בראש המורה (א, ע) רבנו מבקש לבאר את הפועל "רֹכֵב" אשר נאמר בכתבי הקודש על ה' יתברך. רבנו מבאר שהפועל "רֹכֵב" ביחס לה' יתעלה אינו מבטא רכיבה על גבי דבר, שהרי אין לה' יתעלה גוף ודמות הגוף, אלא, משמעותו של הפועל הזה ביחס לה' הינו שלטון וממשלה. כלומר, במקום לומר שה' שולט ומושל נאמר שה' רוכב, בדומה לשלטון הרוכב על הנרכב.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ע):
"'רֹכֵב' – מילה זו משותפת: [א] משמעהּ הראשון עניינוֹ רכיבת האדם על הבהמות כפי הרגיל, 'וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ' [במ' כב, כב]; [ב] והוּשאל לשליטה על הדבר, כי הרוכב שולט ומושל על רִכבוֹ, וזהו אמרוֹ: 'יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' [דב' לב, יג], 'וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' [יש' נח, יד], עניינוֹ שאתם תמשלו על מרומי הארץ. 'אַרְכִּיב אֶפְרַיִם', אמשילהו ואשליטהו [הושע י, יא; ושם תרגם יונתן: 'וְאַשְׁרִיתִי בֵית יִשְׂרָאֵל עַל תְּקוֹף אַרְעָא']; [ג] וכפי העניין הזה נאמר בה' יתעלה: 'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ' [דב' לג, כו], פירושו המושל על השמים, וכן 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' [תה' סח, ה] עניינו המושל על ערבות והוא הגלגל העליון המקיף את הכל [יוסבר במורה א, עב; ב, ד], ולשון חכמים ז"ל החוזר בכל מקום: שהם שבעה רקיעים, ושערבות הוא העליון המקיף את הכל".
נשים לב שרבנו פועל בשלושה שלבים: בשלב הראשון רבנו מציג את משמעותו הרווחת של הפועל "רכב", שהוא כאמור רכיבה על בהמה או חיה; בשלב השני רבנו מוכיח שהפועל הנדון הושאל לעניין מופשט בשפה העברית אפילו ביחס לבני האדם, וכך סולל רבנו את הדרך לשלב השלישי, שהרי אם אפילו ביחס לבני-האדם הפועל הנדון משמש לעניין מופשט ברור שכך יש להבין את הפועל הנדון ביחס לה' יתעלה; ובשלב השלישי, לאחר שרבנו ריכך את המחשבה וסלל את הדרך להשׂגת מטרתו, הוא מסביר שהפועל "רכב", ביחס לה' יתברך, הינו משל.
בהמשך דבריו במורה (א, ע), רבנו מסביר מדוע חכמים ע"ה מנו את הרקיעים שבעה, אך העיקר מבחינת רבנו שם הוא, שבכל מקום שחכמים ע"ה עסקו בענייני הרקיעים הם אמרו שהרקיע ששמו "ערבות" הוא הרקיע העליון מעל כל שאר הרקיעים ואף מקיף את כולם. רבנו אינו מרחיב בעניין הרקיע הזה העליון, אך מבטיח שבהמשך המורה הוא ירחיב בעניינוֹ.
והנה דברי רבנו הללו בהמשך המורה שם (א, ע):
"ואל תתמה על שהם [=חז"ל] מונים את הרקיעים שבעה והם יותר, לפי שפעמים מונים את העיגול [=הגלגל] אחד אף-על-פי שיש בו מספר גלגלים, כפי שהדבר ידוע אצל המעיינים במקצוע זה וכמו שאבאר [לקמן במורה א, עב; ב, ד], ואין הכוונה כאן אלא אמרם בַּפֵּירוּשׁ תמיד כי ערבות הוא מעל לכל, ועל ערבות נאמר: 'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ'. ולשון חגיגה [יב ע"ב], אמרוּ: ערבות רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', ומנא לן דאיקרי שמים? כתיב הכא: 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וכתיב התם: 'רֹכֵב שָׁמַיִם'. הנה נתבאר, כי כל הרמז לגלגל אחד, והוא המקיף את הכל אשר תשמע מעניינוֹ מה שתשמע [לקמן כאמור]. והתבונן אמרם: 'שוכן עליו' ולא אמרוּ 'שוכן בו', כי אילו אמרוּ 'שוכן בו' היה זה מחייב לו מקום, או שיהיה [האל יתברך] כוח בו [בדומה לאדם שהוא כוח בגוף, דהיינו נפש שכנוסה בגוף], וכמו שדימו כיתות ה'צאבה' שה' רוח הגלגל, והרי באמרם 'שוכן עליו' ביארו שהוא יתעלה נבדל מן הגלגל ואינו כוח בו".
בסוף דבריו האחרונים רבנו מצביע על נקודה חשובה מאד, ואסביר: לדעת רבנו, במסכת חגיגה שם (יב ע"א), חכמים ע"ה בחרו דווקא בביטוי: "שוכן עליו", ולא בחרו בביטוי: "שוכן בו", מפני שהביטוי: "שוכן בו" מוביל קל מהרה לאחת משתי הזיות מינות: 1) או שהקב"ה שוכן במקום מסוים, ואם הקב"ה יתרומם שמו שוכן חלילה במקום מסוים, הרי שהוא בהכרח חומר וגוף, כי רק חומר וגוף תופס מקום במרחב היקום החומרי; 2) או שהקב"ה הוא כוח מופשט שכנוס במקום מסוים, כמו נפש האדם או נפש הבהמה אשר כנוסים בחומר וגוף. ואם כך, הרי שהקב"ה הוא בהכרח גוף, שהרי הוא מורכב מכוח, דהיינו מרוח או נפש, שכנוסים בחומר. קצרו של דבר, בנוסחם הקדום חכמים ע"ה ביקשו לשלול את ההגשמה מה' יתעלה שמו!
נוסח רבנו לעיל הינו מרגלית יקרה לכל מבקשי ה' באמת, ולא רק בשל התובנות המחשבתיות הטהורות אשר הוא מרומְמֵנו אליהן, אלא לא פחות מפני שבמהדורת המינות של ווילנא זייפו כמנהגם את הנוסח המקורי שהיה בידי רבנו, וכך אמרו שם זייפני ווילנא: "מלך אל חי רם ונישא שוכן עליהם [על המלאכים] בערבות". כלומר, הקב"ה שוכן בערבות דהיינו במקום מסוים, ואין דרך להימלט מאחת משתי הזיות המינות שראינו לעיל, דהיינו: או שהקב"ה שוכן באופן ממשי חומרי וגופני בערבות, או שרוחו או נפשו כנוסים שם, בדומה לנפש האדם והבהמה. ותודה לאל יתברך שמו שזכינו לנוסחו הטהור של רבנו, גם כדי ללמוד את דרך האמת והשקפות האמת בעניין ייחוד ה', וגם כדי לחשוף ולהוקיע את זיופי המינים האירופים מחריבי תורתנו.
א. משל הרוכב והרכוּב
בסוף דברי רבנו לעיל הוא אומר: "והרי באמרם 'שוכן עליו' ביארו שהוא יתעלה נבדל מן הגלגל ואינו כוח בו", כלומר מטרת חכמים ע"ה במשל זה היא ללמד שאין שום נקודת השקה השוואה ודימוי בין אמיתתו של הקב"ה לבין נבראיו, ולכן נאמר שהוא "עליו" ולא "בו". ובמלים אחרות, בנוסף לשלילת ההגשמה שראינו וטיפוח השקפות אמת, חכמים ביקשו ללמדנו בזה שאין שום דימוי בין הבורא יתעלה לבין נבראיו, ובהשקפה הזו רבנו מרחיב בהמשך המורה שם (א, ע):
"ודע, שהוּשאל לו יתעלה [הביטוי] 'רֹכֵב שָׁמַיִם' לדימוי [=למשל] המופלא והנפלא, והוא [הנמשל] שהרוכב יותר נעלה מן הרכוב, ולא אמרנו 'יותר נעלה' אלא דרך אי-ההקפדה בדיבור: כי אין הרוכב ממין הרכוב, ועוד, שהרוכב הוא המניע את הבהמה ומוליכהּ כפי שירצה, והיא כלי בידו להטותהּ כחפצו, והוא נקי ממנה ואינו מחובר בה אלא חוץ ממנה, כך ה' יתרומם שמו: הוא מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו ינוע כל נע בו, והוא יתעלה נבדל ממנו ואינו כוח בו".
ובקיצור, אין שום דמיון ולוּ הקלוש והרחוק ביותר בין אמיתתו של ה' יתעלה, לבין נבראיו, והוא יתעלה, אשר מקיים את כל היקום שברא ומעניק לו חִיּוּת, אינו חלק מעולם החומר שברא. ויש לציין, שמציאות כלל הגלגלים נשללה על-ידי המדע המודרני, ולכן יש לשלול את מסקנת רבנו לפיה ה' מניע את העולם על-ידי הנעת "הגלגל העליון". אלא, נראים הדברים שהקב"ה מניע את העולם בתנועה כללית ומקיפה, ובמלים אחרות, הקב"ה אינו מניע את היקום באופן פרטני דהיינו הוא אינו מניע כל חומר וחומר שבעולם, אלא די לו להניע את היקום באופן כללי, וממילא כל החומרים שבעולם ינועו מכוח הנעתו. לדוגמה, די להניע את הגלקסיה או את השמש וכיו"ב ומכוח פעולתן נמשך הקיום ביקום כולו בכלל, ובכללו גם בכדור-הארץ הקטן שלנו. זאת ועוד, רבנו מוסיף ומלמד, שהנעת הגלקסיה או השמש וכיו"ב, איננה הנעה אקטיבית בכל רגע ורגע, ולכן היא נמשלה לרכיבת הרוכב על רכבו, כלומר מעצם רכיבתו המרכבה נעה ומתקדמת.
ובפרק הבא נלמד, שיש לדחות את דברי חז"ל במדרשיהם שהיו מבוססים על המדע הקדום, ולהתאים את משלי הנביאים למדע המשוכלל והמתפתח שהוּכח, ואין זה קשה, שהרי כאמור ניתן לפרש אותם כך שהקב"ה מנהיג את היקום ומעניק חִיּוּת לעולם – והיקום נמשל לשמים, והמושל ביקום והמקיימו, שהוא הקב"ה, נמשל בדברי הנביאים ובכתבי-הקודש, לרוכב.
ב. דברי חכמים במדרש בראשית רבה
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ע), רבנו מבאר את דברי חכמים בבראשית-רבה בעניין משל הרוכב והסוס, ואשר לפיו הקב"ה מנהיג את עולמו באמצעות "הגלגל המקיף", שהוא כאמור נקרא בפי חכמים "ערבות". כמו כן, רבנו מסביר שם שכל העניינים המופשטים, אשר נאמר בדברי חכמים במדרשות שהם מצויים בשמים (כגון צדק ומשפט), לא נועדו ללמֵּד שיש בשמים גוף כלשהו שהרי כל העניינים הללו הם עניינים מופשטים (למעט הַטַּל, שאינו כפשוטו והוא משל). אלא, מטרת ייחוס העניינים הללו לשמים היא ללמד שכולם נובעים מן השמים, דהיינו מן "הגלגל המקיף" שבשמים אשר נשלט על-ידי הקב"ה ובו הוא מנהיג את העולם החומרי.
והנה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, ע), בשלוש הפְּסקות הבאות:
"ובבראשית רבה [סח, י] כאשר פירשוּ אמרוֹ יתעלה: 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם' [דב' לג, כז], אמרוּ [חכמים]: הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו [בהמשך יוסבר], והסמיכו לזה ואמרוּ: הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס, הדא הוא דכתיב: 'כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ' [חב' ג, ח], זה לשונם.
התבונן בו וראה היאך ביארוּ יחסוֹ יתעלה לגלגל [כלומר היחס בינו יתעלה לבין הגלגל], ושהוא [=הגלגל] כלי שלו אשר בו [הוא] מנהיג את המציאות, לפי שכל מקום [בספרות חז"ל] שתמצא [מיוחס] לחכמים ז"ל, [ושבו נאמר:] כי 'שמים פלונית יש בה כך', ו'שמים פלונית יש בה כך' – אין עניינוֹ שיש בשמים גופים אחרים זולת השמים, אלא עניינוֹ שהכוחות המהווים את הדבר הפלוני והנוטרים את תקינותו באים מאותה השמים, והראיה למה שאמרתי לך אמרם [בחגיגה שם]: 'ערבות, שֶׁבּוֹ צדק, וצדקה, ומשפט, וגנזי חיים, וגנזי שלום, וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ונשמות, ורוחות שעתידים להיבראות, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים'. ופשוט הוא שכל מה שֶׁמָּנוּ כאן אין מהם דבר שהוא גוף שאז יהיה במקום, כי טל אינו טל כפשוטו.
והתבונן היאך אמרוּ [חז"ל] בזה 'שֶׁבּוֹ', כלומר שהם בערבות, ולא אמרוּ שהם 'עליו', והרי כאילו [הם] הודיעוּ שהדברים הללו המצויים בעולם אינם מצויים, כי אם [=אלא הם] מכוחות הבאים מערבות, ה' יתעלה הוא אשר עשאוֹ מוצא להם וריכזם בו, אשר מכללם גנזי חיים, וזהו הנכון [...] שכל חיים מצויים בחי אינם אלא מאותם החיים כפי שאבאר לקמן [במורה א, עב]".
בקיצור, לדעת חז"ל ורבנו ה' מנהיג את עולמו באמצעות "הגלגל המקיף", וכאמור, לאור המדע המתפתח שהוּכח ואשר לפיו כל ענייני הגלגלים הם הבל מהובל, לא ניתן להניח שהקב"ה מנהיג את עולמו באמצעות "הגלגל המקיף" – אלא, הוא מנהיג את עולמו באמצעות המציאות הנפלאה והמופלאה, וניתן לשער מדברי הנביאים לעיל שהנהגתו היא הנהגה טבעית כללית ולא פרטנית וכאמור. אך להבנתי, רק הוא יודע בדיוק היאך הוא מנהיג את העולם, וכל השערות חז"ל והפילוסופים בזה, כולן נבעו ממדע משובש שהיה בידיהם, ועליו בנו את מגדליהם.
ועוד בעניין זה אומר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ע):
"ואחזור להשלים הבנת מה שהתחלתי, ואומַר, שהם ז"ל הביאו ראיות מלשונות הפסוקים [=על דרך המדרש] על מציאות הדברים המנויים הללו בערבות, וכך אמרוּ [בחגיגה שם]: צדק ומשפט, דכתיב: 'צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ' [תה' פט, טו]. וכן למדו לאותם, אשר מנו אותם שהם יוחסו לה' יתעלה, שהם 'אצלו', והבן זה [=ולהבנתי כוונת רבנו לכך, שכלל העניינים שנזכרו, יוחסו לה' יתעלה שמו ונאמר בהם שהם 'אצלו', מפני שבהם הקב"ה מנהיג את עולמו]. ובפרקי ר' אליעזר אמרוּ: שבעה רקיעים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר כיסא כבוד למלכותו אלא ערבות, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', זה לשונו, והבן גם אותו [=ולהבנתי, כוונת רבנו בזה לאופני הנהגת ה' את היקום, דהיינו שמדובר בהנהגה כללית ולא פרטנית]".
ג. "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו"
רבנו מזכיר לעיל דרך אגב את דברי חכמים במדרש בראשית רבה: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", ואף שעניין זה אינו נוגע ישירות לעניין הפרק הנדון במורה-הנבוכים, אעתיק לפניכם את ההסבר למדרש המורכב הזה כפי הבנתי, וכך נאמר במדרש בראשית רבה שם (ויצא, סח):
"אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין: אם הקב"ה מקום עולמו אם עולמו מקומו? מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' [שמ' לג, כא], הוי אומר הקב"ה מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".
וממה שר' יוסי אומר "אין אנו יודעין" וכו' עולה בבירור שמדרש זה כלל לא נועד להרחיק מן ההגשמה, שהרי אם זו הייתה מטרת המדרש היה ברור לר' יוסי כיצד יש לומר, אלא שיש כאן עניין אחר לחלוטין, והוא השאלה: מהו השבח והרוממות המתאימים ביותר לבורא-עולם? כלומר, כלל לא מדובר במדרש הזה ב"מקום" פיסי כפי ששר"י הבין שם (='הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצורכך שאטמינך שם שלא תיזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו', כלומר לפי שר"י מדובר במקום מוחשי!), אלא ב"מקום" מסוג אחר לחלוטין, "מקום" שמשמעוֹ הוא: מעלת כבודו במציאות, אשר כידוע אין לה חקר וקץ.
הוי אומר, הביטוי: "עולמו מקומו" מבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה בפעולותיו, דהיינו בשכלול עולמו הנפלא והמופלא ודי בכך, אף שכמובן אין בשבח זה כדי להגיע עד חקר רוממותו. ואילו הביטוי השני לפיו "הקב"ה הוא מקום עולמו", נועד לבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה באופן שידגיש את העובדה שאין אנו מסוגלים להגיע עד חקר אלוה רם ונישא – וההשקפה השנייה הזו באה לידי ביטוי בשבח הייחודי אשר אנו אומרים בקדושת תפילת העמידה: "ברוך כבוד ה' ממקומו", והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח):
"ועל דרך השְׁאָלה זו [לפיה המושג 'מקום' מבטא רוממות דרגה ומעלה] נאמר: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ' [יח' ג], כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר 'מקום' כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה, אשר אין לה משל ולא דימוי כמו שיתבאר".
נמצא, שהשבח שאנו משבחים את בורא-עולם באומרנו: "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ", משמעוֹ למעשה הוא: "יתברך שמו כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, אשר אין להן משל ולא דימוי", שהרי אין אנו מסוגלים להבין עד חקר את גדולתו ומעלתו של הקב"ה. מדובר אפוא בשבח מאד מיוחד ומדויק ומדוקדק, שהרי לפיו אין אנו מצמצמים את השבח למושׂגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, אלא משבחים אותו כפי רוממות-מעלתו הנשׂגבה שאין לה חקר ותכלית.
וזו היא מהות ההתלבטות הרעיונית שבדברי ר' יוסי: האם ראוי לצמצם את השבח אך ורק למושׂגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, או שמא יש להדגיש את העובדה ששגב מעלתו ורוממות-כבודו במציאות בלתי ניתנות להשׂגה ולתפישׂה, וכדברי רבנו: "אשר אין להן משל ולא דימוי", וכדברי איוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?" – ומִסיבה זו חז"ל גם קבעו לומר בסוף הקדיש: "לעילא-לעילא מכל שירתא ותושבחתא ונחמתא", כלומר שהוא נשׂגב ומרומם לעילא-לעילא מכל השירות והתושבחות שאנו משבחים ומהללים ומפארים אותו בהם; ומִסיבה זו גם נאמר בנחמיה (ט, ה): "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה"; ומִסיבה זו גם אומר דוד המלך בתהלים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה". ועוד בזה ראו: "איֵּה מקום כבודו?".
ד. נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ע), הוא מצביע על העובדה שחכמים במדרש שראינו לעיל ציינו שלושה עניינים נפרדים שקשורים לנפש האדם: "נשמתן של צדיקים" (=השכל הנקנה), "ונשמות" (הנשמה), "ורוחות" (הכוח ההוגה), ועל שלוש אלה אומר רבנו "וכמה נעלה עניין זה למי שהבינוֹ". והנה פסקה מסכמת מן המאמר: "נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה":
נמצא אפוא, שיש שלוש הגדרות לנפש: 1) הנפש-הנשמה אשר מצויה לכל בעלי החיים; 2) הכוח ההוגה שה' העניק לאדם, שהוא כוח מכוחותיה של הנשמה האנושית; 3) השכל הנקנה-הנרכש אשר נשאר לבדו לאחר מות האדם ובו האדם "יודע ומשיג הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן" (הלכות יסודי התורה ד, יד).
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, ע):
"והתבונן היאך מנו [חכמים במדרש האמור לעיל] 'נשמתן של צדיקים' ו'נשמות' ו'רוחות שעתידין להיבראות', וכמה נעלה עניין זה למי שהבינוֹ, כי הנשמות הנשארות אחר המוות [=השכל הנקנה] אינה הנשמה ההווה באדם בזמן שמתהווה [=הנשמה], כי זו ההווה בעת התהוותו היא כוח ההכנה בלבד, והדבר הנפרד לאחר המוות הוא הדבר שהוּשׂג בפועל. וגם אין הנשמה ההווה [=הנשמה] היא הרוח ההווה [=הכוח ההוגה שבנשמה], ולפיכך מנו בהווים 'נשמות' ו'רוחות', אבל הנבדלת [לאחר המוות הינה] דבר אחד בלבד. וכבר ביארנו שיתוף 'רוח' [במורה א, מ]. וכן ביארנו בסוף ספר המדע מה שיש בשמות אלו מן השיתוף, ולכן שים לב היאך העניינים המופלאים הללו האמיתיים אשר הגיע אליהם עיונם של מובהקי הפילוסופים, מפוזרים במדרשות, שאם יראה אותם האדם החכם – שאינו מכיר צדקתם – בעיון ראשון ילעג להם בגלל מה שיראה בפשטיהם מן הזרות לאמיתת המציאות, והסיבה לכל זה שדיברו [=שנאלצו לדבר] בחידות, מחמת עמקות עניינים אלו מתבונת ההמון כמו שהודענו כמה פעמים [בהקדמה למשנה, ובהקדמה למסכת סנהדרין פ"י, וכן בהקדמה למורה, ועוד]".
ולא ארחיב בעניין הנפש מפני שכבר ייחדתי לזה את המאמר המקיף שנזכר לעיל. אך כן ארחיב מעט בעניין אזהרתו של רבנו ליודעֵי המדעים אשר אינם מכירים בצדקת דברי החכמים: רבנו מזהירם שלא ללעוג על דברי החכמים באגדות מפני שהאגדות לא נועדו שיבינו אותן כפשוטן. ולא לחינם רבנו כלל אינו מזכיר בעניין זה את הטיפשים נעדרי הדעת הריקים מכל מדע, דהיינו את הכומרים האורתודוקסים למיניהם, מפני שאלה האחרונים כלל אינם מבינים מושׂכל. כלומר, הואיל וכל האגדות בעיניהם הינן כפשוטן וכהווייתן, ובכל החתחתים והמהמוֹרים יתהלכו במישרים, כלל אין צורך להזהירם שלא ילעגו על דברי חכמים, שהרי הם סבורים שחז"ל היו מכשפים ומעוננים ומנחשים וחוברים, וברוב סכלותם הם מדמים שהיות החכמים מכשפים ומעוננים וכו' הינה מעלה עצומה וקרבה גדולה לאלהים... אלא, החשש בעניינם הוא שהם ייצאו למינות וישפילו את החכמים, שהרי הם מציגים אותם כִּנְחוּתֵי עובדי האלילים.
ה. מדוע החכמים קראו במשליהם לכיסא הכבוד "מרכבה"?
בהמשך דבריו במורה שם (א, ע) רבנו משיב לשאלה שבכותר, וכֹה דבריו:
"ודע, כי קבוצת הבהמות הרכובות נקראת 'מרכבה', ונכפל זה הרבה: 'וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ', 'בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה', 'מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה' [בר' מו, כט; מא, מג; שמ' טו, ד]. והראיה כי השמות הללו [='מֶרְכַּבְתּוֹ', 'מִרְכֶּבֶת', 'מַרְכְּבֹת'] נאמרים על מספר בהמות [הוא] אמרוֹ יתעלה: 'וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה' [מ"א י, כט] – הרי זו ראיה כי 'מרכבה' נאמרת על ארבעה סוסים. ולפיכך אני אומר, שכיוון שנאמר כפי שנאמר [בספרי הנבואה], שכיסא הכבוד נשאוהו ארבע חיות [יח' א, ה], קראוהו חכמים ז"ל [לכיסא הכבוד] 'מרכבה' [חגיגה ב, א], דימוי למרכבה שהיא [נמשכת על-ידי] ארבעה אחדים [=פרטים, וראו לקמן ב, י; ג, ב]".
נמצא, שחכמים ע"ה קראו ל"כיסא הכבוד" בשם "מרכבה" מפני שיחזקאל תיאר בנבואתו את כיסא הכבוד נישא על ארבע חיות, ולכן חכמים ע"ה קראו לכיסא כבודו ויקרו "מרכבה". ורבנו מציין זאת כדי שלא יעלה על דעתנו חלילה, שחכמים התכוונו שיש לה' יתעלה מרכבה – שהרי אם יש לו מרכבה או כל חפץ חומרי אחר – הרי שהוא גוף, כי רק גוף נישא או תופס מקום על-גבי מרכבה, וכמו שרק גוף חובש כתר, וכמו שרק גוף יושב על כיסא... קצרו של דבר, הביטוי "מרכבה" הינו משל לסתרי תורה והוא נובע מנבואת יחזקאל שנאמרה במשל וחידה. ודרך אגב, עצם הביטוי "כיסא הכבוד" שולל את ההגשמה, שהרי הכיסא אינו לה' אלא לכבודו.
ו. חתימת הפרק
בסוף הפרק הנדון (א, ע) רבנו מסכם ואומר, שמטרתו המרכזית היא להסביר שהביטוי: "רֹכֵב שָׁמַיִם" (דב' לג, כו), נועד ללמד שהקב"ה מושל בכל היקום ומקיימו ביכולתו ובחפצו. כמו כן, רבנו מסביר שהמשך הפסוק "וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים", מלמד על שאר הרקיעים אשר מצויים מתחת "הגלגל המקיף", ולכן לדעת רבנו נאמר על הרקיע העליון שהוא ערבות, לשון "רֹכֵב", כי עיקר ההנהגה היא בו ובאמצעותו, ועל שאר הרקיעים התחתונים נאמר לשון "גאווה", אשר מלמדת לפי רבנו על-כך שאין הקב"ה נדרש להניע אותם, אלא הם נעים מכוח תנועת הגלגל המקיף. ושוב, איני יודע אם רבנו היה כותב את הדברים הללו אם הוא היה יודע את המדעים המופלאים והאמפיריים שיש בימינו, ואין לי ספק שהוא היה מוצא לו כיווני מחשבה ודעת מותאמים.
והנה לפניכם ראיה שאין שום הכרח להבין את העניין כפי שרבנו הבין אותו, וכך תרגם אונקלוס את הפסוק הנדון: "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" – "לֵית אֵלָא אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּשְׁכִינְתֵיהּ בִּשְׁמַיָּא בְּסַעֲדָךְ, וְתוּקְפֵיהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא", ובתרגום לעברית: אין אלא אלוהי ישראל, אשר שכינתו בשמים בעזרך, ועוזו-תוקפו בשמי השמים". הנה ראיתם, שלפי תרגום אונקלוס, שהוא מסורת תורה-שבעל-פה, השמים הראשונים שנזכרו הם הקרובים אלינו, ואילו השחקים הם השמים הרחוקים מאיתנו – ההיפך מדברי חז"ל ורבנו בעניין מִיקוּם הערבות.
והואיל וחז"ל ורבנו הגיעו למסקנותיהם בעקבות מדעים משובשים שהיו בידיהם, יש לדחות את פרשנותם הפילוסופית, ויש לקחת ממנה אך ורק את הדברים שמתאימים ליסודות תורתנו כמו בענייני ההשקפות היסודיות שראינו בראש המאמר, וכן ללמוד מהם את כיווני המחשבה הפילוסופים הרצויים בעניין המושג "שמים" ובענייני הבנת הפסוקים והנהגת ה' יתברך.
והנה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, ע) אשר תוארו בפְּסקות הקודמות:
"ועד כאן מה שנמשך אליו הדיבור בפרק זה, ויבואו עוד בהכרח הערות אחרות רבות בעניין זה, אבל המטרה בפרק זה ואשר בשביל כך הוּדגשו הדברים – כי אמרוֹ: 'רֹכֵב שָׁמַיִם', עניינוֹ מסבב הגלגל המקיף ומניעוֹ ביכולתו וחפצו. וכן אמרוֹ בסוף הפסוק: 'וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים', אשר בגאוותו סיבב השחקים. אמר את הראשון שהוא 'ערבות' כמו שביארנו בלשון 'רכיבה', והשאר בלשון 'גאווה', כי בנוע הגלגל העליון התנועה היומית הזו, ינועו כל הגלגלים כתנועת החלק בַּכֹּל ['כפי שקורה גם בדברים המלאכותיים שבהניע האדם מכונה אדירה הרי כל חלק מחלקיה נקרא נע, אף-על-פי שהוא נח במקומו' (קאפח)], וזו היא היכולת העצומה אשר הניעה את הכל, ולפיכך קראהּ 'גאווה'. ולכן יהיה עניין זה מזומן תמיד בדעתך למה שיבוא לקמן, כי הוא גדול הראיות שבהן נודעה מציאות ה', כלומר סיבוב הגלגל כמו שאוכיח [לקמן ב, א], ולכן הבינהו".
ונראה שבימינו נדרש שידוד מערכות פילוסופי מקיף ביחס להוכחת מציאות ה', או לכל הפחות להתאמת ההוכחות למדע שהוּכח, והנני מעריך שהדבר אפשרי, וכמו שראינו לעיל – דהיינו, כמו שהתאמתי לעיל את פסוקי התורה והנביאים לאופני ההשגחה אשר קרובים לדברי רבנו, וזאת מבלי לשבש את המדעים, כך הנני מעריך שניתן לעשות גם בהמשך, ועוד חזון למועד.
Comments