[מאמר זה הינו מכתב שנשלח למנהלת מחלקת תוכניות בטלביזיה הלימודית – יוהנה פְּרֶנֶר (ד בכסלו תשמ"ב); פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עז, שבט תשמ"ב, עמ' 14–15].
המכתב למנהלת תוכניות בטלביזיה הלימודית
הנדון: השגה על שידור התוכנית "זהו זה!" מיום 16.11.81 (שידור חוזר)
אנו מביעים בזה את מחאתנו הנמרצת על שידורה של התוכנית הנ"ל, שהתיימרה בשם: "לִמלֹאת מאה שנה לעליית תרמ"ב", מהנימוקים הבאים:
א) התוכנית הנ"ל, שמטרתה המוצהרת להקנות מידע מהימן על נושא העליות מתימן בכלל ועל "עליית תרמ"ב" בפרט, גרמה לצופים רבים עוגמת-נפש ועוררה תגובות זעם. הלכך, ראינו מחובתנו להביא לידיעתכם חלק מהתגובות, מתוך הזדהות איתן ודרישה לתיקון המעֻוות.
ב) החבר יחיאל סעדיה טוען: "יש להגיב בחריפות על גניבת-דעת הציבור ועל הזלזול בתבונתו. לא ייתכן, שבמסגרת של 'חתונה תימנית' פולקלוריסטית, שנעשתה לאחד המפיקים של התוכנית במושב ירחיב, ישבצו בצורה גרוטסקית את הראשונים לעלייה לישראל, 'עליית תרמ"ב'. זהו זלזול חמור, לא רק באינטליגנציה של הצופים, אלא גם פוגע בערכיה הסגוליים של יהדות תימן, שתרמה רבות לבניין הארץ והגנתה, ושעלתה לארץ לפני כל העליות הממוספרות, עוד בטרם נולדה הציונות. אני נפגעתי עד עומק נפשי מהצגת הקיטש הזאת, מוכרחים להגיב!".
ג) החבר שלום ראובן מגיב: "בתוכנית הנ"ל, בלטה בורות, שאין בר-דעת יכול לעבור עליה בשתיקה, הן של המפיקים והן של המסביר מר שלמה טבעוני, הוא אמנם עסקן-חינוך בהסתדרות, אך בשום אופן איננו בר-סמכא, לא בתחום הספרות, השירה וההיסטוריה של יהדות תימן, וגם אינו בר-סמכא בכל הנוגע לתרומתה של יהדות תימן לחברה בישראל בכל שטחי החיים. ותמהני מדוע לא פנו המפיקים לעצה מפיהם של המוסמכים לכך. ברוך השם, מצויים כיום עשרות חוקרים ופרופסורים מבני תימן שעשו עבודות מחקר ויצירות מופת, אם זה בתחום ההיסטורי ואם זה במישור הספרותי התימני והכללי. מדוע, למשל, לא פנו לפרופ' יהודה רצהבי, לד"ר יוסף טובי, לחוקר שמעון גריידי ועוד, שהראו בקיאות וכתבו ספרים בתחום ההיסטוריה של יהדות תימן. ואשר לספרות שנכתבה בארץ, הרי מצויים סופרים לא מעטים, שיכלו לתרום מעֵטם ומתבונתם, סופרים שהוציאו למעלה מארבעה ספרים כל אחד, למשל: רצון הלוי, טוביה סולמי, שלום מדינה, נסים-בנימין גמליאלי ועוד, שהם סופרים בעלי שיעור קומה לכל הדעות, ובעלי ידע עצום, שבעזרתם ניתן היה ליצור תוכנית מכובדת של העלייה מתימן בכלל, ועל עליית תרמ"ב בפרט. בכלל, התוכנית הזאת הייתה ביזיון גדול אחד ומלאה בורות משוועת. ראיתי איך מתי סרי, המנחה, שואל את טבעוני בצורה לגלגנית: 'היו חיי רוח בתימן?', והלה עונה ואומר: 'בתימן היו הרבה משוררים, הגדול שבהם הוא שבזי...'. ומיד הפסיקוֹ המנחה סרי ואמר: 'הנה היא תשיר לנו משירי שבזי...', ומיד מופיעה זמרת חיננית ופוצחת פיה בשיר חתונה משירת הנשים בתימן (בערבית). זה היה מהשירים ששרות הנשים בחתונות תימניות מסורתיות. בכלל, כל התוכנית הייתה מין פולקלור, שתפרו עליו טלאים של עליות מתימן, כמה שירים מפי שושנה דמארי כשברקע מוסיקה עם הרבה תופים של רוק, וחידון, בצורת תמונה של יבניאלי, שמי שיזהה אותו יזכה בתקליט... וכי לא נמצא להם תמונה משל עולי תרמ"ב, כגון של רבי יחיא צארום, או רבי יהודה חוטר ועוד רבים אחרים, הם בנמצא. בכלל, כל כלי התקשורת נוהגים בנו יהודי תימן כאילו היינו מטרד. אנו חייבים להעמיד אותם על מקומם, צריכים למצוא דרך להיאבק על זכויותינו בכל הדרכים עד כדי ביטול הדעה הממסדית המעליבה, כאילו אנו עדה של פולקלור, וכי אנו הוֹטֶנְטוֹטִים [=בני שבט דרום-אפריקני החיים במדבר קלהרי, והוא גם כינוי לבני אדם פראיים, חסרי תרבות, שכללי המוסר אינם חלים עליהם] שבאנו מן הג'ונגל? תעשו משהו שיפסיקו עם הדעות הקדומות האלה".
ד) המלומד והחוקר שלום הלוי מדינה, כותב לנו בעניין "עליית תרמ"ב", לאחר שצפה בתוכנית, בין השאר: "למעשה באה קבוצת העולים הראשונה בכלל מתימן בשנת תרמ"א, כעשרים-וחמש משפחות. הסיבה שאנו מציינים את שנת תרמ"ב באה בגלל העובדה שבשנה זו באה לארץ הקבוצה הגדולה ביותר באותו זמן – שלוש מאות נפשות, מכאן הבלבול. לאמיתו של דבר, עוד בשנים שלפני-כן, בתרל"ו–תרל"ז עלו משפחות בודדות מתימן, ביניהם: ר' יהודה חוטר והאחים ישראל ואברהם מדינה, שהיו הראשונים שֶׁלָּמדו את מלאכת הסיתות והבניין מן הערבים ומהאיטלקים, שהייתה נחלתם הבלעדית באותו הזמן, והם לימדו את אחיהם העולים מתימן. ובזמן שבנו את בניין 'בצלאל', רק באותו הזמן לימדו את אחיהם האשכנזים מהעלייה השנייה. הם היו גם קבלני בניין גדולים: הם בנו את בית-החולים 'שערי צדק', שאז קראו לו 'ולך' ע"ש התורם, וכן הם שבנו את בניין הטכניון בחיפה וגם כמה מושבות בגליל, ביניהן: מנחמיה. הם הועסקו על-ידי הברון והיוו מעין 'סולל בונה' שבימינו. עולי תרמ"ב שאנו דנים בהם, עלו לארץ ככל יהודי תימן, מתוך אהבה עזה לארץ-ישראל, ובלהט משיחי-לאומי-דתי. הם לא היו עליית מצוקה. הם עזבו מאחוריהם בתים ונחלאות וכלכלתם הייתה יציבה בתימן. הם נדדו בדרך-לא-דרך וקרבנות רבים נפלו מהם בדרכי נדודיהם, עד שהגיעו לירושלים, משאת נפשם, לאחר שכילו ממונם וחלק מיקיריהם. הם סבלו חבלי קליטה קשים ובעיקר סבלו לראשונה מהתנכרות היישוב הישן. הם רָעַבוּ ללחם והתגוררו בחלקם תחת כיפת השמים ויש אף במערות שבהרי ירושלים. ועל אף כל הסבל הזה, איש מהם לא חזר לגולה, אלא נאחזו באבני ירושלים והחלו עוסקים בכל מלאכה והיו הראשונים שעסקו בצורפות ב'בצלאל', והנשים עסקו במלאכת הרקמה ובעבודות עזר שונות. ואל נשכח, שהרבה רבנים ידועי-שם עוד מתימן, עלו איתם. הם עבדו בעיקר במלאכת הכתיבה (סת"ם). אזכיר אחדים מהם: ר' יחיא צארום, ר' שלום עראקי כ"ץ, ר' שלום אלשייך, ר' חיים דמתי, ר' אהרן חוטר, ר' אברהם נדאף, שהיה גם שד"ר [=שליח דרבנן] בכמה ארצות וגם לתימן, חוקר ועסקן-ציבור למופת, ועוד עשרות רבנים אחרים שמכוח היאחזותם והשפעתם על אחיהם וכן התכתבויותיהם לקרוביהם לתימן – נהרו אחריהם קבוצות עולים בשנים שלאחר-מכן, הלא הן העליות משנות: 1889, 1906, 1909, 1914, וכן העליות הרבות של שנות העשרים, השלושים והארבעים, שעליית 'על כנפי נשרים' סגרה אותן. כל העליות לארץ מתימן ניזונו, כל עלייה מזו שקדמה לה. שכן מניעיהם לעלייה לארץ, היו אותם המניעים שהניעו את עולי תרמ"א–תרמ"ב הראשונים – אהבת ארץ-ישראל, הערגה והכמיהה לציון שנחלו מתורת ישראל סבא".
ה) מערכת "אפיקים" מזדהה, כאמור, עם כל הנאמר לעיל, ומביעים בזה את מחאתנו על הזלזול החמור בערכינו המקודשים ובאמצעות תוכנית פולקלור להציג את עברנו התרבותי והלאומי. רשאית הטלביזיה להציג לצופים פולקלור, ותהא זו אפילו חתונתו של אחד המפיקים שבהנהלתה, כשם שמציגה פולקלור של עדה זו או אחרת. אך נושא העליות מתימן – איננו פולקלור! הוא הינו הגשמת חזון של דורות, הטבול בדם, בסבל וייסורים של כל העליות. הוא הינו אֲפוּפֶייהָ נשׂגבה [כלומר, נושא העליות הינו עניין מקיף ומשמעותי מאד], שאבותינו בתימן ערגו אליו למעלה מאלפיים שנות גלות, ומשוררינו שרו עליו מתוך ערגה וכיסופין כל ימי היותם בגולה. וכשהגיעה עת הגאולה, נהרו לארץ-חמדתם חרף כל הייסורים וההתעללויות והשוד בדרכי נדודיהם, עד שהגיעו להגשמת חזון הדורות, לארץ אהבתם ואבותיהם. עליית תרמ"ב במיוחד סבלה סבל בל יתואר במלים, והיא עולה בערכיה ובערכה הסגולי-החזוני על עולי ביל"ו, שמנו ארבעה-עשר נפש, שרובם חזרו לגולה. עליית תרמ"ב הייתה "לפיד אור" שהנחה והגיה לכל העליות מתימן, שבאו אחריה ובעקבותיה – ואותה מציגה הטלביזיה הלימודית כמין ערך פולקלורי? יש גבול גם לניהיליזם [=גישה אתאיסטית הדוחה את הערכים, המוסדות והמבנים החברתיים המסורתיים, כגון התרבות החילונית האשכנזית האליטיסטית, או כגון גישתם של המינים כגון לייבוביץ' אשר כפר ביסודות הדת] ויש גם סייגים לזלזולו של אחד הערכים המקודשים באומה, הערך של חזון הגאולה, שיש להתייחס אליו ביראת כבוד. ואם כבר הגיעה העת להציגו – יש להציגו בצורה אמינה ובהפקה הנעשית על-ידי מומחים לדבר. מערכת "אפיקים" מוכנה להציע מועמדים ומלומדים לייעוץ בנדון. ובזאת, תוסר המכשלה שנעשתה בתוכנית הנ"ל. לא ניתן להציג בפני בנינו, מכל העדות, תוכניות המסלפות את ערכינו ודמותנו, ואת תרומתנו לבניין הארץ ותקומתה בכל תחומי החיים. ומה עוד במבטא והיגוי עילג המעוות את המבטא העברי הנכון. מדוע לא ילמדו לבטא את מבטא לשוננו הצח, כמשה שרת ז"ל, ויבדלו לחיים, אפרים אבא, עמיקם גורביץ, משה חובב, ראומה אלדר, ולאחרונה, יעל צדוק?
לסיכום, אנו דורשים מהנהלת הטלביזיה הלימודית לתקן את המעֻוות ולהפיק מחדש הפקה אמינה, לא רק לעליית תרמ"ב, שהייתה הראשונה לכל העליות, גם של האשכנזים, אלא גם לכל העליות שבאו אחריה במשך מְאַת השנים, עד ימינו.
אנו מצפים מכם, כמוסד חינוכי-לימודי ממלכתי, המייצג את כל שכבות העם, ושצריך לתת ביטוי חינוכי אמין גם לעליות השונות של עדות ישראל, שתתייחסו בכל כובד הראש להשגותינו ולהצעותינו שפורטו לעיל.
אנו מאמינים, שתשובתכם לא תאחר להגיע אלינו בכתב.
[ואכן, התשובות והתגובות לא איחרו להגיע].
התגובות למכתב
תגובה ראשונה
למר יוסף דחוח-הלוי, שלום רב! בצער עמוק עיינתי במכתבך (ד בכסלו תשמ"ב) וככל שקראתי התעצבתי יותר. אני מציעה כי ניפגש ביחד עם מפיקת התוכנית לשיחת הבהרה. מזכירתי תתקשר אליך כדי לתאם את המועד. בברכה, יוהנה פרנר, מנהלת מחלקת תוכניות בטלביזיה.
תגובה שנייה
לכבוד מר יוסף דחוח-הלוי, עורך "אפיקים" תל-אביב, שלום רב, לאחר שפגשתיך והפנית את תשומת ליבי, ביקשתי מסגנית-השר הגב' מרים גלזר-תעשׂה לראות את מכתבך ותשובתה. אני מבין לליבכם – וביקשתי מעוזרי דב גודלברגר ללמוד את הנושא וללבן אותו כראוי – כדי להשלים ולתקן. בכבוד רב, זבולון המר, שר החינוך והתרבות.
תגובה שלישית
לכבוד מר יוסף דחוח-הלוי, מזכיר אגודת אפיקים ועורך ביטאונה, תל אביב, א"נ, קראתי את מכתבך בעיון רב, שנשלח לגב' יוהנה פרנר, מנהלת תוכניות בטלביזיה הלימודית, שהעתקו נשלח אלי, ואני מסכימה בכל לב לרוח הדברים. תרבות יהדות תימן איננה פולקלור של אמנות הצורפות והריקוד בלבד, אלא בעיקרה מורשת תרבותית-רוחנית-יהודית-שורשית. בדֵעָה אחת אנכי עמכם, כי יש למצוא הדדית את הדרכים הנכונות אל האנשים הנכונים, כדי להעביר לציבור החוקרים, הקוראים והצופים את תרבות יהדות תימן על כל נושאיה וזרמיה. אהיה שותפה נאמנה עמכם למשימה זו. בכבוד רב, מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות.
תגובה רביעית
לכבוד מערכת "אפיקים" רמת-אביב, חברים יקרים, שמחה אני על שאתם מואילים לשלוח אלי את "אפיקים" – וודאי בזכותו של חברנו משה עדאקי – ואני גאה בטרחה זו שאתם טורחים עלי, כמקובלת בקהלכם. כיוון שכך, אני מבקשת ליטול לעצמי זכות, פעם יחידה זו, לנסות ולתקן סטייה גדולה מן האמת, שלמרבה הצער נתפרסמה אצלכם, ולא אצלכם בלבד. כוונתי למה שנוהגים היום לצטט כ"דבריו של מוטה-גור נגד עדות המזרח".
חברים, הייתי באותו מעמד בגן-סאקר, לא רחוק מן הבימה, והייתי עדת ראייה ושמיעה לאירוע. מול הבימה שעליה עמד מוטה-גור לספר לנו על שחרור ירושלים, התקבצו כחמשה-עשר או עשרים בנים סוררים, מתפרעים, מעוותים גופם ופניהם, שירקו לעבר מצביא מערכות ישראל, גידפוהו, צרחו לעומתו כמסוממים "בגין-בגין", ולא נתנו לו לפתוח פיו, אף-על-פי שאורח היה בירושלים, ואורח נכבד. כאשר כל ניסיונות ההשתקה לא עזרו, ושום מענה רך לא השיב את חמתם של קומץ הסוררים, פנה מוטה-גור אליהם – ואליהם בלבד! – ואמר להם: "אם לא תשתקו – יש דרכים אחרות. נדפוק אתכם. דפקנו את הערבים, נדפוק גם אתכם". והקהל, קהל השכונות, מחא לו כף.
כל גרסה האומרת כאילו פנה מוטה-גור אל כלל עדות-המזרח, היא גרסה שאין בה שמץ של אמת, וחבל שמחלוקת פוליטית תגרום לאנשים לאבד את עשתונותיהם עד-כדי-כך, ולהעליל עלילת זדון. הרי אנשים נכבדים אתם, וראוי היה לכם לנער את חוצנכם מן הבנים הסוררים הללו, הראויים למלקות, מפני שהביאו כלימה על כלל העדה המכובדת; וחבל שלא נמצא בכם איש שייסר אותם בשעת מעשה. אחר-כך נסתלפו הדברים כדרך שנסתלפו בידי פוליטיקאים זריזים שעניינם בכך [כלומר אשכנזי הליכוד ניצלו זאת כדי להסית את המזרחים נגד השמאל]. מפלגות באות ומפלגות הולכות, אבל גדולה האמת מכולנו, וראוי שנכבד אותה. שלכם בכבוד רב, שולמית הראבן.
הערת המערכת לתגובתה של שולמית הראבן
תודה לסופרת שולמית הראבן על מכתבה. אולם, גם אם מרדכי גור התכוון בדבריו, לדבריה, רק לקבוצת המפריעים, אנו מטילים ספק, אם הוא היה מרשה לעצמו לפנות במשפט דומה גם למפריעים ממוצא אחר... התבטאויותיו החריגות של מר גור, גם זו וגם במקרים קודמים, מראים לכל בר-דעת, שהוא נתפשׂ לדעות קדומות שליליות שמשמעותן הלאומית חמורה במיוחד לגבי אדם שהיה "מצביא מערכות ישראל", לכן אין אנו רואים בדבריו: "דפקנו את הערבים, נדפוק גם אתכם", כפליטת-פה מקרית, ובייחוד שבין הצעירים הללו היו לפי מיטב ידיעתנו אנשים ששירותו בצה"ל. לא ייתכן שהרמטכ"ל, שהנהיג את בנינו לקרב, ישתמש בביטויים כאלו. אנו רואים בזה ביטוי חמור ופסול מעיקרו ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.
תגובתי, אדיר בן יוסף דחוח-הלוי
חשוב לי לציין שאיני מזדהה כלל עם ההיעלבות-רבתי מתשדיר "זהו זה!", משלושה טעמים: א) יהודי תימן "זכו" בצדק רב לַקִּיתונות של הבוז וההתנשאות, וזאת בשל רגשי נחיתותם, זניחתם את דרך האמת שהייתה בידם ובחירתם בדרכי ההבל האירופיות; ב) כבר זמן-רב שאיני נעלב מן האשכנזים הללו ועבדיהם הנרצעים, אדרבה, כאשר הנני נתקל בגזענותם או בגסות-רוחם, הנני צוחק, ואף איני מתבייש לצחוק להם בפרצופם הזעוּף או המתנשֵּׂא – כי הנני יודע מי הם ומה הם, הנני יודע היטב שמוצאם הוא מקור נרפשׂ של מינות ונצרות, מקור נרפשׂ של שחץ ומידות רעות. אבי ע"ה לא ידע זאת, והוא אולי חשב שהם ראויים להיות נעלבים מהם, אך כמו שילד קטן וסכל שילעג לי לא יעליבֵני, כך לא יעליבוני צאצאי המינים האירופים אשר קרוב לוודאי שאבותיהם לא עמדו לרגלי הר סיני, והאפלה שהם שרויים בה גרועה ממכת מצרים. ואיני שוכח להזכיר את אנשי האמת שבהם, שהשׂכילו להבין את דרך האמת, והם אחיי ואהוביי בלב ובנפש, לא פחות מאחיי התימנים הנאמנים לדרך האמת; ג) אין ראוי לקדש מלחמה אלא כנגד המתעים את העם בענייני אמונות ודעות, כנגד המינים שממיטים אסונות וייסורים על עם-ישראל, כנגד גדולי האסלה אשר מסיתים ומדיחים את עמֵּנו לדרכי מינות ואלילות, וכפי שההלכה מחייבת אותנו וכפי שה' יתעלה מחייב אותנו לקדש את שמו. ברם, להזדעק על אֵי-אֵלּוּ כסילים אשר נמשלו כבהמות נדמו? ובכן, די להבין את אפסותם ולהיזהר מרשעותם, וליבי שוקט ובוטח בקרבי, כי יודע אנכי את דרך האמת ויודע אנכי את דמותם.
בתמונת שער הרשומה: אחד מעולי תימן בכפר השילוח - ראשית המאה ה-20.
Comments