רבות נכתב ורבות דובר אודות מצבה החמור של האוכלוסייה היהודית בישראל החיה מתחת לקו העוני, ובמיוחד אודות אותן משפחות ברוכות הילדים, שבניהן מהווים כ-40% מכלל המתגייסים לצה"ל.
כל התיאורים והנתונים הסטטיסטיים בנדון, לרבות קולות המחאה והבעת החרדה הנשמעים והנכתבים מפעם לפעם, לא הניעו עדיין את המוסדות הממלכתיים לקום ולעשות למען פתרון בעיה כאובה וחמורה זו.
דומה שאין איש בציבור החולק על כך, כי לא ייתכן, שהנכס היקר של האומה, בני דור המחר המהווים כמחצית הילדים בארץ, יחיו ברמה הנמוכה בהרבה מן הממוצע, ובתנאים המקטינים לאין שיעור את סיכוייהם ליהנות מהסובסידיה הניתנת על-ידי המדינה לכל תלמיד הלומד בבית-ספר גבוה.
נצייר לעצמנו, על רקע העלאת המסים הכללית האחרונה, שגרמה להרעה נוספת במצבן החומרי של המשפחות מרובות הילדים, איזה עתיד מצפה להם – לאותם ילדים רבים הגדלים בתנאים של צפיפות משוועת, תת-תזונה ותת-חינוך.
מצער הדבר, שרק באמצעי-לחץ ניתן להניע את מוסדות המדינה לעשות משהו למען שיפור המצב. במדינתנו כמעט ולא ניתן להשיג מאומה בלא הפעלת לחץ, וגם בנדון נכבד וחיוני זה, רק הלחץ עשוי, כנראה, להביא ישועה כלשהי למשפחות העניות.
לחץ עקבי ובלתי-פוסק שיהלום את חומרת המצב יכול להיות מופעל על-ידי ארגונים וגופים ציבוריים במדינה – גורמים שיהוו מקור אנרגיה לצמיחתה של תנועת-מחאה המונית, שתילחם נגד הקיפוח הנובע מן הקיטוב ברמת ההכנסה ורמת הצריכה.
העיתונות יכולה לעשות גדולות בהפניית שימת-לב כללית – ציבורית ומוסרית, לבעיה לאומית-חברתית זו. עצרות-מחאה, פרסומים, עריכת סימפוזיונים, שידורים ברדיו ובטלביזיה, כל אלה מהווים אמצעי-לחץ חשובים. אולם הלחץ היעיל ביותר הוא זה של המשפחות הנוגעות בדבר. כדי שעניינן יזוז עליהן אפוא להתארגן, למחות ללא לאות ולהפגין עד שיושג פתרון מניח את הדעת לבעייתם, שהיא בעייתה של האומה כולה.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת אפיקים לו (תשל"א), עמ' 1.
Comentarios