המקור החמישה ועשרים
במורה (ב, כא) רבנו מתאר כמה מ"אחרוני הפילוסופים" אשר סברו את קדמות העולם ויחד-עם-זאת סברו שה' יתעלה "עושה העולם ובוחר מציאותו ומכוונו ומייחדו כפי שהוא". ברם, רבנו מסביר שם שהם למעשה "שינו לשון החיוב והשאירו עניינו", כלומר הם אחזו בהזיית הקדמות, אך תיארו את התהוות העולם כתוצאה מן החיוב במלים: פועֵל, רוצה, מכוון, בוחר, וכו'. אף שבפועַל, ניתוח השקפתם מעלה שהם סוברים את השקפת הקדמות כאריסטו, שהרי הם סוברים שלא ייתכן שהקב"ה פעל לאחר שלא פעל, אלא שפעולתו לעולם הייתה, והואיל ופעולתו הייתה מאז ומעולם, הרי שהיא איננה בגדר "פעולה" אלא בגדר חיוב בלתי יזום.
על דרכם של "אחרוני הפילוסופים" הללו אומר רבנו במורה שם כך: "ולא זה הוא עניין הכוונה אשר אנו מתכוונים לה", כלומר אין אנו מלמדים שהקב"ה ברא ופעל וחידש ובעצם כוונתנו היא לכך שהעולם קדמון, כפי דרכם המתעתעת של אותם "אחרוני הפילוסופים". ורבנו מוסיף ואומר: "אלא רצוננו בכך, שהוא, כלומר העולם, אינו חיובי ממנו יתעלה חיוב העלול לעילתו [כהזייתו של אריסטו] [...] וכאשר תבין את העניין כך, תדע כי בָּטֵל הוא לומר שהעולם חיובי ממציאות ה' חיוב העלול לעילתו ו[עם זאת] שהוא מפעולת ה' או בייחודו". כלומר, לא ניתן לטעון שהקב"ה ברא ופעל ועם זאת לסבור שהעולם קדמון, וכשיטת "אחרוני הפילוסופים".
והנה המשך דברי רבנו במורה (ב, כא): "והנה נתברר הדבר, והגיעו בנו הדברים אל החקירה על השוני הזה המצוי בשמים [דהיינו שינויי גרמי השמים זה מזה במהלכם ובתבניתם ובמיקומם ובעוד מאפיינים רבים מאד, וכפי שרבנו מציין לעיל, והובאו דבריו בעניין זה במקור השלושה ועשרים], אשר הוּכח כי הכרחית לכך סיבה [לשינויי גרמי השמים זה מזה באינסוף מאפיינים] – האם אותה הסיבה [לשינוייהם] היא העילה לאותו השינוי וכך נתחייב [העולם] ממציאותו [=כדברי סוברי הקדמות]; או שאותה הסיבה [לשינויי גרמי השמים זה מזה] היא הפועלת את השינוי הזה המייחדת אותו [דהיינו שהסיבה להם היא ה' יתעלה שבראם ברצונו, בפעולה יזומה ואקטיבית], על הדרך אשר סוברים אנו ההולכים אחרי [תורת] משה רבנו".
ועוד אומר רבנו במורה שם (ב, כא): "ונדבר בכך [ביסוד חידוש העולם לפי תורת-משה] אחר שנקדים הקדמה, והיא, שנבאר לך עניין החיוב שסובר אריסטו כדי שתבינהו, ואז אחל לבאר לך הכרעתי השקפת חידוש העולם בראיות עיוניות פילוסופיות נקיות מכל הטעיה. [...] אלא שהוא [אריסטו] סבור חיוב כל מה שזולתו ממנו כפי שביארתי לך, ואנחנו אומרים שכל הדברים הללו הוא עשאם בכוונה ורצון לנמצא הזה, אשר לא היה מצוי ונעשה עתה מצוי בחפצו יתעלה. והנני מתחיל להביא ראיותיי והכרעתי שהעולם מחודש, כפי השקפתֵנו בפרקים שיבואו".
ובכן, רבנו חוזר שוב ושוב על-כך שהוא אוחז בהשקפת חידוש-העולם ושהיא השקפת תורת-משה, ואיך ייתכן לומר על אדם שחוזר שוב ושוב על השקפתו שהוא מתכוון לרמוז אחרת?
המקור השישה ועשרים
במורה (ב, כב) רבנו בוחן את הנחותיו הפילוסופיות המרכזיות של אריסטו, ומוכיח ששיטת הקדמות לא תיתכן לפי הנחות אלה, דהיינו לפי ההנחות של אריסטו לא תיתכן השקפת הקדמות שהוא עצמו אוחז בה! לדוגמה, הנחתו הראשונה של אריסטו היא ש"הדבר הפשוט לא ייתכן שיתחייב ממנו כי אם פשוט אחד [...] ועל-פי הנחה זו אמר אריסטו שאין מתחייב מה' חיוב ראשוני כי אם שֵׂכל אחד פשוט לא יותר", ועל הנחתו זו של אריסטו רבנו תמה:
"זה שאמר אריסטו כי השֵׂכל הראשון סיבה לשני, והשני סיבת השלישי, וכך אפילו נדרגֵם לאלפים, השֵׂכל האחרון מהם פשוט הוא בלי ספק [ועשוי להתחייב ממנו רק פשוט אחד], ומאין אם-כן נמצאת ההרכבה המצויה בכל הנמצאים הללו על דרך החיוב כפי שחושב אריסטו?".
בהמשך דבריו רבנו מוסיף להקשות על אריסטו, ואומר, שאפילו אם נניח כדבריו, דהיינו שהשׂכלים הנבדלים "מורכבים משני דברים" (הואיל והם משׂכילים את עצמם ואת זולתם), עדיין, "יש לשאול אותו ולומר לו: אותו העניין האחד הפשוט [=השֵׂכל הנבדל המורכב 'משני דברים'] אשר נתחייב ממנו הגלגל, היאך נתחייב ממנו הגלגל, והרי הגלגל מורכב משני חומרים ושתי צורות [דהיינו ארבעה דברים:] חומר הגלגל וצורתו וחומר הכוכב הקבוע בגלגל וצורתו?".
רבנו עוד ממשיך שם להקשות על אריסטו, ומסכם סיכום ביניים: "והנה נתבאר לך שלא יתכנו העניינים הללו על דרך החיוב שהזכיר [כלומר שיטת הקדמות לא תיתכן!]. וכך גם שינוי תנועת הגלגלים לא נשמר סדר דירוגם זה תחת זה, שיהא אפשר לטעון בכך דרך החיוב [וכאמור!]".
ורבנו אינו חדל שם ומוסיף להקשות על אריסטו, ולא אמשיך להתבוסס בכל ההזיות הללו, כי להבנתי, כל התורות הללו אינן אלא הזיות שנובעות מהעדר יכולת אמפירית לידיעת המדעים, וזה גרם למדעני-קדם למלא את החלל המדעי העצום בהשערות פילוסופיות הזויות. לדוגמה, הנחתו הראשונה של אריסטו לפיה לא ייתכן שיתחייב מהבורא יתעלה אלא דבר פשוט אחד – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יעלה על הדעת שהקב"ה אינו מסוגל שיתחייב ממנו אלף-אלפי דברים נפרדים ושונים? ואם כך, הוא גם לא יכול לברוא אלא דבר אחד! ומי שָׂמוֹ, דהיינו את אריסטו, לקבוע, מה הבורא יכול או אינו יכול, ומה מתחייב ממנו ומה לא? פשוט הזיה.
והנני מדלג על כל שאר הקושיות וההנחות שבפרק שם, מפני שכולן לפי דעתי מיותרות, הואיל וכולן מבוססות על המדע הקדום והמשובש שהיה בידי הקדמונים, וכן על העדר דעת חמור שנבע מהעדר ידיעות מדעיות אמיתיות, שגרם לחכמי קדם להתעקש ולשער השערות.
והנה המשך דברי רבנו שם אשר מבטאים גם את הערכתי: "כללו של דבר אני אומר לך, אם כי יודע אני שרבים מן המתעקשים יְיַחֲסוּ לי בדברים אלה: או חוסר הבנת דבריהם או סטייה מהם בכוונה, אבל לא מפני זה אמנע מלומר את אשר השגתי והבינותי על אף מיעוט יכולתי".
ואין ספק שרבים הם אנשי השחץ והרהב אשר יאמרו גם עלי: איך הוא מעז לומר על אריסטו שהוא היה מחוסר דעת? ובכן, לא אמנע לומר את אשר נראה לי "על אף מיעוט יכולתי", ובעז"ה בהמשך דרכי אכניס את ראשי לעובי הקורה לנתץ ולפורר את הזיות הפילוסופים.
נמצא אפוא, שרבנו מנתץ בפרק הנדון רבות מהשקפותיו-הזיותיו של אריסטו, אשר רבים מקרב השחצנים הזימתיים החכמים בעיניהם, הפכוהו לאליל נעבד, וכל זאת כדי לשבור ולנתוץ את דרכי התורה ומצוותיה, שהרי רק בניתוץ התורה נפתח להם הפתח לתאוותיהם.
וכך אומר רבנו בסיכום דבריו שם: "אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומר בדירוג השׂכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותם ובהן זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הרעות [=דעות רעות והשקפות ממאירות!], ואין לו הוכחה על כך".
ובסוף דבריו שם, רבנו קובע שגם מבחינה פילוסופית יש לבחור בהשקפת חידוש-העולם:
"שכל דבר שלא עמדה בו ההוכחה, צריך להניח שני הקצוות הנגדיים באותו הדבר, ורואים מה שמחייב כל אחד מן הנגדיים מן הספקות, וסוברים [וקובעים לדעה] את שספקותיו פחות. [...] וכך עשינו אנו. כאשר נתברר לנו כי שאלה זו [...] ובארנו הספקות המתחייבות לכל אחד משתי ההשקפות, והֶרְאֵינו לך כי השקפת הקַּדמות ספקותיה יותר, ונזקהּ יותר במה שראוי לסבור ביחס לה' [כלומר גם אם נקבל את קשיי הפילוסופים בהשקפת החידוש, עדיין נזקי הקַּדמות גדולים יותר], נוסף על היות החידוש השקפת אברהם אבינו ונביאנו משה עליהם השלום".
ואחרי כל הדברים הללו איך אפשר לטעון שהרמב"ם תעה בהזיית הקַּדמות של אריסטו?
המקור השבעה ועשרים
בסוף הפרק הקודם (ב, כב) רבנו אומר כך: "והואיל והזכרנו בחינת ההשקפות בספקות, נראה לי לבאר לך בזה משהו", ואכן, בפרק הבא שיוסבר לקמן (ב, כג), רבנו עוסק בזה בהרחבה. והנה דברי רבנו בארבע הפְּסקות הבאות שהינן הקדמה לענייננו, יסוד חידוש העולם:
"דע, כי ההיקש [=ההשוואה] בין הספקות המתחייבים להשקפה מסוימות, ובין הספקות המתחייבים להֶפְכָּהּ, והכרעת הפחות ספקות [=וההכרעה כהשקפה שיש בה פחות ספקות] – אין בחינת הדבר ריבוי מניין הספקות [=לא מונים את הספקות לפי מספרם], אלא [לפי] חומר זרותם והיותם נגד המציאות. ואפשר שיהא ספק אחד חמוּר מאלף ספקות אחרים.
ועוד, לא יתקיים ההיקש הזה [=לא תתקיים האמת] אלא למי שכל אחד משני הקצוות הנגדיים אצלו שווים [רק מי שבא לעיין ללא דעות קדומות]. אבל מי שמעדיף את אחת משתי ההשקפות [מי שבא מראש במטרה להצדיק את השקפתו], אם מחמת שחוּנך כך ואם לאיזו תועלת שהיא [=כדי לנחול כבוד ופרסום, או כדי לקבל ממון וטובות הנאה, וזה מן המפורסמות] – הרי הוא מתעוור מן האמת, כי הדבר [המדעי] המוּכח לא תוכל הנפש בעלת השאיפות להתקומם [להתעקש] נגדו [כלומר, בענייני מדע קשה להתעקש, שהרי ניתן להוכיח את האמת באופנים מדעיים פשוטים וברורים], אבל כגון דברים אלו [הרוחניים, הרעיונות המופשׁטים] אפשר לה [לנפש] להתעקש מאד. אבל אפשר לך [להגיע לחקר האמת], [אך זאת, כלומר תזכה להגיע לדרך האמת, אך ורק] אם תרצה [בכל מאודך] להתערטל מן השאיפות [הזרוֹת והבהמיוֹת], ותעזוב את ההרגל, ותישען על העיון המוחלט [=הטהור], ותכריע מה שצריך להכריע.
אלא, שאתה צריך בזה לתנאים מספר: תחילתן שתדע ערך טוב תבונתך ושלמות אופייך הטבעי, וזה יתברר לך כאשר תכשיר את עצמך ביתר המדעים ההכשרתיים וידיעת חוקי ההגיון; והשני ידיעת מדעי הטבע כפי אמיתתן, כדי שתדע את הספקות באופן יסודי.
והשלישי מידותיך. שכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות, או מעדיף את הרגזנות והכעס והפעלת הכוח הרגזני ושחרור ריסנו, הרי הוא תמיד יטעה ויכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו [הלקוי] נוטה אליו".
ולאחר שרבנו מורה לנו את הכלל בהכרעה בין שתי השקפות, ובעיקר בין שתי השקפות אשר רבתה בהן המחלוקת או רבו בהן ההתעיות (כגון בעניין ההזיה שהעולם שטוח, ואין להתחשב באותם הוזי הזיות וכדברי רבנו בעניין זה), רבנו מגיע לעניין חידוש העולם, וכֹה דבריו:
"והעירותיך על זה [=על אופני ההכרעה בין שתי השקפות] כדי שלא תְּרוּמֶה [דהיינו כדי שלא תרמה את עצמך], כי אפשר שֶׁיַטְעֲךָ מי שהוא אי פעם, בספק שיסתפק לך על חידוש-העולם, ותמהר להתפתות, כי השקפה זו [קדמות העולם] יש בה הריסת יסוד התורה והתפרצות כלפי ה', ולכן תהיה תמיד חושד את שׂכלך בו [שמא יסיתך להזיית הקדמות, ויפתה אותך בהטעיות לעזוב את תורת ה' וללכת בשרירות ליבך], וסומך על שני הנביאים [אברהם ומשה], אשר הם עמוד תקינות מציאות המין האנושי בדעותיו ומקהלותיו, ואל תֵּט מהשקפת חידוש-העולם כי אם בהוכחה, וזו אינה מצויה בטבע [והשווה לדברי רס"ג באמו"ד בראש המאמר הראשון]".
וראוי להדגיש את כל הפסקה הזו, מפני שהיא סותמת את פיות כל המינים החכמים בעיניהם, אשר מבקשים לסתור את יסודות דתנו כדי ללכת בשרירות ליבם הרע – שהרי רבנו לא רק שקובע שכל מי שמחדיר ספקות בעניין חידוש-העולם הוא תועה ומתעתע, ולא רק שהוא מזהיר שלא להתפתות אחרי הספקות שעלולים לצוץ בעניין חידוש-העולם, ולא רק שהוא קובע שהזיית הקדמות "יש בה הריסת יסודות התורה והתפרצות כלפי ה'", ולא רק שרבנו מזהיר שאסור לאדם להאמין בעצמו, אלא לחשוד כל העת בשׂכלו שמא הוא יַתעה אותו ללכת אחרי הספקות שהמינים מחדירים בהשקפת חידוש-עולם, ולא רק שרבנו קובע שהשקפת חידוש-העולם היא השקפתם של שני הנביאים הגדולים: אברהם אבינו ומשה רבנו "אשר הם עמוד תקינות מציאות המין האנושי בדעותיו ומקהלותיו", אלא שרבנו גם מורה באופן ברור שאינו משתמע לפני פנים: "ואל תֵּט מהשקפת חידוש-העולם כי אם בהוכחה, וזו אינה מצויה בטבע", נמצא אפוא, שאין לסור מהשקפת חידוש-העולם, ואף אין שום הוכחה להזיית הקדמות.
ובדבריו האחרונים רבנו מקים חומה בפני תעתועי השֵׂכל, שהרי רבים הם ששׂכלם ימאן לקבל את דברי רבנו, כי לא די להם לשחצנים בעלי התאוות הללו בכך שמדובר בהשקפה שהיא יסוד בתורת משה, ושהיא הונהגה על-ידי אברהם אבינו ומשה רבנו – ולכן רבנו מדבר גם אליהם, דהיינו גם אם כל מה שעומד לנגד עיניכם הוא ראיות פילוסופיות, אל תסורו מהשקפת חידוש העולם "כי אם בהוכחה", דהיינו תהיו ישרים וכֵנים עם עצמכם, שלא להתפתות אחרי הזיית הקדמות המבאישה אלא אם יש בידיכם ראיה פילוסופית אמיתית, והואיל ואין כזו ולא תהיה לעולם, שהרי אי-אפשר להתנגד ולהתקומם כנגד ה' יתעלה שמו, אֶחֱזוּ בהשקפת החידוש.
רבנו חותם את דבריו במורה שם (ב, כג):
"וגם אל יתמה המעיין במאמר זה בנוֹשְׂאִי דברי הטפה אלה [=דברי חיזוק תורניים בעניין חידוש העולם שראינו לעיל, כדי] לחזק בהם את האמירה [=הדעה וההשקפה הנאמנה] בחידוש העולם, כי כבר אמר ראש הפילוסופים אריסטו ביסודות ספריו דברי הטפה [דברי חיזוק שאינם נשענים על ראיות פילוסופיות 'טהורות'] לתמוך בהם את השקפתו בקדמות העולם. ובכיוצא בזה אפשר לומר באמת: 'לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם' [=לא יעלה על הדעת שנבטל את השקפות תורתנו הקדושות והטהורות, כגון בעניין חידוש-העולם, רק בגלל שהמינים מזלזלים ביסודות תורתנו ומבטלים אותם בהבל פיהם הריק והמתעתע]. ואם הוא [=אריסטו] תומך השקפתו בהזיות ה'צאבה', היאך לא נִתְמְכֶנָּה אנו בדברי משה ואברהם [אשר אחזו בהשקפת החידוש] ובכל מה שמתחייב מכך [ובכל היסודות שמתחייבים ממנה]".
ודי בכך שחידוש-העולם הוא השקפת תורתנו כדי שלא תסור מליבנו, ומי שטוען שרבנו כפר ביסוד חידוש-העולם (וכתוצאה מכך בכל יסודות דתנו), טוען למעשה שרבנו הרמב"ם היה מין ואפיקורוס בעצמו, או שהוא טוען שמי שכופר ביסודות דתנו אינו בגדר מין ואפיקורוס – והמסקנה הבלתי נמנעת היא, שמותר לו לאדם ללכת כאוות נפשו בשרירות ליבו הרע, ולשלוח את ידו בכל התועבות הבהמיוֹת, ועדיין הוא יהיה בגדר תם וישר וסר מרע – שהרי אם כל יסודות תורתנו הבל המה מעשה תעתועים, כן הוא גם ביחס למציאות ה', ולכל ציווייו ואזהרותיו...
המקור השמונה ועשרים
מקור זה עוסק בדברי רבנו במורה (ב, כה), ובעניין פרק זה נשאלתי כך: רבנו במורה אומר ששיטת הקדמות של אפלטון (להבדיל מהזיית הקדמות של אריסטו) איננה סותרת את יסודות דתנו, ויש לשאול: איך ייתכן שיסוד הקדמות אינו שולל את יסודות תורתנו?! והלא רבנו קובע את יסוד חידוש העולם ביסוד הרביעי משלושה-עשר יסודות תורתנו, ואף ראינו ועוד נראה לקמן שלל מקורות, שבהם רבנו קובע מפורשות שיסוד הקדמות מנוגד בתכלית לתורת ה'!
ובכן, להבנתי, שיטת הקדמות של אפלטון שונה משיטת הקדמות של אריסטו בעניין יסודי מאד: לפי אפלטון הקב"ה מתערב ומשגיח ופועֵל בעולם, וכֹה דברי רבנו במורה (ב, יג) בתארוֹ את השקפתו של אפלטון בעניין ההשגחה: "אלא הוא [=הקב"ה] סיבת מציאותו [=של היקום] והוא בידו דרך משל, כחומר ליוצר או הברזל לנפח, והוא אשר יברא בו מה שירצה, פעם מצייר ממנו שמים וארץ, ופעם מצייר ממנו זולת זה". לעומת זאת, לפי אריסטו אין הדבר כן: "המושג מהשקפתו [של אריסטו] כי מן הנמנע לדעתו שישתנה לה' רצון או יתחדש לו חפץ" (שם).
ולכן, הואיל ולפי אפלטון הקב"ה מתערב ופועל ומשגיח וכו', לא נמנעות השקפות הדת היסודיות כגון: אמיתת הנסים, קיום הנבואה, ייחודיות נבואתו של משה רבנו, קבלת תורה מן השמים, אי-ביטול תורת משה, שכר ועונש, השגחה, תחיית המתים. ועל כל היסודות הללו אומר רבנו ששיטת אפלטון "איננה סותרת את היסודות", כלומר את היסודות החשובים הללו (שהם רובם הגדול של היסודות), וכפי שרבנו מפרט בספרוֹ "מורה הנבוכים" שם (ב, כה):
"אבל אם יסבור אדם את הקדמות לפי ההשקפה השנייה אשר ביארנו והיא השקפת אפלטון [...] הרי אין אותה ההשקפה סותרת את יסודות הדת ולא יימשך ממנה הכחשת הנסים אלא אפשרותם, ואפשר לבאר את המקראות לפיה וימָּצאו לה דימויים רבים [...] אבל סברת הקדמות כפי האופן הנראה לאריסטו, שהוא על דרך החיוב, ולא ישתנה טבע כלל ואין דבר יוצא ממנהגו, הרי זה סותר את התורה מעיקרה, ומכחיש את כל הניסים בהחלט, ומבטל כל התקוות שהבטיחה בהן התורה או הפחידה מהן [=שכר ועונש]. [...] אבל אם יסבור אדם את הקדמות לפי ההשקפה השנייה אשר ביארנו והיא השקפת אפלטון [...] הרי אין אותה השקפה סותרת את יסודות הדת ולא יימשך ממנה הכחשת הנסים אלא אפשרותם, ואפשר לבאר את המקראות לפיה [בקיצור: הניסים, והנבואה, ותורה מן השמים, ושכר ועונש וכלל היסודות שתלויים בהם, שהם רובם הגדול של היסודות, כולם אפשריים לשיטת אפלטון בקדמות]".
ומדברי רבנו הללו עולָה תשובה פשוטה לקושיית החוקרים: דברי רבנו לפיהם שיטת הקדמות של אפלטון איננה סותרת את יסודות תורתנו, נסובים אך ורק על יסודות התורה שהזכיר לעיל, ולא על יסוד חידוש העולם ששיטת אפלטון סותרת בוודאות. ורבנו לא ציין ששיטתו של אפלטון סותרת את יסוד חידוש העולם, מפני שיסוד החידוש הוא זה שנדון עתה, ולא ראוי מבחינה פילוסופית לטעון כנגד אפלטון ששיטתו סותרת את יסוד החידוש, שהרי יסוד החידוש עומד עתה במבחן הראיות – ולכן רבנו קובע ששיטת אפלטון איננה שוללת את יסודות דתנו, דהיינו את שאר יסודות דתנו, ואינו מתייחס עתה לשלילתו של אפלטון את יסוד החידוש יש מאין.
והמתעקש עלול להוסיף ולהתעקש: אם שיטת הקדמות של אפלטון איננה סותרת את יסודות תורתנו, מדוע נקבע בשלושה-עשר היסודות שהמאמין בקדמות יצא מן הדת? ובכן, יש לכך שלוש סיבות: א) כאמור, הזיית הקדמות, בין של אריסטו ובין של אפלטון, סותרת את מסורת התורה-שבעל-פה שבידי מעתיקי השמועה, אשר קיבלו איש-מפי-איש מאת משה רבנו בהר סיני, שהקב"ה חידש את העולם יש מאין; ב) מהזיית הקדמות של אריסטו מתפשטות הזיות ממאירות ששוללות את יסודות תורתנו, ולכן חכמים ע"ה לא חילקו והזהירו באופן כללי משיטת הקדמות; ג) שיטת הקדמות של אפלטון עלולה בקלות לדרדר לשיטת הקדמות של אריסטו.
ואף לא יעלה על הדעת אחרת מכלל התשובות הללו, שהרי איך יעלה על הדעת שרבנו חזר בו במורה וסבר שיסוד חידוש העולם אינו יסוד מיסודות תורתנו? והלא רבנו עדכן את דבריו ביסוד הרביעי לאחר שהוא כתב את ספרוֹ מורה-הנבוכים, וכֹה דבריו הנכוחים ביסוד הרביעי שם:
"ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבנו הוא היות העולם מחודש, יצרוֹ ה' ובראוֹ אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה".
נמצא, שגם לאחר שרבנו כתב את המורה, הוא היה סבור שיסוד חידוש-העולם הוא יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו! איך אפוא יעלה על הדעת שהוא סבר שהזיית הקדמות היא השקפת אמת?! וכי רבנו משקר בקבעוֹ מפורשות ונחרצות בשלושה-עשר היסודות, שמי שרק מפקפק ביסוד חידוש העולם "נקרא מין ואפיקורוס [...] וחובה לשנוא אותו ולהשמידו"?
"וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
יתר-על-כן, מדברי רבנו ביסוד הרביעי עולה, שרבנו ערך דיונים בהשקפת הקדמות באופנים שעלולים ליצור קושיות (אצל בעלי האינטרסים הזרים) רק כדי להוכיח את ההשקפה הנכונה לפי דת האמת. ואין לי ספק שזהו גם המצב בעניין דברי רבנו לעיל ביחס להשקפתו השנייה של אפלטון, כלומר רבנו ערך דיון באופן שעלול ליצור קושיות אצל מבקשי ההבל, כי הדוחק הפילוסופי אילצוֹ להוכיח את יסוד מציאות ה' יתעלה בכל הדרכים המחשבתיות האפשריות.
ואחתום את הדיון במקור הזה בהמשך דברי רבנו במורה שם (ב, כה):
"ודע, כי עם הדעה בחידוש-העולם יהיו כל הניסים אפשריים, ותהיה התורה אפשרית, ותיפול כל שאלה שתישָּׁאל בעניין זה. עד שאם יֵאָמֵר: מדוע הִשרה ה' נבואה על זה ולא השרה על זולתו, ומדוע נתן ה' תורה זו לאומה מיוחדת ולא נתן לזולתה, ומדוע ציווה בזמן זה ולא ציווה לפניו ולא לאחריו, ומדוע ציווה מצוות אלה והזהיר על עבירות אלה, ומדוע ייחד הנביא בניסים אלה האמורים ולא בזולתם, ומה מטרת ה' בתורה זו, ומדוע לא נָטַע את הדברים הללו שציווה בהם ושהזהיר מהם בטבענו אם היו אלה בכוונתו [...] [אך] אם יֹאמר אדם כי העולם נתחייב כך [=וכהזיית הקדמות של אריסטו] הרי צריך בהכרח שישָּׁאלו כל אותן השאלות, ואין להימלט מהן כי אם בתשובות רעות הכוללות הכחשה וכפירה בכל פשטי התורה [!] אשר אין בהם ספק אצל מבין שהם כפי אותם הפשטים [=שהרי הם מורים על אמיתת הנסים, נבואת משה רבנו, קבלת התורה, נצחיותה, שכר ועונש, השגחה, ועוד], ומחמת זאת היא הבריחה מן ההשקפה הזו [=שהרי אימוץ הזיית הקדמות, מדרדר לכפירה בניסים ובכל התורה כולה!]".
ובסוף דבריו רבנו במורה שם (ב, כה) הוא מסכם את כל העניין ואומר כך:
"אילו הוּכח חידוש-העולם [בראיות פילוסופיות מוחלטות], ואפילו לפי השקפת אפלטון [אשר להבנתי סבר שהבורא יתעלה ברא את העולם מחומר שנתחייב ממנו, ועדיין כל יסודות תורתנו קיימים ושרירים למעט עצם חידוש-העולם יש מאין] – היה נופל כל מה שהעזו בו הפילוסופים נגדנו [=כל הפילוסופים שאחזו בהזיית הקדמות ושללו בה את תורת משה, תורת האמת]. וכן אילו נתקיימה להם הוכחה על הקדמות כפי השקפת אריסטו, הייתה נופלת כל התורה ויעבור הדבר להשקפות אחרות. הנה ביארתי לך שכל העניין תלוי בחקירה זו דעהו".
המקור התשעה ועשרים
במורה (ב, כו) רבנו מזהיר מפני דברים שנאמרו במדרש "פרקי דר' אליעזר", ונראה לי ברור שרבנו לא ידע שמדובר במדרש מאוחר שחלו בו ידי המינים האירופים הארורים. מכל מקום, מדברי רבנו עולה באופן ברור, שהוא מזהיר אותנו מן הדברים המיוחסים שם לר' אליעזר, ואשר לפיהם הוא הודה בקדמות-העולם לפי שיטת אפלטון. ועל ההזיה הזו המיוחסת לר' אליעזר אומר רבנו שם: "כללו של דבר, הם דברים המשבשים דעתו של המלומד הדתי מאד-מאד".
והנה דברי רבנו במורה שם (ב, כו) ביתר הרחבה: "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם 'פרקי ר' אליעזר', לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו. [...] ואם הייתה כוונתו ב'אור לבושו' דבר בלתי נברא, וכן כיסא הכבוד בלתי נברא [דהיינו חומר קדום], יהיה זה מוזר מאוד, שנמצא שהודה בקדמות העולם, אלא שהוא כהשקפת אפלטון. [...] כללו של דבר, הם דברים המשבשים דעתו של המלומד הדתי מאד-מאד, ולא נתברר לי בו ביאור מספיק, ולא הזכרתיו לך אלא כדי שלא תטעה בו".
הנה רבנו מזהיר שלא תשתבש דעתנו בַּקַּדמות של אפלטון, וכל-שכן בַּקַּדמות של אריסטו.
המקור השלושים
במורה (ב, כז) רבנו עוסק בשאלה האם העולם יהיה קיים לנצח או שהוא עתיד להיחרב? ואגב תשובת רבנו המפורטת לשאלה זו, עולה שוב דעתו הזכה כקרן-אור בוהקת, לפיה השקפת חידוש-העולם היא השקפת תורת משה, והיא אף "יסוד כל התורה בהחלט", וכֹה דבריו:
"כבר ביארתי לך כי הדעה בחידוש-העולם היא יסוד כל התורה בהחלט. אבל הפסדו אחר שנתחדש ונתהווה, אין זה אצלנו יסוד תורני כלל, ולא יסתור לנו מאומה מדעותינו אם נסבור תמידותו [שהעולם נצחי ולעולם לא יֹאבד וייחרב]. [...] כללו של דבר, העיון מורה שאין הפסד העולם חיובי [=הכרחי] בהחלט. [...] ואם ימאן בכך אחד הפשטנים [=התופשִׂים את המשלים כפשוטם] ויֹאמר שהוא מוכרח לסבור הפסדו [שהעולם ייחרב ולא יתקיים לנצח], אין להקפיד עליו בכך, אבל צריך להודיעוֹ שאין הפסדו הכרחי מחמת שהוא מחודש [כלומר, השקפת חידוש-העולם איננה מובילה בהכרח להשקפה שהעולם ייחרב, ומכל מקום ראינו שהשקפת חידוש-העולם היא השקפת-האמת היחידה לדעת רבנו, ולכן הוא כלל אינו מתייחס לקדמות], אלא יהיה בדעה זו כפי מחשבתו [שהעולם ייחרב], מתוך הַאְמָנָה למי שאמר אותו המשל אשר פירְשוֹ הוא כפשוטו, ואין הפסד בכך בתורה [דהיינו ביסודות תורתנו] בשום פנים ואופן".
המקור האחד ושלושים
במורה (ב, כח) אומר רבנו כך: "רבים מאנשי תורתנו דימו כי שלמה המלך ע"ה סובר את הקַּדמות [כלומר רבים מן התועים לסבור שהם הולכים בתורת משה מדמים ששלמה כפר בתורת ה', ודומים הם למינים האורתודוקסים שסוברים שרק הם הנאמנים לתורת משה, ואף מתרברבים בכך שתורת המינות שבידם היא 'פסגת הפסגות של היהדות', ושהם קדושי עליון]. וזה תימה: היאך אפשר לְדַמּוֹת כי אדם שהוא מאנשי תורת משה רבנו יסבור את הקדמות? [כלומר איך ייתכן לסבור שאדם שהולך בתורת משה יסבור את הקדמות? שהרי זו השקפה אשר מחריבה את תורת משה!] ואם יְדַמֶּה אדם כי זו סטייה מצידו – חלילה וחס – מהשקפות התורה [דהיינו ששלמה המלך סטה וכפר בתורת משה בסברוֹ את הקדמות], היאך קיבלו ממנו זאת כלל הנביאים והחכמים [=איך קיבלו את ספר קהלת, שבו לפי דמיון הטיפשים שלמה המלך כפר ביסוד חידוש העולם?], ולא נתווכחו עמו בכך, ולא גינוהו אחרי מותו כפי שֶׁהוּכָח [=שהוכיחוהו, שגינוהו וכיו"ב] בנשים הנכריות וזולתן? [ראו: מ"א פרק יא; ונחמיה יג, כו]".
הנה, דברים מפורשים וברורים מפיו של רבנו לפיהם יסוד חידוש-העולם הוא יסוד אמיתי, ואף יסוד כל התורה כולה, שהרי לפי רבנו, לא יעלה על הדעת שאדם שהולך בתורת-משה, יסבור את הזיית הקַּדמות, וכבר הוסבר לעיל היטב שהקדמות הורסת באופן מוחלט את תורתנו.
ויודע אנכי את נפש הבהמות השחצניות היושבות במגדלי השן, אשר יתעתעו ויצקצקו שהנה, רבנו קורא לאותם תועים ומינים "אנשי תורתנו", כלומר, הנה, השקפת הקַּדמות היא נחלת "אנשי תורתנו"! ובכן, כאמור, רבנו קורא להם "אנשי תורתנו" לא כדי ללמדנו שהם אנשי תורה נאמנים, אלא שהם תופשֵׂי התורה, מינים ארורים שנאחזים בתורה ומעקמים ומעוותים אותה כדי להפכה לחומר ביד היוצר, וכך, בהפיכתה למוטציה פגאנית תוּתאם לקורדום המינות אשר בידם. וכבר קדם לרבנו בזה ירמיה הנביא ע"ה, וכֹה דבריו המרטיטים, המכוננים והנצחיים:
"כֹּה אָמַר יְיָ: מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים [...] הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה. וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה, כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ. אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ [...] וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ, לוֹא, כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ. כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (ירמיה ב).
והנה לפניכם כמה מקורות נוספים מדברי רבנו שבהם הוא מכנה את מחללי השֵּׁם והמינים, בַּשֵּׁמות שהם נחשבים בהם בעיני ההמון, דהיינו "גדולי" או "בעלי תורה" או "חכמים" וכו':
1) וכֹה דברי רבנו בראש פירושו ההיסטורי למשנת אבות (ד, ז): "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
2) ובפירושו לנדרים (ד, ג) רבנו אומר: "לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
3) והנה לפניכם גם דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים", דברים חדים כתער המנתחים:
"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר 'משנה תורה'], ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו [דהיינו] לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו [=יסודות הדת] מוזנחים ולא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת [כלומר, שהוא באמת נחשב בעיני ההמונים לאחד מחכמי ישראל], ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור לי שכוונת רבנו לפוחז מפוסקיירא, והרחבתי בעניין זה במאמר: 'אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז']. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [וברור שכוונת רבנו לאסכולת המינים אשר תפשה את אגדות חז"ל כפשוטן, ובראש האסכולה הזו עמדו רש"י-שר"י וחבר מרעיו] [...]
וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [='חכמי ישראל' הנבערים כמו הפוחז מפוסקיירא, אשר הסתפקו בשאלה: האם ה' הוא גוף או שאינו גוף?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [ודברי רבנו הם במסופקים כמו הפוחז ודומיו, כל-שכן וקל-וחומר המינים הגמורים כמו שר"י וחבר מרעיו], [לפיכך] ראינו שֶׁכֵּן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת על דרך ההודעה, לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה.
[...] וגם הזכרנו בו [בספר 'משנה תורה'] את כל הכללים הדתיים והמשפטיים [יסודות הדת המחשבתיים וההלכתיים], מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים: 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [יסודות הדת המחשבתיים]. ולא ישליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאֵם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [=כל סממני החיצוניות והמינות של צאצאי המינים בעלי המרדעות אשר הפכו לעיקר הדת ולתכליתה]".
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
4) בהקדמתו לפרק חֵלק אומר רבנו: "דע, ש'בעלי התורה' נחלקו דעותיהם בעניין האושר [השׂכר] שישיג האדם בקיום המצוות הללו אשר ציוונו ה' בהם על-ידי משה רבנו, ובנקמה [ובעונש] אשר תבוא עלינו בעוברינו עליהן, מחלוקות רבות מאד כפי שינויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות [של 'בעלי התורה'] שיבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם [מקרב 'בעלי התורה'] שנתברר אצלו עניין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד [מ'בעלי התורה'] אלא בערבּוב רב". ובדברים אלה מגלה לנו הרמב"ם, שכמו עובדי האלילים האילמים, גם "בעלי התורה" שרויים במבוכה גדולה ביחס לנושא זה, ורובם מאמצים לחיקם השקפות משובשות ופגאניות. ועוד בעניין זה ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?".
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
ואף שיש מקורות נוספים בעניין זה, מדברי הנביאים ומדברי רבנו, נחזור לענייננו. ובכן, בהמשך דברי רבנו במורה שם (ב, כח), רבנו מסביר מדוע חשדו התועים בשלמה המלך:
"ואשר גרם לחשד זה עליו [דהיינו לחשד שחשדו בו שהוא מסוברי הקַּדמות], מאמר חכמים ז"ל: ביקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו נוטים לדברי מינים. וכך הוא הדבר בלי ספק. כלומר, שיש בפשטי אותו הספר דברים הנוטים כלפי השקפות זרות להשקפות התורה, וצריכים ביאור. ואין הַקַּדמות מכללן, ואין לו [לשלמה המלך] פסוק המורה על-כך [על הקַּדמות], ולא יִמָּצא לו כלל פסוק מפורש בקדמות העולם, אבל יש לו מקראות המורים על נצחיותו, וזה נכון. וכאשר ראו פסוקים המורים על נצחיותו, דימו שהוא סבור שאינו מחודש, ואין הדבר כן.
[...] וכבר הזכיר גם שלמה כי מעשי ה' הללו [=פעולות ה' בבריאה, ובמלים אחרות, ה' עשה וברא וחידש את העולם], כלומר העולם וכל אשר בו, עומדים כפי טבעם לעולם ואף-על-פי שהם עשויים [=מחודשים], אמר: 'כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ' [קהלת ג, יד]. הרי הודיע בפסוק זה כי העולם ממעשי ה' [=הקב"ה 'עשה', כלומר ברא וחידש], ושהוא נצחי. [...] אבל מעשי ה', הואיל והם בתכלית השלמות" וכו'.
ושוב ושוב רבנו מגונן ומחזק את השקפת תורת משה, דהיינו את השקפת חידוש העולם.
המקור השניים ושלושים
במורה (ב, כט) רבנו מסכם את השקפתו-השקפתנו, שהיא השקפת תורת האמת:
"הנה נתבאר לך הדבר וסוּכמה השיטה, והיא, שאנו מסכימים עם אריסטו בחצי השקפתו, [כלומר:] וסבורים אנו כי המציאות הזו היא נצחית לעד כפי הטבע הזה אשר רצהו יתעלה, לא ישתנה ממנו מאומה כלל זולתו בפרטים על דרך המופת [הוי אומר, רבנו מסכים עם אריסטו שהעולם נצחי ולא ייחרב] – ואף-על-פי שיש בידו יתעלה היכולת לשנותו כולו, או להעדירו, או להעדיר איזה טבע שירצה מטבעיו [וזאת בניגוד לדברי אריסטו]. אבל [ועוד בניגוד לאריסטו, רבנו סובר ש]הייתה לו [=לעולם] ראשית [כלומר, על-אף שהעולם נצחי הוא אינו קדמון], ולא היה שָׁם [=בעת שנברא העולם] דבר מצוי כלל זולתי ה', וחכמתו חייבה שימציא את הבריאה בעת שהמציאהּ ושלא ייעדר מה שהמציא, ולא ישתנה בו טבע, זולתי במה שירצה מן הפרטים ממה שכבר ידענו, וממה שלא נדע ממה שיהיה לעתיד, זוהי השקפתנו ויסוד תורתנו.
ואריסטו סבור, כי כשם שהוא [=העולם] נצחי ולא ייפסד כך הוא קדמון ולא נתהווה, וכבר אמרנו וביארנו כי זה לא ייתכן אלא כפי הנחת החיוב, ושיש בחיוב [כלומר, בהזיית הקדמות] מן ההעזה [=החוצפה, הכפירה וההִתפרצות] כלפי ה' מה שכבר ביארנו [כלומר, בנוסף לכך שהזיית הקדמות שוללת את יסודות תורתנו וכופרת בכל התורה כולה, רבנו מסביר במורה (ב, כב) שלפי הזייתו של אריסטו, אילו ה' יזם להאריך כנף זבוב או לגרוע רגל תולעת אינו יכול]".
ושוב רבנו מצהיר באופנים ברורים וחד-משמעיים שאינם משתמעים לשני פנים, שהשקפת החידוש היא היסוד האמיתי, ושכפירה ביסוד הנעלה הזה הינה בגדר העזה והִתפרצות קמי שמיא, ורק מינים בהמיים ומתועבים מאד מסוגלים להעליל על רבנו שהוא אחז בקדמות.
Comentarios