במורה (א, מד) רבנו ממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולייחוד השם הנכבד והנורא. בפרק זה רבנו עוסק במלה "עין" אשר מיוחסת לעתים בכתבי-הקודש לבורא-עולם. ברור שאם נבין את המלה הזו כפשוטה – הרי שחטאנו בהגשמה, מפני שאין לבורא-עולם גוף או כלים גופניים כגון עין שבאמצעותה הוא רואה את בני האדם, אלא, השגת ה' וידיעתו היא ללא כלים.
בראש הפרק, רבנו קובע שהמלה "עין" היא "שם משותף", דהיינו מושג שיש לו משמעויות שונות אשר אין ביניהן שום קשר, כגון מעיין המים ואיבר הגוף – העין, וכֹה דברי רבנו שם:
"עין – שֵׁם משותף: [א] הוא שם מעיין המים, 'עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר' [בר' טז, ז]; [ב] והוא שֵׁם העין הָרוֹאָה, 'עַיִן תַּחַת עַיִן' [שמ' כא, כד]; [ג] והוא שֵׁם ההשגחה, אמר [נבוכדראצר לנבוזראדן] על ירמיה: 'קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו' [יר' לט, יב], עניינו שים השגחתך בו".
המשמעות השלישית שרבנו קובע לעיל היא ההשגחה, כלומר, כאשר נבוכדראצר מלך בבל הורה לשר צבאו נבוזראדן "קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו" כוונתו הייתה להשגחה ולא להתבוננות של העין והעפעפיים. והנה הפסוקים לפניכם (יר' לט, יא–יב): "וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לֵאמֹר, קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ". נמצא, שהדוגמה הראשונה שרבנו מביא לשימוש המלה "עין" בעניין ההשגחה נוגעת לבשר ודם, לנבוזראדן. בדרך זו רבנו מרכך את המחשבה לקבל את הפרשנות האמיתית בעניין המלה "עין" ביחס לה' יתעלה ויתרומם, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.
כלומר, רבנו פותח בתהליך הריכוך בבארוֹ שהמלה "עין" היא שם משותף, בשלב הבא בתהליך ריכוך המחשבה, רבנו מסביר שמדובר בעניין מופשט אך עדיין הוא לא מגיע לבאר את המושג ביחס לה' יתעלה. רק לאחר שרבנו הוכיח שמדובר גם במושג מופשט בעניין שכל אדם מסוגל להבין אותו, הוא עובר להסביר כיצד יש להבין את המלה "עין" ביחס לה' אלהים אמת.
ישנה דוגמה נוספת לשימוש של המלה "עין" במובן של השגחה, והיא בספר בראשית (מד, כא), וכך אומר יהודה ליוסף: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", ושם פירש רס"ג: "וְאָשִׂימָה עֵינִי – ואשגיח עליו" (וכן כתב בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", עמ' קא).
***
נמשיך עתה בדברי רבנו במורה שם (א, מד) ונעיין בביאורו למושג "עין" ביחס לבורא-עולם:
"ולפי השאָלה זו נאמר כלפי ה' בכל מקום: [1] 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' [מ"א ט, ג], השגחתי ורצוני כפי שהקדמנו [במורה א, לט ויתבאר לקמן]; [2] 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ' [דב' יא, יב], השגחתו עליה; [3] 'עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ' [זכ' ד, י], השגחתו כוללת גם כל מה שבארץ, כפי שאזכיר בפרקים שיבואו בהשגחה [לקמן במורה ג, יז ואילך]".
קאפח מוסיף שם, שכוונת רבנו באמרוֹ: "השגחתו כוללת גם כל מה שבארץ", היא כנגד הטוענים ש"עזב ה' את הארץ", והוא מפנה שם לעיין ביסוד העשירי, והנה הוא לפניכם:
"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".
ודעת האומרים "כי עזב ה' את הארץ" היא שיטת הפילוסופים בעלי הקדמות, ואיני יודע איך סוברים הפילוסופים בימינו, כמו ישעיה אחֵר ותלמידיו גסי-הרוח, שרבנו כפר ביסוד הזה ולמעשה אחז בסתר בהשקפת הקדמות... וייחוס כפירה כל-כך חמורה לרבנו היא עוון גדול.
ועתה נעבור לעיין באופן ממוקד בשניים מהפסוקים שנזכרו בדברי רבנו לעיל: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מ"א ט, ג), "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דב' יא, יב).
א. "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"
רבנו מסביר לעיל, כי העיניים שנזכרו בפסוק הנדון הן משל להשגחתו ולרצונו של ה' יתעלה, ורבנו מוסיף: "כפי שהקדמנו", דהיינו כפי שרבנו הסביר לפני-כן במורה (א, לט), ונעתיק את הדברים משם בקיצור: במורה (א, לט) רבנו מלמד כי "לֵב" הוא גם שם הרצון, וכֹה דבריו:
"והוא שם הרצון: [...] ויש שהושאל לה' כפי העניין הזה [...] 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' [מ"א ט, ג] – השגחתי ורצוני".
במאמר מוסגר חשוב להוסיף, שגם רצונו של הקב"ה הוא אינו כרצונם של בני האדם, ורק מפאת העדר מלים לתאר את העניין הזה, אשר קודֵם להתממשות פעולותיו של ה' יתעלה ויתרומם, אנו קוראים לעניין הזה "רצונו", כדרך בני האדם שרצונם קודֵם למימוש פעולתם.
נחזור לענייננו, ראינו אפוא את הרחקת רבנו מן הגשמות בעניין הפסוק הנדון במלכים א (ט, ג) ונעבור עתה לראות כיצד רש"י-שר"י פירש את הפסוק הזה: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", וזה לשונו בפירושו שם: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי – תרגום יונתן: 'וּתְהֵי שְׁכִינְתִי שָׁרְיָא בֵיהּ אִם רְעוּתִי מִתְעַבְדָא', יהא עיני שם אם לבי וחפצי שם". נשים לב, רש"י בפירושו גם שיבש את תרגומו של יונתן וגם הגשים את הבורא יתעלה שמו! נחל בשיבושו ונמשיך להגשמתו:
יונתן תרגם: ושכינתי תשרה בו אם רצוני ייעשה. כלומר, אם עם-ישראל ילך בדרך ה' שכינת ה' תשרה במקדש. ברם, רש"י פירש את תרגום יונתן כך: "יהא עיני שם אם לבי וחפצי שם". כלומר, אם לבי וחפצי יהיו בבית-המקדש אז גם עיני תהיה שם... ולא רק שמדובר בשיבוש, אלא גם מדובר במשפט שאין לו שום מובן! אם לבי וחפצי יהיו במקדש אז גם עיני תהיה שם? הדרך היחידה להבין את דברי רש"י היא, שאם רצונו של הקב"ה יהיה בבית-המקדש אז גם עינו תהיה שם, וזו הגשמה ברורה ומפורשת! שהרי עינו של הקב"ה נזכרה בדברי רש"י-שר"י באופן נפרד לחלוטין מרצונו וחפצו, משמע שהיא אינה משל אלא היא עניין נפרד – גופני.
לפי פרשנותו זו של רש"י, כיצד הוא התכוון שנבין את פירושו בראש השנה (כו ע"ב): "כמה דכייף איניש – בתפלתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם' [שם]"? האם בגלל שהקב"ה מצוי לפי רש"י באופן פיסי בבית-המקדש עלינו להתפלל באופן שנזכר?
ב. "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ"
ראינו לעיל כיצד רבנו מרחיק מן ההגשמה בפסוק הנדון וטורח לבאר שהעיניים שנזכרו בפסוק הן משל להשגחה, נעיין אפוא בפסוק ולאחריו בפירוש רש"י: בדברים (יא, יב) נאמר כך: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" וכו', ושם פירש רש"י: "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – לִראות מה היא צריכה ולחדש לה גזרות, עתים לטובה עתים לרעה". נשים לב, לא רק שרש"י אינו מציין שמדובר במשל, הוא אף קובע למעשה שהעיניים שנזכרו בפסוק הן עיניים מוחשיות – שהרי לפי רש"י הן משמשות לראייה! וכלשונו: "לִראות מה היא צריכה"...
ובפירושו לתלמוד מסכת סנהדרין, רש"י מפרש את הפסוק הנדון בדברים (יא, יב) ביחס לבורא-עולם באופן שהוא עוד יותר חמור, והנה לפניכם דברי התלמוד במסכת סנהדרין (ד, ע"ב):
"הסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה [ממצות עליה לרגל], שנאמר יִרְאֶה-יֵרָאֶה – כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת. מה לִרְאוֹת בשתי עיניו – אף לֵירָאוֹת בשתי עיניו".
נסביר תחילה את הנאמר בתלמוד: בפסוק שנדון בתלמוד נאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ" (שמ' כג, יז), בתורה נכתב יראה ללא ניקוד, לפיכך, היו שדרשו את המלה הזו בשני אופני הניקוד האפשריים לה: "יִרְאֶה-יֵרָאֶה". שיטה זו, אשר אִפשרה לדרוש את פסוקי התורה גם לפי מסורת הכתיב, נקראת: "אם למסורת"; לעומת זאת, שיטת דרישת הפסוקים אך ורק לפי הניקוד שנקבע להם במסורת הקריאה נקראת: "אם למקרא".
מכל מקום, החכם שדרש את הפסוק בסנהדרין לעיל, דרש "אם למסורת" ו"אם למקרא", דהיינו הוא דרש את המלה "יראה" בשני אופני הניקוד האפשריים, ומסקנתו הייתה: "כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת. מה לִרְאוֹת בשתי עיניו – אף לֵירָאוֹת בשתי עיניו". כלומר, כדרך שהעולה לרגל בא לִראות את בית-המקדש (או את פני השכינה) כך הוא בא לֵיראות לפני ה' יתעלה. ומכיוון שהוא בא לִרְאוֹת את בית-המקדש בשתי עיניו, כך כשהוא בא לעלות לרגל הוא צריך לֵרָאוֹת בשתי עיניו, דהיינו להימצא בבית-המקדש ולקיים את מצות הראייה ברגל בשתי עיניו. ובמלים אחרות, רק מי שיש לו שתי עיניים בְּרִיאוֹת מחויב במצות עלייה לרגל.
ואין שום זכר ולו הקלוש ביותר להגשמה בדברי התלמוד.
נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י שם:
"'יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ' כתיב [שמ' כג, יז] – וקרינא יֵרָאֶה. [ו]תרווייהו דרשינן: [1] 'יִרְאֶה כל זכורך', שֶׁיִּרְאוּ פני השכינה; [2] [וכן] 'יֵרָאֶה', משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותו, הקיש ראייתך לראייתו, כדרך שהקדוש-ברוך-הוא בא לראותך, כך בא ליראות לו, מה הוא רואה אותך כשהוא שלם שנאמר: 'עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית' [דב' יא, יב], אף אתה רואה אותו בשתי עיניך".
נשים לב לכמה וכמה ענייני הגשמה בפירושו:
א) "משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותו" – רש"י אומר שהקב"ה בא לראות את בני האדם כאשר הם עולים אליו לרגל (ולקמן הוא אומר: "כדרך שהקב"ה בא לראותך"). ויש כאן הגשמה כפולה: גם באמרוֹ שהקב"ה "בא", כאילו ה' יתעלה מגיע מאיזה פנתיאון דמיוני בשמים, וגם באמרוֹ שהוא-הקב"ה בא לראותו, דהיינו שהקב"ה רואה את בני האדם ראיית עין!
ב) "הקיש ראייתך לראייתו" – היכן הוקשה ראייתו של הקב"ה לראיית בני האדם? וזה שקר! שהרי בתלמוד נאמר: "כדרך שבא לִראות כך בא לֵירָאות. מה לִראות בשתי עיניו – אף לֵירָאות בשתי עיניו", דהיינו כל הדרשה עוסקת באדם ומנקודת מבטו בלבד! כדרך שהאדם בא לִרְאוֹת כך הוא-האדם בא לֵירָאוֹת לפני ה' יתעלה. וייחוס היקש זה לחז"ל: "הקיש ראייתך לראייתו", הינה גם הוצאת לעז ושקר ברור כלפי חכמים ע"ה, וגם הגשמה מפורשת, שהרי יש כאן דימוי ברור בין בני האדם לבורא-עולם, כאילו בני האדם דומים להקב"ה באופני הראייה החושית.
ג) "כדרך שהקדוש-ברוך-הוא בא לראותך, כך בא לֵירָאוֹת לו" – והנה לפניכם עוד דימוי וייחוס גשמות, שהרי רש"י גם משווה בין ראיית הקב"ה לראיית בני האדם, וגם משווה את ביאתו של הקב"ה לבית-המקדש לביאת בני האדם לבית-המקדש – כאילו בני האדם יוצאים מביתם והקב"ה אף הוא יוצא מביתו, מהפנתיאון הדמיוני בשמים, וכולם נפגשים יחד בבית-המקדש.
ד) "מה הוא רואה אותך כשהוא שלם שנאמר: 'עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית' [דב' יא, יב], אף אתה רואה אותו בשתי עיניך" – כלומר, מה הוא-הקב"ה רואה אותך כשהוא שלם, דהיינו בשתי העיניים, שהרי בפסוק שרש"י מביא ממנו ראיה לשלמותו של הקב"ה נאמרו "עֵינֵי" בלשון רבים, "אף אתה רואה אותו בשתי עיניך"...
ה) וראוי לייחד הערה נוספת על דברי רש"י: "מה הוא רואה אותך כשהוא שלם", מפני שיש בהם מגרעת חמורה מאד ביחס לה' יתעלה, שהרי מהם עולה שיש זמנים שהקב"ה אינו שלם! אולם, בגלל שהקב"ה "רואה אותך" בעת העלייה לרגל "כשהוא שלם", אף אתה צריך להיות שלם בשתי עיניך (וכאמור, הסומא פטור ממצות עליה לרגל והגעה לבית-המקדש).
ו) הערה נוספת: רש"י אומר: "מה הוא רואה אותך [...] אף אתה רואה אותו בשתי עיניך", ואיני יודע איך אפשר לומר על הקב"ה: "אף אתה רואה אותו", וכי ניתן לראותו? והלא במעמד הר סיני נאמר במפורש (דב' ד, טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". ורש"י לא נשמר בנפשו, וחטא והחטיא את הרבים.
ג. "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם"
בהמשך המורה (א, מד) רבנו מוסיף, שאם נצמדו למלים "עין" או "עיניים", אשר יוחסו לבורא-עולם, גם מילת "ראייה" או "חזייה", לא מדובר שם בהשגחתו ורצונו והגנתו של ה' יתעלה, אלא מדובר במשל לידיעתו ולהשגתו, שהיא נשׂגבת ונעלמת ונסתרת מאיתנו לאין קץ.
וכֹה דברי רבנו בעניין זה, ובהם הוא גם חותם את הפרק (א, מד):
"אבל אם נצמדה לעיניים מילת 'ראייה' או 'חזייה', כגון 'פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה' [דנ' ט, יח], 'עֵינָיו יֶחֱזוּ' [תה' יא, ד] – עניין אלה כולם ההשגה השכלית, לא השגה חושית, כי כל תחושה התפעלות והתרשמות כפי שידעת, והוא יתעלה פועל לא מתפעל כמו שאבאר [לקמן א, נה]".
רבנו מוסיף ומעיר, שידיעתו של ה' יתעלה אינה ידיעה שנובעת מהשגות חושיות (חמשת החושים) כמו אצל בני האדם ושאר הנבראים בעולם-הזה, שהרי כל השגה חושית נובעת מהתפעלות והתרשמות, דהיינו מקליטה חושית אשר צורבת תודעה בנפשו של בעל החוש. כלומר, קליטת הרשמים בחושים מעצבת את מידות הנפש ומעוררת אותה לפעולה. ברם, ה' יתעלה ויתרומם אינו משתנה, כך שלא ניתן לעצבו או לעוררו, אלא כל פעולותיו נובעות מידיעה בלבד. וכבר הרחבתי בעניין זה במאמריי: "מבוא למצות ייחוד השם", "לעורר רחמי שמים?" ובעוד מקומות, ובעז"ה אשוב לעסוק בעניין זה כאשר אגיע לבאר את פרק נה ככל יכולתי.
***
טרם שנסיים, אנא תרשו לי לִזכות בעוד מצוה של ביעור מינות ועבודה-זרה, אשר נוגעת לפסוק שנזכר לעיל בתהלים (יא, ד): "יְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", ושם פירש רש"י: "יְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ – הרואה ובוחן מעשיהם, ואף-על-פי שבשמים כסאו, גְּבוֹהַ-עיניו יחזו אתכם בארץ", ויש בפירושו הזה כמה וכמה ענייני הגשמה, כדלהלן:
א) "הרואה ובוחן מעשיהם" – עצם העובדה שרש"י-שר"י מסביר שהעיניים שנזכרו בפסוק משמשות לראייה, היא לבדה בגדר הגשמה. כל-שכן כאשר הוא מוסיף: "הרואה ובוחן", כלומר, שהראייה היא ראיית-עין ואילו הבחינה היא עניין נוסף של התבוננות מופשטת.
ב) "ואף-על-פי שבשמים כסאו" – רש"י קובע באופן מפורש שיש לה' יתעלה כיסא בהיכל קדשו בשמים! והיכן נזכר בפסוק הנדון כיסא? וכבר הרחבתי בעניין ההגשמה החמורה שיש בייחוס כיסא לה' בשלל מאמרים, וריכזתי את כל ההפניות בעניין זה בחלק ל (דוגמה ג).
ג) "ואף-על-פי שבשמים כסאו, גְּבוֹהַ-עיניו יחזו אתכם בארץ" – שימו לב, למרות שכיסאו של ה' יתעלה אי-שם בשמים, דהיינו, למרות שהקב"ה מרוחק מבני האדם באופן פיזי, "עיניו הגבוהות" בכל זאת מסוגלות לראות את מעשי בני האדם: "יחזו אתכם בארץ". ואם לא מדובר בראייה פיסית, מדוע יש חשיבות למרחק הגדול של הכיסא אשר מצוי גבוה בשמים? אלא, מן ההכרח להסביר כי לפי רש"י הקב"ה רואה את בני האדם ראיית עין, ראייה פיסית-חושית.
נשים לב גם לאופן שבו פירש שם רס"ג (תה' יא, ד): "יְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ יְיָ בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", וכֹה דבריו: "כי ה', אף-על-פי שכבודו בהיכל קדשו הרי השמים כסאו, וידיעתו רואה את בני האדם ובוחן אותם". הנה ראיתם כי רס"ג מרחיק שלוש פעמים מן הגשמות: תחילה הוא מוסיף את המלה "כבודו", כדי לעקור ממחשבתנו את ההזיה כאילו ה' מצוי באופן פיסי בבית-המקדש; בהמשך הוא קובע שהשמים הם משל לכיסאו של הקב"ה ואין לו כיסא מצוי אי-שם בשמים כפשט הכתוב: "בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ"; ולבסוף הוא מוסיף שהעיניים והעפעפיים שנזכרו בפסוק הם משל לידיעתו של בורא-עולם.
כלומר, רס"ג מדגיש שהקב"ה אינו רואה בעיני בשר גופניות, אלא ידיעתו מקיפה את כל המצוי בכל העולמות שברא ה' יתעלה, ובכלל זאת גם בני האדם אשר כל מעשיהם ומחשבותיהם נבחנים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח).
נזכירכם שרש"י לעומתו פירש: "יְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ – הרואה ובוחן מעשיהם, ואף-על-פי שבשמים כסאו, גְּבוֹהַ-עיניו יחזו אתכם בארץ". כלומר, רש"י גם ייחס את הראייה לבורא-עולם, גם קבע להקב"ה כיסא בשמים, גם קבע שיש לו עיניים במקום גבוה, וגם חזר שוב בסוף דבריו לומר ש"גְּבוֹהַ-עיניו" של הקב"ה רואות את בני האדם שעל הארץ – פשוט ההיפך הגמור מרס"ג!
***
ואחתום בדברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך השאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף. [...]
וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).
Comments