זכורני שניסיתי בעבר להתחקות אחר עומק השקיעה של ההמון בסימני ראש-השנה. כלומר, רציתי לבדוק האם מדובר רק בסמלים גרידא שנלוות להם תפילות לה' יתעלה, או שמא מדובר בטקס פגאני אשר נובע מאמונה עמוקה מאד שללא קיומו יבואו עלינו ייסורים וחולאים. ובכן, זכורני שביקשתי מבני משפחתי במעגלים הרחבים לבטל רק אחד מסימני ראש-השנה...
התגובה הייתה קשה וכואבת, תגובתם החריפה העידה על-כך שהם מאמינים בכל ליבם, כמו רובו המכריע של עמֵּנו שמקיימים את הטקס הפגאני הזה, שבסימנים הללו תלויה הצלחתם במשך השנה! ואיני מציע לנסות לעשות את מה שעשיתי אני אלא די לכם לקיים את דברי חכמים: "איזהו חכם הלמד מהניסיון, ואיזהו חכם שבחכמים הלמד מניסיונם של אחרים".
ובמלים אחרות, השוטים אינם שמים לב, אך הם תופשִׂים את הסימנים כסגולה מאגית פגאנית להצלחה. כאילו אין ערך להליכה בדרכי מישרים ולדבקות ביושר ובאמת כדי שנזכה לחיים טובים בריאים ומאושרים, אלא, העיקר הוא קיום טקסים ניאו-אליליים שיורידו לנו שפע מאגי מבורא-עולם (בהנחה שאינם מאמינים במתווכים ובמליצים דמיוניים). ומעבר להפניית העורף לדרך האמת ולעיקר תכליתו של ראש-השנה שהוא התעוררות לתשובה ולמעשים טובים – יש בזה גם חורבן הדעת, מפני שכל אמונה בסגולה מאגית יסודה בעבודה-זרה, דהיינו בהזיה שיש במציאות כוח על-טבעי מבלעדי ה'-אלהים-אמת (ובעניין הסימנים הכוח הפגאני העל-טבעי הזה נובע מפעולות הברכה והאכילה שמורידות שפע) – האם כך ראוי לפתוח את השנה?
נעבור עתה לעיין במקורו של המנהג, באופני התפשטותו ובסכנתן העצומה של ההזיות.
א. מְשִׁיחת המלכים כסמל
המקור שאותו סילפו וזייפו המינים ברוב סכלותם נמצא במסכת כָּרֵתוֹת (ה ע"ב–ו ע"א):
"תנו רבנן: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן, וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' [מ"א א, לג–לד]".
וכן פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (א, יד):
"כשמושחין מלכי בית דוד, אין מושחין אותן אלא על המעיין".
ולא לחינם רבנו השמיט את דברי הגמרא: "כדי שתימשך מלכותן", שהרי משיחה במעיין הגיחון היא אך ורק סמל מלכות, וככל הסמלים יש להם מטרה לחיזוק הממלכה – כי בעשייתם מתחזקת בקרב העם היראה והרוממות כלפי המלך. כלומר, הסמלים הללו הינם אמצעים פסיכולוגיים וחברתיים ותו לא, וחלילה מלייחס להם משמעות מאגית כאילו משיחה על מעיין הגיחון היא זו אשר תביא להצלחת הממלכה ולהצלחתו של המלך לשלוט לאורך ימים.
והנה הראיה לדבריי, מדברי ה' יתעלה שמו לשלמה המלך בספר מלכים א (ט, ד–ט):
"וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר, וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, [אבל...] אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים, וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא יְיָ עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת".
מפסוקים אלה עולה, שאין שום משמעות למשיחת שלמה במעיין הגיחון. המשמעות היחידה היא אפוא משמעות סמלית-פסיכולוגית שנועדה לחזק בקרב העם את ההכרה ששלמה נמשח למלך בצדק וביושר, ולפיכך חובה עליהם לראות בו מלך, ולנהוג בו כראוי למלך ישראל.
זיהום דברי הגמרא בהשקפה מאגית מעֻוותת, לפיה המשיחה על המעיין הינה סגולה לאריכות ימי הממלכה, תביא בהכרח לעזיבת דרך ה' ולחורבן האומה, מפני שהשקפה פגאנית זו דורסת במגפי ברזל מסומרים את השקפת האמת, לפיה השמירה על דרך ה' היא זו אשר תרומם את המלך והממלכה להאריך ימים, וכפי שאומר דוד במשלי (טז, יב): "תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה [=בצדק] יִכּוֹן כִּסֵּא", כלומר, רק ממלכה שמלכהּ רודף צדק תיכון לאורך ימים.
"הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ" (מש' כה, ה).
דברי הגמרא לעיל: "כדי שתימשך מלכותן", אינם מבטאים אפוא משמעות מאגית-פגאנית, אלא הבנה פסיכולוגית וחברתית ששימוש בסמלֵי מלכות הכרחי לעצם קיום שלטון המלך. העם זקוק לסמלי מלכות מסוג זה, ובמיוחד בראשית שלטונו של המלך כדי להחדיר לתודעת העם את רוממות המלך והיראה מפניו, וכדי לקבל אותו עליהם למלך. נמצא, שסמלי המלכות אינם סגולות מאגיות-פגאניות חלילה, אלא אמצעים הכרחיים לבסס את שלטון המלך ולהחדיר לתודעת העם שהוא נמשח בדבר ה' – כי בלעדיהם העם לא יקבל את סמכותו ומלכותו.
ומסיבה זאת דוד פקד להרכיב את שלמה על פרדתו, למשוח אותו ולתקוע בשופר במעיין.
ב. תרופות מסוכנות להוזי ההזיות
בהמשך הגמרא שם (כָּרֵתוֹת ה ע"ב–ו ע"א) נאמר, שמי שרוצה לדעת אם הוא ימות באותה השנה, ידליק נר בעשרת-ימי-תשובה וישים אותו בבית שלא נושבת בו רוח – אם הנר יוסיף לדלוק במשך כל עשרת-הימים הוא יידע שהוא לא ימות באותה השנה. עוד נאמר שם, שמי שרוצה לדעת אם הוא יצליח בעסקיו, יגדֵּל תרנגול – אם התרנגול ישמין וישביח סימן הוא לו שהוא יצליח בעסקיו. עוד נאמר שם, שמי שרוצה לצאת לדרך אך חושש ורוצה לדעת אם יחזור לביתו, ילך לביתו של הובר-הברים (מכשף) – אם יראה שם צל לצילו יידע שיחזור לביתו.
אמנם, בגמרא דחו את הפתרון האחרון, כנראה מפני שמדובר בו בהליכה למכשפים, ואמרו שם שאין זה פתרון נכון, שמא תיחלש דעתו של האדם ולא יראה צל לצילו, ויורע מזלו.
כיצד יש להבין את ההזיות הללו? ובכן, ברור שחז"ל דיברו כאן לעמי הארצות ששקעו כל-כך עמוק בהזיות ובדמיונות עד שהדבר פגע באופן קשה בתפקודם בחיים. במקרה הראשון מדובר באדם שחרֵד שמא ימות באותה השנה, וחרדתו כל-כך גדולה עד שהוא אינו מסוגל לתפקד, ועצם החרדה הזו עלולה לגרום לו למחלות קשות ואף למוות באותה שנה. לאותו אדם הציעו חכמים הצעה שקרוב לוודאי תקֵל על נפשו החולה, שהרי אם נשׂים נר דלוק בחדר שלא נושבת בו רוח, קרוב לוודאי שאותו הנר ימשיך לדלוק ולא יכבה, ואם הוא יכבה, אז חכמים היו מרגיעים אותו בתירוץ אחר, כגון שהוא לא שׂם לב, אך רוח חדרה ממקום מסוים לחדר, וכיו"ב.
והוא הדין למקרה השני, מדובר באדם שאינו מסוגל לבטוח בה' יתעלה ולפתוח עסק, לאדם כזה הציעו חכמים את פתרון התרנגולת, שברור כשמש שהיא תגדל ותשביח, וגם אם יקרה והיא תמות, חכמים ירגיעו אותו באופן אחר. והוא הדין למקרה השלישי, ברור שמי שילך לביתו של הובר-הברים יראה צללים, שהרי כדי לתעתע בהמון, המכשפים היו מדליקים נרות בבתים חשוכים כדי להחדיר התפעלות ויראה, וליצור קרקע נוחה להחדרת המאגיה וההזיות.
אמנם, ביחס למקרה השלישי חכמים נזהרו ובסופו-של-דבר הסתייגו מפתרון זה, מפני שסוף-סוף מדובר בהוברי-הברים עובדי אלילים אילמים, ולכן הם דחו את הפתרון הזה. נשים גם לב שנאמר שחולשת הדעת היא זו שגורמת ל"היחלשות המזל", וזה רמז לכך שהאדם גורם לעצמו לנזקים מחשבתיים אשר בסופו-של-דבר באים לידי ביטוי גם בנזקים חומרִיים וגופניים.
קצרו של דבר, כל הפתרונות הללו הם פתרונות ליהודי בבל האומללים ששגו בהזיות הבבליים עובדי האלילים הנחותים, והם שקעו בהן כל-כך עמוק עד שהדרך היחידה שהיה אפשר להקל על סכלותם הקשה שהמיטו על עצמם, הייתה באמצעות פתרונות לפי רמתם החשוכה.
לפיכך, כל הפתרונות הללו לא נפסקו להלכה. כלומר, כל הפתרונות הללו נועדו אך ורק לחולֵי הנפשות אשר תעו יותר מן הבהמות בשקיעתם בהזיות הטומאה הבבלית הפגאנית, ועד-כדי-כך תעו ולעו עד שהם לא היו מסוגלים לתפקד בחיי היום-יום ואף נשקפה לנפשם ולגופם סכנה ברורה ומיידית, שהרי שקיעה כל-כך חמורה בהזיות עלולה להביא לחורבן הנפש והגוף.
ג. סימנא מילתא היא?
בהמשך ישיר להזיות שנאמרו לעיל אומר אביי בגמרא שם:
"השתא דאמרת 'סימנא מילתא היא' [כלומר, הואיל ויש משמעות לסימנים בקרב יהודי בבל שנכשלו בהזיות], יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי".
ויש להבין את דברי אביי לפי הדרך שסללנו. כלומר, משמעות הקביעה: "סימנא מילתא היא", הינה שמותר להדריך את עמי הארצות אשר עלולים להחריב את נפשם בהזיות, בעשיית פעולות-הבל שירגיעו את נפשם המִּטלטלת כזלזל ברוח. וביתר ביאור, אותם הולכי על שתיים נעדרי שכל לחלוטין, אשר החרדה בראש-השנה עלולה לגרום להם לחולאים קשים, נפשיים וגופניים, להם מורה אביי לאכול מאכלות מסוימים בראש-השנה כדי להשקיט את נפשם המיוסרת, בדומה להיתר ללחוש על המכה כדי להרגיע את השוטה שלא תיטרף דעתו.
וכדברים האלה בדיוק פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יד): "מי שנשכוֹ עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו – אף-על-פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו".
אולם, אף שהתירו ללחוש על המכה כדי להרגיע את השוטים שלא תיטרף עליהם דעתם, חז"ל לא התירו לשוטים לקבוע הזיות בסימני ראש-השנה! שהרי כל הזיות הסימנים הללו לא נפסקו להלכה, ולא לחינם, מפני שיש בהן סכנה גדולה לבריאים בנפשם להיות חולים בעצמם, שהרי כל הזיה שכזו עלולה להחריב את הדעת בהזיות ולהוציא את האדם מן העולם בחייו.
ד. קארו הקראי ומוסא איסרלשלשת
ברם, קארו ומוסא מחריבי תורתנו לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וכך פסק קארו בשולחנו, הערוך למינים הארורים (או"ח תקפג): "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו".
אולם, קארו הקראי היה גרוע בהרבה מהוזי ההזיות הבבליים הפגאניים, שהרי לא רק שהוא האמין בהזיות מאגיות-פגאניות נחותות שמוצאן בקרב העמים הנחותים עובדי האלילים – קארו הקראי גם מורה לבני אדם הבריאים בנפשם לעשות פעולות-הבל, שאין ספק שיחדירו להם הזיות שעלולות אף להוציא אותם בסופו-של-דבר למינות; והוא גם אינו מסתפק בדברי אביי שנועדו לחולי הנפשות, שהרי קארו הוסיף להטיף למידה רעה מאד: רדיפת הגאווה, השחץ וההתנשאות, וזה לשונו בסעיף ב: "אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב".
וכי לא פסקו חכמים ע"ה במסכת אבות (ד, ד): "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה"? וכי השאיפה להתגדל ולהתנשׂא ולהתרומם היא מידה טובה? והלא מדובר במידה הגרועה שבגרועות, מידה שמוציאה את האדם מן העולם, וכמו שאומר רבנו בהלכות דעות (ב, ו):
"ויש דעות [מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחֵר, והוא גובה הלב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבנו: 'עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג] ולא נאמר 'עָנָיו' בלבד. ולפיכך ציוו חכמים: 'מאד מאד הוי שפל רוח' [אבות ד, ד], ועוד אמרו: שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ח, יד; כלומר, הגאווה מוציאה את האדם מן העולם-הזה והעולם-הבא!], ועוד אמרו: 'בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה'".
והנה מעט מדברי חז"ל ורבנו בפירושו למסכת אבות שם (ד, ד), בגנות מידת הגאווה:
"וממה שאמרו בגאווה [כלומר, להלן כמה מִדִּרשות חז"ל בעניין הגאווה]: [1] אמרם: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה-זרה – כתיב הכא: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' טז, ה], וכתיב התם: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה' [דב' ז, כו]; [2] ואמרו: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם ח, יד]; [3] ואמרוּ שעוון הגאווה כמי שבא על העריות, אמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב' [מש' שם], ואמר בעריות: 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ' [ויק' יח, כז]; [4] ואמרו כי הגֵּאֶה הוא עצמו לפני ה' כעבודה-זרה עצמה, ולמדו ממה שנאמר: 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ – כלומר שרוחו גבוהה – כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא' [יש' ב, כב], אמרוּ, במה נחשב הוא; [5] ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו, אמרו: כל שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא: 'וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים' [יש' י, לג], וכתיב התם: 'וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' [דב' ז, ה]".
חז"ל הוסיפו והפליגו בעוון הגאווה, וקבעו שהגֵּאים לא יקומו בתחיית המתים, ו"שהשכינה מייללת עליהם", ושהצרעת היא עונשם, ועוד ועוד, וכֹה דברי רבנו בעניינים האלה שם:
"[1] ואמרו שאין ה' מחייה את הגֵּאים בתחיית המתים, והוא אמרם: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: 'הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר' [יש' כו, יט] – שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה לעפר בחייו, כלומר הענווים הם שיחיו; [2] והפליגו בזה ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר: 'וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע' [תה' קלח, ו]; [3] ועוד רבים, כאמרם שגם הצרעת עונש לגאים, אמרו: 'וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת' [ויק' יד, נו], ואין שאת אלא גובה שנאמר: 'הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת' [יש' ב, יד], וכאילו אמר: למתנשא – הספחת".
ולעיון נרחב במידה רעה זו ראו: "תועבת ה' כל גבה לב".
נחזור לאבות ושם (ד, כא) הוסיפו: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ורדיפת הכבוד הזו כל-כך מתאימה למינים ולצאצאיהם, ולכן הקב"ה מכה אותם דווקא בהשפלתם ובביזוים, כלומר, הם השחיתו את התורה בהפיכתה לקורדום להפקת כבוד ושׂררה ורדיפת-בצע, והקב"ה הופך אותם לנבזים ושפלים, וכדברי הנביא מלאכי ע"ה (ב, ח–ט):
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
גם מוסא איסרלשלשת הלך בדרך הטמטום והמינות של קארו הקראי, והוא מוסיף שם:
"ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש, ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה, וכן נוהגין. ויש אוכלים רימונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון [...] יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא 'חטא', ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה".
וקארו והלשלשת היו שוטים גמורים, ואיך אפשר להיות עַם חכם ונבון עִם טמטומם?!
ה. סכנת ההזיות המאגיות
על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה הינה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות המאגיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז). "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ [...] כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכפסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
סוף דבר
לאור כל האמור, ברור לי כשמש שְׁמה שנאמר בגמרא לעיל נועד לרפואת הוזי ההזיות שנפשם כעלה נידף ויש סכנה ברורה ומיידית להמשך קיומם התקין ואולי אף לקיומם בכלל. וחכמי התלמוד שיקעו בתלמוד גם פתרונות שלא נועדו לשמש לאנשים בריאים בנפשם בדור של דעת ומדע, פתרונות שנועדו אך ורק לגלות הבבלית החשוכה והאלילית – והשימוש בהם יגרום לבריאים בנפשם לחלות בהכרח, ואף להשחתת דת האמת ולהפיכת עמֵּנו לעם סכל ונבל.
עוד למדנו מכל האמור לעיל, שאסור באיסור חמור להתייחס לתלמוד הבבלי בכללותו כאל תורה-שבעל-פה, אלא כאל פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה. כי אם נסבור שכולו תורה-שבעל-פה מילה במילה קל-מהרה נגיע לכפירה בעיקר, שהרי אם התורה-שבעל-פה גדושה ורוויה בהזיות ובדמיונות פגאניים נחותים, ברור שמקורה אינו מקור אלהי נשׂגב.
נספח – שתי שאלות, ועדוּת לתפישׂת הסימנים כסגולות פגאניות
נשאלתי: ביום שבת דיברתי עם מישהו, שכתוצאה מהארה הדרגתית מבקש להתרחק מהדת הפגאנית של היידישקייט לעבר דת האמת של היהדות. הוא סיפר שיש לו דילמה קשה:
ילדיו הקטנים עשו פרויקטים מיוחדים בבית-הספר בנוגע ל"סימנים" של ראש-השנה, והוא לא רוצה לשבור את ליבם הנרגש ולשלול מהם את הכיף שהם באמת מצפים לו, ושעליו ידברו עם חבריהם. אז הוא מרגיש שהוא צריך להשתמש בפרויקטים שלהם בארוחה – כולל כל השירים והתפוחים והדבש וכו', ו"התפילות המיוחדות" שהילדים הביאו הביתה בהתרגשות מבית הספר, אבל מצד שני הוא לא רוצה לחנך את ילדיו להאמין בהבלים הפגאניים הללו.
מה נוכל לייעץ לאבות כאלה לעשות בדילמות חינוכיות ומוסריות מסוג זה?
עוד נשאלתי: לאור מאמרך, יש לי את השאלה המעשית הבאה שהיא בוודאי אתגר ליהודים אשר באמת רוצים ללכת בדרכו של רבנו הרמב"ם, ולחנך את ילדיהם לחיות חיי אמת:
מה צריכים הורים לעשות באופן מעשי כאשר הילדים שלהם – ובמיוחד הילדים הקטנים – מביאים הביתה כל מיני פרויקטים של בית-הספר שהם הכינו לראש-השנה, הכוללים תמונות או אומנויות של סימנים פגאניים, כמו התפוח בדבש או הרימון או ראש הדג וכו' וכו'?
תשובה:
לאחר מחשבה רבה הגעתי למסקנה שיש לבער את כל העניינים הללו לחלוטין, ואין להתחשב ברגשות הילדים בעניין זה. מי שמתעקש לאכול תפוח בדבש שיעשה זאת בזמנו החופשי, לא במסגרת הסעודה המשפחתית, וכל-שכן שלא בטקס פגאני שמחנך את הילדים להזיות.
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יב).
ועתה לעדוּת לתפישׂת הסימנים כסגולות פגאניות, וכך סיפר לי חבר:
בלילה הראשון של ראש השנה (תשפ"ב), כשעה לאחר סיום התפילות, ראיתי "אדם" (הגרשיים במקור דבריו) פורץ לבית-כנסת נעול, וכששאלתי אותו מה הוא עושה? הוא השיב שהוא צריך סִדּוּר ספציפי כדי לוודא שהוא אומר את הנוסח המדויק של כל האמירות של "יהי רצון" לכל אחד ואחד מן הסימנים, אחרת הם לא יעבדו וכל השנה שלו תהיה כישלון...
"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).
"הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם יְיָ וַיְסַפְּרוּם, וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים, וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (ירמיה כג, לב).
ואם באכילת פרי האדמה כקרא ולוביה דיינו, אלא הגדילו עלינו המינים עקב, בהזיותיהם הכעורות כתשליך וכפרות, וזכורני כי ראיתי עדר מינים גוחן סביב קנקן מים עם דגי זהב, ומנערים כיסיהם משליכים לתוכו חטאתם, במקום להשליך את הממון שגזלו מהפתאים בתואנת לימוד תורתם האורתוקסית, ושאלתים "אם לדגים תשליכו אלו, מה תותירו לתרנגול". ויעו' בדברי תלמיד משה ה"ה רבינו מנחם המאירי ע"ה בחיבור התשובה למאירי [משיב נפש מאמר ב פרק ח], על עניין הכפרות האורתקסיות וז"ל "ומנהג אחר נהגו זקנים ביום זה שהוא צריך לעיין עליו והוא, שהתינוקות מביאין לפניהם תרנגולים ושוחטים אותם וקוראין עליהם פסוקים, כמעט שמחללין קדשת התינוק על התרנגול, כאלו היה התינוק הקדש או מעשר שני שירצו לחלל קדשתו על התרנגול, ומחליפין וממירין זה תחת זה עד שמתגלגלין ובאין…
חח השולחן, הערוך למינים… גדול
מורי אדיר, החיבור שלך למעלה ללא ספק משכנע. לאורה יש לי את השאלה המעשית הבאה שהיא בוודאי אתגר ליהודים שבאמת רוצים ללכת בדרכו של הרמב"ם, ולחנך את ילדיהם לחיות חיי אמת.
מה צריכים הורים לעשות באופן מעשי כשהילדים שלהם - במיוחד ילדים קטנים - מביאים הביתה פרויקטים של בית ספר שהם הכינו לראש השנה הכוללים תמונות או אומנויות של סימנים פגאניים כמו התפוח בדבש או הרימון או ראש הדג וכו' וכו'?
https://www.orharambam.com/forum/e65a34e7/d-tv-shl-rmb-m-l-htpryt-hsgvlty-lrsh-hshnh/dl-4eb729c1-17b0-374a-b2d0-6c9b86683345?postId=5d88fd33d0b865001728beb3