סיפור מותו של שמעון הצדיק תואר בספרות חז"ל בארבעה מקומות: בתוספתא, בתלמוד יומא ומנחות, ובירושלמי. יש שהביאו את סיפור מותו של שמעון הצדיק כראיה לכך שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להיכשל בהגשמה ובמינות.
אחל בשלושת המקורות הראשונים שנזכרו לעיל, מפני שהם דומים מאד זה לזה:
בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג, הלכה ח, נאמר כך: "שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, משמת שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם".
בתלמוד הבבלי מסכת יומא (לט ע"ב), נאמר כך:
"תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויוצא עמי. שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם".
בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (קט ע"ב), נאמר כך:
"דתניא, שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי".
ראשית עלינו להבין ששמעון הצדיק לא היה נביא, והואיל והוא לא היה נביא ברור שמדובר במשל שאמרוֹ שמעון הצדיק כדי להמחיש לשומעיו שהוא עתיד למות בקרוב. וביתר ביאור, הזקן לבוש הלבנים הינו משל לפתיל חייו של שמעון הצדיק, והזקן לבוש השחורים הוא משל למותו הקרב. ואיך ידע שמותו קרוב? ובכן, כנראה שהוא הרגיש את כוחותיו הולכים וכלים.
וכבר מצאנו משלים דומים בספר קהלת (יב, ו–ז): "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". וברור שכל הדימויים הללו הינם משלים להסתלקות האדם מן העולם-הזה, וכך נהג גם שמעון הצדיק, אך במקום לומר "יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף" או "וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב" או "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ" או "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר", הוא אמר: "ולא יצא עמי" וכו'.
ועתה הבה נעבור למקור הרביעי, בירושלמי יומא (ה, ב) נאמר כך:
"ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי ר' אבהו: והא כתיב, 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ' [ויק' טז, יז] אפי' אותן שכתוב בהן: 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם' [יח' א, י] לא יהיו באהל מועד. אמר לון: מה אמר לי דהוה בר-נש? אני אומר הקב"ה היה".
התוספת הזו שהודגשה איננה מופיעה בשלושת המקורות שראינו לעיל, והיא מבקשת לברר מי הוא הזקן הזה שהתלווה לשמעון הצדיק. בתחילה נשללת האפשרות שמדובר במלאך מפני שאסור משום מה למלאכים להיכנס לקודש-הקדשים – ואם כך, הייתכן שמדובר באדם שהתלווה לשמעון הצדיק לתוך קודש הקדשים? ועל-כך משיב ר' אבהו: "מה אמר לי דהוה בר-נש? אני אומר הקב"ה היה". כלומר, לא מלאך ולא בן-אדם, אלא הקב"ה הוא-הוא הזקן.
וברור שאין ללמוד מן הדברים הללו שיש לה' גוף ודמות הגוף, שהרי שמעון הצדיק נכנס לקודש הקדשים לעיני כל ישראל שהיו במקדש, וגם לפי פשט הדברים, אף-לא-אחד חוץ ממנו ראה את האיש הזקן, ובמלים אחרות: ה' יתברך אינו נראה לעיני הבשר. כמו כן, הואיל ושמעון הצדיק לא היה נביא, ברור שמדובר בהמשך המשל, והנמשל הוא השגחת ה' שנלוותה לשמעון הצדיק בהיכנסו לקודש הקדשים, ובגדי האיש הזקן מסמלים את פתיל חייו של שמעון.
אגב, לא אתפלא אם ידי המינים נשלחו והוסיפו בירושלמי את הדברים האלה כדי להחדיר את ההגשמה ללבבות, שהרי בכל שלושת העדים האחרים האמורים היא איננה מופיעה. אמנם, גם במדרש ויקרא רבה (כא, יב) מופיע המדרש עם התוספת כפי שהוא מובא בירושלמי, אך אין לי צורך להתייחס למדרש ויקרא רבה, מפני שהוא מדרש מאוחר שזמנו אינו ברור.
שמעון הצדיק לא היה נביא
כאמור, לא יעלה על הדעת ששמעון הצדיק היה נביא, שהרי אם הוא היה נביא, חכמים ע"ה לא היו קוראים לו "שמעון הצדיק" אלא "שמעון הנביא". כמו כן, מדברי המשנה עולה במפורש ששמעון הצדיק לא היה נביא, והנה לפניכם דברי חכמים במשנה מסכת אבות (א, א–ב):
"[א] משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. [ב] שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
כלומר, מדברי חכמים עולה, כי הנביאים מסרו לאנשי-כנסת-הגדולה, ושמעון הצדיק היה מאחרוני אנשי כנסת הגדולה. משמע באופן ברור ופשוט, ששמעון הצדיק לא היה נביא. וגם רבנו כותב ששמעון הצדיק לא היה נביא, וכֹה דבריו בהקדמתו לפירוש המשנה:
"וכך נמשך הדבר עד אנשי-כנסת-הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל, ועם אלו הנביאים [שנזכרו לעיל] תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם, וגם הם עסקו בעיון כמו שעשו קודמיהם וגזרו גזרות ותיקנו תקנות, ואחרון אותה החבורה הטהורה הוא ראשון לחכמים שנזכרו במשנה, והוא שמעון הצדיק, והוא היה כהן גדול באותו הדור".
הנה הראינו לדעת, ששמעון הצדיק לא נמנה על חבורת הנביאים שנזכרה בדברי רבנו, אלא הוא נמנה על קבוצת החכמים של אנשי-כנסת-הגדולה, ואף היה האחרון שבהם. כמו כן, רבנו מוסיף ומדגיש ואומר במפורש, ששמעון הצדיק היה "ראשון לחכמים שנזכרו במשנה". לפיכך, מן ההכרח להסביר את המדרש בעניינוֹ של שמעון הצדיק על דרך המשל והחידה וכאמור.
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי?"
והואיל ויום השואה מונח לפתחינו (בעת פרסום המאמר בראשונה), אחתום בפסוקי משלי (א, כב–לג) התואמים באופן מפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הניחו לנו מן השמים תשובה מוכנה מראש לשאלה הגדולה: מדוע התרחשה השואה? והנה דברי שלמה המלך לפניכם:
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי [=בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ובאימוץ הזיות מינות אליליות], וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם [=מנגני הכלייזמרים והניגונים בארץ נֵכר, ושאר ליצני 'אבריימל'ה מלמד' לרוב סוגיהם ומיניהם], וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [=בשריפת מחשבת ישראל הטהורה, שהרי הם שרפו באש את 'ספר המדע' ו'מורה הנבוכים', וביערום מדתם החדשה]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ [=בתחילת שנות ה-20 הייתה העלייה לארץ-ישראל חופשית במשך כחמש שנים, וכבר הוכיח אותם וייצמן בתוכחת ה' יתעלה לאדם הראשון: 'עם ישראל – אַיֶּכָּה?'], נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [=כמה פוגרומים וייסורים קדמו לשואה? כמה מכות חלו בעם-ישראל עד שנסגרו שערי אירופה?].
וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [=לא! אמרתם, אסור לעלות לארץ-ישראל, אסור להרגיז את הגויים אהובי ליבכם]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם [=כמה קשים דברים אלה, ללמדנו עד כמה רשעים וסכלים היו]. בְּבֹא כְשׁוֹאָה [!] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי [=לא 'קדושת' האדמו"רים הטמאים המשוקצים, לא 'קדושי העליון' הליטאיים פלפלני ההבל והזיות המינות האליליות, ולא לימוד תורת-המינות המעֻוותת הפרו-נוצרית שיצרו להם במשך כאלף שנה – כל אלה לא הועילו להם ביום עֶברה ותוכחה]. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת [=כי שנאו את הדעת והעדיפו את גאוותם ותאוותיהם הבזויות על פני יראת האלהים] וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [=אם היו יראי ה' באמת, מלכתחילה לא היו פונים לדרכי חתחתים, והיו מודים על האמת כצוואת חז"ל, ומקבלים את תוכחת רבנו על-כך שהם: 'יותר תועים מהבהמות', ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו בהשגות ריקות חלולות ומרושעות, ונלחמים נגדו בכל אמצעי שפל אפשרי].
לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי [=קיללו וניאצו את דרך האמת שאברהם אבינו ורבנו העלו על נס] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ [=וסופם וסוף חכמיהם האליליים, שהגויים הארורים עינו ורצחו וכילו אותם באלף-אלפי מיתות משונות ואכזריות, ולימדו אותם מי הם השדים האמיתיים בעולם-הזה] כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=רש"י וחבר מרעיו, אשר החדירו לנו את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובאמצעותה סיאבו וזיהמו את דת משה באינסוף הזיות אליליות], וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=שלוות גדולי המינים הארורים בגולה, אשר הבטיחו לחסידיהם השוטים שלא יאונה להם כל רע, אך ברגע האחרון ברחו ונמלטו, והותירו את חסידיהם לבדם למוות המר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה [=דווקא מי ששומע לי והולך בדרך האמת, ולא אלה שעוסקים בתורה לפי דמיונם הטמא ופלפולם המסואב]".
ולמרות שהאמת היא אור בהיר בשחקים, הכסילים מתעקשים ללכת בדרכים יקושים ועקושים עד עצם היום הזה! ותוכחתו של שלמה המלך עודנה עומדת בעינה כנגד פניהם הוורדרדים: "תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם", והם עדיין מסרבים לקבלה ולהיטיב דרכיהם ומעלליהם: "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ". אך עתיד לבוא יום שהם יודו לדרך האמת של רבנו הגדול, וישׂנאו את דרכי אבותיהם הרעים: "וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט) – ורק כך יִטְהֲרוּ מגילולי ושיקוצי אבותיהם.
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם [...] וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר [...] וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לו).
סוף דבר
אחתום במורה (ב, כט) שבו רבנו מבאר את הפסוק (יש' סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ומדבריו עולה כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם! וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:
"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".
נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.
קצרו של דבר, כל מי שזכה וזרח עליו אור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!
"כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (יש' נא, ג).
מושקע