בראש המורה (א, סט) רבנו דן במושגים שטבעו הפילוסופים ו"המתכלמין" לה' יתעלה שמו, רבנו מסביר, שאין הבדל בין המושגים הללו מבחינת מהותם, וכֹה דבריו רבנו במורה שם:
"הפילוסופים [אריסטו ומפרשי ספריו] כפי שידעת, קוראים את ה' יתעלה: 'העילה הראשונה' ו'הסיבה הראשונה', ואלה הידועים בשם 'מתכלמין' מתרחקים מאד מן השמות הללו, וקוראים אותו: 'הפועֵל', וחושבים [=שוגים לחשוב] שיש הבדל עצום בין אמרֵינו: 'סיבה ועילה' לבין אמרֵינו 'פועֵל'. לפי שאמרוּ: אם נֹאמר שהוא עילה נחייב מציאות העלול, וזה יביא לקדמות העולם וש[יחס] העולם לו [הוא] על דרך החיוב [כלומר, לשיטתם המושג 'עילה' מורה בהכרח על 'עלול']; ואם נֹאמר 'פועֵל', לא יתחייב מזה מציאות הנפעל עמו, כי הפועֵל אפשר שֶׁיִּקְדַּם את פעלו [=שיהיה קָדוּם לפעלו]. אלא שאינם מציירים לעצמם עניין, [והוא:] שאין הפועֵל פועֵל כי אם לאחר שֶׁיִּקְדַּם פעלו [כלומר גם המושג 'פועֵל' תלוי בפעולה שהרי אין 'פועֵל' ללא פעולה, נמצא שגם מהמושג 'פועֵל' עלולה לצמוח הקַּדמות באותה מידה שהיא צומחת ממושגֵי העילה והעלול, ואם יטענו 'המתכלמין' שה' נקרא 'פועֵל' גם לפני שפעל, הרי שהם נכשלים בהבנת ההבדל בין דבר שבכוח לדבר שבפועַל, וכדברי רבנו:] ואלה דברי מי שאינו מבחין בין מה שבכוח למה שבפועַל [כלומר, 'פועֵל' שטרם פעל בפועַל, הוא בגדר 'פועֵל בַּכּוֹח', ולא יעלה על הדעת שה' יתעלה הוא 'פועֵל בכוח', שהרי אי-יציאת פעולה מן הכוח אל הפועַל נובעת מחמת מעצורים שונים, פנימיים או חיצוניים, כמו אצל בני האדם, אך לפני ה' אין שום מעצור].
ואשר תדע אתה, שאין הבדל בין אמרך 'עילה' או 'פועֵל' בעניין זה, והוא, שכאשר תחשוב גם על העילה בכוח [כגון באדם ששייך בו כוח ופועַל] הרי שהיא קודמת לעלולה בזמן, אבל אם הייתה עילה בפועַל הרי עלולה מצוי במציאות העילה בפועַל בהכרח [וכהזיית הקַּדמות שפעלו של הבורא מצוי במציאותו דהיינו מחויב ממנו בהכרח מאז ומעולם]. וכן כאשר תחשוב את הפועֵל פועֵל בפועַל יתחייב מציאות פעלו בהכרח – כי הבנאי לפני שיבנה את הבית אינו בנאי בפועַל אבל הוא בנאי בכוח, כמו שחומר אותו הבית לפני שייבָּנה, בית בכוח, וכאשר ייבָּנה אז הוא בניין בפועַל – ויתחייב מציאות דבר בנוי אז בהכרח, ואם כן, לא הרווחנו מאומה בהעדפת שֵׁם 'פועֵל' על שֵׁם 'עילה וסיבה' [ובקיצור, על שני המושגים: 'עילה' ו'פועֵל' ניתן לומר שהם בכוח או בפועַל, דהיינו שהם מורים על הַקַּדמות או שהם מורים על-כך שה' יוצא מן הכוח אל הפועַל, ושתי ההנחות שגויות]. והכוונה כאן אינה אלא ההשוואה בין שני השמות הללו, ושכמו שאנו קוראין אותו 'פועֵל' ואף-על-פי שפעלו נעדר [כלומר, אף-על-פי שפעולתו נעדרת והמושג 'פועֵל' מוביל אפוא לשגיאה מחשבתית ביחס לה'] הואיל ואין מניעה ואין מעצור לפניו מלפעול מתי שירצה – כך אפשר שנקראֵהו 'עילה וסיבה' בעניין זה עצמו, ואף-על-פי שהעלול נעדר [ובקיצור, אנו קוראים לה' יתעלה 'עילה וסיבה' או 'פועֵל' אף-על-פי ששני המושגים אינם מדויקים באותה המידה]. ואשר הביא את הפילוסופים לקראוֹ יתעלה 'עילה וסיבה', ולא קראוהו 'פועֵל', אינו מחמת השקפתם הידועה בקדמות העולם [=ראיה לכך שרבנו כלל לא סבר את הקדמות, אלא זו היא 'השקפתם'], אלא מחמת עניינים אחרים הנני מזכירם לך דרך אגב".
טרם שנמשיך בדברי רבנו במורה (א, סט) רצוי לעיין בדברי רבנו ב"ביאור מלאכת ההגיון" פ"ט, הואיל ורבנו במורה שם מציין בקיצור מושגים פילוסופיים, שבספרונו שם פ"ט הרחיב בהם:
"סיבות [קיום] הנמצאים ארבע: החומר, והפועֵל, והצורה, והתכלית. המשל בזה בדברים המלאכותיים [דהיינו הנעשים במלאכה בידי בני-האדם:] הכיסא דרך משל, חומרו העץ, ופועלו הנגר, וצורתו הריבוע אם היה מרובע, או המשולש אם היה משולש, או העיגול אם היה מעוגל, ותכליתו הישיבה עליו. וכן הסיף דרך משל, חומרו הברזל, ופועלו הנפח, וצורתו המאוֹרכוּת ומיעוט הרוחב וחידוד הקצוות, ותכליתו להרוג בו. וארבע סיבות הללו הן ברורות וגלויות בכל הדברים המלאכותיים [...] וכך הוא הדבר בנמצאים הטבעיים [=הנבראים, העשויים בידי שמים], ראוי לדרוש בהן את הסיבות הללו עצמן, אלא שאנו לא נקרא את התבנית והתואר בדברים הטבעיים 'צורה', שאין אנו קוראים 'צורה' בדברים הטבעיים אלא לעניין המייצב את אותו הסוג, המיוחד בו, אשר אילו תתאר סילוקו מאותו הדבר לא היה אותו הדבר מפרטי אותו הסוג. המשל בזה, האדם מן הדברים הטבעיים: חומרו שהוא בעל-חיים, וצורתו הכוח ההוגה, ותכליתו השגת המושכלות. ופועלו הוא אשר נתן לו את הצורה, כלומר את אותו הכוח ההוגה, כי עניין הפועֵל אצלינו אינו אלא ממציא הצורות בחומרים, והוא ה' יתהדר ויתרומם.
ו[זה] אפילו לשיטת הפילוסופים, אלא שהם אומרים, שהוא [=ה' יתעלה] הפועֵל הרחוק, והם חוקרים לכל נמצא מחודש פועֵל קרוב, כי ארבע הסיבות הללו מהן קרובות ומהן רחוקות: המשל בזה בפועֵל, נניח כי אֵדים רבים עלו מן הארץ והניעו את האוויר תנועה שהולידה רוח סוער, ובעת משב אותו הרוח החזק שבר גזע של דקל, ונפל על כותל והרסו, ונפלה מאותו הכותל בעת הריסתו אבן על זרוע ישמעאל ושברו, הרי הפועֵל הקרוב בשבירת הזרוע הוא האבן, והפועֵל הרחוק עליית האדים, והרוח וגזע הדקל גם הם פועלים בשבירה. האחד קרוב מן האחר. והמשל בזה בחומר, ראובן זה חומרו הקרוב הם איברי גופו, והחומר שהוא יותר רחוק מהם הם ארבע הלחיות [על-פי תורת הרפואה של הראשונים, והן: הדם, הליחה הלבנה, המרה השחורה, והמרה האדומה] אשר נתהוו מהן האיברים, והחומר שהוא יותר רחוק מאלה הוא המזון אשר ממנו נתהוו הלחיות. וידוע כי יסוד כל מזון הוא צמח הארץ. והחומר שהוא רחוק מאלה הם המים והאוויר והאש והארץ, אשר מכללותם יהיה הצומח. וארבעה אלו הם אשר אנו קוראים כל אחד היסודות. והחומר שהוא יותר רחוק מן היסודות הללו הוא הדבר המשותף לאלו הארבעה, אשר יחסו אליהם יחס הדונג לכל מה שנעשה מן הדונג, או יחס הזהב לכל מה שצורפים מן הזהב, כי כבר הוּכח שארבעת היסודות הללו מתחוללים מקצתם לקצתם, ומתהווים מקצתם ממקצתם, ולכן יש להם בלי ספק דבר משותף והוא חומרם" וכו'.
למדנו אפוא בקיצור נמרץ, מתוך ספרונו של רבנו "ביאור מלאכת ההגיון", על ארבע סיבות קיום הנמצאים (המלאכותיים והטבעיים) וכן על הסיבות הקרובות והרחוקות, ועתה נחזור למורה (א, סט): בהמשך דבריו שם, רבנו מסביר שהפילוסופים קראו לה' יתעלה "סיבה ועילה" כדי להורות על-כך שה' יתעלה הוא גם פועֵל העולם, וגם צורתו וגם תכליתו (בשונה מן 'המתכלמין' שמדבריהם נעדרות התובנות החשובות הללו של הפילוסופים), ולאחר-מכן רבנו גם מסביר באיזה אופנים ה' יתעלה הוא הפועֵל והצורה והתכלית, והנה המשך דבריו שם:
"כבר נתבאר במדעי הטבע מציאות הסיבות לכל דבר שיש לו סיבה, ושהן ארבע [סיבות:] החומר והצורה והפועֵל והתכלית, ושיש מהן קרובות ומהן רחוקות [כלומר, הסיבות או העילות יש מהן קרובות, דהיינו שהנפעל הוא תוצאה ישירה מהן, ומהן רחוקות, דהיינו שהנפעל אינו תוצאה ישירה מהן אלא נפעל מסיבה אחרת שנפעלה גם היא מסיבה ועילה, וכן על זו הדרך עד לאותה סיבה רחוקה מסוימת], וכל אחת מארבע [הסיבות ה]אלה נקראת 'סיבה ועילה'. ומהשקפותיהם [של הפילוסופים] אשר איני חולק עליהן, [היא] שה' יתהדר ויתרומם הוא הפועֵל והוא הצורה והוא התכלית, ולפיכך אמרוּ שהוא יתעלה 'סיבה ועילה', כדי לכלול את שלוש הסיבות הללו, והן: שיהא הוא פועֵל העולם וצורתו ותכליתו, ומטרתי בפרק זה לבאר לך באיזה אופן נֶאֱמָר בו יתעלה שהוא הפועֵל, ושהוא צורת העולם, ושהוא גם תכליתו. ואל תטריד את מחשבתך כאן בעניין חידושו את העולם או חיובו ממנו לפי דעתם [של הפילוסופים], כי ידובר בכך הרבה כראוי לעניין זה [בהמשך המורה, בעיקר בחלק ב], והכוונה כאן שהוא יתעלה פועֵל את פרטי הנפעלים הנמצאים בעולם, כמו שהוא פועֵל את העולם בכללותו, ואוֹמַר:
כבר נתבאר במדעי הטבע, כי ארבע הסיבות הללו [שהן סיבות קיומו של כל נברא ונפעל: החומר והצורה והפועֵל והתכלית] ראוי לחקור לכל סיבה מהן גם סיבה אחרת [מה הסיבה לחומרו, ולצורתו, ומי הוא הפועֵל שפעלו, ומה היא תכליתו], ואז יִמָּצֵא לדבר המתהווה [לנברא, לנפעל] ארבע הסיבות הללו הקרובות אליו, וימָּצאו גם להן סיבות, ולסיבות סיבות, עד שמסתיים הדבר אל הסיבות הראשונות. [ועתה רבנו יסביר מהי סיבת הקיום השלישית: הפועֵל] כגון שהדבר הזה העשוי פעלו הוא כך, ולאותו הפועֵל פועֵל, ואל יחדל מכך עד שיגיע אל מֵניע ראשון הוא הפועֵל באמת לכל האמצעיים הללו, והוא, שאם היה אות אלף מניעוֹ אות בית, ובית מניעוֹ גימל, וגימל מניעוֹ דלת, ודלת מניעוֹ הא, וזה מה שלא יעבור עד ללא תכלית [שהרי חייב להיות מקור אשר אין לו פועֵל שפעל אותו, שהוא זה שפעל את הנפעל], אם כן, נעמוד אצל ההא דרך משל, הרי אין ספק כי ההא הוא המניע את האלף והבית והגימל והדלת, ובצדק נֹאמר על תנועת האלף כי ההא פעל אותה. ועל דרך זו מתייחסת כל פעולה במציאות אל ה', ואפילו פעלו מי שפעלו מן הפועלים הקרובים כמו שנבאר, הרי הוא [ה' יתעלה] הסיבה הרחוקה מצד היותו פועֵל [והנה עוד דוגמה: הסנהדרין הורו לבתי-הדין לדון, ובתי-הדין פסקו והורו לשוטרים להוציא לפועל את פסקם, והשוטרים ביצעו את פסק הדין וכו', והסיבה הראשונה לכל הסיבות היא ציוויו של ה' יתעלה לשפוט דין צדק ולהעניש את הפושעים]".
נמצא, שהקב"ה נקרא פועֵל על-ידי הפילוסופים והמתכלמין, מפני שהוא המקור וצור לכל, וזה ברור, אך מדוע ה' נקרא על-ידי הפילוסופים צורה ותכלית? ובכן, הנה דברי רבנו שָׁם בעניין הסיבה השנייה לכל הנבראים, היא הצורה הטבעית, היא הנפש הייחודית שנתן ה' לכל חי:
"וכך הצורות הטבעיות ההוות הנפסדות [ודרך אגב, גם הנפש שבאדם היא בגדר הווה נפסד, ובמלים אחרות, גם הכוח ההוגה שבאדם, שהוא כוח מכוחות הנפש אף הוא כולה ונפסד, ורק 'השכל הנקנה' הוא זה שנשאר לדעת רבנו לנצח נצחים, ובעניין זה ראו: 'נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה'], נמצאֵן אם נתחקה אחריהן, שבהכרח קדמה להן צורה אחרת המעתדת את החומר הזה לקבל את הצורה הזו, וגם אותה הצורה השנייה קדמה לה אחרת, עד שיסתיים לצורה האחרונה שהיא הכרחית במציאות הצורות האמצעיות הללו, אשר אותן האמצעיות הן סיבת הצורה הזו הקרובה, ואותה הצורה האחרונה בכל המציאות הוא ה' יתעלה [לדוגמה, הסוס מוליד סייח ומעניק לו צורה, והסייח לאחר שיגדל יעניק צורה לסייח אחר, אך ה' יתעלה הוא המקור הראשון שהעניק צורה טבעית לסוס הראשון שנברא, וכך בכל בעלי החיים].
ואל תחשוב [=תשגה לחשוב] כי אמרֵינו בו [בה'] שהוא 'הצורה האחרונה לכל העולם' שהוא רמז לצורה האחרונה שעליה אומר אריסטו [...] שהיא בלתי הווה ולא נפסדת [וכוונתו של אריסטו לצורת החומר הקדמון שלפי שיטתו הוא החומר הבסיסי של העולם], כי אותה הצורה האמורה שָׁם טבעית לא שכל נבדל [כלומר מדובר בצורה שמעצבת חומר בלבד, ללא כוח הוגה ומשיג] – לפי שאין אמרֵינו עליו יתעלה שהוא 'צורת העולם האחרונה', כעניין הוויית הצורה בעלת החומר צורה לאותו החומר [וכמו שכל צורת חומר שבעולם היא זו שמעצבת את מהותו וטבעו וחומרו] עד שיהא הוא יתעלה צורה לגוף. לא על דרך זו נאמר, אלא, כמו שכל מצוי בעל צורה אינו מה שהוא כי אם בצורתו [שהרי צורתו היא זו שמעצבת את מהותו וחומרו וטבעו], ואם נפסדה צורתו – נפסדה הווייתו ובטל, כך, כיחס הזה עצמו, הוא יחס ה' לכל תחילות המציאות הרחוקות [=לכל הנבראים ולכל הסיבות שהשתלשלו מהם עד שנוצרו הנמצאים והנבראים שבעולם] – כי במציאות הבורא הכל מצוי, והוא [=ה'] מקור קיומו [של כל העולם והנבראים שבו] בעניין שמכנים אותו 'שפע', כמו שנבאר באחד מפרקי מאמר זה [ב, יב].
ואם יעלה על הדעת העדר הבורא תיעדר כל המציאות, ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו והמסובבים האחרונים ומה שביניהם [בהעדר הבורא ייעדרו כל הסיבות שנבעו ממנו, דהיינו כל הדברים שהם סיבה זה לזה עד לכל נברא ונפעל], והרי הוא [ה' יתברך] אפוא, [הוא] לו [לעולם ולכלל הנבראים שבו] במעלת הצורה לדבר שיש לו צורה, אשר בה [באותה הצורה] הוא [אותו נברא] מה שהוא [שהרי צורתו היא זו שמעצבת את מהותו וטבעו], ובצורה תתקיים אמיתתו ומהותו, כך [הוא] יחס ה' לעולם [שהרי קיומו תלוי בה'], ובדרך זו נאמר בו [בה'] שהוא 'הצורה האחרונה', ושהוא 'צורת הצורות', כלומר שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נשען בסופו של דבר אליו, ובו [בה' יתעלה, תלוי ונשען] קיומה [של כל צורה בעולם שמעצבת מהות טבעית וחומרית מכל סוג שהוא], וכשם שהדברים בעלי הצורות קיומם על-ידי צורתם [=כמו שבעלי הצורות קיומם נובע מצורתם שמעצבת את מהותם וטבעם, כך כל היקום נובע מה']. ומחמת עניין זה נקרא בלשוננו 'חֵי העולמים', עניינו שהוא חִיוּת העולם כמו שיתבאר".
נמצא, שהפילוסופים קראו לה' "צורה" לא מפני שהקב"ה הוא צורה טבעית שמעצבת חומר, ואז יתחייב לו גוף בהכרח, אלא מפני שהיחס בינו יתעלה לבין המציאות, דומה ליחס שבין הצורה הטבעית לחומר שהיא מעצבת, וביתר ביאור: כמו שהצורה הטבעית היא זו שמעצבת את החומר וקיומו תלוי ונשען עליה ובהעדרה ייעדר אותו החומר-הנברא, כך הוא גם ביחס לה' יתעלה, שהוא המקור וצור לכֹּל ואף המתמיד קיום הכֹּל, מפני שבהעדרו יתעלה ייעדר הכֹּל.
בהמשך דברי רבנו במורה, הוא מסביר מדוע הפילוסופים קראו לה' יתעלה "תכלית", אך טרם שרבנו מסביר זאת, הוא מסביר באופן כללי מהי סיבת הקיום הרביעית לכל נברא ולכל מצוי:
"וכך הוא הדבר גם בכל תכלית [שהיא סיבת הקיום הרביעית לכל נברא ומצוי], הרי הדבר שיש לו תכלית יש לך לחקור לאותה התכלית תכלית. כאילו תֹּאמר דרך משל: שהכיסא חומרו העץ, ופועלו הנגר, וצורתו [החיצונית] הריבוע בתבנית כך, ותכליתו לשבת עליו. הרי יש לך לשאול: ומה תכלית הישיבה על הכיסא? ואז יֵיאָמר [כדי] שֶׁיּוּרָם היושב עליו ויגבהּ מעל הארץ. ותשאל עוד ותֹאמר: ומה תכלית ההרמה מעל הארץ? ויענו לך: לכבד את היושב בעיני רואהו. ותשאל: ומה תכלית כבודו בעיני רואהו? ויענו לך: כדי שיירָאוהו וירהו [=ויפחדו] ממנו. ותשאל ותֹאמר: ומה תכלית היותו יראוי? ויענו לך: כדי שתהא פקודתו נשמעת. ותדרוש עוד: ומה תכלית ההישמעות לפקודתו? ותיענה: למנוע בני אדם מלהזיק זה את זה. ותדרוש עוד התכלית לכך, ותיענה: כד להתמיד תקינות מציאותם [='אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו' (אבות ג, ב)]. וכך צריך תמיד [לחקור ולדרוש] בכל תכלית שתופיע, עד שיסתיים הדבר אל רצונו יתעלה בלבד לפי השקפה מסוימת כמו שיתבאר, עד שתהיה התשובה האחרונה: כך רצה יתעלה, או אל גזרת חכמתו כפי השקפת אחרים כפי שאבאר, עד שתהיה התשובה בסוף: כך גזרה חכמתו. ולזה יסתיים משפט כל תכלית אל רצונו וחכמתו כפי שתי השקפות אלו, אשר נתבאר לפי שיטתנו שהן [=רצונו וחכמתו, הן] עצמו, ושאין חפצו-ורצונו או חכמתו דברים מחוץ לעצמותו, כלומר שהם זולת עצמותו [הוי אומר, השקפת תורתנו איננה זהה לשתי ההשקפות שצוינו לעיל ואשר פורטו במורה (ג, יז), מפני שבין השאר, לפי השקפת תורתנו רצונו וחכמתו אינם דברים שמחוץ לאמיתת עצמותו]. נמצא אפוא, כי הוא יתעלה התכלית הסופית של הכל, וגם תכלית הכל להתדמות בשלמותו כפי היכולת, והוא עניין חפצו אשר הוא עצמותו כמו שיתבאר [לקמן ג, יג], באופן זה נאמר בו שהוא 'תכלית התכליות'. הנה ביארתי לך באיזה אופן נאמר בו יתעלה שהוא פועֵל וצורה ותכלית, ולפיכך קראוהו סיבה ולא קראוהו פועֵל בלבד".
למדנו אפוא, שהפילוסופים קראו לה' יתעלה "תכלית" מפני ש"הוא יתעלה התכלית הסופית של הכל", וכביאורו של רבנו לעיל לפיו הכל נובע מרצונו וחכמתו שהינם עניין אחד בעצמותו (ועניין אחדותו זו נתבאר במורה א, נג, ובעניין זה ראו: 'תורת שלילת התארים – עיון בתארי הפעולות'); וכן מפני ש"תכלית הכל להתדמות בשלמותו כפי היכולת". לסיכום, הפילוסופים קראו לה' "סיבה ועילה" כדי ללמֵּד על ההשקפות העולות מסיבת הצורה ומסיבת התכלית.
רבנו חותם בגינוי כת "המתכלמין" שברחה מלקרוא לה' בשמות "סיבה ועילה", וכפועל יוצא מכך ברחה מלקרוא לה' בשמות "צורה ותכלית", ומתברר ששגיאה זו הולידה שיבוש חמור:
"ודע, כי אחד מבעלי העיון 'המתכלמין' האלה, הגיעה בו הסכלות וההעזה עד שאמר, כי אילו יעלה על הדעת העדר הבורא לא יתחייב מכך העדר הדבר הזה שהמציא הבורא, כלומר העולם, לפי שאין הכרח שֶׁיִּבְטַל הפָּעוּל אם נעדר הפועֵל אחר שעשאוֹ. ומה שֶׁאֲמָרוֹ נכון אילו היה פועֵל בלבד, ולא היה אותו הדבר הפָּעוּל זקוק לו [לה' יתעלה] בהתמדת קיומו, כמו שאם מת הנגר לא יִבְטַל הארון כיוון ש[הנגר] אינו מְסַפֵּק לו [לארון] את הקיום, אבל בהיותו יתעלה גם 'צורת העולם' כמו שביארנו [דהיינו] שהוא [בורא-עולם] מְסַפֵּק לו [לעולם] את הקיום והתמידיות, לכן מוכחש שייעדר המקיים [הבורא יתברך] ויישאר מקבל הקיום אשר אין לו קיום כי אם במה שמסופק לו. עד כדי שיבוש זה הביאה האמירה שהוא 'פועֵל' בלבד, לא תכלית ולא צורה".
חזק וברוך!