר כמעט נאמר בו וכמוהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו". לעומתו, קאפח תרגם שם כך (עמ' כה): "ואספתי מה שנזדמן לידי מההגהות אבי זצ"ל וזולתו בשם רבנו יוסף הלוי ז"ל, וחַי ה' כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו". ואיני יודע איך אפשר להתרשם ממישהו ש"ליבו בתלמוד מבעית" אך בהחלט ניתן להתרשם ממישהו "שהבנתו מפליאה". ואותו פרופ' אשכנזי מבחיל העדיף להתבעת ולהבעית ובלבד שלא יקרא מתרגומו של קאפח התימני...
נחזור עתה לפירוש הפסוק הנדון ונעניין בפירושיהם של אונקלוס ורס"ג, ואני מבטיח לכם שלא תמצאו שם בהלה או בעתה, אלא היגיון ושלווה, והנה הפסוק ואחריו תרגום אונקלוס: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", "וְגוּבְרָא שָׁהֵי, שָׁתֵי וּבַהּ מִסְתַּכַּל, שָׁתֵיק, לְמִדַּע, הַאַצְלַח יְיָ אוֹרְחֵיהּ אִם לָא", ובתרגום חופשי לעברית: "והאיש ממתין, שותה ומתבונן ברבקה, שותק, לראות כיצד יתפתחו הדברים האם אכן הצליח ה' דרכו אם לא".
ורס"ג פירש שם כך: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה – מקבל ממנה ההשקאה", ומוסיף שם קאפח ואומר: "ומלת 'מִשְׁתָּאֵה' לשון שתייה, ולא יכול היה לומר 'שותה' כי אינו הוא השותה אלא מחכה ומקבל מתנתה והתנדבותה להשקותו הוא וגמליו, ולכן אמר 'מִשְׁתָּאֵה' – מקבל הַהַשְׁתָיָה". ודברי קאפח סתומים מעט, ולהבנתי נכון יותר לומר כך: "ולא מדויק היה לומר 'שותה' כי באותם הרגעים הוא לא רק שתה אלא גם הוסיף וקיבל ממנה את ההשקאה לו ולגמליו".
דוגמה קנה
בבראשית (כד, כב–כג) נאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין". ורש"י, שבדרכו נכשלו ונחבלו כל השוטים, פירש שם: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ – לאחר שנתן לה, שְׁאָלָהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' את דרכו". כלומר, לפי רש"י אליעזר נחפז לתת את התכשיטים לרבקה לפני ששאל וידע מהי משפחתה!
לעומת רש"י-שר"י, רס"ג פירש שם: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ – [נתן לה את התכשיטים] אחרי שאמר לה הגידי לי בת מי את", כלומר, לדעת רס"ג נתינת התכשיטים הייתה לאחר שאליעזר שאל את רבקה בת מי את. וכן מעיר שם קאפח: "וסוף העניין מגלה על תחילתו לקמן פסוק מז", ובהמשך כידוע מובא שם סדר התרחשות האירועים: "וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ".
ובמלים אחרות, רש"י וכל השוטים שעמו מוציאים-שם-רע על אליעזר עבד אברהם ומתארים אותו גם כשוטה וגם כשקרן, ובעקיפין הם אף מוציאים-שם-רע על אברהם אבינו: שמינה שוטה ושקרן לראש עבדיו, הֵכין אותו ליורשו לפני שנולד יצחק, ואף שלח אותו לשליחות הרת-גורל לעם-ישראל לדורי דורות – והיא מציאת אשה ליצחק! שהרי לפי רש"י אליעזר גם נתן תכשיטים יקרים לנערה שהוא אינו יודע מה משפחתה ואם היא מתאימה ליצחק, וגם שיקר וכיזב ללבן ולמשפחתו באמרוֹ להם שהוא קודם שאל ואחר-כך נתן את התכשיטים לרבקה. וכן רש"י מפרש בהמשך שם (כד, מז): "וָאֶשְׁאַל, וָאָשִׂם – שינה הסדר, שהרי הוא תחילה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשׂוּהו בדבריו ויאמרו: היאך נתת לה? ועדיין אינך יודע מי היא!". ובדבריו האחרונים רש"י-שר"י מודה למעשה שנתינת התכשיטים הייתה מעשה חסר אחריות.
ההמצאה הזו של רש"י נכתבה במדרש אגדה (בובר) שנתחבר במאה הי"ג, וברור שרש"י הוא המקור לאגדה שם, ואין זו הפעם הראשונה שפירושי רש"י נכתבים ב"מדרשים", כדי לסמוך את הזיותיו ל"ספרות חז"ל", וכך זייפו רשעי אשכנז הראשונים את ספרות חז"ל כדי שתתאים להזיותיהם האירופיות הפרו-נוצריות. והנה מה שנאמר במדרש אגדה (בובר) שם (סימן כב): "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו – עד שלא שאל אותה נתן בקע והצמידים, לפי שבָּטח על זכותו של אברהם שאמר לו: 'הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ' [בר' כד, ז]". ולשון המדרש דומה להפליא ללשונו של רש"י הצרפתי... והנה גם דברי קאפח בעניין נתינת התכשיטים וסדר ההתרחשויות בפגישת אליעזר ורבקה, וכך הוא כותב בפירושו לספר המדע (עמ' תקמג):
"ודבר זה הפשוט לראשונים ואחרונים שפשט המקרא שאליעזר נתן ואחר-כך שאל, איני יודע היכן מצאו דבר זה? כי גם ללא הסיפור החוזר שסיפר אליעזר לבתואל אין שום משמעות שנתן לפני ששאל. וכך כתוב: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ [...] וַתֹּאמֶר' וכו', ולדבריהם, מתי נתן לה את הנזם? הלא כתוב רק 'וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב', ולא כתוב אפילו על אזניה או על אפה כעין הכתוב בצמידים על ידיה. אלא, הפשט הפשוט של הדברים שהוציא האיש נזם זהב, וכיוון שנזם נעשה בצורה אחידה לגדולה ולקטנה כיוון שהוא בתלייה, הוציא נזם והחזיקו בידו, והוציא כמה צמידים גדולים ובינוניים וקטנים כדי להתאים לידיה השמנה היא אם רזה. ובתבונה עשה זאת, שכאשר החזיקם בידו שאל אותה כדי לגרות את תאבונה לתכשיטים ולדובבה לדבר, ולעולם לא נתן אלא לאחר השאלה וקבלת התשובה גם לפי הסיפור הראשון".
קצרו של דבר, לפי רש"י והשוטים שעמו אליעזר עבד אברהם אבינו היה שוטה וכזבן, ואילו לפי רס"ג ודעימיהּ הוא היה: "נבון" – "ובתבונה עשה זאת" וכו'. ועל כגון זה אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
אגב, בדוגמה יא ישנה דוגמה דומה לזיוף ספרות חז"ל, ואסביר: בדוגמה שם בעניין המאור הגדול והמאור הקטן, שר"י מעתיק דברי אגדה ומוסיף בהם פרטים משלו: "וְאֵת הַכּוֹכָבִים – על-ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה". וכאמור, פרט זה אינו מופיע במדרש שבמסכת חולין שם (ס ע"ב), אלא במדרש האגדה של בובר (בר' א, טז) אשר מחברוֹ הרחיב וניפח את האגדה המקורית. ונראים הדברים, שהמינים דאגו להמציא "מדרשי אגדה" ולשלב בהם מדרשים מפירוש רש"י כדי שלא יאמרו שרש"י אלילם הוא זה שהמציא אותם...
Kommentarer