כבר משעותיו הראשונות של ערב יא בכסלו תשכ"ג נתלקטו תלמידיו ומעריציו בבית-הכנסת "אבי-דוד" בחולון, וציפו למוזמנים לעצרת הזיכרון להרב יחיא קאפח זצ"ל. עד מהרה נמלא המקום מפה לפה ובתוך הקהל יכולנו לראות רבנים, חברי כנסת, אישי ציבור ורבים ממוקירי זכרו. צר היה המקום מהכילם.
ארשת קודש נסוכה בעצב אפפה את פני הבאים, בעת שהרב נדאף פתח את העצרת ב"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ" (תהלים טו, א). הציבור הצטרף אליו בנעימה המסורתית התימנית. יכולת אז לראות רבים מתלמידי הרב, שוקעים בזכרונם ומעלים את דמותו לנגד עיני רוחם. אחר קמו הנכבדים להזכיר את האיש בדברים, את האיש שרוחו חיה עדיין בלב תלמידיו הרבים, אשר את דמותם הוא צר וגלם.
הרב רבינוביץ', רבה של חולון, הצביע על הקהל הרב שנכח במקום והטעים, כי זאת הפגנה המלמדת אותנו על גדולת האיש ודמותו הנערצה. שִׁפעת תלמידיו היא יד ושם לו לעד.
אחריו קם הרב יוסף קאפח, נכדו של המנוח הנזכר, וניסה להעלות מחדרוני לבבו את דמות סבו הנערץ, אשר הפסוק "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (שם, ב), הוא המקפל בתוכו את אותה אישיות, בהצביעו אל הענווה והתום, שהן תוכנה של המילה "תָּמִים". הענווה היא תכונת תלמיד החכמים שאינו מתנשׂא על הבריות, והתום מורה על היותו בין הנעלבים ואינם עולבים. תכלית חייו של הרב המנוח היתה, לדברי נכדו, להפיץ תורה ברבים ובעיקר את לימוד הש"ס והרמב"ם. כל חייו פעל להרחיב את דעת התורה לא רק בין תלמידיו החכמים, אלא בעיקר בשדרת העם להמוניו. בבית מדרשו הנהיג, נוסף ללימודי הקודש גם את לימודי המדעים, כגון לימוד חשבון, גיאוגרפיה, לשונות שונים ועוד. כן דרש מתלמידיו להתעמק ולחקור במכמני ההלכה וכתבי גדולי ישראל לדורותיהם, כדי להרגילם לשיטת לימוד יסודית ומעמיקה. קשה למנות את מעשי האיש ופעלו, ציין הרב יוסף קאפח, כי המנוח הרחיב את פעילותו בתחומים רבים ושונים, ואין לפרוט זאת כמעות. נר יהיה לרגלי תלמידיו ומעשיהם.
חבר הכנסת ישראל ישעיהו אמר, כי ההתייחדות עם גדול שהלך לעולמו מעידה, כי אין תלמידיו כפויי טובה על המידות שהנחילם. גדולתו של הרב יחיא קאפח, לדברי הדובר, היתה בהקנותו הרגלי למידה וזאת יש להבין על רקע התקופה. דורו של המנוח ודורנו אנו היו תקופה של מצוקה של ערב גאולה, מגפות, דוחק, עוני ואי-יציבות מדינית בגלות תימן. כל אלה דחקו את המוני העם לברוח אל אל עולם האגדה המתקתק, ולהתרחק מן הלימוד המעמיק בספרות הדתית העיונית. בתוך תקופה סוערת זו, קם המנוח ודרש לעודד את הלימוד הקשה והמעמיק במשנה ובגמרא ובספרות העיונית, שעמודיה – רבנו סעדיה גאון ורבנו הרמב"ם.
קביעת עתים ללימוד של ידיעה והבנה הפכה לאורח חיים בימי הרב יחיא קאפח. עצם המעבר מלימוד של שגרה ללימוד של ניתוח היה בו משום מהפכה, וכזאת הישגו של המנוח. האיש עודד גם את הלימוד בספרות קדמונינו, שבהם ההוכחה כי יהדות תימן לא היתה דלה, אלא שיצירתה אבדה בשל צרות הזמנים. בעידודו פעלו תלמידיו לגאולת גנזים וכתבי-יד עתיקים ולהפסקת ייצואם לחו"ל, לעתים לספריות ולסוחרי עתיקות שאינם יהודים. ידועה אף ספרייתו התורנית העצומה, שלוקטה במאמץ רב במשך שנים רבות.
בהגנתו על נכסינו הקדמונים חייב האיש להיות לנו למורה גם כיום, כי קיים חשש שבעוד שנים מספר יטענו בנינו, כי מחוּסרי אוצרות רוחניים היינו בגלותינו ולא נוכל לטעון כנגד. הרב נדאף הזכיר את מימרת הרב: "למד היטב, חקור והשׂכלת!".
שר הדתות, מר זרח ורהפטיג אמר, כי עתה באה לו הזדמנות ללמוד על רבני תימן. הוא הוסיף כי גדולת הרב יחיא קאפח היא במאמציו להנחות את יהודי תימן אל שיטת הלימוד השׂכלי, אל דרך ההלכה והנגלה.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת אפיקים א (כג בטבת תשכ"ג), עמ' 7.
Comments