רבים מצאצאי המינים מקפידים לקיים סעודה רביעית, ומכריחים את עצמם לאכול ולשתות במוצאי-שבת כדי להשיג הזיות וסגולות... נחל אפוא בפסק רבנו בהלכות שבת (ל, ה): "מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו". פשט ההלכה עוסק באדם שמבקש לאכול דבר-מה בערב-שבת או במוצאי-שבת. כמו כן, כמובן שביחס לערב-שבת לא מדובר בסעודה גדולה, שהרי הדבר אינו מכבוד השבת, וכפי שפוסק רבנו בהלכה ד שם:
"אסור לקבוע סעודה ומשתה [דהיינו סעודה גדולה] בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף-על-פי-כן, מכבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה [לאחר 9.5 שעות זמניות] מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול".
מותר אפוא לאדם לאכול ולשתות בערב-שבת, ברם, ההלכה הראשונה שראינו לעיל מחייבת את האדם לסדר את שולחנו ולאכול באופן מכובד. והוא הדין במוצאי-שבת, כי מכבוד השבת שגם הסעודות שבערב-שבת ובמוצאי-שבת יהיו מכובדות, וכמו שרבנו קובע בהלכה: "כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו", ולא מכבוד השבת שהאדם יאכל בין תנור לכיריים או בדרך עראי. גם מהמשך הלכה ה לעיל עולה באופן ברור, ששולחן ערוך מבעוד יום הוא מכבוד השבת: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת – שכל אלו לכבוד שבת הן". לסיכום, אם האדם מבקש לסעוד את ליבו בערב שבת או במוצאי שבת, עליו לסעוד את ליבו באופן מכובד, משום כבוד השבת הסמוכה – וזהו פשט הִלכת רבנו.
ולעניין סעודה רביעית: מן האמור עולה באופן צלול ומפורש, שאין שום חובה לדעת רבנו לסעוד סעודה רביעית, אדרבה, רבנו אפילו לא מחייב בסעודה שלישית (ואפילו לא ראשונה ושנייה) במקום שהיא עלולה להזיק לבריאותו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות שבת (ל, ט), וכֹה דבריו:
"חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת: אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה – פטור משלוש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות, וכן בימים טובים".
ואחתום פרק זה בדברים נאים שאמרם אחד מחכמי קדם, והעתיקם נתנאל פיומי:
"ואמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ, ובסִבלכם נזקי בני-אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה" (גן השכלים, עמ' סו).
"אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ [...] אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" (מש' כג).
וַיִּלָּחֵץ אל הקיר
ועל-אף שהדברים ברורים ופשוטים מאד להבנתי, קאפח השׂכיר התעוור מלהבין את פשט ההלכה הברורה כל-כך, הסתבך ונלחץ שם לחינם, ופירש פירוש תמוה מאד, וזה לשונו:
"וברור [ברור?] שהכוונה במוצאי שבת בסוף יום השבת עצמו, כמו בערב שבת שהכוונה לליל שבת, וכדפרש"י [...] דסעודה שלישית במנחה, ודלא כיש טועים שפירש מוצאי שבת בלילה".
כדי לשלול את חובת סעודה רביעית, קאפח נדחק לסלף את דברי רבנו. קאפח טען שכוונתו של רבנו איננה לסעודה רביעית אלא בעצם לסעודה שלישית, וכן אין כוונתו לסעודה בערב שבת אלא לסעודה ראשונה של ליל שבת. האמנם ניתן לדחוק כך את פשט ההלכה?
והנה היא שוב לפניכם:
"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו".
מן ההלכה עולה באופן ברור שמדובר בסעודות רשות ולא בסעודות חובה, שהרי נאמר בהלכה: "ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית", כלומר, לפי ההלכה חובת סידור השולחן תלויה בצורך האדם, ובמלים אחרות, אם אין לאדם צורך אישי לאכול כזית הוא פטור מסידור השולחן. ומה למדנו מכך? ובכן, לא יעלה על הדעת שמדובר בסעודות השבת שהרי הן חובה ולא רשות.
כמו כן, נאמר בהלכה: "מסדר שולחנו במוצאי שבת", ואיך קאפח פירש שמדובר בסידור השולחן בשבת לסעודה שלישית? וכי סעודה שלישית היא במוצאי שבת? זאת ועוד, ההלכה חותמת במלים: "כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו", וכי סידור השולחן ביום השבת לסעודה שלישית הוא מכבוד השבת ביציאתו? והלא עדיין אנחנו נמצאים בתוך השבת עצמה...
קצרו של דבר, אין שום צורך בדחקו האורתודוקסי של קאפח כדי לשלול חובת סעודה רביעית, ודוחקו ושיבושו של קאפח גרמו להיפך הגמור: שהרי ניתן בקלות לטעות ולהסיק מדוחק פירושו של קאפח שלדעת רבנו כן יש חובה לסעוד סעודה רביעית, וקאפח שגה בלחצו.
וכבר לימדנו רבנו שמי שמבקש להוכיח דבר-אמת בתירוצים דחוקים וקלושים (כל-שכן בשגיאות ובשיבושים) גורם נזק לדרך האמת ולהשקפת האמת שאותה הוא מבקש ללמד, כי הרואים שיראו את תירוציו הרעועים, יסברו שהשקפת או הִלכת האמת נשענת על דוחקֵי-דוחקין, וישללוהָ וידחוהָ ממחשבתם. וקאפח בעצמו אומר את הדברים הללו ובאופן מפורש בהערותיו למורה (עמ' תמא): "מי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו".
והנה דברי רבנו במורה (ב, טז):
"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהוּבאו עליו הראיות".
וקאפח מוסיף שם:
"כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות [כל-שכן שגויות], גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו".
ושוחד הממון עיוור את קאפח מלראות נכוחה, וגרם לו לסטות ולעקם הלכה פשוטה. ובנדון דידן השוחד גרם לו להרבה יותר חמור מכך: להחדיר את פירוש רש"י לדברי רבנו, שהרי קאפח טען שרבנו מפרש כמו פירוש רש"י, ולא יָדע ולא יָבין שרש"י היה מין וסכל כעור ביותר. אגב, רש"י פירש שם: "יסדר אדם שולחנו בערב שבת – ללילי שבת", וכאמור אין שחר לפירושו.
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם [וכל שכן עיני חוצבי התורה ודברי רודפי הבצע שרוממו מינים והפכום ל'קדושי עליון' ול'גאוני עולם' והחריבו בזה את תורתנו]" (דב' טז, יט).
מפני שאינו צריך לה...
ראיה נוספת לכך שאין שום חיוב בסעודה רביעית לדעת רבנו, ושאינה אפילו מנהג, ניתן להביא מדברי חכמים במשנה פאה (ח, ז), ושם אמרו ע"ה כך: "מי [כלומר עני] שיש לו [...] מזון ארבע-עשרה סעודות לא ייטול מן הקופה". ושם ביאר רבנו את דברי חכמים, וכֹה דבריו:
"וקופה – שם הכלי, רוצה לומר בזה הצדקה הנגבית כל שבוע מערב-שבת לערב-שבת [...] ומי [כלומר עני] שיש לו מזון ארבע-עשרה סעודות שהם כלכלת שבוע לא ייקח מן הקופה הנגבית כל שבוע. וארבע-עשרה סעודות מזון שבוע: לפי ששלוש סעודות בשבת ואחת-עשרה בששת הימים הנשארים, שתי סעודות בכל יום: אחת ביום ואחת בלילה. ולפי החשבון צריך שיהיו שתים-עשרה סעודות [ששה ימים כפול שתי סעודות, אחת ביום ואחת בלילה, הרי שתים-עשרה סעודות], אלא שאין מחשבין לו את סעודת ליל ראשון [=מוצאי שבת] מפני שאינו צריך לה, שכבר אכל במנחת-שבת והיא השלמת שלוש סעודות של שבת".
מכך שחכמי המשנה קבעו שמזון שבוע הוא ארבע-עשרה סעודות, וביטלו בזה את סעודת ליל ראשון במוצאי שבת, וכן מדברי רבנו המפורשים: "מפני שאינו צריך לה [=לסעודת ליל ראשון במוצאי שבת]" – מכל זאת ברור שאין שום חיוב בסעודה רביעית, ואינה אפילו מנהג.
עיון בסוגית הגמרא
נשאלתי כך: יש לעיין בדברי הגמרא שמהווים את המקור לפסק רבנו (שבת קיט ע"ב):
"אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית.
חמין במוצאי שבת – מלוגמא [=רפואה], פת חמה במוצאי שבת – מלוגמא.
ר' אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימֵי בריה אמר ליה לאבוה: למה לך לאפסודי כולי האי? נשבוק כולייתא ממעלי שבתא [ולא נצטרך לשחוט עגל רק לצורך כלייתו]. שבקוהו [הניחו לאותו עגל ולא שחטוהו] ואתא אריא אכליה".
מהמשך הגמרא משמע שיש עניין לסעוד סעודה רביעית בפני עצמה, שכן נאמר שם "פת חמה במוצאי שבת – מלוגמא", וכן נאמר שר' אבהו היה שוחט עגל כל מוצאי שבת ואוכל ממנו את הכליה – איך אפוא סוגיות אלו מתיישבות עם דעת רבנו בהלכה כפי שראינו לעיל?
תשובה: לגבי ר' אבהו, דבריו לא נפסקו להלכה, ואין ללמוד ממעשיו התמוהים הלכה שתחייב את כלל עם-ישראל, שהרי לא יעלה על הדעת לחייב את בני האדם לשחוט עגל שלם רק כדי לאכול ממנו כליה, או לעשות כל השתדלות קיצונית מעין זו כדי לקיים סעודה במוצאי-שבת.
לגבי האמור בגמרא שחמין ופת הן רפואה במוצאי-שבת, ובכן, רוב בני האדם אם יאכלו במוצאי שבת יזיקו לבריאותם (במיוחד בשבתות הקיץ). וכנראה שרבנו כרופא לא קיבל את הדברים הללו. קצרו של דבר, מדובר בהמלצות רפואיות לא בהוראות הלכתיות, ורבנו כרופא הבין שחכמים שגו בהמלצתם, כי בעניינֵי מדעים חז"ל לא היו בקיאים, שהרי הם היו כפופים למדע של חכמי הגויים – והמציאות והרפואה המודרנית מוכיחות את אמיתת פסיקתו של רבנו, ויש רבים שממעטים בסעודה שלישית ויש שאפילו מדלגים עליה לחלוטין, שמא יבולע להם. ודרך אגב, מסוגיית הגמרא עולה באופן ברור כשמש שהביטוי "מוצאי שבת" אינו סוף השבת, אלא הינו כפשוטו, מוצאי-שבת הוא מוצאי-שבת לאחר צאת השבת, דהיינו לאחר צאת הכוכבים.
ושואל אחֵר הוסיף: לאחר שנאמרו דברי ר' אלעזר: "לעולם יסדר אדם שולחנו" הובא מעשה בר' אבהו ששחטו לו עגל לסעודה רביעית. אם כן, משמע שעיקר דברי הגמרא הינם על עצם הסעודה הרביעית, ולא על החובה לסדר את השולחן ולאכול באופן מכובד משום כבוד השבת. תשובה: אין קשר ישיר בין דברי רבי אלעזר לדברי האמורא ר' אבהו, והנה שוב הדברים:
"אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית". מן הסוגייה עולה בבירור שאין חובה לאכול, לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, שהרי נאמר בה: "אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית", כלומר האכילה בערב שבת ובמוצאי-שבת היא אך ורק לפי צורך וכלל איננה חובה. ולכן, הואיל ומדובר בסעודת רשות, החובה האמורה איננה לאכול, אלא החובה הינה לסדר את השולחן, דהיינו מכבוד השבת שגם האכילה בערב שבת ובמוצאי שבת תהיה אכילה מכובדת ומסודרת על-גבי שולחן מסודר ונקי, ולא באופן חפוז וארעי.
כמו כן, מיד לאחר דברי ר' אלעזר נאמר: "חמין [=שתיית מים חמים] במוצאי שבת – מלוגמא [=רפואה]". כלומר, כלל לא מדובר במימרא הזו על אכילה וסעודה אלא על שתיית מים חמים לרפואה, ללמדנו שאין קשר ישיר בין המימרות, אלא כל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
ומה שנאמר לאחר-מכן על ר' אבהו: "ר' אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא", זו הנהגה אישית-פרטית של ר' אבהו אשר כלל לא נפסקה להלכה, וכמו שלא נפסקה המימרא שהובאה לפניה: "חמין במוצאי שבת מלוגמא [=רפואה], פת חמה במוצאי שבת מלוגמא". ואין ללמוד מאומה ממעשיו יוצאי הדופן של ר' אבהו, כל-שכן הלכה שתחייב את הכלל, שהרי לא יעלה על הדעת לחייב את בני האדם לשחוט עגל שלם רק כדי לאכול ממנו כליה, או לעשות כל השתדלות קיצונית מעין זו כדי לקיים סעודה במוצאי שבת.
והתעקש השואל: יש הבדל גדול בין המימרא "חמין במוצאי שבת – מלוגמא" שלא נפסקה להלכה כיוון שהיא עניין בריאות ולא חובה, לבין המימרא של "יסדר שולחנו" וכו' שהיא חובה [=והביא ראיה לדבריי, שהרי אם יש 'הבדל גדול' בין המימרות, הרי שהן שונות: הראשונה נפסקה להלכה, ואילו זו שלאחריה לא נפסקה להלכה], ואפילו שמה שרבי אבהו עשה לשחוט זוהי מידת חסידות, אבל על כל פנים נלמד שיסדרו שולחנו הכוונה שהיא חובת אכילה.
תשובה: אתה חוזר על דבריך במלים אחרות, ומתעקש שלא להתייחס לראיותיי. ולכן אוסיף: לפי דבריך המימרות בעניין סידור השולחן עוסקות בחובת אכילת סעודה. ובכן, לפי דבריך יש חובת סעודה גם בערב שבת, שהרי ר' אלעזר פוסק שחובה "לסדר" את השולחן גם בערב שבת, דהיינו ביום שישי. ואם כך, מדוע הלומדים מדברי ר' חנינא שחובה לקיים סעודה רביעית אינם פוסקים שחובה לקיים סעודה נוספת, סעודה חמישית, בערב שבת דהיינו ביום שישי? ולפי דבריך המתעקשים, חובה עליך למלא את כרסך לא רק במוצאי שבת אלא גם ביום שישי... והרמב"ם כלל אינו פוסק שחובה לסעוד סעודה רביעית, משמע שהבין כפי הדעת והאמת.
ועל התעקשות כפייתית שכזאת מצדך אומר רבנו הרמב"ם במורה (ב, כג): "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ריסון התאוות – השער לחכמה
אסיים בדברי רבנו בשבח ריסון התאוות ובראשן תאוות האכילה והשתייה, וכֹה דבריו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כב), ובמורה (ג, ח): "עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...] לפי שאם היה האדם רודף אחרי התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונן אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי [...] ודי לך דברי גדול הפילוסופים [=אריסטו]: 'מטרת השם בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף".
ועתה לדברי רבנו במורה בגנוּת התאוות: "וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [=ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות כדרכה של הנצרות ודתות העמים עובדי האלילים]. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה".
"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא, וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דב' כא, כ–כא).
"וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ז–ח).
יישר כח על הדברים.
ר נאור, אם אפשר בבקשה את ההפניה לתשובה של רב עמרם גאון איפה היא נמצאת. תודה רבה
ר' אדיר, ישר כוחך על מאמר חשוב ומועיל!
ברשותך אוסיף ראיה נוספת מתוך תשובתו של רב עמרם גאון:
"במוצאי שבת שאין שולחנו קבוע ואין סעודתו קבוע ואי בעי לא אכיל, לכך אין מבדילין על הפת".
כמו כן, נראה לי שהפתח לכל הזיות הפוסקים והמקובלים הוא פירוש רש"י על הסוגיה שם, וז"ל:
"במוצאי שבת נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד, כאדם המלווה את המלך בצאתו את העיר". ולכן נהגו כיום לקרוא לה "סעודת מלווה מלכה".
לעומת רבינו הרמב"ם שכתב שהמטרה בסידור השולחן היא "כדי לכבדו ביציאתו".
וברשותכם אוסיף כמה מהזיות האחרונים:
יוסף חיים מבבל: "כל מי שאינו מקיים סעודה רביעית נחשב לו כאילו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דאז נחשב לו שאכלה בשביל סעודת הלילה".
וכוונת סעודה זו -…