אחד האתגרים הגדולים ביותר בדורנו הוא אתגר החינוך. הורים ומחנכים רבים חשים ש"משהו פה לא בסדר", הילדים והנערים מפונקים ובמקרים רבים ללא מידה בסיסית של הכרת הטוב. הילדים אינם נוהגים בכבוד כלפי הוריהם ומוריהם, וללא כבוד בסיסי, כמעט בלתי אפשרי ללמד ילדים ולרומם את מחשבתם להרהר בענייני מדע וחכמה. מסיבה זו אמרו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה", כי ללא כבוד בסיסי כלפי המורה, התלמיד יתבונן על המורה במבט מזלזל ומתנשא, ולא ירסן את שובבותו כדי לאפשר למורה להתרכז בלימוד חכמה, ערכים ומוסר.
תשובת אנשי החינוך בימינו למשבר החינוך, היא לאפשר לילדים עוד ועוד חופש פעולה, ולצמצם עוד ועוד את מעמד ההורה והמורה כמחנכים ומדריכים, עד שהגענו למצב, שהילדים במקרים רבים הם הקובעים להוריהם ומוריהם את סדר יומם ומה וכיצד ילמדו. אימוץ הגישה שגורסת שיש לשים את הילד במרכז, גרמה לכך שההורה או המורה הופך מדמות מכוננת בחייו של הילד, לדמות שולית מאוד, במקרה הטוב מעין מנחה-חבר, שלא מתערב בחינוכו של הילד, ורק מספק לו תזכורות/המלצות כיצד כדאי לו ללמוד ומהם מקורות הדעת הרצויים.
כל המעורב במערכת החינוך יודע, כי העשייה החינוכית מלֻווה בתחושה של חוסר נחת, ובהרגשה כי הפעילות החינוכית מלֻווה בקשיים רבים שאין אמצעים חינוכיים להתגבר עליהם. כל אלה מביאים לשחיקה מהירה של המורים, לחוסר שביעות רצון בקרב ההורים, ולרגשי טינה וניכור מצד התלמידים. בעשרות השנים האחרונות מתוארים כל אלו במסמכים ובספרים רבים מספור שנכתבו כדי להצביע על כשליה של מערכת החינוך. כשלים אלה דחפו לגלי רפורמות מטלטלים שכל אחד מבקר את קודמיו, מבטיח להביא את הפתרון המיוחל – ונכשל.
א. מקור הבעיה
לדעתי הבעיה איננה מתחילה במערכת החינוך הבעיה נעוצה בתפישה החברתית המתירנית. אני לוחם כנגד המינות והפרימיטיביות הדתית האורתודוקסית שמאיימת להחשיך את חיינו באפלת הסכלות, ברם, בעולם החילוני אין גבולות מוסריים ברורים למבוגרים (כל שכן לילדים), וחוסר המוסריות, חוסר הצדק והשחיתות המוסרית נותנים את אותותיהם גם במערכת החינוך. לדוגמה, כאשר מורָה מגיעה לבית הספר מקועקעת או לבושה בלבוש חושפני, איזה מסר היא מעבירה לתלמידים ולתלמידות? איזו דוגמה אישית היא מעניקה להן? (אגב, בהקשר לדברים אלה, בשעת כתיבת המאמר נתפרסם שמורה נכנסה להריון מתלמיד בן 15!).
זאת ועוד, כאשר כל ילד יכול להגיע לכל הרשע והפשע במגע קצה אצבעו, מדוע שלא יעשה זאת? מדוע שנפשו לא תושחר? ילד זקוק לחינוך ולהדרכה, לגבולות ולעתים אף לקשיחות, התפישה שהילד זקוק להנחיה בלבד היא טעות חמורה, היא לא מאפשרת לילד לשפר את אישיותו, ומנציחה את גולמיותו הילדותית. השאיפה החילונית לשלב חינוך עם חיי מתירנות הוללות והפקרות לעולם לא תצלח, כל הרפורמות הנאורות והמודרניות ימשיכו להיכשל זו אחר זו, והתחושה הקשה ש"משהו פה לא בסדר" תמשיך לפעפע ולייסר את אנשי החינוך.
ב. דוגמה אישית
הרפורמות החינוכיות האירופיות "הנאורות" שפוטרות את ההורים והמורים מלחנך בעוז את התלמידים, כולן נובעות מאותו מקור נרפשׂ, והוא: חוסר הרצון של ההורים והמורים לחנך את עצמם, שהרי מי שמחנך את זולתו מחויב קודם לחנך את עצמו! אך הם אינם רוצים לחנך את עצמם, אלא להמשיך ולשגות בתאוותיהם וזימותיהם – וזו הסיבה לכך שהם פוטרים את עצמם מחינוך הילדים והתלמידים, ויותר ויותר מסירים מעצמם אחריות כמחנכים ומדריכים.
כלומר, הצעד החינוכי הראשון הוא דוגמה אישית.ברם, כדי שההורה או המורה יוכלו להעניק דוגמה אישית נכונה לילדיהם ולתלמידיהם, מוטלת עליהם החובה להיות הם עצמם אנשי מוסר ומידות, ולהשליך אחרי גוום את התוהו וההבל שמעסיקים אותם, אולי לא פחות מאשר את תלמידיהם. עליהם להתלבש בצניעות, לדבר בלשון נקייה, לאזן את מידותיהם למידות טובות, להתרחק ממעשים בלתי מוסריים, ולבנות לעצמם אישיות נעימה, ערכית וסובלנית.
הצעד השני הוא כמובן חינוך והדרכה לערכים, ואין ספק שאדם ערכי יצליח לחנך לערכים.
ג. הסיבה לתסכולם של אנשי החינוך
אדם שהולך בדרכי היושר והמוסר, ועשה ככל יכולתו למען הצלחת חינוכם של בניו ותלמידיו, ואף-על-פי-כן נכשל, לא תלַווה אותו תחושה של תסכול מייסר אשר מכלה את הנפש, ביודעו שהוא עשה את המוטל עליו, אך הבן או התלמיד בחרו בדרך אחרת. ברם, כאשר המורה או ההורה חשים תחושת תסכול נורא או זעם וייסורים, דומני שהדבר מעיד על-כך שהם למעשה מתוסכלים מהתנהגותם הם, זועמים ממוסריותם הירודה שלהם. ראיה לטענתנו ניתן להביא מפירוש רבנו סעדיה גאון לתורה (נפטר בשנת 942), שם הוא כותב כך (פרשת תולדות):
"צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו אבותינו [אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום] לבנים? והתשובה, כדי שילַמדוּם ענייני הדת ויִזכו על ידם [לשכר בעולם-הבא], כמו שנאמר: 'אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ' [יש' לח, יט], וכבר אמרה תורה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם' [דב' יא, יט], וכבר נאמר באברהם: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' [בר' יח, יט]. [...] ברם, אם היה אחד מהבנים רשע אין זה מזיק לאב ולא יָרֵע לו כלל, אם לא [=בתנאי שלא] חסך מאמץ בהדרכתו ולימודו, כמו שלא הזיק לחזקיה [מלך יהודה] חטאו של מנשה [בנו הרשע], ומה טובה סחורה שיש בה ריווח ולא הפסד, והיאך לא ישתדלו הנבונים לרכשה?".
כלומר, אם האב או המורה לא חוסכים מאמץ אמיתי בהדרכתו ולימודו של הבן או התלמיד, ובראש ובראשונה הדברים אמורים כלפיהם הם עצמם, דהיינו במתן דוגמה אישית – הם מרוממים את עצמם למצב של הצלחה בכל מצב (Win-Win), מפני שהם כבר יקבלו את שכרם מושלם מבורא-עולם על השתדלותם לחנך את בניהם-תלמידיהם לערכי אמת. ואם הבן או התלמיד יבחרו בדרך אחרת, אין זה קשור לאב או למורה, ואין הדבר פוגם במעלתם או בשכרם כלל. הקושי הוא, כאשר האב או המורה יודעים בתת-הכרתם שהם אלה שלא בסדר, ותחושתם ש"משהו לא בסדר", נובעת למעשה מתחושה אישית-פנימית של שגיה בדרך.
ד. הצעות לפעולות חינוכיות
לדעתי, כדי להצליח למלא את ייעודנו כהורים וכמחנכים, עלינו לדחות מקרבנו את תפישת העולם המתירנית שהתקשורת ובעלי עניין כֹּה להוטים שנסגוד לה (מסיבות רייטינג בעיקר, אך גם מתוך נהייה אישית אחר התאוות). לא משנה כמה יגידו "אנשי חינוך" ו"אנשי הגות", שזה לגיטימי שנערה תתלבש איך שהיא רוצה, ושנער יתנהג איך שיתנהג, ואף ינמקו את שיטתם בכך שמדובר ב"חופש הדיבור" או ב"עקרונות חופש דמוקרטיים", וכמובן לא ישכחו לגלגל את עיניהם לשמים ולומר בהצטדקות: "שהרי אנו לא מדינה חשוכה ופרימיטיבית" –האמת היא שרובם המכריע רקובים ושפלים מאד מבחינה מוסרית, ולכן יש לדחות את דבריהם ולסלקם ממחשבתנו, מפני שאימוץ דבריהם עלול לדרדר אותנו לאובדננו הרוחני והמוסרי.
אסור לאפשר לנערה להתלבש בצורה זנותית, יש להסביר לה בנועם שהדבר רע לה ולאישיותה הרכּה, ויש לתת לה דוגמה אישית בכך שאנו עצמנו נתלבש בצורה מכובדת וצנועה. אין לאפשר לנער להתנהג כחיה פראית משולחת רסן, יש להסביר לו שאנו בני אדם, וכבני אדם עלינו לשאוף להתנהג בצורה אנושית ונימוסית. גם כאן, עלינו להעניק לו דוגמה אישית פי כמה, בהתנהגות מתונה, בלשון נקייה, ובהתנהלות כללית אנושית ונימוסית.
הכלל הוא: אם אנו רוצים שבנינו או תלמידינו ילכו בדרך הטובה, לא מספיק שאנו נלך בדרך הטובה, אנו צריכים ללכת בדרך המעולה. כי כך היא דרכה של הדוגמה האישית, שלעולם המתבונן הצעיר לא יעשה כמעשה האב או המחנך שהוא לומד ממנו, אלא פחות ממנו.
דבר חשוב נוסף, אם היה אפשר (אגב זה אפשרי, רק קשה לביצוע למי שהתרגל לרשת האינטרנט), היה רצוי לסלק מחיי ילדינו את האינטרנט לחלוטין (וכך אני נוהג), לדעתי ילדים רכים אינם מסוגלים לסנן נכונה את המידע האינסופי שקיים באינטרנט, ואין ספק שהם ייפגעו ממנו, מי ברב ומי במעט. ולכן, יש לצמצם את החשיפה של הילדים והנערים לאינטרנט ככל שניתן, ולפקח עליהם מקרוב. וגם כאן חשובה מאוד הדוגמה האישית, אם הילד יראה שהוריו או מוריו מבלים זמן רב מול המסך בצפייה בהבלים, אין ספק שהוא יבלה שעות רבות מול המסך, ולא מול אתרי חכמה ודעת, אלא מול אתרי ההבל שמשחירים את נפשו של אדם.
לסיכום, השאיפה החילונית החולנית לשלב חינוך עם חיי מתירנות זימה והוללות לעולם לא תצלח, כל הרפורמות האירופיות הנאורות והמודרניות ימשיכו להיכשל זו אחר זו, והתחושה ש"משהו פה לא בסדר" תמשיך לייסר ולפעפע כארס בקרב אנשי החינוך. "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דב' לב, כ), "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (שם, כט).
"אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (מש' יב, א); "שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ" (מש' יט, כ); "הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת" (מש' כג, יב).
Comments