אמנם ברשימתך "הרהורי לב, למקרא חוברות אפיקים", כתבת, כי גם לכשנשכיל, "עדיין נצטרך להיאבק על כל משרה מכובדת... נקל לנבון להבין מי יבוכר בקבלת המשרה" – ואולם, לא זה היה עיקר דבריך, להיפך, קטע זה עומד בסתירה ליתר חלקי הרשימה.
עתה, ששנינו מסכימים על שתים: א) על קיומה של האפליה; ב) על נחיצותה של ההשכלה (פחות או יותר; אתה עדיין מאמין כי לאוטודידקטים נכונה קבלת פנים נעימה בתקופתנו) – נשארה נקודה אחת בדבריך הטעונה הבהרה: "מה עושות חוברות 'אפיקים' – האם הן רק מקימות צעקה במקום לעשות...", וגם בנקודה זו עלי להסכים אתך, הן צועקות, אולם אנכי מחייב זאת. הן חייבות לא רק לצעוק, אלא אף לזעוק.
כי השיטה שנוקטים נגדנו על-מנת להשאירנו במקומותינו היא כה משוכללת ומייאשת, שבהשכלה בלבד לא נוכל לה, ואפילו כל בנינו מדופלמים יהיו. והנני להסביר מדוע:
א. קיומה של "סיסמה" לסגירת "השיטה"
בשיטה הסגורה הזאת, כל עמדות המפתח תפוסות. כל מנהל דואג לדודו ולגיסו לתפוס עמדות ניהול במפעלים אחרים.
למרות כל המכשולים העומדים בדרכם של המזרחיים להשאירם בבערותם – השכילו. מי מאתנו אינו יודע על מזרחיים מוכשרים במקום עבודתם, המבצעים ביעילות את עבודות המפעל או המוסד, ואילו מעליהם עומד ממונה, במקרים רבים עם-הארץ, אשר קוצר את התשבחות ואת תוספות השכר. משכילים מזרחיים יש לרוב, עברנו זה מכבר את תקופת ההשכלה, אבל המשכילים נדחקו לקרן זווית של עוזרים ושל סגנים במקומות עבודתם.
אף אחד מאחינו האשכנזים לא יוותר מרצונו על מעמדו, כדי לפנות את המקום בעבור המזרחי. ה"סיסמה" (קוד) הינה למעשה הסכמה לחסום את המזרחיים מלהתקדם כיוון שיש צורך להוסיף ולתפוס את העמדות. זהו מנגנון הגנה נגד המחנה המקופח. ה"קוד" כאן אינו שונה מהמצב בדרום-אפריקה ובארצות-הברית כלפי הכושים, אלא בכך שכאן ה"קוד" הוא נסתר, שהרי לא נאה להפלות את אחיך היהודי.
הזחילה האיטית אל בין המשרות התפוסות תארך כמה דורות, וזאת מה שמשננים לנו: אין כאן אפליה אלא גזרה היסטורית עקב פיגור של תרבות. לאמור: חכו בסבלנות, אל תדרשו.
ב. הבדלי מנטליות
הם ערמומיים, חשדניים, מתנכלים, פועלים בשני מישורים: מישור האמירה ומישור הכוונה, חושבים בעת ובעונה אחת בהווה ובעתיד, כמו בשחמט, מחשבים תמיד את הצעד השלישי, אינם אומרים הכל, חלק שומרים לעצמם. רק מעטים מתוכם – תוכם כברם, כמונו.
אנחנו – ההיפך הגמור: תמימים, מאמינים לדבר הזולת, ישרים, אומרים בדיוק את שחושבים, בלתי מאומנים לחשיבה מתוכננת, איננו מחפשים "כוונות". אך יש בנו מעטים, ערמומיים כמותם.
ג. תכונה באדם להצניע את עליבותו
לעזרתם של אחינו יוצאי אירופה להגנה על "השיטה", ולניצול מירבי של הבדלי המנטליות, באה התכונה הבלתי צפויה הזאת באדם: להצניע את עליבותו, גם היא מחזקת אותם ומחלישה אותנו. פנים רבות לתכונה זאת. אדם מצניע את מומו, מבליט את היפה שבו, בני המזרחיים, העניים, מוציאים את רוב כספם על מלבושים יקרים כדי להשתוות לעשירים. כשיורקים על אדם, ואין לו כוח למלחמה, הוא משכנע את עצמו כי יורד גשם, כך אומרת אמרה עממית. מי "שסידרו" אותו, "בולע" בשקט. כואב יותר לגלות את הדבר. נשים שכספן נגזל על-ידי מאהב רמאי, אינן מתלוננות במשטרה. כל אלה הן דוגמאות להוכיח כי אם איננו צועקים, הרי הסיבה איננה בשל כך שלא כואב.
[ובמלים אחרות, כוונתו שמצבם הנחות של המזרחיים גורם להם להצניע את עליבותם ולהדחיק ולהתעלם מן ההשפלה והרגשת העליבות, ולכן לא מעטים מן המזרחיים משכנעים את עצמם שאין אפליה או ששותקים לנוכח עוולות חברתיות שנעשות להם].
מול הקושי המורכב הזה, קל להיתפס למנגנון ההגנה של ההתעלמות מן הבעיה [שהרי כואב מאד להתמודד עם האמת החברתית הזועקת]. מר צדוק, איני בטוח אם צעקה תעזור, אך בטוחני כי שתיקה לבטח לא תעזור. ואל נא תשלח אותנו להשכלה. כאמור, עדתנו עשתה משכילים וכן ירבו. רק שהם מחכים, והשאלה היא: עד מתי. ועוד שאלה: למי.
ד. לבסוף השתכנענו שאנו בינוניים
לאחר השיטה, המנטליות והצנעת העליבות, באה התוצאה שהיא ניצחונה של השיטה: השתכנענו שאנו בינוניים. כשחוזרים וטוענים דבר שקר בפעם האלף, לבסוף אין מי שאינו מקבלו כאמת, ויהיה גס ככל שיהיה.
לאחר שנדחקנו למעמד של אזרחים דרגה ב, לבסוף שוכנענו שאנו בינוניים וכבר אבד לנו ביטחוננו שאנו מסוגלים להעמיד שרי חוץ, ראשי ממשלה, שרי ביטחון ושגרירים רואי פני המלך. כבר הסטודנט, עוד בשנתו הראשונה, תוחם לעצמו יעד נמוך בהתאם לציפיותיו הנמוכות מעצמו, כיוון שהטביעו בו ציפיות אלה שהוא אינו מסוגל ליותר. הוא יהיה כלכלן, אך לא מנהל דירקטוריון.
יש דרך נוספת מלבד כתיבה ב"אפיקים" או שתיקה, ותמהני אם תמליץ עליה. זוהי דרכו של אדם המעמיד עצמו לשירות האדון, במטרה ללחום באחיו המקופחים ולשבור כל ניסיון של התארגנות פנימית עצמאית בתוכם, אם לשם ייצוג בכנסת או לכל מטרה אחרת.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נז, ניסן תשל"ה, עמ' 4.
רשימתו של אהרן צדוק הנדונה פורסמה שם, בעמ' 3.
תוספת למאמר מאת בן המחבר
יש לא מעטים מן המזרחיים אשר נלחמים באחיהם לאחר שהעמידו את עצמם לשירות האדון, אם מתוך רגשי נחיתות עזים אף שהם אינם זוכים למאומה מלבד עצמוֹת; ואם מתוך קבלת טובות הנאה עצומות כגון מעמד פוליטי או משרת רבנות מפוטמת וכיו"ב, כל אלה תפקידם הראשון לכל התפקידים הוא חניקת כל התעוררות למרד כנגד האשכנזים, ושבירת כל ניסיון של התארגנות עצמית בלתי-תלויה ובלתי-כפופה לאדוניהם האשכנזים.
ואוסיף, כי לאחרונה עברתי בבני-ברק ליד מפעל תעשיית המינות שנקרא "איצקוביץ'", נכנסתי לשם לרגע לשירותים, וכמו תמיד, היו כמה אשכנזים אשר התבוננו בי, תימני קטן ונמוך קומה, במבט של עליונות והתנשאות. אך בתוך לבי אני צוחק עליהם, אם הם רק היו יודעים את מה שאני יודע עליהם, שהם ואבותיהם ואבות-אבותיהם הם-הם המינים וצאצאיהם, וודאי היו מוחקים את תחושת העליונות המדומה שמטמטמת את מוחם.
לאחר שיצאתי ממפעל הטמטום, פגשתי ספרדי אחד שעובד באחת החנויות הסמוכות, קניתי ממנו דבר מה, הוא החל לספר לי מיוזמתו על החברה החרדית שעמה הוא חי יום-יום, מה אתה חושב לעצמך? כך הוא אמר, אלה הם הגזענים הגדולים ביותר! כאשר הם משוחחים עליך ועל דומיך הם אומרים: "פרענק פארך" (=ספרדי מצורע) או "שווארצע חייעס" (=חיות שחורות). נסה להכניס את בנך או בתך למוסדותיהם... ולא רק הם, בתי הכלא מלאים בספרדים אשר אינם פושעים באמת, והמערכת החמירה אתם מאד את הדין (והוא הביא לדוגמה את עמוס ברנס שהורשע ברצח רחל הלר לחינם), ועוד.
אמנם, גזענות האשכנזים הינה בכל מקום, אך לחברה החרדית אין אפילו בושה להסתיר זאת, ובעזות מצח הם מתייחסים לספרדים כאל תת-אדם, וכאילו הם בני האלהים שנפלו מן השמים... ומגזענותם נלמד על גזענות האשכנזים שאינם חרדים, אשר יודעים להסתירה היטב היטב, ואופיים הקר לא יחשוף את תחושותיהם ומחשבותיהם. וזכורני שהייתי כבן 15 נפגשתי עם חבר אחד אשכנזי ממוצא גרמני, שוחחנו בשעות הערב בסמוך לביתו ולאחר מכן ליוויתי אותו לביתו. לא אשכח כיצד אימו הוציאה את ראשה מהחלון וצווחה עלי בצעקות אימים עד שכל השכונה שמעה: "פרחח, תעזוב את הבן שלי" שוב ושוב ושוב...
לא עניתי לה, הסתובבתי על מקומי השפלתי את ראשי וחזרתי לביתי בשתיקה. לימים, בנה הפך להיות פרחח, הוא יצא מן הדת, מעשן ומחלל שבת בפרהסיה, ורק בזכות הכסף הרב שהיה להוריו ובזכות קשריו הכלכליים הענפים של אביו העשיר, הוא זכה ללמוד תואר משולב במרכז הבינתחומי הרצליה, והשיג עבודה עם משכורת שמנה באחד ממשרדי עו"ד הגדולים במדינה. ואלמלא הכסף הרב של הוריו הוא היה מתדרדר לסמים שהוא היה רגיל בהם, והופך להיות עוד אבק אדם מגולגל בנייר עיתון באיזו עיירת פיתוח.
במקרה אחר, נגנב סכום כסף במזומן מביתו של אחד מחבריי העשירים שהיה גר בווילה יוקרתית בצפון תל-אביב. היו לחבר הזה שלושה חברים קרובים, אנכי, ועוד שני חברים אשכנזים, אחד מהם הוא זה שהזכרנו לעיל. אימו של חברי שנגנב ממנה סכום הכסף במזומן, פנתה דווקא אלי והזמינה אותי לשיחה ארוכה בביתה, שם היא ניסתה בכל כוחה לגרום לי להודות שאני הוא זה שגנבתי את הכסף, ולנסות לקבל אותו בחזרה.
כאשר היא אמרה לי שהכסף נגנב הייתי בהלם מוחלט, כי לא האמנתי שמישהו מסוגל לעשות כדבר הזה למארחו, ואותם אנשים הִרבו יחסית לארח בביתם, וכולנו, שלושת החברים התארחנו בביתם פעמים רבות. אמרתי לה שאיני יודע במה דברים אמורים, ואבדוק עם שני חבריי הללו אם הם יודעים משהו על העניין. לאחר כמה שבועות התברר שהם גנבו את הכסף והם אף הודו בכך בפניי, איני יודע אם הם החזירו אותו.
לימים, קרו שני אירועים שהוכיחו לאותה אשה שידי לא הייתה במעל. אותו חבר היה כאמור עשיר ביותר, וכבר מגיל 16 עמדו לרשותו בחשבון הבנק עשרות אלפי שקלים, וכמובן רכב ספורטיבי צמוד. בתמימותי, נהגתי להיות ערב להלוואות של חברים אחרים שלוו ממנו כספים, וברחו ולא החזירו לו, רשמתי את כל הכספים בפנקס מסודר, החובות שהייתי ערב להם הגיעו לכדי 3,000 ש"ח בערך. וזכורני כי זמן קצר לפני שהתגייסתי לצבא, ולאחר שראיתי שהם לא מחזירים את הכספים, לקחתי אחריות, הסברתי לאמי ע"ה את המצב וביקשתי ממנה את הכסף להחזיר לו, היא מיד רשמה לי צ'ק על סך הסכום האמור.
נסעתי לביתם, ורק אימו של החבר הייתה בבית, אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה היא הופתעה כאשר בחור בן 18 מגיש לה צ'ק על סך 3,000 ש"ח החזר חובות לבנה. אני מקווה שבאותם רגעים היא הבינה שלא אני הוא זה אשר גנב את הכסף במזומן מביתם.
האירוע השני היה הרבה יותר קשה מהראשון, ונודע לי עליו רק כעשר שנים לאחר שהוא התרחש. בתקופת הצבא כבר לא הייתי בקשר עם אותם חברים, והתברר לי ששלושתם, שלושת האשכנזים הללו, נעצרו ברכבו של החבר העשיר כאשר הם מסוממים, וברכבם אף נמצאו סמים כגון כדורי אקסטזי וטריפים וכיו"ב. כולם נעצרו מיד ונלקחו לתחנת המשטרה, אך המשטרה החליטה להמשיך ולעצור רק את אותו בן עשירים שהיה בעל הרכב, ושחררו את שני החברים האשכנזים האחרים שגנבו את הכסף שנים לפני-כן מהארנק.
אימו של אותו בן עשירים נאלצה אפוא להגיע לתחנת המשטרה ולשחרר את בנה בערבות של עשרות אלפי שקלים, וכאשר היא ביררה מי הם החברים אשר היו עמו בעת המעצר, נודע לה כי אלה שני החברים האשכנזים, ואילו אנכי כבר כמה שנים לפני-כן ניתקתי את הקשר עמם לחלוטין, ולא ידעתי מכל הסיפור הזה רק כעשר שנים לאחר מכן שפגשתי במקרה את אחד החברים הללו והוא סיפר לי על-כך. כאשר שמעתי את המאורע, חשבתי בליבי, אם נותר לה עוד איזה חשד בי וביושרי, ברור לי כשמש שעתה היא למדה בדרך הקשה שלא אני הייתי הפרחח והפושע, אלא אותם חברים אשכנזים.
אגב, אותו חבר בן עשירים התדרדר לסמים קשים, והוריו נאלצו לשלוח אותו למכון גמילה יוקרתי השמור לילדי העשירים. לאחר כמה חודשים שם הוא אכן נגמל, אך הוא כבר לא יצא כמו שהוא היה לפני-כן. קשייו הנפשיים כנראה גרמו לו למשברים קשים ובסופו-של-דבר הוא "חזר בתשובה" באופן הקיצוני ביותר וחבר לדרכיה האליליות של חסידות ברסלב, כנראה שנפשו הרעועה התחברה להזיותיהם ולשיגעונותיהם. חזרתו בתשובה גרמה לזעזוע קשה במשפחה, שהינה משפחה חילונית שמאלנית מובהקת, ולימים הוריו גם התגרשו.
אמנם, לא כל האשכנזים שהיו עמי היו גזענים, היו ביניהם גם כמה אנשים טובים, מי יותר ומי פחות. ואסיים בחבר אשכנזי שהיה באמת חבר טוב. זכורני שפעם אחת אימו שוחחה איתי והטיפה לי מוסר בעניין מסוים שהיה עלי להשתפר, קיבלתי את דבריה, ובאמת הרגשתי שהיא אמרה את הדברים מתוך רגש של הערכה ודאגה. אך אפילו החבר הטוב הזה, לאחר כעשר שנים, לאחר שהוא שמע שהגעתי להישגים, הוא כבר לא התייחס אלי באותה הדרך שבה הוא התייחס אלי כאשר הייתי סתם תימני קטן, והחברות לא החזיקה מעמד.
Comments