[הערת העורך: המאמר שלפנינו הינו תמצית הרצאה שנערכה והובאה לדפוס על-ידי יוסף דחוח-הלוי, שם המרצה אינו ידוע].
מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום נכתבו ונאמרו דברים רבים מאד על לקחי מלחמה זו. אולם, כל אשר נאמר שיקף את הלך-הרוח בקרב יוצאי אירופה בלבד. עד היום לא שמענו ולא קראנו דבר המבטא את הלך-הרוח בקרב עדות-המזרח. עיתון "במערכה" הקורא לעצמו "בטאון הציבור הספרדי ועדות המזרח" לא היה שונה במאמריו מהעיתונים היומיים האחרים.
המרצה סיים את דברי הקדמתו באומרו: "לכן, דבריי כאן עשויים להיות יוצאי-דופן ובלתי-שגרתיים. ואמנם לכך אני מתכוון, אני מתכוון להביע השקפות מנקודת מבט כזו שתבליט את זהותי כאיש עדות-המזרח שעבר התפתחות היסטורית מסוימת".
להלן החל המרצה למנות את הלקחים שכבר הסיק וצריך להסיק ממלחמת יום הכיפורים:
א. תגובות דומות במצבים דומים
מלחמת יום-הכיפורים הבליטה ביתר-שאת את העובדה שכאשר בני אדם עומדים במצב דומה, הם יגיבו כמעט בצורה דומה ויהיה רקעם הגזעי, התרבותי וההשכלתי שונה ככל שיהיה.
במה דברים אמורים? בעקבות כשלון הערבים במלחמת ששת-הימים נפוצה בקרבם רוח תבוסתנית, הלקאה עצמית ורגשי אשמה. דבר דומה התרחש בקרב החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. כאשר צה"ל הפתיע את הערבים במלחמות הקודמות התנהגו הערבים בהיסטריה ונתגלו ליקויים חמורים בקרב צבאותיהם. דבר דומה נתגלה בצה"ל בימים הראשונים של המלחמה. כלומר, כאשר ידו של צבא נמצאת על התחתונה הוא מזייף את דיווחיו ומטשטש את כישלונותיו ולהיפך – בכך לא היו שונים צה"ל וצבאות ערב. אלא שקיימת יהירות בקרב הממסד הישראלי: הליקויים ודיווחי השקר אצל הערבים הם, בעיניו, סימנים המעידים על "האופי הלבנטיני" [=כינוי גנאי לאנשים ממוצא ערבי] – אולם בצה"ל או בחברה הישראלית הם מוגדרים כסתם ליקויים וחצאי-אמת.
ב. התדמית של האשכנזים אינה טובה מזו של עדות-המזרח
"סברנו וראינו כל העת את האדם האירופי, ובכלל זה אחינו האשכנזים, כאדם יותר נעלה מכל הבחינות והשרינו עליו תדמית יותר חיובית ומזהירה מאשר במציאות. איני בא לבטל לגמרי את התדמית הזאת, שהרי בכל זאת יש בה מן האמת – אולם מה שקרה הוא שאנו הפרזנו בחיוב התדמית האשכנזית והפרזנו בביטול עצמנו ותדמיתנו בהשוואה אליהם – מכאן נוצר הפער הגדול בתדמיות, ומכאן גם נוצר חוסר הביטחון העצמי שלנו".
המרצה הזכיר את תדמיתו של צה"ל שנפגעה קשות, וציטט את דבריו של הרמטכ"ל באחד הקורסים הצבאיים בדצמבר 1973, כי המלחמה נכפתה עלינו וההפתעה גרמה לליקויים בצה"ל.
המרצה גם הזכיר את תדמית העליונות של האשכנזי שנפגעה אף היא קשות. הוא ציטט מתוך מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי: "בין אוקטובר 1956 לאוקטובר 1973" שפורסם בנובמבר 1973 בעיתון "הארץ" (23.11.73) כדי לחזק את דבריו. המרצה הודה כי אחינו האשכנזים עדיין יכולים לטעון עליונות על עדות-המזרח בתחום אחד בלבד והוא התחום הטכנולוגי, אולם בסופו-של-דבר זהו עניין הניתן להשגה על-ידי השקעה מוגברת של משאבים.
המרצה סיים נקודה זו באומרו: "הלקח הגדול מכל האמור לעיל הוא, שאין האשכנזים טובים מאיתנו ואין אנו גרועים מהם, ועל-כן אין סיבה להירתע מפניהם ואין סיבה להרגיש נחיתות לגביהם".
ג. שינויים בתפיסת מושגים ומשמעותם
לדעת המרצה, המושג הראשון שמשמעותו לגבינו צריכה להשתנות הוא מושג העדתיות. הוא ציין שכל המפלגות הקיימות מחזקות ומפיצות בעצם פעילותן והמבנה שלהן את העדתיות בחברה הישראלית, וכל תחומי החיים בחברה שלנו נקבעים לפי חתך עדתי ברור. כדי לחזק את טיעונו הוא ציטט מדבריו של פרופ' שילד בסימפוזיון שנערך מטעם ענף ההסברה במטכ"ל, ושם נאמר כך:
"השוואת הנתונים של 1971 עם הנתונים של 1961 מגלה, כי המשקל של מוצאו של האדם עלה במשך הזמן". המרצה הדגיש שהעדתיות האמורה הינה עדתיות מבוקרת מכיוון שהיא נהוגה על-ידי הממסד עצמו. המעניין הוא שאיש אינו פוסל עדתיות כזו, אפילו עדות-המזרח עצמם.
"אשכנזים יכולים לדבר ולכתוב בצורה חריפה על המצוקה הסוציאלית של עדות-המזרח ואיש לא יראה בזה רכיבה על סוס עדתי [=בימינו קוראים לזה "שד עדתי" או "השד העדתי יצא מן הבקבוק"], ואנשים מעדות-המזרח אף יברכו על מאמץ זה. איש עדות-המזרח שידבר ויכתוב באותה צורה על הנושא הזה מיד יוכתם בכתם העדתיות. מלחמת יום-הכיפורים צריכה לתת לנו האומץ להתקומם נגד תפיסה זו".
לדעתו של המרצה, כל עוד קיימת מצוקה סוציאלית בישראל – הרי כל מה שייעשה בכיוון זה חייב לשאת אופי עדתי, ומכאן הוא מסיק את מסקנתו הגדולה: "העדתיות הינה הכרח המציאות בשלב ההיסטורי הזה, ואין לראות במושג הזה דבר שלילי כי אם דווקא מושג חיובי".
המושג השני שיש לשנות את משמעותו הוא "ההתארגנות העצמית". המרצה ציין כי "ניסיון העבר מזים את תיאוריית ההשתלבות במפלגות הקיימות. מפלגות אלה, לפי תפיסת עולמן, לפי המבנה הארגוני והגזעי שלהן, אינן מאפשרות לבני עדות-המזרח השתלבות אורגנית אמיתית במסגרותיהן". לדבריו, ההשתלבות במסגרות הקיימות גם מפצלת את הכוח הפוטנציאלי של עדות-המזרח ומונעת מעדות-המזרח למצות את כוחם – "רק דרך אחת קיימת: התארגנות נפרדת שתבטא את עצמיותם ועצמאותם של עדות-המזרח, שתביא להתפתחות עצמית, למיצוי עצמי, לחשיבה עצמאית ולהצעת פתרונות הנובעים מעצם בעיותיהם והאינטרסים של עדות-המזרח".
המושג השלישי: "נוער השוליים". מלחמת יום-הכיפורים מחייבת שינוי רדיקלי ביחסנו אל נוער השוליים. התנדבותם הפטריוטית ליטול חלק במאמץ המלחמתי מעידה כי ביסודו נוער זה הוא טוב, אך חסר לו האתגר המתאים. לכן, מחובתם של עדות-המזרח ליצור את האתגרים המתאימים האלה, ולתת לנוער זה את ההרגשה שהוא יכול להגיע להישגים רבים וחשובים.
ד. שורשי הטעות בהערכת כוונות האויב
המרצה סבור, שטעותו של הממסד הישראלי בהערכת כוונות הערבים לפני מלחמת יום-הכיפורים נובעת משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא, שבניגוד למלחמות הקודמות, לא היו אחרי מלחמת ששת-הימים שום יעדים ממשיים להשגה מצד ישראל, פרט לשאיפה המעורפלת של השגת שלום עם הערבים. הדבר התבטא בסיסמה: "אף פעם לא היה טוב כל-כך כמו הפעם". לכן ישראל לא הייתה מעוניינת במלחמה. לעומת זאת, מלחמת ששת-הימים יצרה לראשונה יעדים ממשיים להשגה מצד המצרים והסורים: חלקים מעצם ארצותיהם הלאומיות נכבשו על-ידי ישראל והיה להם צורך קודם כל בהחזרתם, ולכן, סיסמת הערבים במלחמה האחרונה הייתה החזרת השטחים הכבושים ולא חיסול ישראל.
הסיבה השנייה של הטעות נעוצה בעצם תפיסת העולם של האדם האירופי המזלזל באיש המזרח וביכולתו ליטול יוזמות. לכן, הממסד הישראלי לא רצה להאמין שאכן "הערבים הלבנטינים" ייטלו יוזמה ויתקיפו את צה"ל מחד גיסא, ואף לא השכיל להבין את המניעים החזקים המושרשים בחברה הערבית: הכבוד והיוקרה. שכן, החברה המערבית מעולם לא התנסתה בהשפלות, ולפחות לא באותה החריפות בה התנסו הערבים. לפיכך, הערבים לא חיפשו במלחמה זו דווקא ניצחונות צבאיים, אלא בראש ובראשונה החזרת הכבוד שנרמס והיוקרה שנפגעה – ובכך הם הצליחו.
ה. תפיסה יותר מציאותית של הקשר בין ביטחון ובעיות סוציאליות
מלחמת יום-הכיפורים הבליטה בצורה ברורה ביותר את ערכו של האדם והצורך בשילובו בטכנולוגיה. שכן, הוכח שלא תמיד פועל הנשק החדיש המתוחכם לטובתה של החברה בעלת העליונות הטכנולוגית – כדבריו של אמנון רובינשטיין במאמרו: "תהליך מדאיג" ("הארץ", 16.11.73). מאחר שאויבינו עדיפים עלינו בכוח האדם ובעושר ובייעוץ זר שוטף, הרי אנו נדרשים לגייס בצורה מרבית את הפוטנציאל האנושי שלנו. אולם, חלק ניכר מהפוטנציאל הזה אינו מנוצל כלל או אינו מנוצל כהלכה, מכיוון שאינו כשיר לשירות צבאי מסיבות מצוקה סוציאלית. פוטנציאל זה מרוכז רובו ככולו בקרב עדות-המזרח. "הממסד יודע זאת היטב. אולם, אפילו אם לא נחשוד בכוונות מרושעות מצידו, ונחשוב לרגע שהוא ער לפחות לסכנות הביטחוניות הנובעות מכך, הרי הוא ניסה ומנסה לפתור את הבעיה באופן שהוא אנטי עדות-המזרח לחלוטין: כוונתי – על-ידי ייבוא מבחוץ פוטנציאל אנושי טוב יותר לפי תפיסתו כלומר בעידוד העלייה... ומכאן באה העדפת העלייה על הטיפול המזורז והקונסטרוקטיבי בשכבות המצוקה בחברה".
ו. העלייה והיחס אל ההטבות לעולים
בפתח דבריו בנקודה זו הדגיש המרצה: "אנו עדות-המזרח מודעים לצורך החיוני בעליה, הן לחיזוקה של מדינת-ישראל והן כהצלה של העם היהודי בכללו... אולם יש להבדיל בין העלייה עצמה כאקט לבין המעשים המתלווים אליה... כוונתי לאמצעים שניתנים לרשות העולים". כאן הבחין המרצה בין שני מושגים: עליה והגירה. לדעתו מושג העלייה מחייב מילוי אחר שני תנאים: יהודי ומולדת, כלומר: העלייה היא זכות הניתנת ליהודי באשר הוא יהודי הרוצה לחיות בישראל כארץ מולדתו. בהגירה אין התניה זו, וכל האקט הינו עסקי-אינטרסנטי. מושג העלייה מחייב אפוא את הקולט ואת הנקלט גם יחד: הנקלט צריך לדעת שעלייתו הינה מכוונת לטובתו שלו בראש ובראשונה, ואין הוא צריך להתנהג כאילו הוא עשה טובה למישהו ולדרוש תמורה לכך. ואילו הקולט צריך להיות מודע שאין לו זכות קיום בלי לדאוג לנקלט. קצרו של דבר, יש להתייחס לבעיית העלייה והקליטה בצורה פרופורציונאלית ליתר הבעיות הקיימות.
"מאז בואם של יהודים מבריה"מ במספרים המוניים, איבד מושג העלייה את משמעותו והפך למושג רגיל של הגירה". נוכח התפתחות זו אומר המרצה: "חייבים אנו בני עדות-המזרח להיות מספיק אמיצים כדי להניף בגלוי ובכל החומרה את הסיסמאות: 'אנו בעד עלייה אך נגד הטבות מופרזות לעולים', 'אנו בעד עזרה סבירה לעולים אך נגד פיטום'". המרצה ציין, שאם יש יהודי העולה אך ורק בגלל ההטבות החומריות, "אנו צריכים להיות מספיק אמיצים כדי לכנות יהודים כאלה כסתם מהגרים פרזיטים".
הוא העלה על נס את הצהרתו של עוזי נרקיס שהעולים הבאים בעקבות מלחמת יום-הכיפורים צריכים להיות כאלה הרוצים להשתלב בחיי היצירה במדינה ולא להתנות את בואם בהקלות ובתמריצים למיניהם, אך הביע צער על כך שמספר ימים לאחר הצהרה זו העלה משרד הקליטה את השתתפותו בשכר הדירה של העולים ומדיניות ההטבות המופרזות נמשכת.
ז. שינוי סולם העדיפויות הלאומי
"מכל הנסקר לעיל מתחייבת מסקנה אחת, הן מבחינה לאומית והן מבחינת עדות המזרח: הצורך בשינוי סולם העדיפויות הלאומי שהיה מקובל עד כה".
המרצה ציין את הסולם הזה לפי הסדר הבא: בטחון – בעיות סוציאליות – עליה, והדגיש כי קיום סולם זה תלוי בעדות-המזרח ובלחצים שלהם יותר מאשר בחברה האשכנזית.
ח. דרושה יותר מעורבות מצד עדות-המזרח בקביעת דמותה וגורלה של מדינת-ישראל
"מלחמת יום-הכיפורים הדגישה ביתר-שאת את הגורל המשותף של כל חלקי העם במדינת-ישראל. גם עדות-המזרח וגם האשכנזים נמצאים בסירה אחת. האויב אינו מבחין ביניהם באשר כולם יהודים". לכן, טעות בניווט הסירה הזאת מצד הממסד שביסודו הוא יוצא-אירופה תגרור בהכרח גם את עדות-המזרח לתוצאות הרעות של ניווטו. מאחר ואין מנוס משותפות ב"סירה", חייבים בני עדות-המזרח להיות שותפים גם בניווט ולא רק בתוצאות הרעות של ניווט מוטעה.
לדבריו, מה שאירע עד כה הוא שעדות-המזרח נושאים בתוצאות הרעות בלבד של טעויות הממסד, והממסד טעה לא רק ערב מלחמת יום-הכיפורים, אלא גם במדיניות קליטתם של עדות-המזרח בשנות החמישים. עדיין לא קרה שעדות-המזרח זכו מפירות הצלחתם של אחיהם האשכנזים שבידם רסן השלטון, מכיוון שבמקרה כזה אחים אלה זוקפים את ההצלחה, ובצדק, רק לזכותם. עדות-המזרח אינם שותפים בה. המרצה ציין שמצב זה חייב להשתנות באופן יסודי: עדות-המזרח צריכים להיות שותפים בקביעת המדיניות ובתוצאותיה, בין שהן טובות ובין שהן רעות, וכדי להביא למצב זה של שותפות "חייבים אנו להיות יותר פעילים: להביע דעה בכל עניין ועניין, ליטול חלק בפרויקטים, להכניס יד ורגל בכל תחום. אין לראות תחום כלשהו כבלעדי לאשכנזים".
ט. המנהיגות של עדות המזרח
המרצה סקר את טיבה של המנהיגות בקרב עדות-המזרח, והגיע למסקנה שהמנהיגות הקיימת על גווניה אינה מסוגלת להושיע. כל הזמן נהרו עדות-המזרח אחר מנהיגים אופורטוניסטים אשר צמחו בזכות המפלגות הקיימות, ואף פעם לא חשבו להצמיח מתוכם אורגנית מנהיגים כנים חדשים. "מלחמת יום-הכיפורים על התפיסות והצרכים החדשים שהיא העלתה, צריכה להביא לשינוי גם בתפיסתנו לגבי שאלת המנהיגות בקרב עדות-המזרח... אנו צריכים לחשוב על מנהיגים שיצמחו מתוכנו, על מנהיגים שכיום הם אלמונים ומחר יהיו מפורסמים, והפרסום הזה יבוא בזכות עצמם ומאבקם היעיל".
המרצה ציטט את יהודה ניני במאמרו "קבוץ גלויות" אשר הצביע על העובדה שהמנהיגות האשכנזית בארץ-ישראל צמחה בתוך המציאות הארץ-ישראלית ולא באה מקרב המנהיגות שצמחה בגולה והעדיפה להישאר בגולה, ולעומתה המנהיגות של עדות-המזרח הייתה עד כה ממונה [נראה לי שכוונתו שהיא מונתה תמיד על-ידי האשכנזים]. הוא הסכים לדעתו של ניני, כי הבעיה של עדות-המזרח היא העדר מנהיגות הצומחת אורגנית מתוכם. המרצה סבור שלמעשה קיימת כבר היום מנהיגות כזו בדמות הפנתרים, אלא שמסיבות שונות נתקלו בהסתייגות של אינטלקטואלים מקרב עדות-המזרח עצמם.
י. מחסום ההיסוס
המרצה הדגיש, שלאחר הריסת התדמית של העליונות האשכנזית במלחמת יום-הכיפורים, ולאחר כל הנאמר לעיל, "אנו צריכים להבין שניתן להתמודד עם האשכנזים, אולי בראשונה לא תהיה ידינו על העליונה, אולם בזכות ההתמדה והעקשנות – נצליח בסופו של דבר להתחרות בהם. כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לעבור את מחסום ההיסוס הכובל אותנו שמא לא נצליח... דרוש לנו לנסות, ולנסות על בסיס חדש של צעידה איטית אך בטוחה".
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נב, אדר תשל"ד, עמ' 4–5.
התמונה מאת: אבי שמחוני. רישיון: CC BY-SA 3.0.
Komentar