"וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' לז, י).
אנו שומעים לא מעט באמצעי התקשורת, שהמשטרה חותמת הסכמים עם עדים בפרשיות שונות כדי שישמשו כ"עדי-מדינה". העדים הללו מוסרים למשטרה מידע מפליל שיש ברשותם כנגד בעלי תפקידים בכירים ומפורסמים, ובתמורה לכך בתי-המשפט מרכּכים את עונשם. בדרך-כלל, עדי המדינה מוסרים מידע משמעותי שמביא להפללת אנשי ציבור רמי-דרג.
אותם אנשי ציבור בכירים שאנשי אמונם פונים עתה כנגדם, יוצאים למלחמה תקשורתית כדי להשחיר את פניהם של עדי-המדינה, חבריהם לשעבר, שעד לא מזמן חלקו יחד עמם את השלל... נכון הדבר שעדי המדינה אינם אנשים ישרי-דרך בלשון המעטה, אך אחת הדרכים המרכזיות להשחרת פניהם שגויה מאד. כוונתי לכך שמציירים אותם כ"מלשינים", ואף נוהגים לצטט את נוסח "ברכת המינים" בתפילת שמונה-עשרה: "ולמלשינים אל תהי תקוה" וכו'.
כלומר, פוליטיקאים אינטרסנטים מגייסים את חז"ל למלחמותיהם הבזויות, ובצטטם את חז"ל שיוחסה להם ברכה זו, הם מוכיחים כביכול שגם חז"ל, בכבודם ובעצמם, עומדים לימינם ומגַנים את עדי המדינה הללו. להאשמת עדי-המדינה ב"מלשינות" יש משמעות מיוחדת כאשר עד-המדינה הוא אדם שמוגדר כדתי, והוא ובני משפחתו חברים בקהילה-דתית.
וביתר ביאור: שימוש בנוסח התפילה שתיקנו חז"ל לצורך התקפות פוליטיות אינטרסנטיות חמור ביותר, מפני שהוא מציב כנגד עדי המדינה האשמה קשה: הם לא רק פוגעים בנורמה חברתית (שגויה) שאסור "להלשין", אלא גם בנורמה דתית, מוסרית ואלהית – שהרי אלהים העניק לחז"ל את הסמכות להסדיר את חיינו המוסריים בהוראות ובתקנות, ובמלים אחרות, נוסח התפילה מלמד אפוא לא רק על רצונם של חז"ל, אלא על רצונו של ה'-אלהים-אמת!
נמצא, כי לפי נוסח התפילה: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אסור להעיד כנגד אדם מושחת שהרי זה בכלל "הלשנה". ומכאן התפתחה נורמה חברתית ומוסרית שגויה נוספת, לפיה כל מי שמלשין, דהיינו חושף את זממו ונכלוליו של חברו, הוא בגדר "שטינקר" בזוי, ש"לא הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי" כדברי הפוליטיקאים שוחרי השלמונים וטובות ההנאה (אף שאם החבר-הנוכל הזה אינו מקבל תוכחה בסתר, חובה להודיע על נכלוליו כדי להזהיר מפניו).
במאמר זה נראה, כי נוסח התפילה "ולמלשינים" וכו' הוא שיבוש מכֻוון, ואל נא נזלזל בנוסח התפילה ונאמר: ומה בכך? שהרי למדנו ונלמד עוד להלן, שהשיבוש הזה גרם לצמיחת נורמה חברתית ומוסרית שגויה, ואף עיוֵות יסוד חשוב בדת משה והוא: חובת הגדת העדות. בהמשך נוסיף ונלמד בהרחבה על מקור השיבוש המכֻוון הזה, על המופעים הנוספים שלו בדת משה, ואף נראה שהוא מקיף עניינים רבים ויסודיים בתורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה.
א. חובת הגדת העדות
נוסח התפילה המזויף: "ולמלשינים" מתנגש התנגשות חזיתית עם יסוד חובת הגדת העדות. לפי התורה, חובה על כל אדם שיודע עדות בדיני-ממונות ונתבקש להעיד, לבוא לבית-הדין ולמסור את כל המידע והראיות שיש לו בעניין, וכֹה דברי רבנו בהלכות עדות (א, א):
"העֵד מצֻווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכֵּהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני-ממונות, שנאמר: 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' [ויק' ה, א]".
אם נוסח התפילה "ולמלשינים" היה יוצא מתחת ידיהם של חז"ל, היה עלינו לפרש, שהנוסח הזה נוגע אך ורק למלשינים יהודים אשר מוסרים מידע לגוים בענייני ממון או בענייני נפשות, וגורמים לגויים לחמוס ולגזול ולעתים אף לרצוח ולטבוח בבני-עמם. ברם, כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזקים לחברה? וכי יעלה על הדעת שחז"ל היו מניחים תקלה כל-כך ברורה וגלויה? ואכן, החשש התממש במהלך ההיסטוריה, ותקלה זו הפכה לאבן נגף ולצור מכשול.
כמו כן, אם נוסח זה תוקן על-ידי חז"ל, קמה וניצבה שאלה גדולה: מדוע חז"ל לא השתמשו במילה "מוֹסרים" במקום "מלשינים"? והלא בכל רחבי המשנה והתלמוד המלים "מלשינים" או "להלשין" אינן מופיעות כלל! לעומת זאת, המילה "מוסֵר" מופיעה מאות פעמים, ובכמה מקומות היא מופיעה בדיוק בהקשר של מסירה למלכות, כלומר לשלטונות הגויים, לדוגמה: 1) "אמר לו: אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחַי אבא ומוסרך למלכות" (פסחים קיב ע"א); 2) "פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?" (ב"מ פד ע"א).
לשתי התמיהות שקמות וניצבות כנגד מקוריותו ואמינותו של הנוסח "ולמלשינים", יצטרפו לקמן תמיהות נוספות אשר יתעוררו בעקבות עיון נוסף במקורות התלמוד ובפסקי רבנו.
ב. המקור לברכת המינים
טרם שנציג את המקור לברכת המינים, עלינו להגדיר מי הם המינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין. המינים הללו הרֵעו מאד לישראל לאחר חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א):
"בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיוון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".
נעבור עתה לעיין במקור הראשון לברכת המינים שבתלמוד הבבלי (ברכות כח ע"ב): "אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה [...] שמעון הפקולי הסדיר שמונה-עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה". נמצא אפוא, שבתלמוד נקראה ברכה זו בשם "ברכת המינים" ולא "ברכת המלשינים", וכאמור, בכל התלמודים לא נזכרה המילה "מלשינים".
ג. ברכת המינים בימינו
פתיחת ברכת המינים המפורסמת בימינו היא כאמור: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אולם, לא רק בתלמודים, גם בפסקי הרמב"ם לא נזכרה המילה "מלשינים", אלא "מינים". וזהו נוסח ברכת המינים לפי רבנו הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים". טרם שנמשיך עלינו להבין גם מי הם המשומדים, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יח):
"שניים הם המשומדים: המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה: המשומד לעבירה אחת – זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עברה בזדון ונתפרסם בה והורגל אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה, ונמצא כאילו בָּטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס; והמשומד לכל התורה – כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד, וידבק בהן ויאמר מה בצע לו להִדבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שידבק באלו שידן תקיפה, הרי זה משומד לכל התורה כולה".
לפי חז"ל ורבנו הרמב"ם, ברכת המינים והמשומדים עוסקת אפוא בישראלים אשר נשתבשו בהשקפות ובמושגי האלהות הבסיסיים, וכן באויבי ישראל שיָצאו מישראל. כמו כן, כאמור, אויבי ישראל שמעבירים מידע לגויים אינם נקראים "מלשינים" אלא "מוֹסרים". לפיכך, לפי נוסח הרמב"ם המקורי אין מקום לטעוֹת ולחשוב שאסור להעיד בבית-דין כנגד אדם שפשע, אלא, המלשינות שנאסרה היא מלשינות המוסרים, דהיינו, היהודים שנשתמדו ומוסרים לשלטונות מידע שמאפשר להם לגזול ולחמוס את בני עמם או אפילו ליטול את נפשותיהם.
לאור כל הראיות והמקורות שהובאו לעיל, ברור אפוא כי נוסח הברכה המקורי שובש, הושמטו ממנו "המינים" שעל שמם נקראה ברכה זו "ברכת המינים", והמשומדים הפכו למלשינים, וזהו נוסח השיבוש: "ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד" וכו'. בעקבות שיבוש זה, רבים חושבים בטעות שלהעיד בבית-דין כנגד חוטא, פושע וגזלן הוא דבר מגונה ביותר, ואולי אף אסור מהתורה – בעוד שלפי האמת ההיפך הוא הנכון, אסור מן התורה לכבוש עדות, וחובה על כל אדם שיודע עדות בעניין מסוים ונתבקש להעיד, ללכת לבית-הדין או לבית המשפט ולספר את כל מה שהוא יודע ובמדויק, כדי לסייע לדיינים להגיע לחקר האמת.
נמצא, כי שיבוש נוסח התפילה גרם לשיבוש חמור בהלכה היהודית, והשיבוש בהלכה פוגע עד היום בחברה ובעקרונות הצדק, היושר והמוסר הראויים לדת משה ולדרך האמת.
ד. הסיבה המרכזית לשיבוש הנוסח
נראה לי ברור, שהסיבה המרכזית לכך שצאצאי המינים מחקו את המילה "מינים", היא מפני שהם כפרו בעובדת היותם מינים ופושעים... וכדי להסתיר את עובדת היותם מינים, היה עליהם לשכתב ולזייף את דת משה. דהיינו, למחוק, לעוות ולסלף את כל הראיות אשר שופכות אור על שיטותיהם והזיותיהם, עד שיתאפשר להם להתעות ולתעתע בזולתם שדרך המינות היא דרך האמת שקיבלנו בהר סיני מפי-הגבורה – וזו הסיבה שהם ביקשו למחוק מסדר התפילה את ברכת המינים! ברם, למחוק ברכה שלמה זה בלתי-אפשרי, שהרי חז"ל תיקנו את הברכה הזאת במפורש, אך לעוות ולסלף את נוסח התפילה זה הרבה יותר קל, וכן עשו.
והנה לפניכם פסקו של רבנו הרמב"ם בעניין המינים, אשר מתאר את כפירתם של המינים גם בעצם עובדת היותם מינים ופושעים, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):
"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט-בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".
ואם מדובר בהלכה זו במינים האתאיסטים אשר עושים להכעיס, מדוע רבנו מציין בהלכה שהם אומרים "שאין בזה עוון"? וכי האתאיסטים מחזיקים באיזו דת שכן יש בה עוונות? אלא, ברור שמדובר באנשים אשר מחזיקים בדת מסוימת, ונדמה להם שדתם היא דת האמת, ולכן רבנו מציין שהם אומרים "שאין בזה עוון", וכמו שאומר רבנו בפירושו לחולין (א, ב):
"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן הם רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
נמצא, שהמינים אינם עוברים על גופי תורה רק כדי לספק איזו תאווה חומרית דמיונית, אלא מתוך אמונת מינות מתועבת המושרשת עמוק בקרבם, שהם-הם אשר הולכים בדרך הישרה והנכונה, וכל בני-ישראל שסביבם הינם חוטבי עצים ושואבי מים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, כופרים ואפיקורוסים שמותר לעשוק ולגנוב ולנצל ולכזֵּב ולתעתע בהם.
דוגמה נוספת המעידה על שאיפתם ומגמתם של צאצאי המינים לשכתב ולסלף את דת משה, וזאת כאמור על-ידי מחיקת כל זכר להתנגדותה של התורה ולמלחמתה במינים ובהשקפותיהם ובמעלליהם – הינה השׂגתו של הפוחז מפוסקיירא בהלכות תשובה (ג, טו), אך תחילה נחזור שוב על פסק רבנו הרמב"ם שם, וכֹה דבריו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
והנה לפניכם תלונתו של הפוחז מפוסקיירא שם, וזה לשונו:
"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] – מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
על דברי הפוחז לעיל, מעיר מָרי יחיא אביץ' בחידושיו שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין בראשית-רבה (ח, ח)". וכוונתו לאמור בבראשית רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק הזה שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?". ובמאמרים: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", "מי גדול ממי?" ועוד, הרחבתי בעניין דברי הפוחז מפוסקיירא ובמשמעותם.
ואם יטען הטוען, שצאצאי המינים סילפו את נוסח התפילה וברכת המינים בגלל החשש מ"הצנזורה הנוצרית", יידעו הנבונים כי שקר טענתו, שהרי המינים אינם מקרב הגויים, אלא הם יהודים שהשתבשו במושגי האלהות (כמו יש"ו ושר"י), ומה אכפת לגויים מה אנחנו פוסקים על יהודים אחרים? וכבר ראינו את דברי רבנו בפירושו לחולין, ונצרף לזה גם את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וגם ממנו נלמד שהמינים הם רשעים ארורים מישראל:
"במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין – מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
כמו כן, ראינו את דברי הפוחז מפוסקיירא שפער את פיו כנגד יסודות הדת הטהורים, ואשר מודה בעזות פנים מפליאה, שהסיבה להשגתו איננה צנזורה נוצרית דמיונית, אלא חמלתו על כבוד אבותיו שבחרו מרצונם החופשי וללא שום כפייה ללכת בדרכי המינות והטומאה! ועוד על סילופיהם של המינים ראו לקמן בפרק ח: "המינים שולחים את ידם בתורה-שבעל-פה".
תופעת שִׁכתובה של דת משה והכשרת השקפות המינים לא החלה אצל הפוחז מפוסקיירא, היא קדמה לפוחז בכתביהם ובפרשנויותיהם של ראשוני אשכנז, והדוגמה המובהקת לכך היא פירוש רש"י-שר"י אשר מלא וגדוש בהשקפות המינים. מכל מקום, הפוחז לא היה האחרון אשר קבע שאבותיו המינים לא היו חוטאים ופושעים אלא "גדולים וטובים", כי בפרק הבא נביא דוגמה נוספת אשר מלמדת כיצד צאצאי המינים החריבו את דת האמת: וזאת באמצעות שִׁכתוב וסילוף התורה, הפיכת המינים ל"קדושי עליון", והפיכת השקפותיהם הנגעלות ליסודות הדת! ולא, לא מדובר בדוגמה עתיקה, אלא דוגמה אשר רוחשת ופושׂה בימינו אנו!
ה. תבשילו הנתעב של קוק
באחד מעלוני השבת הידועים שיצאו בשנת תשע"ח (ששמונים אחוז מהם פרסומות) ראיתי שאחד מהכותבים, בעל תואר רב וד"ר (ובקיצור: רַדַּ"ר), הכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם". כאשר קראתי את דברי הדרדעי האשכנזי האורתודוקסי השכיר הזה נחרדתי והזדעזעתי, כי בתמימותי לא האמנתי שגם בימינו קיימת הצדקה לאמונת ההגשמה, ועוד מרַדַּ"ר אשכנזי שכיר אשר יודע ומכיר היטב את משנת רבנו הרמב"ם, ואף נחשב ל"דרדעי" של האשכנזים! וכבר הוזהרנו בתורה, שברגע שהאדם יפשוט את ידו לממון – דעותיו יתעקמו ויתעקשו.
בעקבות טענת המינות של הרדּ"ר, שאין שום השפעה להשקפות המינים על תחום המוסר והמידות, כתבתי מאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ובו הוכחתי את הקשר החזק וההדוק שבין מינות ועבודה-זרה לשחיתות מוסרית – "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא): תמצית הדברים היא, שהעדר יראת אלהים גורר עמו בהכרח לשחיתות המוסרית האנושית והחברתית הגדולה ביותר – רצח, והמינות מבטאת את הריחוק המוחלט והסופי מאלהים ומיראת שמים. נעבור עתה לעיין במקורו של הרדּ"ר להצדקת אמונת ההגשמה, והוא הטבח קוק אשר האכילנו בהשקפות מרורות למו.
באחד מתבשיליו הנתעבים, קוק תמך מפורשות באמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם מתוך המקור שציין השכיר האשכנזי שוחר האמת בעירבון מוגבל ביותר (עד הכיס והכבוד):
"אף-על-פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מכל מקום אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה [=כרת], [אלא] רק כשהוא [השיבוש במושגי האלהות] מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כל זמן שהדבר עומד בצורתו המופשטת [=באמונות ובדעות בלבד], אין כאן עקירה עיקרית. ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות: מין. ונוכל להסכים, שכל זמן שאדם המגשֵּׁם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".
לשונו חלקלקה מאד ומתוחכמת להרע בתכסיסי המלומדים האירופיים הנכלוליים, שהרי הוא פותח בקביעה הנכונה כשלעצמה שהשגיאות בתפישות האלהות מזיקות מאד, וזאת כדי להכשיר את מחשבתנו לקבל את דבריו, שהרי בקביעה הזו הוא מחדיר לליבנו את האשליה שהוא בר-סמכא בענייני מדעי האלהות, וכביכול אף נזהר בהם מאד. לאחר שגרם לנו לחשוב שהוא מומחה גדול, ואף מציג את עצמו כמי שנאמן ליסודות הדת, הוא פונה לזהם את מחשבתנו בהריסת אחד מיסודות הדת החשובים ביותר – שלילת הגשמות מבורא-עולם!
"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ [...] חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).
ולעצם דבריו, קוק הקוקו טען, שמי שסבור כמו הנוצרים לדוגמה, שיש לה' יתעלה גוף או שהוא כוח בגוף, אינו חוטא כלל! רק אם הוא יעשה לעצמו פסל ותמונה, רק אז הוא יחטא חטא גדול לאלהים. ברם, אם יִפנה במחשבתו לאלהים בשר ודם ויתפלל אליו יום-יום, הוא אינו חוטא כלל! הקוקו חשף בסכלותו התהומית הזו שהוא אפילו אינו בקי בעשרת הדיברות! שהרי בדיבר השני נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – כלומר, אסור לנו לעשות אלהים אחרים אפילו ללא עשיית פסל ותמונה, והצדקת אמונת ההגשמה היא עשיית אלהים אחרים, כי מי שמאמין בה עובד אלהים אחרים שאינו קיים במציאות!
לא פחות חמורה מכך היא ההשקפה המעֻוותת שהקוקו מנסה להנחיל לחסידיו השוטים בדבריו הרעים כאן, והיא שאין כל משמעות להשקפות ולמחשבות! שהרי אם בעבודה-זרה החמורה והכעורה אין כל חטא ועוון בהרהור עבירה, קל-וחומר וכל-שכן בכל התורה כולה! ומותר לשנוא את חברנו כל עוד לא היזקנו לו בפועל, ומותר לנו לזהם את מחשבותינו בזימה כל עוד לא עשינו מעשה בפועל, ומותר לנו אפילו שלא לאהוב ולירוא באמת מפני ה' יתעלה כל עוד אין לדבר ביטוי מעשי בפעולותינו! התעלה על הדעת סכלות ומינות חמורה שכזאת?
והנה לפניכם כמה מקורות מדברי רבנו, אשר מוכיחים את טמטומו המחריד של הקוקו:
"על עניין זה הזהירה התורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא, אין בו מלקות [הואיל והוא רק במחשבה – שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים]" (הלכות עבודה-זרה ב, ו).
והנה גם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין מז): "והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דב' ד, טו)], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ולשון ספרי: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות".
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).
"והיסוד החמישי [משלושה-עשר יסודות הדת], שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין-עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות [וכל שכן לאלוה דמיוני וגופני נגעל ואלילי] [...] אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה" (פרק חלק).
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י). והנה לפניכם גם דבריו המטלטלים של רבנו: "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות, או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש [ומעלה]-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה" (מורה א, לו).
עד כאן מִקבץ מקורות מדברי רבנו, ויש עוד הרבה מקורות בתורה, בחז"ל, ובכתבי רבנו הרמב"ם וחכמי האמת, שאסור באיסור חמור להפנות את המחשבה אחרי עבודה-זרה מכל סוג שהוא – כי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, כך רבנו מלמד אותנו במורה, ושם הוא חוזר על היסוד הזה כמעט באותן המלים חמש פעמים, ראו: "הציר שעליו סובבת כל התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". כמו כן, לחשיבות השכל והמחשבה בדת האמת כגורם המקשר בינינו לבורא-עולם ראו: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה", ושם נדונו והוסברו דברי חז"ל המפורסמים: "הרהורי עבירה קשין מעבירה".
קצרו של דבר, אין די חרפות, גידופים ונאצות בשפה העברית אשר יהלמו ויבטאו את שפלותו של הקוקו. זאת ועוד, הטבח הלז שהקדיח תבשילו ביטל הלכה למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחוד ה'! שהרי שתי מצוות אלה נוגעות אך ורק להשקפות ולמחשבות, ובמיוחד ביטל הוא את מצות ייחוד ה', בה נצטווינו לסבור שה' הוא אחד ולא שניים – שהרי כל מי שסובר שה' הוא גוף בהכרח סובר שה' יתעלה אינו אחד, כי הגוף מתחלק לחלקים רבים מאד – והשקפתו זו מעידה כאלף עדים על סכלותו, ועל בורותו ובערותו ביסודות הדת הקדומים והנאמנים.
ועל ביטול מצוה קלה ממצוות התורה, וכל-שכן ביטול מצוות שהן יסוד היסודות ועמוד החכמות – ראו נא דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו הקדושים והטהורים:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".
ומה דינו של מי שמפקפק ביסודות הדת? כל-שכן מאה פעמים מי שעוקר יסוד מיסודות הדת, וכל-שכן אלף פעמים מי שעוקר את יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע ולייחד את בורא-עולם במחשבה, וכל-שכן אלף-אלפי פעמים מי שמתעה את העם ביסודות הללו! ובכן, ראו נא את דברי רבנו בהמשך דבריו בשלושה-עשר היסודות בעניין המפקפק: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". וכבר ייחדתי מאמר לתבשיליו הנתעבים, ראו: "קמצוץ מסמי ההזיה של קוק".
דוגמה נוספת להגשמה בימינו, הפעם מהממסד האשכנזי האקדמי היהיר, נמצאת ב"מילון העברית המקראית" של פרופ' מנחם-צבי קדרי. שם בערך "צלם" (עמ' 912) הוא כותב כך: "צלם – צורה מעוצבת כדמות של אלהים: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בר' ט, ו); ושל אדם הראשון 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' (בר' ה, ג)" – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת המינות ורדיפת הבצע יתהלכו, ולאחר שראיתי זאת הבנתי, כי אמונת ההגשמה טרם נתבערה מן הארץ.
קצרו של דבר, הדוגמות שהבאתי לעיל מעידות על-כך שזרעי הפורענות שזרעו רש"י וחבר-מרעיו המינים הצמיחו במהלך הדורות דּרדּרים וברקנים באושים, ואלה הוסיפו להתפתח ולגדול לדת חדשה פרו-נוצרית בעלת ממדים מפלצתיים. הדת החדשה הזו ניסתה במהלך הדורות לטשטש את יסודותיה הבאושים והרקובים, אך כאשר הבינה שהיא לא תצליח לכסות עליהם באופן מוחלט, החליטה לעוות את דת משה כדי שתתאים ליסודותיה האליליים.
אחת מהדרכים הרבות, אך אין ספק מהבולטות שבהן, שבאמצעותן ניסו צאצאי המינים לעוות את דת האמת ולהפוך אותה לדת פרו-נוצרית אשר מכשירה את המינות, הייתה לשבש את ברכת המינים ולהפוך אותה לברכת המלשינים. בדרך זו לא רק שצאצאי המינים העלימו ראיות לחיסולו של עולם המחשבה היהודי בציקלון B (גז רעל של השקפות מינות), אלא הם גם רמסו במגפיים מסומרים יסודות תורניים, הלכתיים ומוסריים, ושיבשו והחריבו את נורמות המוסר.
"וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (יר' ב, כא).
ו. מדוע צאצאי המינים מחקו את המשומדים?
נחזור לברכת המינים, מדוע צאצאי המינים הזייפנים מחקו גם את המשומדים?
ובכן, נראה לי שהם מחקו אותם משתי סיבות מרכזיות: האחת בגלל קרבתם של המשומדים למינים, שזה נבלה וזה טרפה, וברוב סכלותם ובהמיותם של המינים וצאצאיהם הם לא הבינו את ההבדלים ההלכתיים ביניהם, ולפיכך מחקו גם את המינים וגם את המשומדים; והסיבה השנייה נובעת מכך, שהיו כנראה לא מעטים מקרב צאצאי המינים אשר נטו אחר דרכי הגויים, התערבו בהם וחברו להשקפותיהם הרעות, עד שאִזכור המשומדים בתפילת העמידה גרם לרבים לתחושת אי-נוחות קשה – כי בתוך-תוכם לא עזבה אותם התחושה המציקה שהברכה הזאת מכֻוונת לחזן אשר לבוש כמו כומר, או לרֵבַּיי שנקרא אצלם צ'פלין או רברנד בדיוק כמו הכומר הנוצרי, או לחלק מהמתפללים או קרוביהם אשר נתדמו לנוצרים בשלל מאפיינים!
ובמלים אחרות, בגלל שצאצאי המינים נטו אחרי השקפות המינים ודרכי הנוצרים, התפתחה בקרבם התנגדות טבעית להזכרת המשומדים, ואף שהמשומדים שנזכרו הם רק המשומדים אשר חברו לדרכי הגויים בשעת השמד – אִזכור המשומדים נוגע בפועל לכל מי שהולך בחוקות הגויים, מפני שעצם זכירתם מהווה פגיעה תדמיתית קשה לכל טמא שמבקש להתדמות לנוצרים, ויחד עם זאת להצטייר כ"קדוש עליון" ו"גאון עולם" שגדול יותר ממשה רבנו...
וזכורני שנסעתי בעבר עם כומר ממסדי בכיר ביותר, הנסיעה הייתה ארוכה ובמשך כל הדרך הוא השמיע חזנות אשכנזית, אשתו ישבה לצדו ואנכי ורעייתי ישבנו מאחור. כל הדרך שמענו את הגיעולים והפיגולים הנוצריים הללו, אשר משום-מה קוראים להם בשקר "נשמה יהודית". לאחר נסיעה של כשעתיים, התקרבנו ליעדנו, אך אשתו לא יכלה להתאפק עוד, והעזה לומר לבעלה בפניי ובפני רעייתי: "אוי, החזנות הזו נשמעת ממש כמו תפילה בכנסייה".
"הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ – אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה).
ז. השפעות נוספות של הנצרות על צאצאי המינים
הקרבה היתרה שהייתה בין הגויים לצאצאי המינים האדומיים היא מן המפורסמות, וכמו שכותב טור האבן בשם אביו ראש השועלים והמחבלים, וזה לשונו (יו"ד, שפז): "ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה [לאבלים] לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם". כלומר, המינים וצאצאיהם ביטלו דין תלמודי בגלל שלא היה נעים להם מהגויים! (ולעיון בדינים נוספים שחז"ל קבעו והם ביטלו בגלל קרבתם לגויים, ראו במאמר: 'התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל', בפרקים על עיטוף הראש וחליצת הכתף).
חייהם המשותפים וההדוקים עם הגויים השפיעו רבות על צאצאי המינים בתחומים שונים: ראו נא את מבנה בתי-הכנסת של צאצאי המינים (ובימינו כולנו הושפענו מסידור זה): ספסלי העץ המסודרים ביישור זה-אחר-זה כמו בכנסיות, חלונות זכוכית מעוטרים בציורים צבעוניים, צווחוֹת החזנות הצורמות אשר לקוחות כאמור מהכנסייה ומבתי האופרה האירופאים, וכן לבוש החזנים וכובעיהם הגבוהים אשר כמעט זהים למחלצות הכומרים ומצנפותיהם. ובמלים אחרות, אם תיקחו חזן שכזה ותכניסו אותו ללא טלית לכנסיה, הוא ישתלב היטב...
ולא רק בהיבטים החיצוניים, צאצאי המינים הושפעו מאד גם בהיבטים המהותיים, כגון בעניין הפוליטיזציה של הדת ומסחורה: הם למדו מהכנסייה הנוצרית כיצד להפוך את מסחור הדת לאמנות, וכיצד לעוות את הדת ברגע שהדבר נוגע לכיס. כמו כן, ריבוי הכיתות והשיטות הינו התוצאה הטבעית של הפיכת הדת לכלי למסחר, שהרי אם הדת הינה כלי למסחר ולהפקת רווחים וטובות הנאה, אך טבעי שיקומו לסוחרים השונים מתחרים שיתחרו ביניהם זה בזה על הלקוחות... וריבוי השיטות המחריד אצל צאצאי המינים אף עלה על ריבוי השיטות והכיתות שבכנסיה הנוצרית! וזאת הייתה גם דרך העבודה-הזרה הקדומה, וכמו שאומר ירמיה הנביא (ב, כח): "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה", ולא לחינם לכל עיירה עלובה בפולין יש איזו חסידות שנקראת על-שמה, כי מדובר בשוק מסחרי אשר יש בו תחרות עזה על הלקוחות...
ובמלים אחרות, לאחר שהדת הפכה לכלי למסחר ולכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, נפתח הפתח לעוות, לעקם, לעקש ולסלף את הדת לפי צורך התחרות המסחרית! כי אם המטרה המרכזית ולעתים אף היחידה, היא הפקת רווחים, ודיני התורה והלכותיה אינם אלא אמצעים שיווקיים וכלכליים בתחרות עסקית, אין שום בעיה למחוק, לשכתב, להמציא ולחדש הזיות על גבי הזיות ולהחליט שהן "תורה מן השמים", כי המטרה המרכזית היא הפקת רווחים וטובות הנאה. וזאת גם הסיבה שרבו מאד הספרים והחיבורים שיצאו מארצות אדום, ותופעה זו מעידה על עומק המחצבה שחצבו החוצבים בתורת-חיים, ועל ריחוקם שנות-אור מדרכי מישרים.
ריבוי הכיתות והשיטות אף גרם לנסיגה תרבותית ולחילול-שם-שמים, וכבר הרחבתי בזה במאמר על התרחבות הכתיבה ההלכתית, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, עא):
"וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפָנים, כפי הציווי המפורסם באומה: 'דברים שאמרתי לך על-פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב], והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר, ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה [...] ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [כל-שכן בענייני המחשבה שחששו לקבעם בספר]".
ריבוי השיטות, הפסיקות וההזיות המאגיות בקרב חכמי-יועצי-אשכנז מעידים גם על שורש פורה ראש ולענה, וכמו שמלמד רבנו בפירושו למשנה (עבודה-זרה ג, ג), וכֹה דבריו:
"וכך מייחסים [עובדי האלילים האילמים מקרב העמים] לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [דמויות מיתיות דמיוניות שבהן הכוכבים מתגלמים], והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק".
זאת ועוד, גם אמונתם בגדוליהם שהם "בני האלהים" ממש, אשר אינם טועים לעולם וכל דבריהם דברי נביאות, נובעת אף היא לדעתי מהשפעת הנצרות, שרואה את ישו ושליחיו כבניו של אלהים, או לכל הפחות כשליחיו הישירים שכל מעשיהם ודבריהם מפי-הגבורה.
ובמאמרים אחרים הסברתי, שצאצאי המינים גידלו וניפחו את עצמם מאד-מאד לא רק בשל תאוותם הבלתי-נגמרת לכבוד, שׂררה ושליטה, אלא לא פחות מכך גם בגלל שללא הפיכתם לאלהים, דתם לא הייתה מחזיקה שעה קלה. כלומר, כדי להחזיק דת שקר מעֻוותת, אשר מלאה וגדושה בהזיות ובדמיונות מגוחכים, יש הכרח גדול להפוך את מוֹסרי הדת החדשה הזו לאלהים – כי ללא הפיכתם לאלהים, יתאפשר להתייחס לדבריהם ולכתביהם בעין ביקורתית, וכל בר-דעת שיתבונן בסכלותם ובטמטומם יבין מיד שהם יותר תועים מן הבהמות. לפיכך, כדי למנוע את חשיפת סכלותם ותעייתם, נוצר הכרח גדול להפוך אותם לאלהים, כי אם הם בגדר אלהים או קרובים אלהים, ואפילו אם הם רק בגדר נביאים, כולם חייבים לקבל את דבריהם כדברי אלהים חיים, ללא שום פקפוק וערעור, ואפילו ללא תמיהה קלה או הרמת גבה...
אמנם, הם לא הסתפקו בזאת ויצרו מנגנון הגנה שקרי נוסף: שלילת לימודי המדעים ורכישת השׂכלה, וזאת באמצעות הפצת השקר שמדובר בדברי כפירה שאסור לשמוע אותם! ועולם הפוך ראיתי: שלל הזיותיהם המאגיות והשקפות המינות שבידם מותר ומצוה וחובה לשמוע, אך רכישת השכלה ולימוד המדעים שבהם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם – זה לדבריהם כפירה חמורה! ועל הזיותיהם ראוי לומר: "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (מש' ב, יט), ועל לימוד המדעים ראוי לקרוא בעוז: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו).
נחזור לקרבתם לכנסייה הנוצרית, זו הכחידה מהשקפת עולמם רבים מיסודות דת משה, ולכן, לא נמצא אצלם כמעט שום התייחסות ליסודות התורה והשקפותיה המחשבתיות, כמו שאנו מוצאים לדוגמה אצל הרמב"ם במורה ובספר-המדע, ואף לא קרוב לכך. ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת (אסור ומותר וכו') וכן בפלפולים נבובים, נובע מבריחה מעיסוק בהשקפות ובדעות אשר מציבות מראה עכורה ועגומה ביותר כנגד פניהם, ומאפיסות את אשליית הגדולה והרוממות המדומה שהם שקעו בה. זאת ועוד, ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת, גרם ברבות השנים לעיסוק-יתר שהוביל לתמורות מחמירות חריפות, עד שגם עולמם ההלכתי שובש לבלי היכר (ועל-כך ראו כאמור בהרחבה במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה).
ברם, קרבתם לכנסייה הנוצרית פגעה יותר מכל ביראת השמים שלהם, ואהבת האמת בקרב רבים מהם – נעדרת, רובם המכריע לא יבינו את התימני הקטן המסתפק במועט ועובד את ה' באהבה ובתמימות, ואף ינצלו אותו ויזלזלו בו על-כך שהוא אינו יודע להפיק רווחים וטובות הנאה מן הדת... הם בזים לעבודת-הכפיים שחז"ל כֹּה שיבחו כגדר ליראת שמים, ואומנותם (הָמָנוּתָם) היחידה היא תחבול תחבולות כיצד להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים. סכלותם גרמה להם להתרחק מן האמת עד-כדי-כך, שהם אינם מבינים את העונג שבמושגי האמת וידיעת ה', ולא את העונג שבקיום מצוה או לימוד תורה רק מתוך אהבת ה' ותו לא.
"וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יג).
ח. המינים שולחים את ידם בתורה-שבעל-פה
מן המפורסמות שספרו הגדול של רבנו "משנה תורה" עבר עריכה קשה ביותר, וכמו שאומר קאפח במבואו לפירושו למשנה תורה (עמ' יא): "ספר זה של רבנו עבר 'עריכה' קשה ביותר תחת ידי המדפיסים והמגיהים למיניהם. עריכה שבסגנון, עריכה שבלשון, עריכה שבמבנה המשפטים, עריכה שבחלוקת ההלכות". בדברים הבאים לקמן נדון בעיוות ובסילוף חמור מאד של חכמי-יועצי-אשכנז אשר נוגע ישירות להכשרת אמונות המינות וההגשמה: כמעט כל ההלכות של הספר "משנה תורה" אשר עוסקות במינים, סולפו על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז: המלה "מין" או "מינים" נמחקה, ונכתבה במקומה המלה "אפיקורוס" או "אפיקורוסים".
רבנו הגדיר מפורשות מיהו מין ומיהו אפיקורוס בהלכות תשובה (ג, יד–טז), וכֹה דבריו:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
המינים הם אפוא ישראלים אשר השתבשו במושגי האלהות. לעומתם, האפיקורוסים נכללים בקטגוריה שונה לחלוטין, וכֹה דברי רבנו שם: "שלושה הן הנקראין אפיקירוסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבנו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם – כל אחד משלושה אלו הוא אפיקירוס". נמצא, שהאפיקורוסים הם ישראלים אשר השתבשו וכפרו במושגי הנבואה וההשגחה.
כאמור, כמעט בכל המקומות שנזכרו "מינים" במשנה-תורה, יד עלומה נשלחה והפכה אותם ל"אפיקורוסים", ולדעתי הסיבה לכך ברורה מאד: חכמי-יועצי-אשכנז ניסו למחוק את חומרת אמונת ההגשמה כי אבותיהם ורבותיהם היו מינים ומגשימים! וכמו שהפוחז המסופק לימד עליהם זכות בהלכות תשובה (ג, טו), וברשעוֹ ניסה לכסות על ערוות מינותם – כך בדיוק נהגו גם המדפיסים והמגיהים וכן כל שאר חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, בהסתירם את המציאות הקשה והמחרידה שרבים מקרב אבותיהם ורבותיהם הכסילים היו למעשה מינים שמורידין ולא מעלין! וכַפוחז היו גם רבים שהיו מסופקים, ועל המסופקים הללו אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עב): "והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות".
והנה דברי הפוחז מפוסקיירא בהלכות תשובה שם:
"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנו [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם] הלכו בזו המחשבה [האם אתם מעכלים את שפל סכלותו?] לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
אמנם, ייתכן ויהיו אשר ינסו לטעון שהזיופים הללו נעשו בגלל "אימת הצנזורה הנוצרית", אך לקמן נראה שגם בהלכות שאין בהן שום חשש מ"אימת הצנזורה" הדמיונית הזו, חכמי-יועצי-אשכנז מחקו את המינים והפכום לאפיקורוסים. ויתרה מזאת, בהלכות שהובאו לעיל ואשר מגדירות את המינים והאפיקורוסים, חכמי-יועצי-אשכנז לא שלחו את ידם. אולם, אין לשבח אותם על כך, כי נראה ברור שהם לא שיבשו את ההלכות הללו מפני שהמינים והאפיקורוסים נאמרו בשתי הלכות סמוכות, ואם הם היו מנסים לשבש השיבוש ממילא לא היה מתקבל, כי הוא היה ברור כשמש. ובמלים אחרות, מן העובדה שחכמי-יועצי-אשכנז לא חששו להשאיר את המינים במקומם בהלכה המרכזית שעוסקת במינים, יש עוד ראיה לכך שהתירוץ של "אימת הצנזורה" הוא ביסודו ובעיקרו תכסיס אשכנזי כדי לטשטש את סכלותם ומינותם.
ובכלל, איני יודע מדוע יש לחשוש מהגויים בעניין זה? שהרי כאמור, כל ההגדרות ההלכתיות הללו עוסקות במינים ישראלים שהשתבשו בהשקפותיהם, לא בגויים, וגוי שעובד עבודה-זרה אינו מוגדר כ"מין" אלא כגוי שעובד עבודה-זרה. קצרו של דבר, בעניין זה אין שום מקום לחשוש מ"אימת הצנזורה" הדמיונית הזו, ולכן נראה ברור, שכל השיבושים בעניין זה נועדו לסלף ולהכחיד את דרך האמת ולהנציח את שקרי הדת החדשה של חכמי-יועצי-אשכנז, שמטרתה המרכזית והראשונה היא להפוך את דת משה הטהורה לקורדום תאוות פגאני פרו-נוצרי.
נעבור עתה לעיין בשמונה דוגמאות להחלפת המינים באפיקורוסים ב"משנה תורה":
דוגמה ראשונה
בהלכות יסודי התורה (ו, ח) רבנו פוסק כך:
"מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או בשר ודם]. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפים אותו עם האזכרות שבו [...] ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזים אותו וכן כתבי-הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו" – בהלכה זו אין שום חשש מן הצנזורה הנוצרית שהרי נאמר בהלכה "מין ישראל", ולאחר מכן אף נאמר: "אבל גוי". אגב, לפי הדפוסים לעיל, סתם גוי – כשר לכתוב ספר תורה, שהרי לפי הדפוסים רק גוי עובד-כוכבים שכתב את השם או את כתבי-הקודש, יש לגנזן...
גם בהלכות תפילין (א, יג) רבנו פוסק כך: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין – יישרפו. כתבן גוי [...] – הרי אלו פסולין וייגנזו". אך לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נכתב: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס – יישרפו, כתבן כותי [...] – הרי אלו פסולין ויגנזו". וברור שחכמי-יועצי-אשכנז אינם יכולים לחיות עם ההלכות הללו בשלום ואפילו רגע אחד, שהרי איך יעלה על הדעת לשרוף את ספרי התורה והתפילין והמזוזות שלהם, וכן את כל ספרי פירושי המינים המהובלים שכתבו אבותיהם ואבות-אבותיהם? ובמקום להודות על האמת ולתקן את מעשיהם ולחדול ממעלליהם ולשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הם שלחו את ידם ועיוותו את דת האמת באינספור זיופים ובהחדרת רפורמות מינות קשות מאד לדת משה.
כמו כן, גם בהלכות תפילין לעיל אין שום חשש מ"אימת הצנזורה" שהרי דינו של הגוי מובא מיד לאחר דינו של המין. זאת ועוד, איני יודע מדוע שינו בהלכות תפילין את הגוי לכותי, וכי יש חשש שהגוי יתרעם על היהודי בגלל שכתבי-הקודש שהוא כותב פסולים?! וכמה גויים סופרי סת"ם היו במהלך ההיסטוריה שיתרעמו על-כך? ושיבושי הדפוסים הכשירו את המינים והגויים להיות סופרי סת"ם, שהרי לעיל רק כותי פסול לכתיבת סת"ם... לפיכך נראה לי ברור, כי רק מינים ועובדי עבודה-זרה מישראל היו מסוגלים להכשיר את המינים והגויים ולעוות כך את ההלכה. כמו כן, שיבושים אלה אינם קשורים דווקא לנצרות ואם היה חשש אמיתי מן הגויים בעניינים אלה, היינו מוצאים אותם גם בקרב היהודים שהתגוררו בארצות האסלאם.
ושמא תאמרו שחכמי-יועצי-אשכנז תיקנו את טעויותיהם? ובכן, לא רק שהם לא תיקנו את שגיאותיהם, ההיפך הגמור! הם הנציחו את שיבושיהם החמורים הללו והוסיפו שיבושים רבים במאות השנים האחרונות. וזאת הראיה הגדולה ששיבושיהם לא נבעו מ"אימת הצנזורה הנוצרית", אלא מ"אימת האמת", כי אם היה מדובר באימת הצנזורה, מדוע לאחר שקמה מדינת ישראל הם לא תיקנו את נוסחיהם? רק בימינו, לאחר שיצא לאור "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ונפתח פתח לרווחים כלכליים, הם החלו להוציא לאור את "משנה תורה" גם לפי כתבי-יד – כי אלוהי הכסף הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים של חכמי-יועצי-אשכנז.
גם בהמשך הלכות תפילין (י, א) הם שיבשו את הנוסח, ובתוך עשרים הדברים שפוסלים ספר תורה, במקום לכתוב כך: "שכתבוֹ גוי וכיוצא בו משאר פסולין", כתבוּ: "שכתבוֹ אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין". ושוב הכשירו את הגויים הערֵלים לכתיבת ספרי תורה ותפילין...
אגב, החלפת המין או הגוי באפיקורוס נובעת מסיבה נוספת שבגינה הם טשטשו את האמת. כלומר, האפיקורוס בהגדרתו המוסרית הרחבה הוא גם מי שמזלזל בדברי חכמים, ולכן היה נוח מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניפחו מאד את מוסד "קדושי העליון" והפכו את גדוליהם המדומים לאלהים, להחמיר מאד בדינו של האפיקורוס – וזאת במטרה לבצר את מעמדם של גדוליהם הפתאים, הסכלים והרשעים, שהרי כל מי שמותח ביקורת על סכלותם או מזלזל בהם בשל העבודה-הזרה אשר בידם – דינו לכאורה חמור מאד לפי ההלכות החדשות שעיוותו, ושיבוש זה מהווה גורם משמעותי אשר מרתיע מאד מלערער על סמכותם "האלהית".
אך האמת היא שהם-הם גדולי האפיקורוסים (בהגדרתה המוסרית של המלה), כי הם ביטלו את מסורת התורה-שבעל-פה של חז"ל כמעט לחלוטין ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית, אשר לה הלכות משלה ומנהגים משלה, ובאמצעותה הם הופכים את דת משה לקורדום חוצבים.
דוגמה שנייה
בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך:
"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...], וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך:
"ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...] וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם [...] ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים".
אין שום חשש בהלכה זו מ"אימת הצנזורה" כי כל כולה עוסקת במינים מישראל, ואף מודגש בהלכה שהמינים הם מישראל, ואף-על-פי-כן, המינים עיוותו ושיבשו את ההלכה כי היה מאד קשה לחכמי-יועצי-אשכנז להודות שאבותיהם היו כל-כך ארורים ורשעים בעיני חז"ל – ומכיוון שבעניינים רבים הם המשיכו את דרכי רבותיהם הגאוותנים, הם התאמצו מאד כדי לטשטש ולהסתיר את סכלותם ואת ריחוקם מדרכי מישרים, אחרת כבודם, גאוותם ומעמדם היו נפגעים פגיעה קשה ואנושה, אפשרויותיהם לעצב את דת משה כרצונם היו נחסמות, וגם דרך החתחתים להפוך את דת האלהים לקורדום חוצבים הייתה נסגרת ונחסמת בפניהם. "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט).
גם הזיוף "עבודת-כוכבים" במקום "עבודה-זרה" מטשטש מאד את האמת, כי איסור עבודה-זרה אינו נוגע רק לכוכבים, שהרי איסור עבודה-זרה הינו רחב מאד ועבודת הכוכבים היא רק פרט אחד בו מני-רבים. ובמלים אחרות, זיוף הגדרת עבודה-זרה לעבודת כוכבים בלבד, מכשיר למעשה את כל שאר סוגי העבודה-הזרה – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת האלילות יתהלכו, כי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.
דוגמה שלישית
רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וכֹה דבריו:
"אבל מוֹסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם – הגויים והמינים], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אבל מוסרי ישראל והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו" וכו'. נמצא, שהמלה "והמינים" הושמטה מן ההלכה. כלומר, כל-כך הייתה קשה בעיניהם העובדה שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים עד שהעזו פניהם ומחקו את המילה מן ההלכה! כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם מוסיפים לשקוע בשקר שהנחילו לכם אבותיכם – וברור שחכמי-יועצי-אשכנז בחרו בדרך השקר, הרמייה והעיוות באלף השנים האחרונות, ולשם-כך היה עליהם להוסיף לשקר ולרמות ולמחוק את האמת מספרות חז"ל וכן ממשנה-תורה.
דוגמה רביעית
בהלכות ברכות (א, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היה המברך גוי או מין [...] אין עונין אחריהן אמן", לעומת זאת, בדפוסים נאמר כך: "ואם היה המברך עובד כוכבים ומזלות או אפיקורוס [...] אין עונין אחריהן אמן", ולפי שיבושי הדפוסים, אם היה המברך גוי יש לענות אחריו אמן...
כמו כן, ברור שאין כאן שום "אימת צנזורה" שהרי בהלכה נאמר במפורש: "ואם היה המברך גוי או מין", כלומר המינים הם מישראל, ובכלל, וכי יעלה על הדעת שעל אי אמירת אמן אחר ברכת הגוי, תוטל "אימה" על ישראל? האם ניתן לתרץ שיבושים וסילופים כאלה משום "אימת הצנזורה"? ורק מין ישראל יחשוש מהלכה זו ויעוות ויסלף כך את התורה-שבעל-פה.
דוגמה חמישית
בהלכות מגילה וחנוכה (ב, ט) רבנו פוסק כך: "כתבהּ גוי או מין – פסולה", ובדפוסים נאמר: "כתבה עובד כוכבים ומזלות או אפיקורוס – פסולה", ולפי שיבושם סתם גוי כשר גם לכתיבת מגילה... כמו כן, כמו בהלכה הקודמת, גם כאן אין שום מקום לתרץ את השיבוש ב"אימת הצנזורה", אלא יסוד השיבוש הוא טיפשותם וסכלותם ומינותם של חכמי-יועצי-אשכנז.
דוגמה שישית
בהלכות שחיטה (ד, יא) רבנו פוסק כך:
"ואם היה [השוחט] משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שבארנו בהלכות תשובה – הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה".
בהלכה זו יש קושי גדול מאד, שהרי איך רבנו אומר שמין הוא "הכופר בתורה ובמשה רבנו"? ועוד מוסיף "כמו שבארנו בהלכות תשובה"? והלא גם המינים וגם הכופרים בתורה הוגדרו היטב ובאופן מדויק ונפרד בהלכות תשובה? אלא לפי דעתי יש כאן שיבוש או זיוף קדום מאד, ובמקום לכתוב "והוא" יש לכתוב "או", ובזה מתיישבת כל ההלכה על מי מנוחות.
מכל מקום, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה מומר לעבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ושחיטתו נבלה". וכאמור, המגיהים האשכנזים שינו את המינים לאפיקורוסים, ועשו כן בעיקר כדי לטשטש את עובדת היותם, הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם, מינים מאמיני הגשמות, וכן כדי לבצר את מעמדם של גדוליהם כאלהים עלי אדמות.
דוגמה שביעית
בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו), רבנו פוסק כך: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".
לעומת זאת, בדפוסים שם נאמר כך: "האפיקורסים והם עובדי עבודה-זרה [...] מצוה להורגן. אם יש בידו כח להורגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו".
מהלכה זו עולה בבירור, שלא מחמת "אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז שיבשו את הלכות המינים, אלא מחמת "אימת האמת" שתתגלה ותשפוך אור נגוהות על פסולת הסיגים אשר בידם, על סכלותם ומינותם, ועל ריחוקם מדרכי מישרים – שהרי בהלכה זו נאמר במפורש: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", ובדפוסים, לא רק שמחקו את המלה "המינים" וכתבו במקומה "האפיקורסים", הם אף השמיטו את המלה "מישראל"! ואם הייתה באמת "אימת צנזורה", חכמי-יועצי-אשכנז לא היו מעזים להשמיט את המילה "מישראל", שהרי מחיקת המילה "מישראל" עלולה דווקא לגרום לגויים לחשוב שמדובר בהם! כלומר, אם הם היו משאירים את ההלכה כמות שהיא לא היה שום חשש מהגויים, ודווקא לאחר השינוי נוצר חשש מסוים מהגויים. לפיכך ברור, שמטרתם בזיופיהם ובסילופיהם לא הייתה "אימת הצנזורה", אלא, הם זייפו וסילפו במכֻוון במטרה להציג מציאות מדומה, כאילו אין ישראלים עובדי עבודה-זרה! וכל זאת כדי להסתיר את דרכיהם הרעים והעבודה-הזרה אשר בידם!
זאת ועוד, הלכה זו אינה מותירה שום פתח לחיות בשלום עם המינים הארורים, ואינה מותירה שום פתח להשלים עם אמונת ההגשמה הכעורה, אלא היא מלמדת אותנו שבכל מה שקשור למינות ולהגשמה – אין שום מקום לפשרות או לדון לכף זכות. לפיכך, גם הלכה זו העמידה בפני חכמי-יועצי-אשכנז שתי ברירות חדות: או שהם שבים בתשובה ומתנערים מהשקפות אבותיהם הטמאות, או שהם מוסיפים לשקוע בדרכם הרעה, וכאמור, הם בחרו בדרכם הרעה, ואף הוסיפו להתעות את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל במשך אלף השנים האחרונות.
אגב, מהלכה זו ניתן ללמוד שגם עושה עבירות להכעיס נקרא "מין" (בהגדרתו הרחבה של המושג), והנה הקטע בהלכה זו שדילגתי עליו לעיל: "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין".
דוגמה שמינית
רבנו פוסק בהלכות ממרים (ג, א) וכֹה דבריו:
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".
לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך:
"מי שאינו מודה בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם] [...] [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין [...] – שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול]".
וכל מה שאמרנו לעיל נכון גם כאן, ברם נשים לב, כי כאן חכמי-יועצי-אשכנז לא הסתפקו בהחלפת המינים באפיקורוסים, הם גם מחקו משפטים שלמים שלא היו נוחים להם (המשפטים שהובאו בהלכה בסוגריים רבועים מופיעים בכתבי-היד ואינם מופיעים בדפוסים), ואין גבול לעיוותיהם ולסילופיהם, ולא נרתעה ידם בעבר מלשלוח ידם בדת משה הטהורה, וגם בימינו הם אינם נרתעים מלהמשיך לשבש לעוות ולסלף את דת משה הזכה והברה.
ואסיים פרק זה בעניין שיבושי וזיופי חכמי-יועצי-אשכנז, בדברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב), ובדברי רבנו במורה (ב, כג), בהתאמה:
"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, שהם עובדי עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ט. כל המינים כרגע יאבדו
לקראת סיום ראו נא את פסקם של חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (י, ג), וכֹה דבריהם:
"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור, והוא זמן קצר מאד יחסית] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.
ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד במינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נֹאמר על רשעי אשכנז שביטלו את ברכת המינים לחלוטין במחיקת המלה מינים? ומה נֹאמר על המינים האירופים שסילפו את כל ההלכות במשנה-תורה אשר נוגעות למינים?
בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא הם התבלבלו או נבהלו מאימת הציבור, אלא ברור כשמש שמדובר במינים גמורים ומוחלטים, אשר מורידין ולא מעלין, וכל ספריהם לשריפה.
"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים" (נוסח חז"ל ורבנו לברכת המינים).
סוף דבר
רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד לרש"י-שר"י הידוע ולמורו ורבו יש"ו אבי הנצרות הטמאה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).
"כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ" (יר' ל, יד).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל" (יר' ט, כג).
תמונת שער הרשומה מאת: Alisdare Hickson; רישיון התמונה: CC BY-SA 2.0.
הקריאה בדברים הביאה אותי למחשבה נוספת אולי נושא למאמר בפני עצמו.
האם לשון התפילות שתיקנו חזל הם לשון מקרא או לשון משנה.
אם נלך לפי לשון המקרא אזי המילה מין משמעותה "סוג" כל עוף למינהו, ודומיהם.
ודווקא לשון הלשנה יש קצת במקרא במשמעות הזו. "לא תלשן עבד אל אדוניו" במשלי "מלשני רעהו בסתר" בתהילים.
עוד נקודה שראיתי בעקבות הדברים בויקיפדיה, הביאו נוסח ארץ ישראל קדום "ולנוצרים ולמינים" משמע באמת שמינים הם לא הנוצרים אלא מינים ישראלים.
אם אפשר לשאול. מי היה הסידור הראשון ששינה את הנוסח למלשינים?
קורא את דבריך וכואב על התורה הקדושה שלאורך שנות הגלות ״טיפלו בה״
כמה שאלות
מי זה מרי יחיא אוביץ׳ ומהו ספרו?
מהי הוצאת הרמב״ם המדויקת ביותר שבידינו? האם שבתי פרנקל זו מהדורה טובה?
ורק שתדע שישנם אשכנזים האומרים ברכת המינים בנוסח הרמב״ם. נראה לי שכך גרסה בחלק מהסידורים