מצוות עבודה-זרה הן עיקר בניינה של התורה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
אם כן, על-פי פסקו של רבנו, הכפירה בעבודה-הזרה שקולה להודאה בכל התורה, והיא עיקר כל המצוות כולן. פסק זה איננו נובע מחלל ריק, אלא הוא מושתת על יסודות מהמקרא, מהמסורת ומהמחשבה היהודית. נביא אפוא כמה ראיות מרכזיות לפסק זה של רבנו.
א. מניין המצוות
מספר המצוות המעוגנות בהלכות עבודה-זרה וחוקות הגויים הינו 51 מצוות, והוא גדול יותר ממניין המצוות אשר קיים בכל נושא אחר בספר "משנה תורה". גדול יותר משל כל נושא בספר הקרבנות, גדול יותר משל כל נושא בספר קדושה, ועוד. עובדה מאלפת זו מוכיחה שנושא זה – דהיינו הכפירה בעבודה-הזרה – הוא עניין יסודי ומרכזי מאד בתורת משה.
ריבוי המצוות בהלכות עבודה-זרה ייחודי מצד נוסף: למרות היות הכפירה בעבודה-זרה מצוה שכלית יש בה הלכות רבות! כלומר, הכלל הוא: שככל שהמצוה שכלית יותר כך מניין המצוות שמבארות אותה מועט יותר – כך הוא במצוות מציאות ה', ייחודו, שלילת הגשמות, ובמצוות הברורות שבין אדם לחברו. ולכן, היינו מצפים למיעוט מצוות בענייני עבודה-זרה, וכפי שראינו באיסור לרצוח למשל, שם התורה סיכמה את האיסור לרצוח בלאו אחד: לא תרצח – וכל-שכן בעניין עבודה-זרה, כלומר כיוון שמצוה זו הינה מצוה שכלית, לכאורה די היה לסכם את המצוה הזו בלאו אחד. אך כאמור, המצוות שקיבלנו בעניין עבודה-זרה ענֵפות ומסועפות מאד.
לסיכום, הכפירה בעבודה-זרה היא מצוה שכלית – כפירה בשקר, ואף-על-פי-כן היא נפרשׂת על פני 51 מצוות. עובדה זו מלמדת על החשיבות הרבה של מצוות אלו ועל יסודיותן.
ב. משומד לעבודה-זרה
בהלכות עבודה זרה (ב, ) נאמר כך:
"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה; ומשומד לעבודה-זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה".
דין זה מתקיים רק בעבודה-זרה ורק במינים הכופרים בעיקר, ואינו חל בשאר מצוות התורה. איסור עבודה-זרה הינו אפוא האיסור החמור ביותר במצוות התורה. שהרי בה מאבד הישראלי את ישראליותו. והמשומד לעבודה-זרה משומד לכל התורה כולה, כלומר אין שום ערך לשום מצוה שהוא מקיים. הלכה ייחודית זו ניתן להולמה רק אם איסור עבודה-זרה הוא עיקר ויסוד התורה. רק אז שייך לומר שהעובר עליו אין עוד ערך לדקדוקי העניות שלו בשאר המצוות.
ג. חומרת העונש
העונש הניתן למי שעובר על איסורי התורה ועובד עבודה-זרה הוא החמור ביותר בתורה. לא רק מפני שעבודה-זרה ניתנה לסקילה החמורה, שהרי גם המחלל שבת בסקילה. אלא גם בהתחשב בדינים המיוחדים לעובדי עבודה-זרה, שאין כיוצא בהם בכל התורה.
במורה הנבוכים (א, נד) אומר רבנו בעניין דין מחיית שבעת העממים, וכֹה דבריו:
"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח]. אמר, אל תחשבו כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית [=השכל הישר], לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפַנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".
ובהלכות עבודה-זרה (פ"ד) בעניין דין עיר הנידחת, פוסק רבנו כך:
"ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב – טף ונשים, אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב".
ובהלכות עבודה-זרה (פ"ה) בעניין דין המסית, פוסק רבנו כך:
"אין המסית צריך התראה. אמר [המסית] לאחד – הוא [המוסת] אומר [למסית]: יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שניים, כדי להורגו. אם לא רצה המסית להסית לשניים מצוה להכמין לו; כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהן חוץ מזה".
ובהלכות עבודה-זרה (פ"ב) בעניין דין המגדף, פוסק רבנו כך:
"לפיכך תולין עובד עבודה-זרה, כמו שתולין את המגדף [...] כל העדים והדיינין סומכין ידיהן אחד אחד על ראש המגדף, ואומרין לו – דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר: 'וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים' [ויק' כד, יד]".
נמצא אפוא: מחיית עמים שלמים על טפיהם ונשיהם, מחיית טף ונשים בעיר הנידחת, הכמנה ואי-התראה למסית, וכן תליית הגופה וסמיכת הידיים על ראש החוטא, הם עונשים המיוחדים לעובדי עבודה-זרה. וזוהי עדות למעמדם המיוחד והמרכזי של איסורי עבודה-זרה בתורה.
ד. טעמי המצוות
בחלק ג של מורה הנבוכים הרמב"ם מבאר את טעמי המצוות כמעט כולן. הוא מסיק שרוב טעמי המצוות, גם אותן מצוות שעל פניו אינן קשורות לע"ז, הן לאמיתו של דבר למען מחיית ע"ז, דרכיה ועקבותיה. מאיסור שעטנז ועד מצוות הקורבנות, טעמן הוא מחיית ע"ז ודרכיה. כלומר, לפי טעמי המצוות שרבנו קובע במורה, עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה עומדות בבסיס רוב מצוות התורה – וזאת משום יסודיותם ומרכזיותם של איסורי עבודה-זרה.
ה. חרון אף ה'
במורה הנבוכים (א, לו) הרמב"ם מבאר שהלשונות הקשים של חרון אף ה' וכיו"ב שנאמרו בתורה, נאמרו רק כנגד עובדי עבודה-זרה, וכֹה דבריו שם:
"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר [יתעלה]: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".
מדברי רבנו עולה, שהעבודה-הזרה היא האנטי-תזה של תורת משה הטהורה, היא האויבת והצרה שלה, וכן שהציר שעליו סובבת כל התורה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכפי שרבנו טורח לבאר שוב ושוב במורה-הנבוכים. כלומר, מחייתה היא עיקר התורה.
ו. עיקר תוכחות הנביאים ע"ה
עיקר תוכחותיהם של הנביאים ע"ה לישראל הוא על עבודת האלילים שבידם. ואין ספק שבידי עם-ישראל באותם הימים היו עבירות חמורות נוספות, עריות ושבת ומועדים כידוע, וכפי שאנו מוצאים את הנביאים מוכיחים אותם בכך מפעם לפעם. אך עדיין, עיקר תוכחות הנביאים הינו בעניין עבודה-זרה. ומזאת נלמד כלל גדול: ראש לתוכחות היא התוכחה על עבודה-זרה.
סיכום
נמצאנו למדים, שמצוות עבודה-זרה הן עיקר בניינה של תורת ה', וכפי פסקו המפורש של הרמב"ם שהובא בפתח הדברים. אם כן, ראוי הוא ואף חובה גדולה ועצומה היא לנו שבמצוות הללו נדקדק יותר מכל, ונשים אותן עיקר לכל. וכמה יש להתפלא, לתמוה ולהשתומם בכל פעם מחדש, כאשר הננו רואים את המדקדקים בתכלית הדקדוק לחפש נקודות באתרוג, שמא לא יקיימו "זה אלי ואנוהו" לפי דמיונם, אך בעבודה-זרה דשו בעקבם ואף רוצצו במגפיהם.
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה]" (מורה ב, מז).
בתמונת שער הרשומה: הכניסה לקבר במירון.
תמונת שער הרשומה מאת: אדם אחד משועמם - נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0.
Comments