עלילות המינים ביסוד חידוש העולם (ח"ח)

עד עתה ראינו שתעתועו של רומין לפיו הרמב"ם כפר ביסוד חידוש העולם, וכתוצאה מכך: בכל יסודות תורתנו, ובכל הנסים שמפורשים בספר התורה, וביציאת מצרים, ובמעמד הר סיני, ובקבלת התורה ובנצחיותה ובאמיתתה, ובהשגחת הבורא, ובאמיתת נבואתו הייחודית של משה רבנו (שאינו אלא בדאי ונוכל בעיני הרמב"ם לפי תעתועו של רומין) ועוד... כל הרעות הגדולות האלה, כל תעתועיו והזיותיו כולם נשענים בעיקר על מילה אחת והיא "תמיד" אשר מופיעה שלוש פעמיים בכל רחבי ספר המדע בעניין סיבובו של הגלגל: "שהגלגל סובב תמיד" (ולפי המדע בימינו יש לומר: שהיקום נע תמיד). במילה יחידה ובודדה זו רומין מנפנף בטירופו, ובה הוא מכזֵּב שרבנו סבר שהגלגל סובב תמיד דהיינו מאז ומעולם, וכשיטת הוזי הַקַּדְמוּת.

וכבר הוּסבר בהרחבה בחלק הקודם, שיש לבאר את המילה "תמיד" בהלכות שנזכרו כך: מעת חידוש העולם הגלגל סובב תמיד ולא יחדל מלהסתובב, ומזאת יש ראיה למציאות ה' שהרי מן ההכרח שיש לגלגל מסובֵב. ובקיצור, משמעות המילה "תמיד" בעניין סיבוב הגלגל היא באופן קבוע ומתמיד מאז חידוש העולם, ואף ראינו שזו היא משמעותה המרכזית של המילה "תמיד" בכל הלכות רבנו ובשפה העברית בכלל. ועתה תתמהו נא עלי: ומדוע הנני חוזר לעניין זה?

ובכן, במהלך לימודיי מצאתי ראייה חזקה מאד לדעתי שמוכיחה שרבנו כלל לא התכוון במילת "תמיד" ללמֵּד על נצחיות היקום למעלה ולמטה, אלא ללמֵּד על-כך שהגלגל סובב תמיד מאז שהקב"ה יצר וברא את עולמו, והנה היא לפניכם: בנוסח התפילה שקבעו אנשי-כנסת-הגדולה ואשר אותו העתיק רבנו לסדר התפילה שבסוף ספר אהבה, בנוסח זה נאמר בברכה הראשונה שלפני קרית-שמע בשחר, כך: "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית [...] מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". בנוסח זה, חז"ל ורבנו קבעו את המילה "תמיד" לצד אמירה ברורה בהשקפת חידוש העולם, ומזאת עולה המסקנה הברורה וההכרחית שהמילה "תמיד" איננה מבטאת נצח למעלה בזמן אלא היא מבטאת התמדה ועקביות מאז חידוש העולם ובריאתו!

"עֵינַי תָּמִיד אֶל יְיָ כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי, פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" (תה' כח).

נקודה נוספת ששמתי לב אליה רק עתה: במבואו המתועב של רומין הוא מתאר את אבות-אבותיו האדומיים בתקופתו של נרבוני, ומתיאורו של רומין עולה שהם היו משומדים, וז"ל:

"בין משכילים יהודים רבים באותה תקופה רווחה המחשבה, כי מאחר שכל הדתות אוויליות באותה מידה [=כולל כמובן דת משה שהייתה בעיניהם 'אווילית' וכדלקמן], חבל לסבול בשל ההיצמדות לדת שבמקרה נולדת אליה, כשאיתרע מזלה להפסיד בקרב השליטה העולמי".

ובכן, "המשׂכילים היהודים הרבים" שהיו בתקופתו של נרבוני לא רק סברו שדת משה אווילית ככל הדתות, אלא שהם החליטו שבגלל שהיא "הפסידה בקרב השליטה העולמי", "חבל לסבול" ולהיצמד דווקא אליה אלא ראוי בהחלט להמירה! שימו לב! האשכנזים הללו סברו, שאפילו שהם לא נרדפים ומעונים בעינויי אימים ראוי לנטוש את תורת משה! די בכך שדת משה "הפסידה בקרב השליטה העולמי", די בכך כדי להמירה בדת אחרת, בדת הנוצרית. הוי אומר, המינים האירופים הללו המירו את דתם לנצרות לא בגלל שרדפו ועינו והתעללו בהם, אלא די היה להם להמיר את דתם כדי לרכב על דת שניצחה בקרב השליטה העולמי! ובמלים אחרות, הם נטשו את תורת האלהים לא כדי להציל את גופם מעינויים, אלא כדי ליהנות ממנעמי השליטה של הדת שניצחה "בקרב השליטה העולמי", כלומר הם המירו את דתם כדי ליהנות מתאוות והבלי העולם הזה! עד-כדי-כך האשכנזים התדרדרו לאשפתות המינות!

ומה לדעתכם דינו של מי שממיר את תורת האמת? ואפילו כדי שלא לסבול עינויים ורדיפות? כל-שכן אלף פעמים אם הוא ממיר את דת האמת כדי ליהנות מתאוות וזימות ושליטה כלכלית על זולתו... ובכן, הנה לפניכם פסק דינם של חז"ל והרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יח):

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים [...] והמשומדים [...] שניים הם [...] [2] והמשומד לכל התורה כולה. [...] כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד [!], וידבק בהן ויֹאמר: מה בצע לו להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".

ושפלותם של המשומדים כל-כך גדולה עד שחז"ל ייחדו תפילה להשמדתם, תפילה שנאמרת שלוש פעמים ביום! והנה לפניכם נוסח התפילה להשמדתם בתפילת שמונה-עשרה, לפי הרמב"ם ולפי הנוסחים העתיקים והמהימנים: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים".

תעתועו השישי

בתעתועו זה רומין טוען שיש "רמזי כפירה" גם בהלכות תשובה (ג, יד–טו), וכֹה דברי רבנו:

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג; [2] והאומר שיש שָׁם מנהיג אבל הם שניים או יותר; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".

ובכן, טרם שנעיין בדברי רומין נשים לב שמתוך ההלכות עולָה דעתו של רבנו בעניין חידוש העולם, שהרי רבנו אומר: "האומר שאין שָׁם אלוה ואין לעולם מנהיג [...] והאומר שיש שם מנהיג", ורק מי שסובר את השקפת החידוש יֹאמר שהקב"ה "מנהיג" את העולם, דהיינו באופן יזום ומודע ורצונִי. כמו כן, הביטוי "ריבון העולמים" שחוזר בדברי רבנו: "והאומר שיש שם ריבון [...] ריבון העולמים", מבטא באופן ברור השגחה ומשילות, וכיחס ההנהגה והממשלה של הרב והאדון כלפי התלמיד והעבד, כך הוא על דרך המשל יחס הקב"ה לעולמו. כלומר, ביטויים אלה מעידים שרבנו לא אחז בהזיית הַקַּדְמוּת שהרי לפיה הקב"ה אדיש לחלוטין לעולמו.

יתר-על-כן, רבנו קובע באופן ברור כשמש שבתחילה לא היה מאומה עם הקב"ה, לא חומר קדום כדברי אפלטון ולא יקום שלם כדברי אריסטו, שהרי רבנו פוסק: "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל", דהיינו כל מי שאומר שהיה עִם הקב"ה דְּבר-מה מאז ומעולם – הוא בגדר מין. ובמלים אחרות, כל מי שסובר את הַקַּדְמוּת הוא בגדר מין, בין שיסבור את הַקַּדְמוּת כשיטת אפלטון לפיו היה חומר קדום שהתחייב ממציאותו של הבורא יתעלה שמו, ובין שיסבור את הַקַּדְמוּת כשיטת אריסטו לפיו כל היקום כולו התחייב ממציאותו של הבורא יתהדר שמו.

זאת ועוד, לדעת הרמב"ם משמעות המילה "צוּר" ביחס לבורא יתעלה אף היא מורָה על חידוש העולם, אך רומין לא ידע ולא יבין, שהרי רבנו במורה קושר במפורש את המילה "צוּר" ליצירת העולם ולהשגחתו ולהתמדת קיומו את העולם, וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, טז):

"ועל-פי העניין הזה האחרון נקרא ה' יתעלה 'צוּר', כי הוא הַמּוֹצָא [=המקור] והסיבה הָעוֹשָׂה לכל מה שזולתו, ונאמר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' [דב' לב, ד], 'צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי' [דב' לב, יח], 'צוּרָם מְכָרָם' [דב' לב, ל], 'וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ' [ש"א ב, ב], 'צוּר עוֹלָמִים' [יש' כו, ד], 'וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר' [שמ' לג, כא] – הִסָּמֵךְ והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור, כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שביארנו באמרוֹ לוֹ [למשה רבנו]: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' [שמ' לג, כא]".

הקב"ה הוא "הסיבה הָעוֹשָׂה לכל מה שזולתו" – זו משמעות המילה "צוּר" לפי רבנו. כלומר, הקב"ה הוא הבורא והיוצר והמשגיח והמקיים והמתמיד את קיום מציאות העולם. וברור שרבנו נעזר במילה "צוּר" כדי לכלול את כל פעלו של הקב"ה ככל שניתן, דהיינו לא רק את יצירת ובריאת העולם יש מאין, אלא גם את השגחתו והתמדת קיומו של היקום שסביבנו. כל זאת ועוד נובע מה' יתעלה בבחירה וברצון, שהרי הוא יתעלה "הסיבה הָעוֹשָׂה לכל מה שזולתו".

אולם, רומין מתעלם מן הביטויים המפורשים בהלכות הנדונות שֶׁמּוֹרוֹת באופן ברור על יסוד חידוש העולם, מתעלם ממשמעות המילה "צוּר" שבדברי רבנו במורה הנבוכים, ובוחר לתעתע מתיאורו של המין הרביעי: "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל". לפי רומין, תיאור זה הינו "ניסוח מוזר ומעורפל", ורומין מוסיף ושואל: מדוע הרמב"ם אינו כותב "בפשטות: 'והאומר שלא ברא העולם יש מאין'?". ובכן, כבר הוּסבר שרבנו ביקש לכלול בהגדרת המינות לא רק את הסובר שהקב"ה לא ברא וחידש את העולם, אלא גם את הסובר שהקב"ה אינו פועל ומתמיד את קיומו של העולם. כמו כן, כבר ראינו בחלק הקודם שרבנו ביקש לשלול בזה את שיטת "המתכלמין", לפיה חידוש העולם הוא בכל פרט ופרט מפרטי העולם עד סוף כל הדורות – כאילו אפילו העלה שנשר מהעץ, לא נשר אלא בפקודה ישירה ודחופה מאת ה' יתעלה...

כלומר, רבנו ביקש ללמֵּד שהקב"ה יצר וברא את עולמו יש מאין, טָבַע בעולמו בעת בריאתו את יכולת הקיום וההמשכיוּת, ולא נותר לו אפוא אלא להשגיח על עולמו ולהדריך (בדרכיו העלוּמות והנשׂגבות) את כל באי עולם להכיר במציאותו של אל אחד שאין כיוצא בו, וכדברי רבנו בסוף הל' מלכים ומלחמות פי"א – וכל זאת נכלל במילים: "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל", דהיינו שהקב"ה גם היה לבדו בשעת חידוש העולם, וגם שכל קיום העולם נובע ממנו מאז.

"כִּי כֹה אָמַר יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ" (יש' מה, יח).

ולאחר שהעניין הוּסבר היטב להבנתי, הבה נעבור לעיין בדברי רומין על ההלכות הנדונות:

"ברור שגם כאן קבור איזה כלב. הרמב"ם לא היה מוכן להגדיר כמין את הכופר בחידוש העולם [=האמנם רבנו לא הגדיר כמין את מי שכופר בחידוש העולם? וכי לא די בעשרות הרבות של הראיות שראינו בסדרה זו לכך שרבנו קובע מפורשות שיסוד חידוש העולם הוא יסוד כל התורה? ואף היסוד לכל יסודות התורה?] מפני שאז היה סיכוי טוב מאוד כי היה נכלל בהגדרה זו בעצמו [ועל סמך מה רומין קובע זאת?]. במקום זאת הוא נוקט לשון דו-משמעית על 'האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל', תיאור העשוי להתפרש גם לפי הַקַּדְמוּת, הרואה את אלוהים כסיבה הראשונה וכחוק הבסיסי ממנו נובעים חוקי הטבע, אך לא כבוראם החופשי".

האמנם הרמב"ם לא הגדיר כמין את הכופר בחידוש העולם? והלא גם בהלכות הללו רבנו קובע מפורשות שכל מי שסובר שהקב"ה לא היה "לבדו" הוא בגדר מין! ולפי הזיית הַקַּדְמוּת הקב"ה לעולם לא היה לבדו, אלא החומר-היקום התחייב באופן פאסיבי ובלתי רצונִי מעצם מציאותו של הבורא מאז ומעולם! וכמו שראינו גם בראש ספר המדע: לאחר שרבנו קובע את יסוד חידוש העולם הוא ממשיך ומתאר את יחס ה' כלפי הבריאה לאחר יצירת העולם, דהיינו שבשלב הזה, לאחר יצירת העולם ובריאתו, הקב"ה הוא "צוּר לכל": ממנו נובע הכל – והואיל ולאחר יצירת העולם כבר לא מדובר ביצירה ייחודית יש מאין אלא בהמשך פעולתם של כללֵי הטֶּבע שהקב"ה יצר וטָבַע בעולמו בתחילה, רבנו כבר לא מתנסח באופנים של יצירה וחידוש אלא של קיום.

והכלב היחיד שקבור כאן הוא תעתועו של רומין, אשר קבור בסבך של מלים מתעתעות. יתר-על-כן, דבריו כלפי ספר המדע הקדוש: "ברור שגם כאן קבור איזה כלב", כאילו קבורים בספר זה "כלבים" טמאים, הינו ביטוי ברור וגלוי של מינות – כי רק מין גמור וכעור יעז לתאר את ספר-המדע כספר שקבורים בו "כלבים", שהם שפל השפלות של הביזוי והתיעוב בתורת משה.

תעתועו השביעי

תעתועו הבא של רומין נוגע ביסוד הרביעי משלושה-עשר יסודות תורתנו, והוא יסוד הַקַּדְמוּת. בעניין זה הכרחי להבחין בין שני מושׂגים: בין הזיית הַקַּדְמוּת של אפלטון ואריסטו לפיה היה חומר קדום או יקום קדום שהתחייב מעצם מציאותו של הבורא יתעלה – ובין יסוד הַקַּדְמוּת בתורת משה לפיו הקב"ה הוא הקדמון לכֹּל: דהיינו לא היה לפניו ולא עמו מאומה, ומיסוד זה עולה באופן הכרחי יסוד חידוש העולם לפיו הקב"ה ברא את עולמו יש מאין, וכֹה דברי רבנו:

"והיסוד הרביעי, הַקַּדְמוּת [=אין זו הזיית הַקַּדְמוּת ביחס ליקום וכדברי אריסטו הוזה ההזיות, אלא יסוד הַקַּדְמוּת ביחס לבורא יתעלה שמו, דהיינו שהוא לבדו הקדמון, ללא חומר קדום כשיטת אפלטון וללא יקום קדום כשיטת אריסטו, וכדברי רבנו המפורשים לקמן]. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שֶׁמּוֹרֶה עליו מה שנאמר: 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם' [דב' לג, כז]. ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבנו הוא היות העולם מחודש, יצרוֹ ה' ובראוֹ אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה [ובמורה רבנו ביאר שדבריו רק 'נוטים' לעניין הַקַּדְמוּת, וכבר הרחבתי בזה בתעתועו השלישי של רומין]".

ובכן, מדברי רבנו עולה באופן חד ברור ובהיר שרבנו אחז בעוז בהשקפת חידוש העולם, שהרי רבנו אומר לעיל: "שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו", כלומר לא היה לפניו ולא עמו מאומה, אלא ה' יתברך הוא הקדמון לכֹּל – וזו היא השקפת חידוש העולם! דהיינו שה' יתברך היה לבדו ראשון לכֹּל והוא זה שברא ויצר את עולמו באופן יזום ואקטיבי ופעיל ומודע, וברצונו הטמיר והנשׂגב אשר מרומם מעִמנו לעילא-לעילא.

זאת ועוד, רבנו מוסיף ואומר כך: "ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבנו הוא היות העולם מחודש, יצרוֹ ה' ובראוֹ אחר ההעדר המוחלט", ומה אפשר להוסיף אחרי דברים כֹּה חדים?

ורבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף הבהרה: "וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה". כלומר רבנו נעזר בשיטות המחקר של הפילוסופים כדי להוכיח את מציאות ה' ואת אמיתת דרכה של תורה, והוא מזהיר אותנו שלא נטעה בזה לסבור שהוא אחז בהזיית הַקַּדְמוּת. אלא, רבנו לקח מן הפילוסופים את הראיות שמסייעות לדרכה של תורה כדי להוכיח את חידוש העולם, וכבר הרחבתי בעניין זה לעיל, ראו לדוגמה בחלק ז בתעתועו השלישי של רומין.

ושאלה אדירה קמה וניצבה: איך רומין העז לטעון שיש ביסוד הרביעי ראיה על הזיית הַקַּדְמוּת? ועצם העזתו וכישלונו בעניין שהוא ברור ובהיר ונהיר לכל בר דעת, מעידה על סטייתו אחרי התאוות – כי רק אדם שסטה סטייה חריפה אחרי התאוות יתעוור מלהבין ומלזהות שראָייתו המגוחכת הזו היא פשוט עלבון לאינטליגנציה האנושית, שפל חידלון מחשבתו הבהמית.

וכך אומר רומין שנצמד לתרגומי העילגים, וגם בתוך דבריו תיקנתי לתרגומו של קאפח:

"הרמב"ם קבע את כפירותיו גם בטקסט [...] שלושה-עשר העיקרים [...] שם [...] [הוא] אומר: 'שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו'. כל המחברים שעסקו לאורך הדורות בתורת העיקרים שמו לב שהרמב"ם נמנע במכֻוון מלקבוע את חידוש העולם כאחד מעיקרי האמונה. במקום לכתוב בפשטות 'והוא ממציא כל נמצא זולתו', מתפתל הרמב"ם בניסוח בלתי מחויב על כך ש'כל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו' [ורומין ממשיך ומצטט את דברי הפרשנים האירופיים הכסילים, ואף המינים]".

ואיך רומין וכל "המחברים שעסקו לאורך הדורות בתורת העיקרים" למדו מן המשפט: "שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו", שהרמב"ם כפר ביסוד חידוש העולם ואחז בהזיית הַקַּדְמוּת?! והלא ממשפט זה עולה יסוד חידוש העולם באופן חד ובהיר כשמש! שהרי כאמור, משמעותו היא שהקב"ה הוא הקדמון לכֹּל ולא היה עמו שום דבר – לא חומר קדום ולא יקום קדום, אלא הוא לבדו קדמון בהחלט. ולכן, כל נמצא זולתו, כולל היקום וכל הנבראים מכל הסוגים והמינים שבתוך היקום (חי, צומח, דומם) – כולם-כולם הם "בלתי קדמונים ביחס אליו", דהיינו כולם נבראו לאחר שה' יתהדר שמו היה קדמון לבדו!

זאת ועוד, איך "כל המחברים שעסקו לאורך הדורות בתורת העיקרים שמו לב שהרמב"ם נמנע במכֻוון מלקבוע את חידוש העולם כאחד מעיקרי האמונה"? וכי רבנו נמנע מלקבוע את יסוד חידוש העולם כאחד מיסודות תורתנו? והלא רבנו אומר מפורשות בהמשך הדברים: "ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבנו הוא היות העולם מחודש, יצרוֹ ה' ובראוֹ אחר ההעדר המוחלט". ולשאלתו של רומין הטיפש מדוע רבנו לא קרא ליסוד הרביעי "יסוד חידוש העולם", התשובה על-כך פשוטה מאד: רבנו ביקש להציב בראש היסוד את הקב"ה ולא את העולם, כי קדמותו הנצחית והבלעדית של הבורא היא העיקר והיא אף קדמה לחידוש העולם. ולכן רבנו ניסח את היסוד הרביעי כיסוד קדמות הבורא וממנו עולה בהכרח היסוד שהעולם מחודש.

רומין גם מציע שהרמב"ם היה כותב "והוא ממציא כל נמצא זולתו", אך רומין שכח שגם כאשר רבנו התנסח באופן הזה בראש ספר-המדע, רומין לא קיבל את הנוסח הזה כנוסח שמעיד על יסוד חידוש העולם, וגם בתעתועו השני רומין מצא איזו הזיה לתלות בה את כפירתו ומינותו. קצרו של דבר, אין בדברי רבנו שום "התפתלות" וכמובן שנוסח היסוד הרביעי אינו "ניסוח בלתי מחויב", כהזיותיו המגוחכות של רומין, וכטמטומם התהומי של פרשני המינות הנרצעים.

ואיך רומין העז להסית ולהדיח למינות על-סמך ראיות כל-כך קלושות ואף מגוחכות? איך הוא העז להתעלם מעשרות רבות של ראיות ישירות לכך שרבנו היה נאמן ליסוד חידוש העולם, ומעוד אלפי הראיות העקיפות שבהן רבנו היה נאמן ליסודות תורתנו – אשר גם הן מעידות כאלף עדים על-כך שרבנו אחז בעוז ובדבקות ביסוד חידוש העולם? שהרי ביטול יסוד חידוש העולם מבטל את כל יסודות תורתנו, ונאמנות ליסודות תורתנו היא למעשה נאמנות ליסוד חידוש העולם. בקיצור, איך הוא העז להתעלם מאלפי ראיות ולסמוך על הזיות נבובות?! והמסקנה ההכרחית היא שרומין כשמו הוא, כי רק מינים יתפרצו לתעתע בהזיות קלושות.

ואחתום את תעתועו השביעי של רומין בדברי רבנו במורה (ב, יג): "כי מטרת כל הולך בתורת משה ואברהם אבינו [...] אינו אלא הדעה שאין שום דבר קדמון כלל עִם ה', ושהמצאת המצוי מן ההעדר כלפי ה' אינו מסוג הנמנע, אלא אף חיובי [=הכרחי] לְדעת מקצת בעלי העיון".

נמצא, שהמשפט של רבנו ביסוד הרביעי: "שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו", מורֶה על יסוד חידוש העולם באופן ברור ונהיר.

תעתועו השמיני

כדי להבין ולקעקע את תעתועו הבא של רומין עלינו ללמוד היטב את הרקע לתעתועו. הבה נחל אפוא: בסוף חלק א של המורה רבנו מצהיר שבראש חלק ב הוא עתיד לדון בהקדמוֹת הפילוסופיות שבהן הוכיחו הפילוסופים את מציאות ה' ואחדותו ושלילת הגשמות ממנו.

וכֹה דברי רבנו במורה שם (סוף חלק א):

"נחל עתה להזכיר את [עשרים ושש] ההקדמוֹת הפילוסופיות, ולהזכיר הוכחות הפילוסופים על מציאות האלוה ואחדותו ומניעת היותו גוף, על אף שנניח כדבריהם בקדמות העולם, אם כי אין אנו בדעה זו. ואחרי-כן אַרְאֶךָּ דרכנו אנו [דרך תורתנו ביסוד חידוש העולם] במה שהִנחה אותנו אליו העיון הנכון [דרך תורתנו היא הנכונה] משלמות ההוכחה על שלוש החקירות הללו. ואחר-כך אשוב לדון עם הפילוסופים במה שהם אומרים מקדמות העולם, בעזרת שדי".

ומיד בראש חלק ב רבנו אכן פותח בעיון ובלימוד הקדמוֹת הפילוסופים, וכֹה דבריו:

"ההקדמוֹת שיש צורך בהן בקיום מציאות האלוה יתעלה, ובהוכחה על שאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא יתרומם שמו אחד, עשרים וחמש הקדמוֹת, כולן מוכחות, אין ספק [לפילוסופים] באף אחת מהן. וכבר בא אריסטו ושאחריו מן ה'משאיין' [=אסכולת אפלטון ואריסטו] בהוכחת כל אחת מהן, והקדמה אחת נניחנה כדבריהם דרך הנחה [=וכדברי רבנו במקור הקודם: 'על אף שנניח כדבריהם בקדמות העולם', כלומר נניח את ההקדמה האחרונה כאילו היא נכונה כדי שנוכיח את מציאות ה' אף לפי שיטת הַקַּדְמוּת, שהרי לפי יסוד החידוש מציאות ה' כבר מוכחת בהחלט כי אין מחוּדָּש בלא מחדֵּש], כי בכך יוכחו דרישותינו [הוכחת מציאות ה' ועוד] כמו שאבאר, ואותה ההקדמה [שרבנו יניח אותה כאילו היא נכונה] היא קדמות העולם".

טרם שנמשיך ראוי להעיר, שאבן-תיבון הטיפש תרגם את המשפט המודגש כך: "והקדמה אחת נודה להם בה". כלומר, אבן-תיבון החדיר לקוראים את ההזיה הרעה לפיה רבנו אחז בשיטת הַקַּדְמוּת הממאירה! ועתה הנכם מבינים מדוע רומין התעקש להשתמש בתרגומו של אבן-תיבון? המין נדבק למינים מפני שיש בזיופיהם חיזוקים להעמיד את מינותו וטומאתו.

נחזור לדברי רבנו, הראינו לדעת שההקדמה העשרים-ושש שאנו עתידים לראותה לקמן ואשר בה רומין מנפנף כראָיה לכך שרבנו אחז בהזיית הַקַּדְמוּת, איננה על דעת רבנו. כלומר, רבנו כבר הקדים והבהיר בסמוך לה שכל כוונתו בהבאתה היא להוכיח את יסוד מציאות ה' גם לפי שיטת הַקַּדְמוּת, וכך תהיה ההוכחה על מציאות ה' שלמה, שהרי העולם או מחודש או קדמון. ורבנו כבר לימד את הדברים הללו ביסוד הרביעי, וכן בהקדמוֹת מן המורה שראינו לעיל, וכן בדבריו שהובאו בהרחבה בחלק א במקור החמישי, וכן בחלק ז בתעתועו השלישי של רומין.

אולם, רומין אינו מעתיק את ההקדמוֹת של רבנו שראינו והוא בוחר להציג אך ורק את הדברים שבהקדמה העשרים-ושש, ואף בתוך ההקדמה עצמה הוא מוחק משפטים אשר מלמדים על כוונתו האמיתית של רבנו וכפי שהיא הוּסברה לעיל. בקיצור, רומין מסתיר מאיתנו מידע חשוב אשר מבאר את המקור שהוא מנפנף בו – גם מהמקורות הסמוכים למקור הנדון וגם מהמקור עצמו, ולאחר כל הדברים האלה הבה ונעיין בדברי רבנו בהקדמה העשרים ושש, וכֹה דבריו:

"[וההקדמה] השש ועשרים, היא אמרוֹ כי הזמן והתנועה נצחיים תמידיים מצויים בפועל, ולפיכך מתחייב לדעתו בהחלט לפי הקדמה זו שיש שם גוף נע תנועה נצחית מצויה בפועל והוא הגוף החמישי [לפי אריסטו גרמי השמים מורכבים מחומר ייחודי נעלה מאד]" וכו'.

נמצא, שהקדמה זו עוסקת בעניין שנשלל לחלוטין במדע של ימינו, שהרי לפי המדע המשוכלל שזכינו להגיע אליו בימינו, החומרים שמצויים בגרמי השמים הם אותם החומרים שמצויים בכדור-הארץ – אין הבדל לדוגמה בין החומרים שמהם מורכב הירח (כגון ברזל, מגנזיום, טיטניום, אלומיניום, סידן, צורן ועוד רבים) לבין אותם החומרים שמצויים על פני כדור-הארץ. ובקיצור, אין שום גוף חמישי בחלל, ולא רק עניין זה בטל, כמעט כל מבנה היקום של אריסטו בטל ומבוטל, ואין להתייחס לשום דבר שהוא כתב בעניינים הללו, ובמיוחד לא להזיות שהוא הסיק ממבנה היקום לעניינים פילוסופיים שברומו של עולם שנוגעים לבורא יתעלה שמו.

ועתה נעבור לדברי רבנו בהמשך המורה שם בעניין ההקדמה הזו, ובסוגריים הרבועים הוספתי את דברי רבנו שרומין השמיט (למעט התוספת האחרונה שבראשה '=' שנוספה על ידי):

"והקדמה זו היא אשר חושב אריסטו לקיימה תמיד [ונראה לי שהוא לא החליט שראיותיו עליה מוּכחוֹת, אלא היא היותר מדוקדקת וחשובה אצלו]. וטוענים תלמידיו ומפרשי ספריו שהיא חיובית לא אפשרית ושהיא כבר הוּכחה. וחושב כל 'מתכלם' מן ה'מתכלמין' לקיים שהיא נמנעת [...] ואשר נראה לי אני שהקדמה זו אפשרית, לא חיובית כפי שאומרים המפרשים לדברי אריסטו, ולא נמנעת כפי שטוענים ה'מתכלמין'. [ואין המטרה כאן לבאר את ראיות אריסטו ולא קושיותינו עליהן ולא ביאור השקפתי בחידוש העולם, אלא המטרה במקום זה: סקירת ההקדמוֹת אשר אנו צריכים להן בחקירותינו השלוש] [=מציאותו, אחדותו ושאינו גוף]".

ובכן, רומין החליט שהמשפט המודגש שבדברי רבנו הינו עדות לכך שרבנו אחז בהזיית הַקַּדְמוּת, וברור שכוונתו של רבנו לומר שהקדמה זו של אריסטו איננה מוכחת כפי שסברו הוזי ההזיות שבאו אחריו, ואף איננה נמנעת כפי שסברו ה"מתכלמין", אלא – מבחינת הראיות הפילוסופיות היא אפשרית, כלומר לא ניתן להוכיח או לשלול אותה בראיות פילוסופיות מוחלטות. ואין בזה כל חדש, שהרי רבנו כבר הסביר שלא ניתן להוכיח בראיות פילוסופיות מוחלטות לא את יסוד חידוש העולם של משה רבנו ע"ה, ולא את שיטת הַקַּדְמוּת של אריסטו. ובדיוק מסיבה זו רבנו טורח ומתאמץ להוכיח את יסוד מציאות ה' גם לפי שיטת הַקַּדְמוּת, כדי שלא יהיה שום פתח לטוען לטעון שיסוד מציאות ה' לא הוּכח הואיל ויסוד חידוש העולם לא הוּכח בראיות פילוסופיות – ורק לאחר שרבנו מוכיח את מציאות ה' הוא עובר להוכיח את יסוד חידוש העולם באופנים הפילוסופים האפשריים, וכבר ראינו את הדברים האלה בהרחבה.

ולעיון נרחב בזה ראו בחלק א במקור החמישי, והנה מעט מדברי רבנו במורה (א, עא):

"ולדעתי, כל יכולת איש האמת מבעלי הדת היא לבטל ראיות הפילוסופים על הַקַּדְמוּת, וכמה נעלה דבר זה אם יש יכולת לכך [כלומר, די בביטול או אפילו בהטלת ספק בשיטת הַקַּדְמוּת כדי לקיים את יסוד חידוש העולם אשר מסרו לנו משה רבנו וכל הנביאים]. וכבר ידע כל מעיין נבון איש אמת, שאינו מטעה את עצמו, כי השאלה הזו, כלומר: קדמות העולם או חידושו, אין להגיע אליה בהוכחה החלטית, ושהיא דבר שהשכל נעצר אצלו, ועוד נדבר בזה הרבה".

וכאמור, כל העניין הזה נדון בהרחבה רבה, ראו בחלק א במקור הארבעה-עשר, וכמעט בכל המקורות שבחלק ב ובעוד מקורות, ואיני יכול לחזור על כל הדברים כי רבים הם, ולכן אסתפק בציטוט מקור אחד נוסף בלבד מן המקורות שהובאו לעיל, וכֹה דברי רבנו במורה (ב, כב):

"שכל דבר שלא עמדה בו ההוכחה, צריך להניח שני הקצוות הנגדיים באותו הדבר, ורואים מה שמחייב כל אחד מן הנגדיים מן הספקות, וסוברים [=וקובעים לדעה] את שספקותיו פחות [...] וכך עשינו אנו. כאשר נתברר לנו כי שאלה זו [...] ובארנו הספקות המתחייבות לכל אחת משתי ההשקפות, והֶרְאֵינו לך כי השקפת הַקַּדמוּת ספקותיה יותר, ונזקהּ יותר במה שראוי לסבור ביחס לה' [כלומר גם אם נקבל את קשיי הפילוסופים בהשקפת החידוש, עדיין נזקי הַקַּדמוּת גדולים יותר] נוסף על היות החידוש השקפת אברהם אבינו ונביאנו משה עליהם השלום [...]

והעירותיך על זה [=על אופני ההכרעה בין שתי השקפות] כדי שלא תְּרוּמֶה [דהיינו כדי שלא תרמה את עצמך], כי אפשר שֶׁיַטְעֲךָ מי שהוא אי פעם, בספק שיסתפק לך על חידוש-העולם, ותמהר להתפתות, כי השקפה זו [קדמות העולם] יש בה הריסת יסוד התורה והתפרצות כלפי ה', ולכן תהיה תמיד חושד את שׂכלך בו [שמא יסיתך להזיית הַקַּדמוּת, ויפתה אותך בהטעיות לעזוב את תורת ה' וללכת בשרירות ליבך], וסומך על שני הנביאים [אברהם ומשה], אשר הם עמוד תקינות מציאות המין האנושי בדעותיו ומקהלותיו, ואל תֵּט מהשקפת חידוש-העולם כי אם בהוכחה, וזו אינה מצויה בטבע [והשווה לדברי רס"ג באמו"ד בראש המאמר הראשון]".

ויתרה מכולם היא השאלה הכבירה שקמה וניצבה: הייתכן שרבנו יסטה מדרך האמת ויכפור בכל יסודות תורתנו עקב שיטה שהיא רק "אפשרית"? דהיינו עקב שיטה שאפילו לא הוּכחה מבחינה פילוסופית? ורק מינים יעזו לטעון שרבנו כפר בעיקר בעקבות הזיה שאין לה הוכחה מוחלטת – שהרי רק בעיניהם הסטייה אחרי המינות כל-כך קלה ומפתה, ודי בכך שאין הוכחה פילוסופית מוחלטת ששוללת את הזיית הַקַּדמוּת, כדי שהם ירוצו ריצת אמוק אחרי המינות.

תעתועו התשיעי

תעתועו הזה הינו המשך ישיר לתעתועו השמיני, בהמשך לדברי רבנו שהזיית הַקַּדמוּת אפשרית מבחינה פילוסופית, דהיינו שלא ניתן להוכיחהּ ולא ניתן לשללהּ, רומין טוען, שכוונתו של רבנו בעצם לומר שכל האפשרי הוא הכרחי, דהיינו ששיטת הַקַּדמוּת היא הכרחית.

ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! הייתכן לומר על השקפה שלא הוּכחה שהיא הכרחית רק מפני שלא הוּכחה שלילתה? הייתכן לומר לדוגמה על תיאוריית המפץ הגדול שהיא תיאוריה הכרחית רק מפני שלא הוּכחה שלילתה? הייתכן להרשיע אדם ברצח רק בגלל שלא היה לו אליבי? ואם רומין היה מעז להתרברב בטיעוניו המטופשים והמסוכנים בהיכלי המדע האמפירי או בהיכלי בית-המשפט הנשען על הוכחות וראיות – היו זורקים אותו מכל המדרגות כאחרון הבהמות.

ועוד שאלה קמה וניצבה: מדוע רומין לא מנפנף בטיעוניו המטופשים גם בכיוון ההפוך? דהיינו מדוע הוא כופר בתורת ה' צבאות? וכי ניתן להוכיח את שלילתה? ועוד שאלה, הייתכן שגם הזיית הַקַּדמוּת היא אמת וגם יסוד חידוש העולם הוא אמת? שהרי שניהם אפשריים מבחינת הראיות הפילוסופיות וההשערות המחשבתיות המנותקות ממדע אמפירי... ויתר-על-כן, אם לדעת רבנו הזיית הַקַּדמוּת הינה השקפה הכרחית, מדוע רבנו קובע שאין לה הוֹכחה מוחלטת? שהרי לפי רומין עצם אפשרותה של הזיית הַקַּדמוּת היא-היא ההוכחה המוחלטת לקיומה...

ולמה דומה רומין בתעתועו הזה? דומה הוא ל"מתכלמין" שסברו שכל העולה בדמיון – אפשרי המציאות, לדוגמה: אם עולה בדמיון פיל עם כנפי זבוב שמתעופף בשמים כמו סנונית, הרי שהדבר אכן קיים אי-שם ברחבי העולם – ורומין הטיפש העתיק את שיטתם של ה"מתכלמין" למישור הפילוסופי, שהרי הוא סובר שכל השערה פילוסופית אפשרית, היא בהכרח אמת.

רומין סומך את תעתועו הלזה על דברי רבנו במורה (ב, א; בעמ' קסז) שאומר: "והאפשרי במין הכרחי בהחלט שיהיה כפי שידעת", ורבנו כלל לא התכוון בזה לעניינֵי מדע ופילוסופיה אלא לעניינים חומריים שקיימים כבר במציאות, ורבנו ביאר היטב את כוונתו בתשובתו לתיבון בעניין זה (הביאהּ קאפח שם): "כגון אָמרֵנו שהכתיבה אפשרית במין האדם, ואם כן אי אפשר בהחלט שלא יימָּצא אחד מבני האדם כותב באחד הזמנים... [=שהרי אם לא יימָּצא לעולם אחד מבני האדם כותב אין הכתיבה בגדר 'אפשרית' אלא 'נמנעת'] ואין כן האפשרי בפרט, כי הנער הקטן [...] אפשר שיכתוב ואפשר שלא יכתוב". הנה ראיתם, שכל עניין "האפשרי" הזה אינו אלא בעניינים חומריים-מציאותיים, ואף "האפשרי" הזה אינו הכרחי אלא במין ולא בפרט מפרטי המין – כלומר "האפשרי" הזה הכרחי רק במין האדם בכללותו אך לא בכל פרט מפרטיו.

תעתועו העשירי

בתעתועו הזה רומין מעתיק שני קטעים מדברי רבנו במורה-הנבוכים שבהם רבנו מלמד על הדרך השלישית שבה אריסטו הוכיח את מציאות הבורא יתעלה, וכֹה דברי רבנו במורה (ב, ב): "וכן הורו ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף כפי שהקדמנו, כי ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף, יתקיימו, בין שהיה העולם מחודש אחר העדר או שלא היה כך, כמו שביארנו בדרך השלישי מן הדרכים הפילוסופיים וכמו שביארנו שלילת הגשמות וקיום האחדות בדרכים הפילוסופיים".

ואין אפילו ריח של רמז בדברים הללו לטענתו של רומין לכך שרבנו אחז בהזיית הַקַּדְמוּת וכפר ביסוד חידוש העולם. להיפך! רבנו מסביר ומצהיר ומדגיש שהוא מוכיח את אחדות ה' ושאינו גוף גם לפי שיטת הַקַּדְמוּת, כלומר גם אם יבואו בהמשך דבריו בעניין זה אֵי-אלו עניינים אשר עלולים להחשידוֹ בהזיית הַקַּדְמוּת אין לשעות אליהם, כי כל דבריו בזה הם כדי לקיים את השקפת אחדות ה' ושאינו גוף בכל הדרכים האפשריות, וזאת כדי לחזֵּק ולבצֵּר את ההשקפות הללו. ועתה נעבור לקטע השני שרומין מעתיק מדברי רבנו במורה (ב, א), וכֹה דברי רבנו:

"עיון שלישי פילוסופי בעניין זה לקוח מדברי אריסטו [...] וזה סדר הדברים: אין ספק שיש שם דברים מצויים והם [כלל] המציאות הזו המושׂגת בחושינו, ולא יִבָּצֵר הדבר משלושה חלקים [...]: [א] או שיהיו כל הנמצאים לא הווים ולא נפסדים [דהיינו נצחיים למעלה ולמטה]; [ב] או שיהיו כולם הווים נפסדים [כולם נוצרים ומתפתחים ומתקיימים אך בסופו-של-דבר כָּלים]; [ג] או שיהא מקצתם הווה נפסד ומקצתם לא הווה ולא נפסד [וזו ההשקפה המתחייבת לקמן].

החלק הראשון הרי ביטולו ברור לפי שאנו רואים נמצאים רבים הווים נפסדים. ואף החלק השני גם הוא בָּטֵל, וביאורו: [...] אילו היה כל מצוי נכלל תחת ההוויה וההפסד, הרי [שכל] הנמצאים בכללותם כל אחד מהם 'אפשרי ההפסד' [=אם כל המצויים כפופים לטבע ההוויה וההפסד הרי שבכל עת הפסדם אפשרי] והאפשרי במין הכרחי בהחלט שיהיה [...] [=אפשרות ההפסד בכל הנמצאים מורָה על הכרחיוּת ההפסד בכל פרט ופרט, שהרי אם היה אחד שאינו נפסד, לא ניתן היה להכליל את כל המין תחת ההוויה וההפסד] – ו[לכן] יתחייב שהם יִפָּסְדוּ [בשלב כלשהו בחייהם] כלומר כל הנמצאים בהחלט. ואם נפסדו כולם בָּטֵל הוא שֶׁיִּמָּצֵא דבר, לפי שלא נשאר מי שימציא דבר [שהרי גם הממציא והמקיים את הנמצאים סופו לְהִפָּסֵד], ולפיכך הכרחי [לפי ההנחה השנייה הזו שלפיה כולם הווים ונפסדים] שלא יהיה שָׁם מצוי כלל, ואנחנו רואים דברים מצויים והנה אנחנו מצויים. ולכן יתחייב בהחלט בדרך עיון זו, אם היה שם נמצאים הווים נפסדים כפי שאנו רואים, שיהא שם מצוי מסוים לא הווה ולא נפסד, ומצוי זה שהוא בלתי הווה ולא נפסד אין בו אפשרות הפסד כלל, אלא הוא מחויב המציאות לא אפשרי המציאות [כלומר מציאותו איננה בגדר 'האפשרי' כמין האדם אלא הינה מחויבת ונצחית]".

ובכן, גם מדברי רבנו הללו עולה באופן ברור שהוא אחז ביסוד חידוש העולם! שהרי ההשקפה שרבנו קובע שהיא הנכונה היא ההשקפה לפיה כל הנמצאים למעט הבורא יתעלה שמו הינם "הווים נפסדים", ורק לפי יסוד חידוש העולם כל הנמצאים למעט הבורא יתעלה הווים נפסדים, שהרי לפי הזיית הַקַּדְמוּת העולם-היקום עצמו אף הוא קדמון כקדמותו של הבורא יתעלה, והוא לעולם לא התהווה והוא אף לעולם לא ייפסד, רק הפרטים שבו הווים נפסדים לשיטתם.

ולמרות שאין בדברים הללו אפילו ריח של ראיה לכך שרבנו אחז בהזיית הַקַּדְמוּת, פרשני המינות האירופיים למיניהם החליטו שיש בפְּסקות הללו שראינו ראיות לכך שרבנו כפר בתורת משה, וכך מתאר רומין את עלילותיהם: "כפי שמעירים הפרשנים, הרמב"ם שב ומשטֶּה כאן באופן שקוף בקוראיו התמימים", שקוף? על מה הוא מדבר? ונראה לי שרומין חושב שאם הוא יצווח "שקוף" אז כולם יחרו ויחזיקו אחריו מבלי להבין ומבלי להשׂכיל מאומה, פשוט הזיה.

ובעניין זה רומין מתפתל כנחש עקלתון בריבוי דברים. הוא מצטט את פרשני המינות העילגים, ומתעקש שרבנו כפר בחידוש העולם. ואיני רואה צורך להביא את דבריו או את דברי הפרשנים, מפני שדבריהם כדברי הקופים אשר משרבטים ומלהגים דברים, כלומר ההתעיה שרומין בחר בה בתעתועו הזה היא התעית ריבוי הדברים, בלבולם והטרפתם – ולא נותר לפתאים אלא לסמוך על-כך שרומין "מומחה" ו"בקי" ולתלות את אי-הבנת דבריו במוגבלותם השׂכלית...

והנה לפניכם מסקנתו של רומין ביחס לדברי רבנו שראינו לעיל: "יצא המרצע מן השק [...] גם כאן אפוא הוליך הרמב"ם שולל את קוראיו התמימים מחד גיסא, וקרץ למביני הדבר שבהם מאידך גיסא". ולאור דברי רבנו שנפרשׂוּ לעיל מסקנת המינות הנחרצת הזו של רומין אפילו מבדחת, שהרי בנוסף לכך שהיא הבל ומעשה תעתועים וליהוגֵי קופים וכסילים שיכורים – הרי שעצם מסקנתו הזויה לחלוטין, ואסביר: התמימים שקוראים את דברי רבנו הללו לא יזהו שום סטייה מדת משה כלפי הזיית הַקַּדְמוּת, שהרי אין בדברים הללו מאומה מן הטומאה. אולם, "מביני הדבר", דהיינו האשכנזים האירופים השחצנים אשר חותרים כל העת לקעקע את תורת משה כדי לפרוץ להם דרך ללכת בשרירות ליבם ולשקוע בכל תאוותיהם וזימותיהם ומעלליהם – הם יזהו את "הקריצה" שרבנו קורץ כאן למינים הבהמיים וגסי-הרוח אשר מתרברבים ורואים את עצמם כ"מביני דבר". ומהי? ובכן, לפי דמיונם רבנו סבר כאריסטו שהעולם קדמון, ולכן כל תורתנו הבל ורעות-רוח, דת אווילית ככל הדתות, ולכן כל אחד רשאי ללכת בשרירות ליבו.

ושאלה קמה וניצבה: איך ייתכן להתפתות אחרי רומין ודומיו? איך ייתכן להשתכנע מתעתועיו הקלושים והמאופסים? ובכן, ייצר לב האדם רע מנעוריו, וכדי ללכת בשרירות ליבם יש מבני האדם שיתעקשו לשקוע בטומאת השקרים והתעתועים העלובים של רומין – ולכן, באתי אנכי הקטן לחשוף את מעלליהם של בעלי התאווה והזימה וגסות-הרוח, אשר לא די שאינם נכלמים במעלליהם, אלא שהם גם בוחרים בדרך העזות והמרי קמי שמיא, לעשות ביד רמה כירבעם.

עלילות המינים ביסוד חידוש העולם (ח''ח).pdf

הורידו את PDF • 263KB