במאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ראינו שהאִמרה המוסרית "אלו ואלו" וכו' אמנם נזכרה במדרשי חז"ל, אך סולפה ועֻוותה והפכה לכלי בידיהם של אנשי השקר, כדי לחזק ולאשש ולהתבוסס בביצתם הפגאנית. כלומר, כאשר דרך האמת מוצגת לפני התועים למיניהם, הם דוחים אותה באמרם: "אלו ואלו דברים אלהים חיים", דהיינו גם דברי התועים והמינים וגם להבדיל דברי אנשי האמת המעטים – כולם לפי דמיונם הם דברי אמת ישרים ונכוחים.
התועים אינם משתמשים באִמרה זו במטרה לחזק את דרך האמת, מפני שזו אינה מעניינת אותם, אלא, הם משתמשים בה כדי להחדיר את השקר והספק, ובסופו-של-תהליך גם להחריב את דרך האמת – שהרי החדרת הספק לתוך דת האמת מובילה לעיוותה ולשיבושה, עד כדי יצירת דת חדשה, ובדומה לנצרות ולאסלאם אשר שיבשו את היהדות ויצרו דתות חדשות.
אותם התועים אשר מתעים את עצמם וזולתם ומנפנפים במלים "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מתעלמים מאחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת והוא: "קבל האמת ממי שאמרו". כלומר, על כל אדם חלה חובה עליונה לחתור אל האמת בכל דרכיו. על האדם להבין, שכמו שיש אמת אחת בלימודי המדעים, כך הוא ביסודות הדת ובהשקפותיה. לא יעלה על הדעת שיהיו שתי אמיתות מנוגדות בענייני השקפה יסודיים, לדוגמה: לא יעלה על הדעת שהשקפות שלילת הגשמות וייחוד הבורא הן "דברי אלהים חיים" ולעומתן גם השקפות הריבוי, השיתוף והמינות שבספר-האופל אף הן "דברי אלהים חיים" – הייתכן שמצד אחד הפְּנייה לאלוה-מתווך היא מינות כעורה, ומצד שני היא "דברי אלהים חיים" ואף מצוה רבה? "וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ!" (יח' יח, כה).
לצד האמירה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ישנה אִמרה נוספת שמטרתה היא אותה המטרה: החדרת השקר והמינות לתוך דת האמת – שהרי החדרת השקר לבדו היא בלתי אפשרית, ואסביר: קשה מאד להחדיר להמוני ישראל את השקר והאלילות לצד שלילת האמת. לעומת זאת, החדרת השקר והאלילות לצד האמת, זה דבר שעשוי בהחלט להתקבל, וההיסטוריה אף מוכיחה זאת – ודרך זו הינה תירוץ כדי להחריב את דת האמת באופנים מתוחכמים מאד.
האִמרה הנוספת הדומה ל"אלו ואלו דברי אלהים חיים" היא: "שבעים פנים לתורה" – כאשר הפתאים והתועים מגיעים לנקודה שבה מעַמְּתים אותם עם שתי השקפות מנוגדות בתכלית: מן העבר האחד השקפת-אמת ומן העבר השני השקפת-מינות-אלילית, הם יפטרו את עצמם בנפנוף באִמרה: "שבעים פנים לתורה". כלומר, התורה כביכול מכילה ריבוי דעות מנוגדות ואפילו בענייני יסודי התורה! משמעות אִמרה זו היא למעשה ביטול יסודות הדת, שהרי החדרת השקפות-הבל מנוגדות לתוך דת משה והכלתן, מובילות באופן מיידי למחיקת יסודות הדת הנאמנים והחלפתם ביסודות פגאניים רעועים. קצרו של דבר, אין באִמרה "שבעים פנים לתורה" או "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שום תועלת לדרך האמת, אדרבה, הן מחדירות את התהו וההבל ודורסות במגפי אֵס-אֵס מסומרים את יסודות הדת שקיבלנו מאת ה' בהר סיני.
א. מקור האִמרה "שבעים פנים לתורה"
מקור האִמרה הזו הוא במדרש במדבר רבה פרשת נשא (יג, טו). מדובר במדרש מאוחר מאד אשר נערך במאה הי"ב או הי"ג בפרובנס שבצרפת. ובמלים אחרות, מדובר במדרש פרו-נוצרי שיצא מבית מדרשם של המינים וצאצאיהם, שהרי כידוע, לפרובנס, ולצרפת בכלל בתקופה ההיא, יש היסטוריה ארוכה של מינות והגשמה. ראו לדוגמה את השגת הפוחז מפוסקיירא שבפרובנס (המאה הי"א) על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו). הפוחז קובל על רבנו הרמב"ם על-כך שהגדיר את המגשימים כמינים, מפני שרבותיו היו מגשימים! והנה לפניכם דבריו:
"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה" וכו'. ובמלים אחרות, רבותיו של הפוחז הנפחז היו מינים ומגשימים.
ולא רק הפוחז מפוסקיירא, חוגים רבים באשכנז נטו אחרי המינות וההזיות, ותוכלו לקרוא על-כך במאמרו של נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה", וכמובן, גולת הכותרת של יהדות אשכנז: הלא הוא רש"י-שר"י, שבעצמו היה מין ופרשנויותיו נוטפות מאגיה אלילות ומינות.
כאמור, מדרש במדבר רבה הוא מדרש אירופי מפוקפק מאד, ואף-על-פי-כן המינים וצאצאיהם הצליחו להתעות את עמֵּנו ולהחדירוֹ לנו, וכן מדרשים פרו-נוצריים אחֵרים במסווה של קדמות, דהיינו, הם החדירו את השקפותיהם ושיטותיהם למדרשים מאוחרים ושייכו את המדרשים הללו לחז"ל! ובמלים פשוטות: הם זייפו את התורה-שבעל-פה! ראו לדוגמה כיצד בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת-בר-אילן, כוללים את המדרש הנדון וכן את כל המדרשים האירופים המאוחרים למיניהם, בתוך הקטגוריה של "ספרות חז"ל", כאילו רבותיהם של יושבי האקדמיה האשכנזים – הם חז"ל! ואם כך באוניברסיטה, אשר יש בה עוד איזה מקום לביקורת ולבקרה מדעית, כל-שכן וקל-וחומר בקרב המינים וצאצאיהם הפרימיטיביים, שם בכלל אין על מה לדבר, ברור כשמש שכל המדרשים ההזויים שנספחו לדת משה הם כולם מפי הגבורה...
לאחר דברי ההקדמה הקצרים נעבור לבחון את האמור במדרש הנדון (יג, טו):
"שבעים שקל בשקל הקודש למה? כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה".
כלומר, לפי המדרש המשפט שנאמר בפסוקים שוב ושוב בפרשות קרבנות הנשיאים: "שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ", נועד ללמדנו שיש שבעים פנים לתורה, וגם אם המדרש הזה היה יוצא מחז"ל ברור שהוא היה מדרש קלוש מאד, שאין בו אפילו ריח של ראיה כדי לסתור את דרך האמת או כדי להחדיר את השקפות ההבל והמינות בִּמְקום האמת. ובמלים אחרות, התועים והמתעים למיניהם נסמכים על מדרש מאוחר וקלוש מאד-מאד אשר יצא מתוך חברה שיש לה היסטוריה ענֵפה של מינות ואלילות והזיות מאגיות – כדי לשבש ולהחריב את דת האמת!
כמו כן, נשים לב כי יש במדרש הזה רמז עבה לִמְקור המים הרעים שהוא יצא ממנו: תשובת המדרש לשאלה מדוע נאמר בתורה "שבעים שקל בשקל הקודש" היא: "כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה", ואיני מצליח להבין, מדוע מחבר המדרש הכניס את היין לעניין? איפה בפסוק או בכל פרשת הנשיאים נזכר יין? ואיזו חשיבות בכלל יש לחשבונו?
ראו נא את הפסוק אשר מתאר את קרבנות הנשיאים וחוזר על עצמו בתורה שם שנים-עשר פעמים, לכל אחד ואחד מקרבנות נשיאי ישראל (במ' ז, יג): "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה". ובכן, נאמר שהמִזרק, שמשקלו הוא שבעים שקל בשקל הקודש, היה מלא בסולת בלולה בשמן למנחה, כלומר המלים "שבעים שקל בשקל הקודש" כלל אינם קשורים ליין!
מדוע אפוא מחבר המדרש הזכיר יין? ובכן, דומני שהקב"ה שיבש את דעתו של מחבר המדרש הזה, כדי שנדע לזהות את הסכלות והמינות אשר מחריבים את דתנו. כלומר, רמז יש בזה לשכרותו של המחבר ולאהבתו ליין, שגרמו לו לכרוך את דרשתו ליין ש"חשבונו שבעים".
קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המדרש הזה, למעט לאהבת היין של המינים האירופים. כמו כן, לא יעלה על הדעת לשלול את יסודות הדת, ועוד ממדרש שדורש את הגימטריה של יין...
מקור נוסף לאִמרה ישנו בספר-האופל שם מופיע הביטוי "שבעים פנים לתורה" כמה פעמים, אך אין צורך לעיין בו כלל, כי כל בר-דעת אשר למד מדעים וכן את ספר-המדע מבין, שמדובר בספר טמא ואלילי מאד שאין צורך בכלל להתייחס אליו, פשוט מקשה אחת של טמטום. אגב, בפרויקט השו"ת הצמידו את ספר-האופל לספרות חז"ל, לפני ספרות הגאונים... פשוט הזוי!
ועל המינים האירופים למיניהם אומר הנביא מלאכי את דברי התוכחה הקשים (ב, ח–ט):
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
אך במקום "וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה", יש לומר: "וְנֹשְׂאִים (שבעים) פָּנִים בַּתּוֹרָה".
ב. "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"
התועים והמתעים למיניהם מביאים מקור נוסף שיצדיק את שיבוש התורה בהזייתם. במקור הזה כלל לא נאמר: "שבעים פנים לתורה", אך לפי דמיונם נאמרו בו דברים דומים. מדובר בסוגיה במסכת סנהדרין לד ע"א, שם דנים בעניין פסיקת דיני נפשות, ונקבע ששני דיינים שהסמיכו לאותו טעם שני מקראות שונים, דבריהם נחשבים לטעם אחד – וכן נפסק בהלכות סנהדרין (י, ג): "שניים שאמרו טעם אחד, אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד".
בהמשך הסוגיה מנסים לברר על דרך הדרש מאין נפסקה הלכה זו: "מנא הני מילי? אמר אביי: דאמר קרא: 'אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים' [תה' סב] – מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות [כלומר, ניתן למנות ראיות שונות מאותו פסוק אך לא למנות פסוקים שונים שֶׁמּוֹרים על אותה הראיה]. דבי ר' ישמעאל תנא: 'וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' [יר' כג] – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".
וברור שמדובר באסמכתות בעלמא, כלומר, מדובר בדין תורני שהסמיכוהו חכמים למדרשי פסוקים שאין לפשוטם שום קשר עם עצם הדין, ואוכיח את הדברים: בירמיה שם נאמר כך: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת, מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם יְיָ, הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". כלומר, פשט הפסוק נועד לבטא את אמיתת דבריו של הקב"ה אשר בניגוד לדברי נביאי השקר דבריו יתעלה מתקיימים, והאש, והפטיש אשר מפוצץ את הסלע הם סמלים ומשלים לנבואות הזעם והתוכחה אשר יתקיימו במלואן.
ועתה לתהלים שם נאמר: "אַל תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק וּבְגָזֵל אַל תֶּהְבָּלוּ חַיִל כִּי יָנוּב אַל תָּשִׁיתוּ לֵב, אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים". כלומר, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ציווה עלינו שלא לגנוב, והדבר נשמע בתורה פעמיים, דהיינו בעשרת הדיברות שנשנות פעמיים. וכך פירש רס"ג שם: "שכבר נכפלה בתורה פעמיים, ויהיה זה פשט עניין: שתים זו שמעתי".
בהמשך הסוגיה בסנהדרין שם שואלים: "היכי דמי טעם אחד משני מקראות?", ומביאים על-כך כמה וכמה מדרשי פסוקים שכולם נדחים למעט האחרון, לפיכך אביא כדוגמה ל"טעם אחד משני מקראות" רק את הדרש האחרון שם – וממדרש זה נלמד, כי הפסוקים אשר נזכרו בדברי אביי ור' ישמעאל בדרשת סנהדרין לעיל, הינם למעשה פסוקים שהסמיכו חכמים לדין תורני שנמסר למשה רבנו בסיני. דהיינו: המקור לדין הוא מקור אלהי, ובאו חכמים והסמיכו לאותו הדין פסוקים שונים, בעיקר כדי לסייע בזכירתו ושמירתו – ועניין זה נקרא אסמכתא בעלמא.
קצרו של דבר, מדובר בדינים תורניים שאין לסטות מהם ימין ושמאל, וכל מה שדרשותיהם של אביי ורבי ישמעאל באו ללמד הוא, שבשל חכמת התורה ניתן לעגן ולקשור את דיני התורה לפסוקים רבים על דרך המדרש והאסמכתא. אך לא עלתה על לבם של החכמים הללו, שניתן ללמוד מפסוקי התורה דבר והיפוכו בעניינים אשר נוגעים לדיני התורה שקיבלנו בהר סיני, וכל-שכן שלא עלתה על לבם שניתן ללמוד מפסוקי התורה השקפות שמכשירות עבודה-זרה.
והנה המשך דברי חכמים בגמרא שם לפניכם (סנהדרין לד ע"ב):
"היכי דמי טעם אחד משני מקראות? [...] כדתניא: 'דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ' [ויק' יז, ד] – לרבות את הזורק, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: 'אוֹ זָבַח' [שם, ח] – לרבות את הזורק. ותרוויהו מאי קא מרבו? זריקה. מר מייתי לה מ'דָּם יֵחָשֵׁב', ומר מייתי לה מ'אוֹ זָבַח'".
וכן פוסק רבנו בהלכות מעשה הקרבנות (יט, ב–ג):
"אינו חייב [כרת] אלא על העלית דבר [בחוץ] הראוי לאישים או למזבח, כגון העולה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה' [ויק' יז, ח] – מה עולה שראויה לאישים, אף כל שראוי לאישים, הוא שחייבין על העלייתו בחוץ. מכאן אמרו חכמים: הזורק את הדם [...] בחוץ – חייב [כרת], שנאמר: 'לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ' [ויק' יז, ט] – כל המתקבל בפנים, חייבין עליו בחוץ".
נמצא, כי הטעמים האמורים במדרש שבמסכת סנהדרין אינם טעמים מנוגדים או הלכות סותרות או שיבוש יסודות הדת חלילה, אלא בסך-הכל מדובר שם על דין תורני שמביאים לו אסמכתות מפסוקים שונים, אף-על-פי שפשט הפסוקים עוסק בעניינים אחרים. ולפיכך רבנו מביא פסוק אחֵר כראיה, לא את הפסוק שהביא ר' עקיבא ולא את הפסוק שהביא ר' ישמעאל, אלא פסוק אחר שפשטו קרוב יותר לדין התורני, והוא: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַייָ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו", ובכלל "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" כל דיני השחיטה והזריקה.
והוא הדין ביחס למדרש שראינו: "'וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים". כלומר, גם פסוק זה הינו אסמכתא לדין התורני האמור שנמסר בתורה-שבעל-פה, ומטרת האסמכתא היא לחזק את זכירתו ושימורו והנחלתו.
קצרו של דבר, מכל האמור לעיל למדנו, שאין לזוז ממצוות התורה שנמסרו לנו בתורה-שבעל-פה, והדבר היחיד שהותר לנו הוא להביא אסמכתות כפי ראות עינינו לזיכרון הדין ולחיזוקו.
ג. בארבעים ותשעה פנים
מקור דמיוני נוסף להזיית "שבעים פנים לתורה" הוא במסכת סופרים (טז, ה), מסכת זו נזכרה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וגם היא מכלל החיבורים אשר החדירו ושייכו חכמי-יועצי-אשכנז לספרות חז"ל הקדומה אף-על-פי שמדובר בחיבור מאוחר שניצניו אולי במאה השמינית, וכבר הוּכח במאמר נפרד שהמסכת הזו עברה תחת ידי המינים, ראו: "מסכת סופרי המינים".
מכל מקום, במסכת סופרים נאמר כך (טז, ה):
"אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא הייתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא – יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר – יש מטהרין כיוצא בו. אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר: ודגל"ו – בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת? אמר לו: רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרין – טהור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר, תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים – טמא, רבו המטהרים – טהור; אמרו, כל אילין מניין? אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, וותיק בתלמוד, וסבר בהגדה".
בראש הדברים נאמר ש"אילו ניתנה התורה חתוכה", דהיינו אם התורה הייתה פסקים-פסקים מפורשים שאין לנטות מהם ימין ושמאל, "לא הייתה עמידת רגליים למורה שיורה", כלומר לא היה מורה הוראה שיכול להורות, וזאת סכלות מוחלטת שאין כמותה! וכי לא ניתן להורות מתוך פסקים חתוכים ומפורשים? והלא האמת היא ההיפך הגמור! מתוך פסקים מפורשים ניתן בקלות רבה מאד לפסוק הלכות, מה-שאין-כן מתוך התלמוד לדוגמה אשר אין כמעט אחד שלא השתבש בו במהלך אלפיים השנים האחרונות, מי במעט ומי ברב, עד אפילו יציאה למינות.
גם המשך הדברים הזוי לחלוטין: "שאם טימא – יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר – יש מטהרין כיוצא בו", ומה בכך שאם המורה טימא יש עוד מורים אשר מטמאין כמותו? וכי העובדה שהוא לא יחיד בחידושו או בטעמו יש בה בעיה או תקלה? וגם מן הדברים הללו נוטפת הזיה אשכנזית מובהקת, אשר לפיה כל אחד צריך לחדש חידושים עד להפיכת התורה לאלף תורות – וגאוותם לא הניחה להם ללכת בדרכי חז"ל, הם היו חייבים להרגיש שהם "מחדשים חידושים", וזאת מפני שהזיית השחץ והרוממות הזו משכּכת במשהו את ייסורי ריקנות נפשם העשוקה.
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שרבי ינאי אכן אמר את הדברים הללו? וכי התורה ניתנה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור? וכי תורתנו היא תורת שקר ופלסתר אשר כל אדם יכול לעצב אותה ככל העולה על רוחו, כחומר ביד היוצר? והלא אלה הם דברי כפירה! גם הבאת הראיה מן המלה "וְדִגְלוֹ" משיר השירים (ב, ד): "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", הזויה לחלוטין, אין לה שום קשר לעניין, והחדרתה כל-כך מלאכותית, בלי טעם ובלי ריח. ואם תקשו עלי ותאמרו: והלא סוף-סוף מדובר במדרש! מדוע יש להתייחס אליו ברצינות? ובכן, לפי האמור במסכת סופרים דברי רבי ינאי כלל אינם עוסקים בדברי דרש, שהרי בסוף דבריו נאמר: "רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרין – טהור", כלומר מדובר בעניין של פסיקת הלכה, וכאילו התורה ניתנה בענייני ההלכה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור!
נשים גם לב, שהלימוד מהמלה "וְדִגְלוֹ" הוא באמצעות גימטריה! וכי ניתן באמצעות לימוד קלוש בגימטריה להביא ראיות לסתור את יסודות דת משה ולהחליף אותה בדת אחרת? פשוט הזוי! ללמדנו כמה עמוק המינים וצאצאיהם שקעו בשוחת האלילות והסכלות הטובענית.
***
והיו מקרב התועים והמתעים, אשר טענו שיש אמת בהזיית המינות: "שבעים פנים לתורה" מדברי התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, ד) – ואף שנזכר שם משהו מעין מה שנאמר במסכת סופרים, הדברים רחוקים כרחוק מזרח-ממערב מחזיון התעתועים שבמסכת סופרים:
"[הסנהדרין] היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית, נשאלה הלכה, אם שמעו אמרו להן, ואי לא עומדין על המניין – רבו המזכין זיכו, רבו מחייבין חייבו, רבו המטהרין טיהרו, רבו המטמין טימאו, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל".
נמצא שבירושלמי אין זכר לארבעים ותשעה פנים טהור וארבעים ותשעה פנים טמא, אלא, כל שנאמר הוא שבכל שאלה שהגיעה לסנהדרין, אם לא היה מקור קדום אשר נתן מענה לשאלה, היו ניגשים לפתור אותה באמצעות עיון בכללי ההלכה והשכל הישר, ופסקו לפי הרוב.
עוד נאמר במסכת סופרים שם, שהיה "תלמיד וותיק" לר' עקיבא (כל-כך וותיק עד שלא ידעו לומר את שמו...) אשר היה יודע לדרוש את התורה ולטהר ולטמא בארבעים ותשעה פנים וטעמים. אמנם, דברים אלה מנוסחים בזהירות שהרי בראשם נאמר על אותו התלמיד: "שהיה יודע לדרוש את התורה", כלומר מדובר בענייני דרש. ברם, בסוף תיאור גדולתו ורוממותו של "התלמיד הוותיק" נאמר: "שאם כן רבו המטמאים – טמא, רבו המטהרים – טהור", דהיינו שוב מחבר המדרש חוזר לערבב ענייני פסיקה והלכה למעשה, ושוב הוא מחזיר אותנו לכך שמדובר בדברי כפירה, כאילו תורת משה היא תורת פלסתר אשר ניתן לעצבהּ כחומר ביד היוצר.
אגב, גם המשך הדברים שהובאו במסכת סופרים שם הוא הבל מהובל: "שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור" – ואלה דברים בלתי ניתנים להבנה, מה הקשר בין יכולתו הלוליינית של "התלמיד הוותיק" להביא ראיות "שלא מאותו הטעם", לבין פסק הסנהדרין: "רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור"? ואין שום קשר בין הדברים. וריבוי ההזיות וקשיי התחביר וניתוקֵי העניינים מעידים כאלף עדים על ריחוק המדרש מחז"ל.
***
אמנם, יש מקור מדרשי מאוחר נוסף: ויקרא רבה (אולי מהמאה השביעית) שבו נאמר בדומה למסכת סופרים, אך שם הדברים אמורים בזהירות רבה מאד, ולא ניתן ללמוד משם שתורתנו היא תורת שקר ופלסתר כמו ממסכת סופרים, וכך נאמר במדרש ויקרא רבה (כו, ב):
"ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור".
בויקרא רבה נאמר במפורש שמדובר במדרש, וזאת לעומת מסכת סופרים שבה נאמר: "תורה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור". ואלה דברים חמורים אשר ניתן קל-מהרה להגיע מהם לכפירה וליציאה מן הדת, וכאילו תורת משה היא תורת שקר אשר האמת בה היא עניין מאד-מאד גמיש ונזיל...
סוף דבר
יש מקומות נוספים שמביאים מהם ראיה ל"קדמותו" של הביטוי: "שבעים פנים לתורה", כגון ממדרש בראשית רבתי, והנה לכם עוד התעייה, שהרי לא מדובר בספרות חז"ל כלל, אלא במדרש פרו-נוצרי אשר חובר לפי ההשערות על-ידי מוסא הדרשן שהתגורר בפרובנס במאה הי"א. ויש שמביאים ראיה מהאב"ע שסבר שכל הזיות האסטרולוגיה הן תורה מן השמים...
יידע אפוא כל הוזה הזיות, שאין שום הכשר בדברי חז"ל לקיומן של שתי אמיתות מנוגדות או סותרות, וכל-שכן בענייני יסודי הדת הקדושים והטהורים, שכל הפורש מהם כפורש מן החיים: גם מחיי-העולם-הזה ביציאתו מן הדת, וגם מחיי-העולם-הבא באיבוד נפשו לתהו הנצחי.
אלא, יש אמת אחת יחידה ומוחלטת, וחובה על כל אדם לחתור אליה במשך ימי חייו. וכאמור, מי שמחליט לתעות אחרי ההבל, ולאמץ את ההשקפה שיש "שבעים פנים לתורה" כאילו דת משה הטהורה מאפשרת להחדיר לתוכה הזיות תהו והבל ואמונות תפלות – יידע כל תועה כזה שהוא נכלל עם עובדי האלילים שהוכיח אליהו בהר הכרמל, הפוסחים על שתי הסעיפים:
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר [שתיקת אדישות פגאנית]" (מ"א יח).
נספח: עיון בשאלה שנשאל ערוסי באתר מורשת
וזה לשון השאלה: כהצדקה לקיום פסיקות הלכתיות מנוגדות [=בכל תחום מתחומי ההלכה ובכלל זאת יסודות דתנו] נהוג לומר "שבעים פנים לתורה", האם זו משמעות האִמרה הזאת? זה מטהר וזה מטמא, זה מתיר וזה אוסר, והכל תורה אחת נכונה? תשובת ערוסי:
"עליך לדעת, כל עניין ניתן לפרשנויות שונות [האמנם?], כל-שכן תורתנו הקדושה, שהנוסח של המקרא הוא מחוכם כלשון רבנו. ולכן כל פירוש יכול להיות אמיתי, כשהוא לעצמו. אלא שה' גזר עלינו לנהוג לפי הכרעת הרוב בסנהדרין. וכל עוד אין סנהדרין, או יש סנהדרין וטרם הוכרעה ההלכה, ואם אין האדם מסוגל לפעול לפי הכלל ספיקא דאוריתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא, כי הוא לא בר הכי לדעת מה דאורייתא ומה דרבנן, הרי ינהג לפי רבו".
נשים לב שהשואל אינו שואל את ערוסי על פסיקות בעניינים מחודשים, דהיינו בעניין פסיקות שאין בהן הכרעת סנהדרין ושאין להן מענה מפורש בספר "משנה תורה", ולכן יש ללמדן מכללי ההלכה הקיימים – אלא, השואל שואל באופן כללי מאד: האִם, כדי להצדיק פסיקות הלכה מנוגדות, ראוי לנפנף באִמרה "שבעים פנים לתורה"? על שאלתו זו של השואל משיב ערוסי: "כל עניין ניתן לפרשנויות שונות". כלומר, כל הלכות התורה ניתנות לפרשנויות שונות! והוא מוסיף ומדגיש את הזייתו ותעתועו באמרוֹ: "כל-שכן תורתנו הקדושה" – האמנם כל-שכן הוא? וכי יעלה על הדעת שציוויה ואזהרותיה של תורת-האמת ניתנו לפרשנויות שונות?
ערוסי מוסיף: "שהנוסח של המקרא הוא מחוכם כלשון רבנו", ואלה הם דברים קשים מנשוא, שהרי ערוסי מכוון לדברי רבנו בראש הקדמתו לפירוש המשנה, וכֹה דבריו שם: "דע, שכל מצוה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו ניתנה לו עם פירושה, היה הקדוש-ברוך-הוא אומר לו המקרא, ואחר-כך אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם, וכך היה סדר לימודו לישראל: היה בא לאהלו, נכנס אצלו אהרן תחלה" וכו'. נמצא, שדברי ערוסי: "כל עניין ניתן לפרשנויות שונות כל-שכן תורתנו הקדושה", נוגעים לדיני התורה שקיבל משה רבנו בסיני! והקביעה שהם ניתנים לפרשנות היא דברי כפירה שדין אומרם "מורידין ולא מעלין".
עוד אומר ערוסי: "ולכן כל פירוש יכול להיות אמיתי, כשהוא לעצמו [ומה זה 'כשהוא לעצמו'?]" – האמנם כל פירוש של התורה "יכול להיות אמיתי"? גם פירושי מינות ותועבה פגאנית? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וברור כשמש שמוחו של ערוסי כבר טומטם לחלוטין בהזיות ובתאוות.
קצרו של דבר, כלל יסודות דתנו, ציווייה ואזהרותיה כולם לפי ערוסי נתונים לפרשנות! ודבריו אלה הם לא פחות מאשר כפירה בתורה-שבעל-פה, שהרי כל הכופר במסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה, וסבור שדבריהם נתונים ל"פרשנויות שונות" הינו כופר בתורה. וכלל איני מתפלא שערוסי נכשל בזה, שהרי אם הוא היה מעז לומר שיש אמת הלכתית ודתית אחת ויחידה – הוא היה יוצא חוצץ כנגד פטרוניו המינים וכנגד הממסד האורתודוקסי השכיר אשר מפיץ את ההשקפה שיש "שבעים פנים לתורה", וכל זאת כדי להרוס את דת האמת, וכדי להרבות בכומרים שכירים אשר ייתנו מענה לריבוי התורות ולריבוי השיטות והכיתות.
ועתה גם יובן מדוע ערוסי מקדש את ספר האופל, ומתייחס אליו כאל תורה-שבעל-פה.
בהמשך דבריו לעיל, ערוסי מתעתע כאילו כל דבריו עוסקים אך ורק בדברים המחודשים, ועל נכלוליו של ערוסי הנבל ודומיו נאמר: "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב), ושם פירש רס"ג: "וממידותיהם המוזרות [של אנשי הרע והבצע] הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [שם, י], לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך [...] ואם אמרוּ מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
עוד אומר רס"ג בפירושו למשלי (ח, יב–יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", וכך אומר רס"ג בפירושו הקצר שם: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל בפסוק יב שם, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם. ובפירושו הארוך שם מוסיף רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשׂנוא אותו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים!], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו; וגאון – גאוותו על עמו; ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד; ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".
ארור יהיה ערוסי הנוכל החלקלק על שהשליך את דרך האמת והצדק, והעדיף את השקר והמינות וטובות-ההנאה במחיר הכבד של התעיית פתאים רבים אחרי ההבל וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר הוא מורה לרבים את משנת רבנו ומתיימר להורות לדרך האמת: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ", "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' יח, ז; ה, כב–כג).
***
זאת ועוד, תעתועיו של ערוסי חמורים מאד מצד נוסף, והוא הכלל המפורסם: "שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה. כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
אתה מביא כאן מדרשים שונים שאם הייתי נתקל בהם הייתי בטוח שהם דברי חז"ל ואתה מציין שמדובר בחיבורים מאוחרים מהמאה היב או קודם.
איך אני, שלא בקי בהיסטוריה של חיבורי המדרשים, יכול לדעת שמדרש כלשהו הוא למעשה חיבור מאוחר?
האם יש איזה חיבור שמסכם את הנושא הזה שממנו אוכל לדעת על המדרשים המפורסמים מתי הם חוברו?