[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עא, מרחשוון תש"מ, עמ' 2, 27].
יש דברים שאין השכל תופש ואין הדעת סובלת. אחד מהם הוא בעיית שחרור קרקעות-מדינה לצרכי בנייה למגורים.
לנוכח מצוקת הדיור של המונים – משפחות ברוכות-ילדים הגרות בצפיפות נוראה וזוגות צעירים שלא נולדו למיליונרים – המחריפה מדור לדור ומשנה לשנה, עלתה בממשלה ההצעה להוציא למכירה שטח ניכר מאדמות המדינה למתחייבים לבנות עליה את ביתם.
כאשר אומרים אנו "שטח ניכר מאדמות המדינה" אין אנו מתכוונים לומר, שהשטח מהווה חלק ניכר מאדמות המדינה. להיפך, כל מספר דונמים שננקב הוא חלק קטן מאד ממאגר המקרקעין העומד לרשות מנהל מקרקעי ישראל. אבל זה חלק ניכר מן הצרכים של הנזקקים בשעה זו. על-ידי פעולה פשוטה זאת ניתן לצוד ציפורים אחדות בירייה אחת.
ראשית, אפשר "לסתום את פיותיהם" של כל דורשי השיכון, שכן הקרקע הוא חלק נכבד מהוצאות הבנייה. אם הוא יהיה בהישג ידו של כל נצרך, במזומנים או אף בתשלומים, יוזל מחיר הדירה. במקום לעסוק בהפגנות ובהבערת צמיגים ישנים, יקדישו הנזקקים את מרצם לבניית ביתם.
שנית, הוזלת מחיר הדירה תשפיע לטובה על תהליך האינפלציה. אולי זו אף תיעצר ותיסוג. מכל מקום, תימָּנע התדרדרות נוספת. שכן מדד הוצאות הבנייה "מוביל" בשנים האחרונות לעומת מדד המחירים הכללי. רגיעה בשוק הבנייה והדירות, פירושה גם רגיעה בתהליך של עליית המחירים.
שלישית, באמצעות פעולה זו אפשר לספוג מן הציבור סכומי כסף נכבדים, שעתה מעיקים הם על שוק הכספים, ובתוּרם אחר מקום-השקעה בטוח, גורמים הם לסחרור בתהליך האינפלציה, ומוליכים לפיחות קבוע של הלירה הישראלית. אם יספגו מיליארדים אחדים, יחדל אותו כסף לרוץ אחר מקומות השקעה ספקולטיביים. ואין מקום יציב אחר להשקיע בו כספים שנחסכו מאשר בקרקע.
ההצעה שהובאה לממשלה על-ידי השר דוד לוי היא טובה מכל הבחינות. אבל בתוך הממשלה קמו לה מתנגדים אדירי כוח. בעצם אחד – שר החקלאות, האחראי בתוקף החוף על פעולותיו של מנהל מקרקעי ישראל, שבידיו מרוכזות האדמות.
הנימוקים הם פטריוטיים כביכול: אסור להעביר מאדמת הלאום לידיים פרטיות, שאף פעם אי-אפשר לדעת אם לא תישמטנה מהן ויהפכו נושא לספסרות או אף תעבורנה לידיים לא יהודיות, אסור לבזבז את רכוש האומה ולמכור את עתידה. שכן הימצאותה של רזרבה קרקעית היא ערובה לדורות הבאים, שיוכלו למצוא פיסת קרקע תחת רגליהם.
כך טוענים המתנגדים להוצאת קרקעות-המדינה למכירה. לכאורה טענות, הנובעות מטובת הכלל. אך רק לכאורה. לאמיתו של דבר נוגדות הן תכלית ניגוד את האינטרסים של העם היום ובעתיד.
נזכור נא שהכלל "והארץ לא תימכר לצמיתות" נקבע בתנאים מסוימים בזמנים עברו. חלקות הקרקע נקנו אחת לאחת, "דונם פה ודונם שם", בכסף מלא. רק הקנייה אפשרה את התפתחות המפעל היהודי בארץ. עוד בימי השלטון העות'מני היה חשש שאם תימכר האדמה לפרטים, יבואו אלה – אם יעלה הדבר בקנה אחד עם צרכיהם החומריים – וימכרו אותה לזולתם, ובסופו-של-דבר עלולה אותה אדמה להתגלגל שוב לידיים ערביות. חרף הסיכון בהיותנו מואשמים באפליה גזעית, נקבע הכלל בחוקת הקק"ל שעסקה בגאולת הקרקע.
איך הוגשם הכלל, ידוע. אדמות הקק"ל הוחכרו לצורך הקמת קיבוצים ומושבים, שאמורים היו לעבֵּד אותן בעבודה עצמית ובעבודה עברית. כלומר, הן נמסרו לסוג מיוחד של יהודים, שהמסגרת הקיבוצית והמושבית התאימה להם. אחרים, לעומתם, כמו התימנים שעלו ארצה בשנת תר"ע–תר"פ (1910–1920) והלאה נתקלו בסירוב, כאשר ביקשו אף הם לחכור חלקה מאדמת קק"ל, כדי להקים עליה את ביתם ולגדל עליה את ירקותיהם.
המצב השתנה עם קום המדינה, שטחים גדולים פי כמה מכל האדמות שנקנו במשך עשרות רבות בשנים, עברו בבת אחת לשליטת המדינה. אדמות שגם מקודם היו שייכות למדינה בפיקוחה של ממשלת המנדט הבריטית, ושטחים נרחבים שהיו שייכים לערבים שהיו נפקדים ביום קום המדינה. לימים אף נוספו שטחים שהופקעו מידי הערבים.
כל אלה ואף האדמות שבבעלותה של הקרן הקיימת, הועברו לשליטתו של המוסד שהוקם לצורך זה – מנהל המקרקעין.
לכאורה, פועל הוא לפי הכללים שהיו נהוגים בקרן הקיימת. אבל רק להלכה. והלכה שאין מורים כן. ידוע לכל, שעבודה לא-עברית חדרה ליישובים שנבנו על אדמת הלאום. מפעם לפעם קוראים אנו בעיתונים על ניצול מחפיר של ילדים, שאף לא הגיעו לגיל עשר, ביישובים אלה. יש תופעות מסוכנות יותר: בניגוד לַחוק הכתוב נמסרות אדמות, בצורה זו או זו, לעיבודם של בני-מיעוטים, בין בחכירה חד-עונתית, לגידול אחד, בין לחכירה רב-שנתית. מן העקרון של עבודה עצמית לא נותר הרבה, הוא בבחינת אסקופה הנדרסת.
אכן, זכות הבעלים נשמרה ליהודים ולא הועברה לזולת. אבל ידוע, שבסופו-של-דבר שייכת האדמה למי שעובד אותה, חורש אותה, זורע אותה ומספיג אותה בזיעתו.
זוגות צעירים שירכשו מאדמות המדינה – תהיה פחות סכנה שהיא תישמט מידיהם. יתר על כן, בארגון טוב ובקצת כשרון-מעשה, ניתן להקים מערכת פיקוח שתמנע את הפיכת הקרקעות הנרכשות נושא לספסרות.
גם הטענה ביחס לעתיד האומה היא טענה נבובה וחסרת-שחר. עתיד האומה נחתך היום. אם זוגות צעירים יתייאשו מלהשיג קורת-גג להם ולמשפחה שהם מקימים, סופם שיעזבו את הארץ וילכו לחפש תנאי-חיים הוגנים בארץ אחרת. הירידה תגבר, ושום ניסיון לרתק אותם אל מולדתם לא יצלח. עוד יש ארצות המוכנות לקבל יורדים מישראל, והתורים הארוכים ליד קונסוליות ארצות-הברית וקנדה, יוכיחו. מה, אפוא, כי יפריחו מליצות רמות על עתיד האומה, כאשר האומה והמדינה נהרסות היום בגלל מדיניות חסרת-תבונה ובלתי-אחראית.
יורשה לנו גם לשאול שאלה שביקשנו להימנע ממנה, אך היא צפה ועולה בכל פעם: באיזו זכות מוסרית מתנגד שר החקלאות, אריק שרון, למכירת אדמות, כאשר ידוע לכל שהוא בעל חווה של אלפי דונמים שהוקמה על קרקע הלאום? כלום מותר להפלות בין אזרח לאזרח במידה כזאת, שלאחד תינתן אפשרות להרוויח, בניהול טוב, מיליוני לירות מחווה רחבת ידיים, ולאחֵר לא תינתן לרכוש בכסף מלא פיסת קרקע, שתאפשר לו להקים קורת-גג לו ולמשפחתו?
עניין הקרקעות לבנייה הוא דבר חשוב לעצמו. אבל הוא גם משל ודוגמה לפעולתה של הממשלה. בכל פינה מפעילותה זועקת לשמים לא-יוצלחות של הממשלה. לא נתפלא אם בסופה של המערבולת שאנו נתונים בה, לא תהיה לראש הממשלה ברירה אלא להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה ואולי אף להכריז על בחירות חדשות.
האם מוכן לזה העם? האם מוכנים לזה אנחנו? הנוכל להעביר את תמיכתנו ממפלגה זו למפלגה אחרת, מתוך תקווה שזו שתזכה במאבק-הבחירות תתפקד טוב יותר? האם יהיה טוב יותר כשיחזור "המערך" לשלטון? ספק רב אם מותר לפרנס תקווה כזאת.
השינוי היסודי יבוא, אם השלטון יעבור לידיים חדשות, לידי עדות-המזרח ויהודי-ספרד. ראשית, משום שהם הזקוקים ביותר לעזרה ויודעים את סבלות השכבות העניות, או מה שקרוי בלשון הסטטיסטיקה "העשירונים התחתונים". שנית, משום שיש בעדות אלה מאגר של כוחות, שעוד לא הגיעו ליחס של ציניות, כמו אצל אלה ששלטו עד כה.
תנאי לאפשרות של שינוי יסודי הוא: התלכדותן של כל עדות-המזרח ויהודי-ספרד בחטיבה אחת, ברשימה אחת בבחירות לכנסת העשירית. העדות הללו מהוות רוב בקהל הבוחרים. אין מניעה, להלכה, שרשימתן לא תזכה להיות בכנסת הבאה הסיעה הגדולה ביותר. ואף אם ההצלחה בבחירות הראשונה לא תהיה גדולה כל-כך, היא בכל זאת תשמש בסיס למאבק מוצלח לשינוי פני הדברים.
תזכו לשנים רבות ומועדים לשמחה!
Commenti