מבוא – אגרוף מחקרי
בערך בשנת תשס"ה ביקשתי לכתוב את עבודת-הגמר לתואר-השני בנושא "כללי הרמב"ם בפירושו למשנה". נושא העבודה עורר התנגדות בקרב חוקרי המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, והייתי זקוק נואשות לגיבוי מחוקר בכיר כדי לאשר את הצעת-המחקר. פניתי לחוקר בכיר בתחום, פרופ' אשכנזי מצאצאיו של יפת ושמו דוד הנשקה, והלה השיב לי באִבחת פה קפוצה: "מי בכלל אמר לך שמדובר בכללים?! הרי כל מתרגמי פירוש המשנה להרמב"ם תרגמו עיקרים!". האגרוף המחקרי שניחת עלי כשקיבלתי דברים אלה היה קשה מנשוא, שהרי הייתי אז בראשית דרכי המחקרית ולכל מילה, ואפילו לכל הינד ראש או עפעף, הייתה משמעות מעודדת או מאכזבת בעבורי. בצר לי, פניתי לפרופ' אליעזר שלוסברג, שהיה אז ראש המחלקה לערבית באוניברסיטה, ושאילתיו כיצד לדעתו יש לתרגם את המילה "אַצְּל" בפירוש המשנה, חשבתי לתומי שאולי אמצא אדם, אך הלה הִפנה לי עורף והתעלם ממני ומשאלתי.
לאחר תשעה חודשים ארוכים של דיונים בוועדת המחקר של התואר-השני ואינספור תיקוני "פינג-פונג" מאסיביים, נאמר לי כי הצעת-המחקר שהגשתי בנושא "כללי הרמב"ם בפירוש המשנה" נדחית ברוב של שני שופטים כנגד אחד. ההיריון הסתיים בהפלה כואבת ומהדהדת. כמעט שאמרתי נואש אך ה' לא עזבני, ובמאמצים רבים הצלחתי להתרומם ולהגיש הצעת-מחקר בנושא אחר לחלוטין. הצעת-המחקר האחרונה אושרה לאחר כשלושה חודשים וחצי, וב"ה סיימתי את התזה ולאחר מכן אף את הדיסרטציה, שנכתבה בנושא שקרוב לתזה.
ועתה, שנים רבות לאחר מכן, הנני מבקש לחזור לכללי הרמב"ם בפירוש המשנה, ולהוכיח שהתרגום הנכון למילה הערבית "אַצְּל" הוא אכן "כלל", וכפי שתרגם קאפח התימני.
א. מ"כלל" ל"אַצְּל" בפירוש המשנה
במקומות רבים בפירוש-המשנה רבנו הרמב"ם שוזר ומשבץ הקדמות וכללים המסכמים בצורה מרוכזת ומסודרת נושאים שונים. ההקדמות והכללים שבפירוש-המשנה הם מיצירות המופת של הרמב"ם, ובראשן הקדמותיו לפרק חלק ולמשנת אבות וכן לסדר זרעים וטהרות. מעיון בתרגומו של קאפח עולה, שהרמב"ם קובע מאות רבות של כללים בפירוש-המשנה. אך כאמור, יש לזכור שאת פירוש-המשנה רבנו הרמב"ם כתב בערבית-יהודית (כלומר, בלשון הערבית אך באותיות עבריות), ויש לשאול: מאין אנו יודעים שתרגומו של קאפח הוא הנכון? שמא יש לתרגם את המילה "אַצְּל" בכל מקום כדברי בני יפת, דהיינו "עיקר" או "שורש"?
שאלה זו מתחזקת לאור האופנים הרבים שניתן לתרגם בהם את המילה "אַצְּל". לעתים יש בין משמעויותיה הבדלים דקים בלבד, ונראה שגם מורכבות זו תרמה לשיבושי המתרגמים.
וכך כותב קאפח בעניין זה במבואו לפירוש המשנה מהדורתו (עמ' 17), וז"ל:
"יש מלים בערבית שמובנים והוראות שונות להם, כגון המלה 'אַצְּל', מכלל הוראותיה: כלל, עיקר, יסוד, בסיס, קלח, שורש [...] ובכל מקום יש לתרגמה לפי העניין הנדון, והמתרגמים השונים נהגו ככל העולה על רוחם ללא הבחנה, ועל הרוב תרגמו 'עיקר' ללא הצדקה. ומתרגם ספר-המצות תרגם 'שורשים' במקום 'כללים'. לעומת זאת, בפרק 'כל ישראל' בשלושה-עשר היסודות שקבע הרמב"ם לאמונה הישראלית – [אף] שבערבית 'קואעד' הוראתה בסיסים או יסודות – תרגמו 'עיקרים' וגרמו לקושיות שאין בתורה עיקר וטפל".
מתרגמי פירוש-המשנה תרגמו כמעט תמיד את המלה "אַצְּל" – "עיקר", ולעומתם קאפח כמעט תמיד תרגם "כלל". פרופ' הנשקה, מחכמי יועצי אדום ערלי הלב, דחה בשחץ את האפשרות שמדובר ב"כללים", רק מפני שמתרגמי פירוש-המשנה תרגמו את המילה "אַצְּל" – "עיקר". להלן נשתדל להוכיח שהשקפה או טענה איננה נקבעת לאמת לפי מספר האנשים שאוחזים בה או טוענים כמותה, אלא האמת יורה דרכו, ואפילו יהיה רק אחד שמחזיק בה וכנגדו יעמדו כל באי-עולם ויחלקו עליו – האמת תאיר ותזהיר לכל מבקשיה באמת, ואברהם אבינו יוכיח. וכֹה דברי רבנו במורה (ג, כט) בעניין מאבקו של אברהם אבינו ואהבתו לאמת:
"ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [ואין ספק שזו הייתה גם מנת חלקו של רבנו]. וכיוון שסבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר, אברהם אבינו וויתר על כבודו כדי לעמוד איתן על עקרונות דרך האמת], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר, בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".
נחזור לענייננו, אבן-שושן מציע במילונו חמש משמעויות מרכזיות למלה "עיקר", והוא מציגן בשתי קטגוריות נפרדות: א) יסוד, בסיס, להבדיל מן טפל; ב) עיקרון, כלל יסודי. לפי קאפח, המתרגמים של פירוש-המשנה "נהגו ככל העולה על רוחם ללא הבחנה", והואיל ושיבושיהם הרבים מעידים על שטחיות ורדידות ולעתים אף על בורות וסכלות ועילגות לשון, קרוב לוודאי שאכן הם כלל לא הבינו את המשמעויות של תרגום המילה "אַצְּל" כ"עיקר", ואסביר: אם משמעות המילה עיקר אצלם היא עיקרון או כלל יסודי או יסוד ובסיס הלכתי, זה עוד קרוב למשמעות המילה "כלל" במובנה ההלכתי (ואף ישנם כללים יסודיים במיוחד בפירוש המשנה, שאותם מתרגם קאפח 'עיקר', ראו למשל בברכות ח, ב). אולם, אם נניח שמשמעות המילה "עיקר" לשיטתם היא היפך טפל, כלומר עיקר אצלם הוא דבר שהוא המטרה הראשית, יהיה ברור שתרגומם שגוי, שהרי מדובר בכללים שהם הלכות מובילות ומרכזיות שאותן הרמב"ם "עוטף" בכללים למטרות דידקטיות וחינוכיות, לדוגמה: "וכלל אצלינו בדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה [...] וכלל זה יהא בידך שכל דבר מן הצומח, שחזקתו מן ההפקר ואינו ניטע אלא באקראי, אינו חייב בדיני הדמאי" (דמאי א, א). ומה שייך עיקר וטפל בהלכות כגון אלה?
גם במשנה-תורה אנו מוצאים כללי הלכה (כ-61), וגם שם הרמב"ם בוחר לעתים להדגיש כלל מסוים במילה "עיקר" כדי לבטא את איתנותו, חשיבותו והיקפו של הכלל. כלומר, בכל מקום שהרמב"ם מציין שהלכה מסוימת במשנה-תורה היא "עיקר", הוא למעשה מתכוון לכלל יוצא-דופן שראוי להדגשה מיוחדת. ולכן, לא ברור מדוע מתרגמי פירוש המשנה בחרו דווקא במילה "עיקר" כדי לתרגם את מאות הכללים שפירוש המשנה? מדוע לא בחרו במילה "כלל" הנפוצה בהרבה מן המילה "עיקר"? וכאמור, אין ספק שהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
ב. הוראות ומובנים נוספים למלה "אַצְּל"
לצד מאות כללי ההלכה שבפירוש-המשנה שאותם יש לתרגם במילה "כלל", וכפי שתרגם קאפח השׂכיר בהתאם לכללי משנה-תורה ולהוכחות הברורות שיובאו בפרקים הבאים, ישנם כאמור עוד הוראות ומובנים נוספים למלה "אַצְּל" בפירוש-המשנה. להלן שני מקורות שבאחד מהם יש לתרגם את המלה "אַצְּל" כ"עיקר" להבדיל מן טפל, ובשני יש לתרגם "קלח":
1) נאמר בברכות (ו, ז): "הביאו לפניו מליח בתחילה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". ושם פירש רבנו: "פירוש עיקר, 'אַצְּל'". וקאפח הוסיף והעיר שם במהדורתו:
"['אַצְּל'=] תרגום מילולי של המלה עיקר. ומובנה כאן היפך טפל, כלומר דבר שהוא המטרה הראשית. ובנדפס תרגם 'שורש', ואין כאן שום עניין לשורש וענפים. כי מלת 'אַצְּל' בערבית פעמים שיש לתרגמה 'עיקר' כגון כאן. ופעמים 'כלל' כגון 'כלל גדול אמרו בשביעית', ששם כתב רבנו 'אַצְְּל', וכן בפתיחת רבנו לספר-המצוות יש לתרגם 'כללים' וכך תרגמתי במהדורתי. ופעמים יש לתרגם 'יסוד' והוא הבסיס אשר עליו בנוי העניין. ופעמים באמת 'שורש' כשמדובר בשורשי האילנות וענפיהם. והמתרגמים השונים מחליפים את המובנים ללא הבחנה".
2) בשבת (ח, ה) נידונו פרטים רבים בדיני הוצאה מרשות לרשות, בין השאר נאמר כך: "וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב". בפירושו למשנה שם, הרמב"ם כותב כך: "וקלח, 'אלאַצְּל'". כלומר, יש מקומות שיש לתרגם את המילה "אַצְּל" כ"קלח" או כ"שורש", וזאת רק במקומות שבהם עוסקים בחלקי הצמח, וכמו שכותב קאפח המתרגם בספר-המצוות (עמ' ח), וז"ל:
"המילה 'אַצְּל' מבחינה מילולית אפשר לתרגמה כלל, שורש, יסוד, עיקר, גזע. ויש לתרגם כל מקום לפי עניינוֹ, וכבר העירותי על כך בפירוש-המשנה לברכות פ"ו מ"ז הע' 5, וכאן [=הכוונה לסה"מ, שָׁם דברים אלה מובאים ביחס לתרגום ארבעת-עשר הכללים שתרגמוּם שלא בדקדוק 'שורשים'] אין עניין לשורש ולענף, אלא רבנו קבע כללים שעל פיהם אפשר לדעת מה למנות ומה לא למנות. ולפיכך תרגמתי כאן 'כלל' ור"ש [=הכוונה למשה אבן תבון] תרגם 'שרש'".
לקמן נראה, כי בכל מקום שרבנו השתמש במלה "אַצְּל" כביטוי לדין הלכתי, יש לתרגם "אַצְּל" במילה "כלל" ולא "עיקר" שהרי אין כאן עיקר וטפל, וכמובן שלא "שורש" שעיקר מובנה עוסק בחלק התחתון של הצמח או העץ. לסיכום, המילה "אַצְּל" מופיעה מאות רבות של פעמים בפיהמ"ש וברובן המכריע הינה ביטוי מובהק לכלל הלכתי, ולא לשאר ההוראות והמובנים.
ג. ראיות מהמשנה ומתרגומה לערבית
נחל אפוא בהצגת הראיות לכך שהרמב"ם התכוון ל"כלל" באמרוֹ "אַצְּל" לצד פסק הלכה חשוב ומרכזי. ובכן, כבר במשנה אנו מוצאים שישנם למעלה ממאה כללים הלכתיים, ולעתים הרמב"ם מתרגמם לערבית. להלן נראה, שבכל מקום שהרמב"ם מתרגם את כלליו ההלכתיים של רבי יהודה הנשיא, הוא מתרגמם במלה "אַצְּל" או במלה "אלכלל". מזאת יש ללמוד אפוא בבירור, כי הרמב"ם התכוון לתרגם את ההלכות שטָבַע בהן את הביטוי "אַצְּל", כ"כללים".
ג.1. ראיה ממסכת מעשרות (ב, ז)
"השוכר את הפועל לקצות עמו בתאנים, אמר לו: 'על-מנת שאוכל תאנים': אוכל ופטור, 'על-מנת שאוכל אני ובני ביתי או שיאכל בני בשכרי': הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב. 'על-מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה': בשעת הקציעה אוכל ופטור, ולאחר הקציעה אוכל וחייב שאינו אוכל מן התורה. זה הכלל, האוכל מן התורה פטור ושאינו אוכל מן התורה חייב".
ושם פירש רבנו בערבית: "לקצות עמו, לינשרהא מעה. [...] ולהד'א אלאצל יכון אלושי אלדי' יאכל אלאג'יר בשעת הקציעה פטור מן המעשרות לאנה תלוש ולא נגמרה מלאכתו". וכך תרגם קאפח: "לקצות עמו, לשטחם עמו. [...] ולפי כלל זה [הכלל שבמשנה] יהיה מה שאוכל הפועל בשעת הקציעה פטור מן המעשרות מפני שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו". נמצא, שרבנו הרמב"ם תרגם את הכלל ההלכתי של רבי יהודה הנשיא שבמשנה במילה "אַצְּל". ומזאת נחל ללמוד לכל ההלכות שרבנו הרמב"ם טָבַע בהן את הביטוי "אַצְּל", שיש לתרגמן "כללים".
ג.2. ראיה ממסכת שבת (יט, א)
"כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לה לֵעָשׂוֹת מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לה לֵעָשׂוֹת מערב שבת דוחה את השבת".
ושם פירש רבנו בערבית: "לאן אלאצל אלד'י אעטא ר' עקיבה צחיח, ואלמילה לא תמכן פי ערב שבת לאנהא פי אלת'אמן ולא בד". וכך תרגם קאפח: "לפי שהכלל שאמר ר' עקיבה נכון, ואי אפשר למילה בערב שבת שאינה אלא בשמיני דווקא". נמצא אפוא גם כאן, שהרמב"ם תרגם את הכלל ההלכתי של רבי עקיבא במילה "אלאצל". ומזאת נוסיף ללמוד, שכל ההלכות בפירוש-המשנה שהרמב"ם טבע בהן את הביטוי "אַצְּל", בכולן יש לתרגם "כללים".
ג.3. ראיה ממסכת שקלים (ז, א)
"זה הכלל הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה להחמיר". ושם פירש רבנו בערבית: "וקד אעטאך אלאצל פי אכ'ר כלאמה". וכך תרגם קאפח: "וכבר השמיעך כלל בסוף דבריו". נמצא גם כאן, שהרמב"ם תרגם את הכלל שבמשנה במילה "אלאצל". ומזאת נוסיף ללמוד, שכל ההלכות בפירוש-המשנה שהרמב"ם טבע בהן את הביטוי "אַצְּל", בכולן יש לתרגם "כללים".
ג.4. ראיה ממסכת סוכה (א, ד)
"זה הכלל כל שאינו מקבל טומאה וגדוליו מן הארץ מסככין בו". ושם תרגם רבנו בערבית:
"והד'א אלאצל אלד'י ד'כר, אן כל מא ינבת מן אלארץ' ולא ינתד'ס. וד'לך אלא יכון מת'ל אלחצר ות'יאב אלכתאן ואואני אלעוד, אלתי תנתג'ס כלהא, הו אצל צחיח יעתמד עליה". ושם תרגם קאפח: "וכלל זה שהזכיר, שכל הצומח מן הארץ ואינו מקבל טומאה. כלומר, שלא יהא כמחצלאות ובגדי הפשתן וכלי העץ, שכולן מקבלין טומאה, הוא כלל נכון לסמוך עליו".
נמצא, שפעמיים רבנו תרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במלה "אַצְּל" ('אלאצל' ו'אצל').
ג.5. ראיה ממסכת ביצה (א, י)
"זה הכלל כל שנאותים בו, ביום טוב משלחין אותו". ושם תרגם רבנו בערבית: "והד'א אלכלל אלד'י ד'כרה צחיח ותקדיר לפט'ה הכד'א, זה הכלל כל שנאותים בו אפילו בחול כמות שהוא ביום-טוב משלחין אותו. פלד'לך יג'וז ארסאל אלתפלין ביום-טוב, ועלי אנה לא יחל לבאסהא ביום-טוב ולא בשבת כמי תבין פי אכ'ר ערובין. ולא יצעב עליך מע הד'א אלאצל, תחרימהם ארסאל תבואה ביום-טוב, לאנהא לא תצלח בחול עלי מא הי עליה חתי יתנאול פיהא שגלא".
ושם תרגם קאפח: "וכלל זה שהזכיר נכון וענין לשונו כך, זה הכלל כל שנאותים בו אפילו בחול כמות שהוא ביום טוב משלחין אותו. ולפיכך מותר לשלוח תפילין ביום-טוב, אף-על-פי שאסור ללבשן ביום-טוב ולא בשבת כמו שנתבאר בסוף עירובין. ואל יקשה עליך לפי כלל זה, מה שאסרו לשלוח תבואה ביום-טוב, שהרי אינה ראויה בחול כמו שהיא עד שיעשו בה עבודה".
נמצא גם כאן, שרבנו תרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במלה "אלאצל". יתר-על-כן, כאן גם מצאנו שהרמב"ם משתמש במלים "כלל" ו"אַצְּל" כמלים נרדפות שמשמעותן זהה! כלומר הרמב"ם בעצמו מתרגם בעבורנו את המלה "כלל" במלה "אַצְּל"! ומזאת עולה ראיה מכרעת שכוונתו לתרגם את הלכותיו שבפירוש-המשנה שנאמרה בהן המילה "אַצְּל", כ"כללים".
ג.6. ראיה ממסכת כתובות (ג, ח)
"זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו". ושם פירש רבנו בערבית: "מן אצולנא אין אדם משלם קנס על פי עצמו". וכך תרגם קאפח: "מן הכללים אצלינו אין אדם משלם קנס על פי עצמו". ושוב רבנו מתרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במילה "אַצְּל".
ג.7. ראיה ממסכת נדרים (ח, ב–ד)
"זה הכלל, כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע. עד שיהא, אסור עד שיצא. וכל שאין זמנו קבוע, בין שאמר עד שיהא בין שאמר עד שיגיע, אין אסור אלא עד שיגיע". ושם (ח, ד) פירש רבנו בערבית: "בל אלאצל מא תקדם מן קולה כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא". וכך תרגם קאפח שם: "אלא הכלל כמו שקדם באמרוֹ כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא". נמצא, שהרמב"ם תרגם בפירושו האמור לעיל (ח, ד) את הכלל ההלכתי שבמשנה (ח, ב), במילה "אַצְּל".
ג.8. ראיה ממסכת עבודה זרה (ה, ח)
"זה הכלל מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם". ושם פירש רבנו בערבית:
"וקטוע אלהלכה אלד'י לא שך פיה ולא ריב, והו אצל מטרד: אן כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך [...]. וקולנא פי אלשביעית אנה חכמהא אוסרת כל שהוא במינה, כמא תבין פי אלסאבע מן שביעית, ליס ינאקץ' הד'ה אלאצול [...]. פאחפט' הד'א אלמעני וחצל תלכ'יצה, לאן קד תוקף פי הד'ה אלאצול ג'מלה מן גאוני עולם, ולא עלמוא הל אלכל ראג'ע לאצל ואחד או בעצ'הא ינקץ' בעץ', ועלי אי אצל הו אלעמל. ואלכל ג'אריא עלי אצול ואחדה כמא בינת לך". וכך תרגם קאפח שם: "ופסק ההלכה שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא כלל לכל דבר: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך [...]. ומה שאמרנו בשביעית שדינה אוסרת כל שהיא במינה, כמו שנתבאר בשביעי דשביעית, אינו סותר את הכללים הללו [...]. והבן עניין זה וזכור מסקנותיו, לפי שכבר נבוכו בכללים אלו כמה מגאוני עולם, ולא ידעו אם הכל חוזר לכלל אחד או שהם סותרים זה את זה, ולפי איזה כלל יהיה המעשה. והכל הולך לפי כללים אחידים כמו שביארתי לך".
נמצא גם כאן, שהרמב"ם תרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במילה "אַצְּל", וכאן רבנו מתרגם "אַצְּל" בעקביות פעם אחר פעם שש פעמים! ברם, בתרגומו של שילת רפה-השכל למהדורתו של פיקסלר, תורגם פירוש משנה זו כך: "ופסק ההלכה אצלנו אשר אין ספק בו ולא פקפוק, והוא עיקר כללי: שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך [...]. ואמרנו בשביעית שדינה אוסרת כל שהיא במינה, כמו שהתבאר בשביעי משביעית, אינו סותר אלה העיקרים [...]. ושמור זה העניין, וקנה את תמציתו, לפי שכבר היססו באלו העיקרים כמה מגאוני עולם, ולא ידעו האם הכל חוזר לעיקר אחד, או שקצתם סותר את קצתם, ולפי איזה עיקר הוא המעשה. והכל נמשך אחר עיקרים אחדים כמו שביארתי לך".
בכל מקום שילת מתרגם את כללי ההלכה של הרמב"ם בפירוש-המשנה "עיקרים" במקום "כללים", ובשער מהדורת שילת-פיקסלר נכתב כך: "מסכת עבודה-זרה עם פירוש רבי משה בן מימון [...]. תרגום עברי מבוסס על תרגומו של הרב יוסף קאפח ועל תיקונים של הרב יצחק שילת על-פי כתב-יד הרמב"ם". הראינו אפוא לדעת שאין צורך לתקן את קאפח התימני בעניין זה, ו"תיקונו" של שילת הוא חזרה לשיבוש המתרגמים הראשונים שלא ידעו ולא יבינו...
וזכורני יום אחד לפני שנים רבות, כאשר הזמינו את רפה-השכל לתת הרצאה לפני קהל רב, ועמדו ושיבחוהו דקות ארוכות על כך שתרגם כמה מסכתות מפירוש-המשנה, ו"לָמַד ערבית במיוחד לשם כך", וגמרו עליו את ההלל בפניו, ובכל אותה שעה ארוכה שדיברו ודיבר הוא, לא הזכירו את קאפח התימני ואפילו ברמז... ואם קאפח היה אשכנזי עילג לא היו מתרגמים אחריו מאומה ואפילו שהיה מתרגם בנכלולי לשון ובעיוותי מינות למיניהם כמנהגם וכעלילותם.
ג.9. ראיה ממסכת חולין (ו, ז)
"במה מכסין [את הדם] ובמה אין מכסין? [...] כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל, דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו". ושם פירש רבנו: "לא יצעב עליך קול רבן שמעון בן גמליאל פי הד'א אלאצל אלד'י אעטי", וקאפח תרגם: "אל יִקְשֶׁה עליך דְּבַר רבן שמעון בן גמליאל בכלל הזה שאמר". ושוב רבנו מתרגם את כלל המשנה במילה "אַצְּל".
ג.10. ראיה ממסכת כלים (טו, ה)
"רחת הגרוסות טמאה ושל אוצרות טהורה. של גתות טמאה ושל גרנות טהורה. זה הכלל, העשוי לקבלה טמא, לכנוס טהור". ושם פירש רבנו בערבית: "וקד אכ'בר באלאצל פי ד'לך כלה: העשוי לקבלה טמא, לכנוס יעני ליג'מע בה לא אן יג'מע פיה טהור". וכך תרגם קאפח: "וכבר הודיע את הכלל בכל זה: העשוי לקבלה טמא. לכנוס, כלומר לאסוף בו לא לקבץ בתוכו, הרי זה טהור". ושוב רבנו הרמב"ם מתרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במילה "אלאצל".
ג.11. ראיה ממסכת כלים (טז, ז)
"זה הכלל, אמר ר' יוסי: כל משמשי משמשיו של אדם בשעת המלאכה ושלא בשעת המלאכה טמא, וכל שאינו אלא בשעת המלאכה טהור".
ושם פירש רבנו בערבית: "והד'א אלכלל אלד'י ד'כר ר' יוסי צחיח [...]. פהד'ה הו תקסים ר' יוסי פי אלכלים אלתי הי משמשי משמשין פקט, והד'א אצל צחיח ולם יתבין פי ספרא. [...] ופי תוספת כלים קאלוא [...], וזאד ר' יוסי חכם ובין, אן אלקסם אלואחד והו העשוי לשמש את הכלים, והו אלד'י סמאה פי ספרא משמשי משמשין של אדם, מנה מא הו טהור ומנה מא הו טמא כמא בינא. פחצל הד'א אלאצל ותפהמה ג'דא".
ושם תרגם קאפח: "וכלל זה שהזכיר ר' יוסי נכון [...]. זהו חילוקו של ר' יוסי בכלים שהן משמשי משמשין בלבד, וזה כלל נכון ולא נתבאר בספרא. [...] ובתוספת כלים אמרו [...] והוסיף ר' יוסי דין [=כוונתו לכלל שבמשנה] וביאר, כי החלק האחד והוא העשוי לשמש את הכלים, והוא אשר קראו בספרא משמשי משמשין של אדם, יש ממנו שהוא טהור ויש ממנו שהוא טמא כמו שביארנו. דע כלל זה והבן אותו היטב".
ושוב נמצא שרבנו תרגם את הכלל ההלכתי של ר' יוסֵי במשנה במלה "אלאצל". יתר-על-כן, שוב מצאנו שרבנו משתמש במלים "כלל" ו"אַצְּל" כמלים נרדפות שמשמעותן זהה! כלומר הרמב"ם בעצמו ובכבודו מתרגם בעבורנו את המלה "כלל" במלה "אַצְּל"! ומזאת עולה עוד ראיה מכרעת לכך שכוונתו לתרגם את הלכותיו בפיהמ"ש שנאמר בהן "אַצְּל", כ"כללים".
ג.12. ראיה ממסכת כלים (טז, ח)
"זה הכלל, העשוי לתיק טמא, לחפוי טהור". ושם פירש רבנו בערבית: "וג'מיע אלתגשיאת לא תנתג'ס ללאצל אלד'י תקדם ד'כרה", וכך תרגם קאפח: "וכל החפוין אינן מתטמאין לפי הכלל שהזכרנו לעיל". ושוב עולה שרבנו תרגם את הכלל ההלכתי שבמשנה במילה "אַצְּל".
ג.13. ראיה ממסכת כלים (כז, ג)
"זה הכלל, כל שֶׁחִבֵּר לו מן הֶחָמוּר ממנו טמא, מן הקל ממנו טהור". ושם תרגם רבנו בערבית: "והד'א הו אלאצל אלד'י אעטאך פי קולה: כל שֶׁחִבֵּר לו מן הֶחָמוּר ממנו טמא מן הקל ממנו טהור", וכך תרגם קאפח: "וזה הוא הכלל אשר השמיעך [במשנה] באמרוֹ: כל שֶׁחִבֵּר לו מן הֶחָמוּר ממנו טמא מן הקל ממנו טהור". ושוב רבנו מתרגם את כלל המשנה במלה "אַצְּל".
סיכום ומסקנות
כעשרים פעמים הרמב"ם מתרגם את כללי המשנה ההלכתיים במלה "אַצְּל". ומזאת נלמד לכל הלכות פירוש-המשנה שרבנו טָבַע בהן את הביטוי "אַצְּל", שיש לתרגמן "כללים". יתר-על-כן, פעמיים מצאנו שרבנו משתמש במלים "כלל" ו"אַצְּל" כמלים נרדפות שמשמעותן זהה! כלומר הרמב"ם בעצמו מתרגם בעבורנו את המלה "כלל" במלה "אַצְּל"! ואלה ראיות מכריעות לכך שיש לתרגם את הלכות הרמב"ם בפיהמ"ש שנאמרה בהן המילה "אַצְּל", כ"כללים".
ודרך אגב, בשום מקום רבנו אינו מתרגם את כללי המשנה במילה "עיקר" או "שורש".
כמו כן, הגיוני מאד שרבנו הרמב"ם ימשיך את דרכו של ר' יהודה הנשיא בקביעת כללים, ויקרא אף הוא להלכות חשובות ומרכזיות בפירושו בשם "כללים", ובמיוחד לאור העובדה שמצאנו כללים רבים גם בספרו הגדול משנה-תורה – שהרי הרמב"ם ראה את עצמו כממשיך דרכו של רבי יהודה הנשיא בהנצחת התורה-שבעל-פה (ובעניין זה ראו: 'כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות', בפרק: חוט השני בהנצחת התורה שבעל-פה). ברור אפוא, כי מאות ההלכות המובילות והמרכזיות שנזכרה בהן המילה "אַצְּל" בפירוש-המשנה, הן למעשה כללים הלכתיים דידקטיים הדומים לכללים שקבע רבי יהודה הנשיא במשנה.
ואסיים פרק זה בדברי רבנו בהקדמתו לפיהמ"ש שמבטאים את ההערכה הכבירה שרחש לר' יהודה הנשיא. וחשוב לציין שדי נדיר שרבנו חולק שבחים, ולמיטב זכרוני אין במעט השבחים שהוא כותב בספריו ובכתביו, שום דבר שמתקרב לשבחים שהוא חולק לר' יהודה הנשיא:
"וכאשר עבר הזמן אחריהם עד רבנו הקדוש ע"ה, והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופותו, איש שכלל בו ה' מן המידות הטובות והחסידות מה שזיכהו בעיני אנשי דורו לקרותו רבנו הקדוש, והיה שמו יהודה, והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו מימי משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד [גיטין נט ע"א]. והיה בתכלית הענווה ושפלות הרוח והרחקת התאוות כמו שאמרו משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא [סוטה מט ע"א]. והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם, עד שהיו החכמים ע"ה לומדין ביאור מלים שנסתפקו להם בלשון המקרא מפי עבדיו ומשרתיו, וזה מן המפורסמות בתלמוד [ראש השנה כו ע"ב]. והיה לו מהעושר וההון עד שאמרו עליו אהריריה דרבי עתיר משבור מלכא [בבא מציעא פה ע"א]. ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבנו ועד ימיו, והוא בעצמו היה מן המקבלים [...]
ועשה דבריו בה כלומר במשנה, דברים קצרים הכוללים עניינים רבים, והייתה ברורה אצלו מרוב חדות שכלו ורוחב בינתו, אבל מי שלמטה ממנו הנה היא קשה עליו [...] אבל אין בכל הברייתות הללו כמתק לשון המשנה ולא כסדר ענייניה וקיצור לשונה, ולפיכך נעשית היא העיקר כלומר המשנה, וכל אותם החיבורים טפלים לה, והיא החשובה בעיני הכל, ובהשוואה לאותם החיבורים 'רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ' [שיה"ש ו, ט]".
והנה עוד מקצת משבחיו של הרמב"ם אשר פזורים ברחבי כתביו:
על ר' יוסף הלוי כותב רבנו: "וחַי ה' כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו [עדה"כ במ"ב כג, כה]" (הקדמה לפיהמ"ש); על יהודי-תימן באיגרתו להם, כותב הרמב"ם: "על שרשי האמת יעידו גזעיהם, ועל טוב המעיינות יעידו נובעיהם [...] וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשֵׁי, רודפי הצדק"; ועל אברהם אבינו כותב רבנו במורה (ג, כט): "וכאשר גדל עמודו של עולם [...] וקרא בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם", וכן ראו את דברי רבנו עליו לעיל בפרק א.
ד. ראיה ממניין המצוות הקצר
בפתיחת משנה-תורה ישנו מניין מצוות קצר שבו רבנו מונה את כל מצוות התורה, עשה ולא תעשה. מניין זה, כמו כל משנה-תורה נכתב בעברית. ושם, במצות לא תעשה רלא, כותב הרמב"ם כך: "שלא ימָּנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר' [דב' טו, ט]. זה הכלל, כל מקום שנאמר 'השמר' או 'פן' או 'אל' אינו אלא מצות לא תעשה".
ובספר-המצוות, בכלל השמיני (עמ' לא), כותב הרמב"ם כך:
"וכיוון שדיברנו בעניין זה. דע שהמלים שנאמרה בהן האזהרה בתורה ארבע מלים, וכל מה שהזהיר עליו באחת מארבע אלו נקרא מצות לא תעשה. והן: 'השמר', 'פן', 'אל', ו'לא'. וּבַפֵּרוּשׁ [=בתלמוד] אמרוּ: 'כל מקום שנאמר: 'השמר', 'פן', 'אל' ו'לא' אינו אלא מצות לא תעשה' [קאפח מעיר שכלל זה מופיע במסכתות: סוטה ה ע"א, עירובין צו ע"א, מכות יג ע"ב, שבועות ד ע"א, עבודה-זרה נא ע"ב, זבחים קו ע"א, מנחות צט ע"ב. ובכל מקום ליתא תיבת 'ולא']".
לאחר שראינו שהרמב"ם קורא במפורש להלכה זו בשם "כלל" (במניין המצוות הקצר שבראש משנה-תורה), נעבור לעיין במקומות השונים שהלכה זו נזכרה בפירוש-המשנה, ואם נמצא שהיא נזכרה בשם "אַצְּל" ברור יהיה כאור המאיר בשחקים שיש לתרגמה בשם "כלל".
ד.1. ראיה ממסכת מכות (ג, א)
וכך פירש רבנו שם בערבית: "ילזם אן תחצל הד'ה אלאצול אלכת'ירה אלתי אד'כרהא פי הד'א אל מוצ'ע. מן ד'לך [...] ואלאלפאט' אלתי אתי בהא אלנהי פי אלשריעה ובהא יקאל אן אלמצוה אלפלאניה מן קסם אלנהי ארבעה אלפאט', 'לא' ו'אל' ו'השמר' ו'פן', קאלוה כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה". וכך תרגם שם קאפח: "צריך אתה לדעת את הכללים המרובים האלו שאזכיר במקום זה. מֵהֶם [...] והלשונות שנאמרה בהן האזהרה בתורה ועליה אומרים שמצוה פלונית היא מחלק הלאווין ארבעה לשונות, 'לא' ו'אל' ו'השמר' ו'פן', אמרו: כל מקום שנאמר: 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה".
ד.2. ראיה ממסכת זבחים (יד, ט)
וכך פירש רבנו שם בערבית: "וקד בינא פי אכ'ר מכות [שם] אן אלאצל ענדנא כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה". וכך תרגם שם קאפח: "וכבר ביארנו בסוף מכות [שם] שכלל הוא אצלינו כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה".
ד.3. ראיה ממסכת נגעים (ז, ד)
וכך פירש רבנו שם בערבית: "וקד אצלנא פי מסכת מכות [שם] אן כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה". וכך תרגם שם קאפח: "וכבר הזכרנו את הכלל במסכת מכות [שם] כל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא מצות לא תעשה".
משלושת המקורות עולה, שההלכה שנזכרה במניין המצוות בשם "כלל", בפיהמ"ש נקראת בשם "אַצְּל". ברור אפוא שיש לתרגם "אַצְּל" במלה "כלל" בכל מקום שמדובר בפסק הלכה.
ה. ראיות ממשנה-תורה
כידוע, הרמב"ם כתב את משנה-תורה בלשון הקודש, ובו הוא קובע כששים-ואחד כללים הלכתיים בלשון "כללים", המשמשים כהלכות חשובות ומרכזיות בתחומים שונים. מתוך כללי ההלכה הללו נמצאו כללים שמופיעים גם במשנה-תורה וגם בפירוש-המשנה: במשנה-תורה הם מופיעים בשם "כלל", ובפירוש-המשנה הם מופיעים בשם "אַצְּל". ומזאת עולה, שבכל מקום בפירוש-המשנה שמדובר בו בכללי הלכה יש לתרגם את המלה "אַצְּל" במלה "כלל", וכאמור כך תרגם קאפח, וכל מתרגמי פירוש-המשנה הראשונים והאחרונים תעו ולעו.
ה.1. ראיה מהלכות נדרים (י, ח)
וכך פוסק רבנו שם: "זה הכלל, כל שזמנו קבוע ונדר עדיו, אינו אסור אלא עד שיגיע. ואם נדר עד שיהיה, הרי זה אסור עד שיצא. וכל שאין לו זמן קבוע כגון זמן הקציר והבציר, בין שנדר עדיו, בין שנדר עד שיהיה, אינו אסור אלא עד שיגיע". וכֹה דברי חכמים במשנה במסכת נדרים (ח, ב): "זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע. עד שיהא, אסור עד שיצא. וכל שאין זמנו קבוע, בין שאמר עד שיהא בין שאמר עד שיגיע, אין אסור אלא עד שיגיע".
ועתה לדברי רבנו בפירושו למשנה שם בערבית: "בל אלאצל מא תקדם מן קולה כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא". וכך תרגם שם (ח, ד) קאפח: "אלא הכלל כמו שקדם באמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא". ראינו אפוא, שהרמב"ם במשנה-תורה קורא להלכה מסוימת בשם "כלל", וקודם בפירוש-המשנה הוא קורא לה בשם "אַצְּל". ושוב עולה המסקנה המתבקשת: בכל מקום שמדובר בהלכה יש לתרגם את המלה "אַצְּל" במלה "כלל" ולא "שרש" או "עיקר".
ה.2. ראיה מהלכות שמיטה ויובל (ז, יז)
וכך פוסק רבנו שם: "חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית – חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל, פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם". וכֹה דברי חכמים במשנה שביעית (ז, ז): "זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו, ומין במינו כל שהוא". וכֹה דברי חכמים גם במסכת עבודה זרה (ה, ח): "יין נסך אסור ואוסר כל שהוא. יין ביין ומים במים כל שהוא. יין במים, ומים ביין, בנותן טעם. זה הכלל מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם".
ועתה לדברי רבנו בערבית בפירושו למשנה במסכת עבודה-זרה (ה, ח): "וקטוע אלהלכה אלד'י לא שך פיה ולא ריב, והו אצל מטרד: אן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך", וכך תרגם שם קאפח: "ופסק ההלכה שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא כלל לכל דבר: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך". והנה לפניכם גם פירושו של רבנו בערבית למסכת ערלה (ב, ז): "פיכון אלאצל אלד'י לא יצ'טרב לך בוג'ה בכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם". וכך תרגם שם קאפח: "ויהיה הכלל שלא ישתנה בשום פנים בכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם".
ובכן, גם מראיה זו עולה בבירור, שהרמב"ם קורא להלכה מסוימת במשנה-תורה בשם "כלל", וקודם בפירוש-המשנה הוא קורא לה בשם "אַצְּל". ושוב עולה המסקנה המתבקשת: בכל מקום שמדובר בהלכה יש לתרגם את המלה "אַצְּל" במלה "כלל" ולא "שרש" או "עיקר".
ה.3. ראיה מהלכות פסולי המוקדשין (ח, ז–ח)
וכך פוסק רבנו שם: "היו שתי החובות הסתומות שנתערבו זו גדולה מזו, כגון שהייתה אחת ארבעה עופות והשניה ששה, אם עשה הכל למעלה או עשה הכל למטה, מחצה פסול ומחצה כשר מטעם שבארנו. עשה חצין למטה וחצין למעלה, אם אחר ששאל עשה כן, המועט כשר. ואם מדעתו עשה המרובה כשר. זה הכלל, כל שעשה הכהן מדעתו חצין למעלה וחצין למטה ואי אפשר שלא יהיה משל אחד למעלה ולמטה – הרי זה המרובה כשר, הואיל ודבר ידוע שמקצת קרבנותיו למעלה ומקצתן למטה, יהיו כל קרבנותיו כשרים".
וכך מפרש רבנו בערבית במסכת קנים (א, ד): "למא תאצל אן אלחובה מחצה חטאת ומחצה עולה, ומוצ'ע אלחטאת למטה ומוצ'ע אלעולה למעלה ואם שנה פסול, פאן עמל נצף אלג'מלה אלמכ'תלטה למעלה ואלנצף למטה פאנה נקול חיניד' המועט כשר, ובשרט אן יכון כהן נמלך, אמא אן כאן כהן שאינו נמלך פיכון אלאמר באלעכס ויכון המרובה כשר".
וכך תרגם שם קאפח: "לפי הכלל שקדם שהחובה מחצה חטאת ומחצה עולה, ומקום החטאת למטה ומקום העולה למעלה ואם שנה פסל. ואם עשה חצי כלל התערובת למעלה והחצי למטה, הרי אז אנו אומרים המועט כשר, ובתנאי שיהא כהן נמלך, אבל אם היה כהן שאינו נמלך יהיה הדבר בהיפך, ויהיה המרובה כשר". ראינו אפוא גם כאן, שהרמב"ם במשנה-תורה קורא להלכה מסוימת בשם "כלל", וקודם בפירוש-המשנה הוא קורא לה בשם "אַצְּל".
ה.4. ראיה מהלכות קרבן פסח (ד, ד)
וכך פוסק רבנו שם: "זה הכלל, כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם או בבעלים תעבור צורתו ואחר כך ישרף", וכך פירש רבנו בערבית בפסחים (ז, ט): "לאן אלאצל ענדנא כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעבור צורתו וישרף", וכך תרגם שם קאפח: "לפי שהכלל אצלינו כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעבור צורתו וישרף". ושוב ראינו שהרמב"ם קורא להלכה מסוימת במשנה-תורה בשם "כלל", וקודם בפיהמ"ש הוא קורא לה בשם "אַצְּל". ושוב מוכח שבענייני הלכה יש לתרגם את המלה "אַצְּל" במלה "כלל" ולא "שרש" או "עיקר".
ה.5. ראיה מהלכות פרה אדומה
וכך פוסק רבנו שם (ח, ב): "זה הכלל, דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר, בין עמד בין שלא עמד, פסל. ודבר שאינו משום מלאכה, אם עמד פסל, ואם לא עמד כשרים".
וכך מפרש רבנו בערבית במסכת פרה אדומה (ד, ד):
"הד'ה אלהלכה פיהא אצול כת'ירה פחצלהא. קאל אללה: 'וְשָׁחַט אֹתָהּ', קאלוא: בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה, וד'לך מן קולה 'אֹתָהּ', ללא יתנאול שגל אכ'ר מע ד'בחהא. וכד'לך איצ'א קאלוא פי קולה 'וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה', בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא המלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר. [...] ולא יפסל אד'א תנאול מלאכה פי חאל ג'מע אלאפר, פכאנה קאל לעולם מועלין בה עד שתעשה אפר. [...] קאל: 'והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר', האד'אן אצלאן אג'עלהמא חד'א עיניך, [...] פד'לך אלמא אלד'י יעול עליה לקדוש לא יחל לה אן יתנאול שגל אכ'ר [...]. ובאלג'מלה טאל מא לם ירם פיה אפר הפרה המלאכה פוסלת בו, פאד'א רמא פיה אלרמאד ורג'ע מקודש פליס יפסל בעשיית מלאכה, וכד'לך בשעת הזאה [...] קאלוא פי ספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין? תלמוד לומר 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה'. יעני אן מי נדה מת'ל אלפרה, כמא אן אלפרה תפסל במלאכה כמא אצלנא כד'לך אלמים" וכו'.
וכך מתרגם שם קאפח:
"הלכה זו יש בה כללים רבים דע אותם. אמר ה': 'וְשָׁחַט אֹתָהּ' [במ' יט, ג], אמרוּ: בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה, ממה שאמר 'אֹתָהּ', שלא יתעסק בפעולה אחרת עם שחיטתה. וכך אמרוּ עוד על אמרוֹ: 'וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה' [שם, ה], בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא המלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתיעשה אפר. [...] ואינו נפסל אם נתעסק במלאכה בשעת אסיפת האפר, וכאילו אמר לעולם מועלין בה עד שתעשה אפר [וראו ספרֵי במדבר חקת, פסקא קכג; ושם, פסקא קכד]. [...] אמר: [התנא במשנה שם] 'והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר', שים שני כללים אלו לנגד עיניך, [...] ואותו המים שחשב עליו לקידוש אינו מותר לו להתעסק בשום מלאכה אחרת [...]. כללו של דבר, כל זמן שלא נתן בו אפר הפרה המלאכה פוסלת בו, וכאשר נתן בו את האפר ונעשה מקודש אינו נפסל בעשיית מלאכה. וכן בשעת הזייה [...] אמרו בספרֵי [שם]: אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין? תלמוד לומר: 'וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה' [שם, ט]. רוצה לומר שמי נדה כְּפָרָה, כשם שהפרה נפסלת במלאכה כפי הכלל שהזכרנו כך המים" וכו'.
ושוב, הלכה שנקראה בשם "כלל" במשנה-תורה רבנו קורא לה בפיהמ"ש בשם "אַצְּל".
ה.6. ראיה מהלכות פרה אדומה (ח, י)
וכך פוסק רבנו שם: "זה הכלל, כל מילוי שעשה עמו מלאכה, בין שמִלֵּא לעצמו בין שמלא לאחר פסול". וכך מפרש רבנו בערבית במסכת פרה אדומה (ז, ח): "וקד עלמת אן אלאצל אן כל מן יעמל שגל ליס ממא יעין פי אלאסתקי ולא מן גרצ'ה פאנה יפסול את המים".
והנה לפניכם תרגומו של קאפח שם:
"וכבר ידעת כי כלל הוא שכל העושה מלאכה שאינה ממה שמסייע במילוי ולא בצרכיו הרי זה פוסל את המים. ולפיכך אם בשעה שהוא ממלא הצניע את החבית שהוא רוצה למלא אותה כדי שלא תשבר, או שכפאה על פיה כדי לנגבה, בכדי שהוא ממלא לא פסל, מפני שזה מצרכי המילוי. וכן אם סלק את החרשׂין מן השוקת בשעת המילוי כדי לקבץ בה מים מרובים הרי כל זה מצרכי המילוי. אבל אם הכין את החבית הזו או הצניעה כדי להעביר בה אפר פרה או מים מקודשין, או שנקה את השוקת כדי שלא יעכבוהו החרשׂין כשיזלף את המים מן השוקת, אין זה מצרכי המילוי, והרי כבר עשה מלאכה במילוי ולפיכך פסל".
ושוב, הלכה שנקראה בשם "כלל" במשנה-תורה רבנו קורא לה בפיהמ"ש בשם "אַצְּל".
ה.7. ראיה מהלכות שאר אבות הטומאות (יח, ב)
וכך פוסק רבנו שם: "זה הכלל, כל ספק ברשות הרבים טהור עד שיֹאמר נטמאתי בוודאי, וכל ספק ברשות היחיד טמא עד שיֹאמר ודאי שלא נטמאתי". וכך מפרש רבנו בערבית במסכת עדיות (ב, ג) בעניין רשות הרבים האמורה: "ואלאצל ענדנא אן ספק טומאה ברשות הרבים טהור", וכך מתרגם קאפח שם: "וכלל הוא אצלינו שספק טומאה ברשות הרבים טהור".
והנה לפניכם גם פירוש רבנו בערבית למסכת עדיות (ג, ז), בעניין רשות היחיד האמורה: "ומן אלאצול אלמג'מע עליהא, אן ספק טומאה ברשות היחיד טמא פהו טמא", ושם תרגם קאפח: "וכלל הוא לדברי הכל, שספק טומאה ברשות היחיד טמא הרי זה טמא [פסחים יט ע"ב]".
ושוב, הלכה שנקראה בשם "כלל" במשנה-תורה רבנו קורא לה בפיהמ"ש בשם "אַצְּל".
ה.8. ראיה מהלכות כלים (ה, ח)
וכך פוסק רבנו שם: "זה הכלל, העשוי לקבלה מקבל טומאה, והעשוי לכנוס בו טהור". וכך אמרוּ חכמים במשנה במסכת כלים (טו, ה): "זה הכלל, העשוי לקבלה טמא, לכנוס טהור", וכך מפרש רבנו בערבית משנה זו: "וקד אכ'בר באלאצל פי ד'לך כלה, העשוי לקבלה טמא, לכנוס יעני ליג'מע בה לא אן יג'מע פיה טהור", וכך תרגם שם קאפח: "וכבר הודיע את הכלל בכל זה, העשוי לקבלה טמא, לכנוס כלומר לאסוף בו לא לקבץ בתוכו הרי זה טהור".
עוד מפרש רבנו בערבית במסכת כלים (ב, ג): "ואצל אכ'ר אן כל שאינו עשוי לקבלה טהור, ועלי אנה ימכן אן יקבל", וכך תרגם שם קאפח: "וכלל אחר שכל שאינו עשוי לקבלה טהור, ואף-על-פי שאפשר שיקבל".
ראינו אפוא גם כאן, שהרמב"ם במשנה-תורה קורא להלכה מסוימת בשם "כלל", וקודם בפירוש-המשנה הוא קורא לה בשם "אַצְּל". לסיכום, מצאנו שמונה כללים שמופיעים במשנה-תורה בלשון "כלל", ואותם הכללים מופיעים שלושה-עשר פעמים בפירוש-המשנה בלשון "אַצְּל". והמסקנה המתבקשת מתחזקת ומתבהרת היטב: בכל מקום שמדובר בפירוש-המשנה בהלכה, יש לתרגם את המלה "אַצְּל" במלה "כלל" ולא במלה "שרש" או "עיקר".
ו. עיון במילוניהם של בלאו ור' תנחום הירושלמי
לאחר שלמדנו על הזיקה שבין רבנו לרבי יהודה הנשיא, ולאחר שראינו את שלל הדוגמות מפירוש-המשנה, ממניין-המצוות וממשנה-תורה, וראינו כי מתוך כלל מופעי המילה הערבית "אַצְּל" בפירוש-המשנה להרמב"ם, ישנם 36 מופעים שבהם ניתן להוכיח בבירור שכוונת רבנו הייתה שיתרגמו את המילה הנדונה "אַצְּל", במלה "כלל". ובכן, לאחר כל זאת נראה ברור שאין עוד שום ספק בעניין תרגומה של המילה "אַצְּל" בפירוש-המשנה. דהיינו בכל מקום שהמילה "אַצְּל" מופיעה בפירוש-המשנה בהקשר הלכתי, יש לתרגמה במלה "כלל". ועל-כל-פנים הבה נעיין גם בדברי בלאו במילונו לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים (עמ' 12). להלן אתייחס לשתי אפשרויות תרגום רלבנטיות ממילונו, למילה "אַצְּל" שבפיהמ"ש להרמב"ם:
1) "קבע, הזכיר" – בין הראיות לאפשרות זו בלאו מצטט ביטוי שמופיע בפירוש-המשנה עשרות פעמים והוא: "כמא אצלנא" ואותו בלאו מתרגם "כמו שקבענו". ברם, הוּכח לעיל בראיה ה.5. שיש לתרגם מטבע לשון זה כמו שמתרגם אותו קאפח: "כפי הכלל שהזכרנו".
וביתר ביאור: בראיה ה.5. הרמב"ם כותב בפירושו בערבית כך: "כמא אן אלפרה תפסל במלאכה כמא אצלנא כד'לך אלמים", וכך תרגם שם קאפח: "כשם שהפרה נפסלת במלאכה כפי הכלל שהזכרנו כך המים", ולעומתו כאמור בלאו מתרגם: "כמו שקבענו". ברם, ראינו שהרמב"ם פוסק במשנה-תורה: "זה הכלל, דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר, בין עמד בין שלא עמד, פסל. ודבר שאינו משום מלאכה, אם עמד פסל, ואם לא עמד כשרים". כלומר, הרמב"ם קובע בלשון של "כלל" את מה שאמר בפירושו "כמא אצלנא".
2) "נקבע ככלל, היה מקובל" – כראיה לאפשרות זו בלאו מצטט מטבע לשון מפיהמ"ש: "כמא תאצל פי תורת כהנים" (שקלים ד, ח), ושם בלאו מתרגם: "כפי שנקבע", וקאפח מתרגם: "כפי הכלל". ברם, גם לגבי מטבע לשון זה כבר הוּכח בראיה ה.3. שקאפח צדק בתרגומו.
וביתר ביאור: בראיה ה.3. ראינו בדברי רבנו בערבית ביטוי כמעט זהה והוא: "למא תאצל": "למא תאצל אן אלחובה מחצה חטאת ומחצה עולה". קאפח תרגם שם: "לפי הכלל שקדם שהחובה מחצה חטאת ומחצה עולה", ובלאו תרגם שם: "כפי שנקבע". אולם, ראינו בראיה ה.3. שהרמב"ם פוסק זאת במשנה-תורה בלשון "כלל": "זה הכלל, כל שעשה הכהן מדעתו חצין למעלה וחצין למטה ואי אפשר שלא יהיה משל אחד למעלה ולמטה – הרי זה המרובה כשר, הואיל ודבר ידוע שמקצת קרבנותיו למעלה ומקצתן למטה, יהיו כל קרבנותיו כשרים". כלומר, הרמב"ם בעצמו קובע בלשון של "כלל" את מה שאמר בפירושו "למא תאצל".
ועתה למילונו של ר' תנחום למשנה-תורה (מהדורת הדסה שי, עמ' 254), שם אנו מוצאים התייחסות למלה "כלל", וזה לשונו: "זה הכלל, כלל גדול אמרו, אצל מאצל יבנא עליה וג'מלה יעתמד עליהא". מדבריו עולה בבירור שיש לתרגם במילה "כלל" את המלה "אַצְּל", שהרי הוא מתרגם את המילה "כלל" שמובאת בדברי הרמב"ם! אולם, שי מתרגמת שם: "יסוד מוסד שבונים עליו והכול סומכים עליו", והיה נכון יותר לתרגם "כלל יסודי שבונים עליו" וכו'.
עוד שם בערך "עִקָר", ר' תנחום מציין כמה וכמה ביאורים למלה זו ממשנה-תורה להרמב"ם, שני הביאורים המרכזיים בדבריו למילה "עיקר" הם: "שורש", ו"עיקר" להבדיל מ"טפל".
עוד שם, בערך "שרש", ר' תנחום מציין משמעות אחת בלבד: "עציץ נקוב בכדי שורש קטן, שורש הוא שורש כל דבר. ויש אומרים שורש צנון על השורש הדק אשר בראש הצנון". מדבריו עולה אפוא, שהמלה "שורש" לעולם איננה מופיעה במשנה-תורה במשמעות של הלכה או כלל הלכתי. ובדיקה אף העלתה, שבכל משנה-תורה, המלה "שורש" איננה מופיעה בהקשר הלכתי, אלא, לעולם היא מיועדת במשנה-תורה לשורשי הצמחים שטמונים באדמה.
סוף דבר
במאמר זה הוּכח שכל מתרגמי פירוש-המשנה הראשונים והאחרונים תעו ולעו בכך שתרגמו את המילה "אַצְּל" במלה "עיקר". פעמיים ראינו שהרמב"ם בעצמו תרגם בפירושו את המילה "כלל" במלה "אַצְּל". כמו כן, מתוך כלל מופעיהָ בפירוש-המשנה מצאנו 36 מופעים שבהם ניתן להוכיח בבירור שכוונתו הייתה שיתרגמו אותה במלה "כלל". כמובן שההקשר בכולם הוא הלכתי, ובכולם מדובר על הלכה חשובה ומרכזית. נמצא, כי בכל מקום שהמלה "אַצְּל" צורפה בפירוש-המשנה לפסק הלכה יש לתרגמהּ "כלל" ולא "עיקר" וכמובן לא "שורש" – שהרי כאמור, מן הבדיקה שנערכה עלה, שבכל משנה-תורה המלה "שורש" איננה מופיעה בהקשר הלכתי, אלא, לעולם היא מיועדת במשנה-תורה לשורשי הצמחים שטמונים באדמה.
ועל דיוק תרגומו של קאפח ניתן ללמוד מדברי טברסקי (מבוא למשנה תורה, עמ' 18):
"מחכמי אירופה נמנעה הגישה אל חיבורי הרמב"ם בערבית-יהודית, כולל 'פירוש המשנה' [...] מחסום הלשון קשה יותר ממחסום המרחק הגיאוגרפי [=אין תקנה לעילגי הלשון] שהוא עראי בעיקרו. ספרים ורעיונות קלי תנועה הם, וברבות הימים הם חוצים את הגבולות. אבל מחיצות לשוניות יש שאינן נופלות לעולם. ההשפעה החלקית שנודעה ל'פירוש המשנה' לרמב"ם, גם לאחר תרגומו המאוחר והבלתי שלם לעברית, היא, למשל, מן העובדות המצערות בתולדות החיים האינטלקטואליים של האומה. יש להניח, שאילו חוּבר הספר בעברית, או אילו זכה לתרגום עברי שלם ונאות מיד עם הופעתו, תולדותיו והשפעתו היו שונות".
ואחתום בדברי המדרש שמוֹרה ומחנך לדרכו של הרמב"ם לכנוס דברי תורה לכללים:
"'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי' [דב' לב, ב] [...] לעולם הוי כונס דברי תורה כללים. יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים? תלמוד לומר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי' [...] כך הוי כונס דברי תורה כללים [...] לעולם הוי כונס דברי תורה כללים שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה, אם נוטלם פרט מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות, אבל מצרפם ועושה אותם סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה. וכן מי שהולך לבית אילייס לשוק וצריך מאה מנה או שתי ריבוא הוצאה, אם מצרפם סלעים מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות, אבל מצרפם ועושה אותם דינרי זהב ופורט ומוציא בכל מקום שירצה" (ספרֵי דברים, שו; מדרש תנאים לדברים לב, ב).
Comments