בכרוז להלכות תלמוד תורה פוסק רבנו כך:
"הלכות תלמוד תורה, יש בכללן שתי מצוות עשה: [א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה. ובאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו".
במאמר זה נחל ללמוד את הפרק השישי בהלכות תלמוד תורה, ובו רבנו עוסק במצות עשה השנייה שנזכרה בכרוז לעיל, דהיינו המצוה לכבד את מלמדי התורה ויודעיהָ. טרם שנמשיך, נעיר על הכפילות: "מלמדי התורה ויודעיהָ", ונראים הדברים ש"מלמדי התורה" הם החכמים, ו"יודעיה" הם תלמידי החכמים אשר טרם הגיעו לדרגת חכמים אשר מלמדים לרבים. וכפי שנראה לקמן, יש מצות עשה מן התורה, לכבד גם את החכמים וגם את תלמידי החכמים.
נעבור עתה לעיין בדברי רבנו בספר המצוות בביאור מצוה זו, וכֹה דבריו:
"והמצוה התשע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמוד מפניהם כדי להדרם, והוא אמרוֹ יתעלה: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב]. ולשון ספרא: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' – קימה שיש בה הידור [כלומר, לא קימה מאולצת שמשדרת לֵאות וטורח, ולא קימה מתוך היסח הדעת, אלא עמידה של הידור]. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפרק הראשון דקידושין".
טרם שנעבור לעיין בהלכה, ראוי להעיר, כי מעטים מאד מקרב הנחשבים לחכמים ראויים לכבוד, והמעטים הבודדים אשר ראויים לכבוד ממילא מוחלים על כבודם... ומדוע? מפני שרוב ואולי אף כל הנחשבים בימינו לחכמים ולתלמידי חכמים, או שהם בעצמם הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים כמו ערוסי וקאפח, או שהם מחזקים את ידי החוצבים, ולעתים אף מעריצים אותם, כך שגם אותם אסור לכבד מפני שהם מחזקים את ידיהם של מחללי-שם-שמים.
כל זה במקרה הטוב, דהיינו במקרה שמדובר בדרדעים ודומיהם אשר עוד מכירים בדרך האמת למחצה לשליש או לרביע. ברם, במקרה הפחות טוב, כאשר מדובר במינים ובצאצאיהם, לובשי השחורים וגלימות הכומרים, אלה אסור באיסור חמור לכבדם, מפני שמדובר בהוזי הזיות אשר עיוותו והשחירו את דת האמת, והפכו אותה לדת פרו-נוצרית נחותה וחשוכה. ולא רק שאסור לכבדם, אלא שמצוה גדולה ורבה לזלזלם ולבזותם, מכוח החובה לבער טומאת עבודה-זרה.
ושימו לב לדברי הנביא מלאכי (ב, ח–ט) אשר הינם תוכחה לדורות למינים ולצאצאיהם: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
מהי הסיבה אפוא שהחרדים כל-כך נבזים שפלים שנואים ומתועבים? ואחזור על דברי הנביא מלאכי הפעם תוך התמקדות בתשובה: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [...] כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
לאחר דברי ההקדמה ההכרחיים לדעתי נעבור לעיין בהלכות תלמוד תורה (ו, א):
"כל תלמיד חכמים מצוה להדרו ואף-על-פי שאינו רבו [דהיינו אף-על-פי שאינו רבו המובהק], שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב] – זה שקנה חכמה. ומאמתי חייבין לעמוד מפני החכם? משיקרב ממנו בארבע אמות [=כשני מטר] עד שיעבור מפניו".
ובהלכות תלמוד תורה (א, ו) מוסיף רבנו:
"הרואה חכם אינו עומד מלפניו עד שיגיע לו לארבע אמות, וכיוון שעבר יושב".
ההלכות הללו ברורות, ולקמן אף נלמד פרטים נוספים שיוסיפו לנו ביאור, לפיכך נעבור לעיין בטעם חובת הכבוד לחכמים ולתלמידי החכמים, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, לו):
"וכן כבוד נושאי התורה תועלתו ברורה, כי אם לא יהיה להם הידור בנפשות [=אם לא ירחשו להם כבוד] לא יהיו דבריהם נשמעים במה שהם מנחים אליו מן ההשקפות והמעשים. ובכלל מצוה זו גם קניית מידת הבושה, כלומר אמרוֹ: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' [ויק' יט, לב]".
נמצא, שמצות העשה הזו אשר מורה לנו לכבד את החכמים ותלמידיהם, נועדה בראש ובראשונה להביא לידי משמעת תורנית לדבר ה' ולציוויו. ובמלים אחרות, כאשר מכבדים את החכמים ותלמידי החכמים, דבריהם נשמעים והשקפותיהם הישרות מתקבלות, וכך העם כולו נמשך ללכת בדרך האמת והצדק, ומתרומם לידע ולהשכיל את בוראו ככל יכולת האדם.
לפיכך, כאשר מדובר בכומרים רשעים אשר מתחפשים לכהני דת, אסור באיסור חמור לכבדם, מפני שכל מי שמכבדם מחריב את דת משה בכיבודם, שהרי הוא גורם לכך שדברי המינות העקושים יחדרו לליבו של עם-ישראל, ושהשקפותיהם המזוהמות ישחיתו את דת משה.
הסיבה הנוספת לחובת כבוד החכמים ותלמידי החכמים האמיתיים היא, שבכיבוד החכם נקנית לאדם המכבדו מידת הבושה והענווה, שהרי האדם מכיר בעובדה שהוא חסר ושעליו לדרוש את קרבתו של האדם השלם ממנו כדי שיסייע לו להתקרב לשלמותו. ומי שמכיר בעובדה שהוא חסר, ושהוא זקוק לחכם כדי שיקרבוֹ לשלמותו, כבר התקרב לדרך האמת.
***
נוסיף עתה ללמוד בעניין המצוה הנדונה, בהלכות תלמוד תורה (ו, ב) פוסק רבנו כך:
"אין עומדין מפניו [=מפני החכם או תלמיד החכמים] לא בבית המרחץ, ולא בבית הַכְסֵא, שנאמר: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' [ויק' יט, לב], קימה שיש בה הידור [=קימה שמבטאת יחס של כבוד ורוממות]. ואין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן, שנאמר: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ', מה הידור שאין בו חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס".
נשים לב, כי ביחס לרבו המובהק אסור לתלמיד להיכנס עמו לבית המרחץ כלל, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, י): "ולא ייכנס עם רבו [המובהק] למרחץ"; ודרך אגב, הוא הדין לאביו ולחמיו ולבעל אחותו, וכפי שפוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, טז): "ולא ייכנס עימו [עם חמיו] למרחץ. וכן לא ייכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו".
אמנם, בהלכות איסורי ביאה (כא, טז) נוסף פרט חשוב בעניין הרב והתלמיד, ולפיו, אם הרב צריך לתלמיד, מותר לתלמיד להיכנס עם רבו לבית המרחץ, וכֹה דברי רבנו שם: "וכן לא ייכנס אדם למרחץ [...] ולא עם תלמידו, ואם היה צריך לתלמידו, מותר להיכנס עימו".
אולם, בשונה מבית המרחץ, רבנו אינו אוסר להיכנס לבית הַכְסֵא עם רבו המובהק או עם החכם או עם אביו וכו', ונראה ברור שלדעת רבנו מותר להיכנס לבית הַכְסֵא אפילו עם רבו המובהק, מפני שאסור באיסור חמור להשהות את הנקבים, ולפיכך אין בזה איסור.
והנה לפניכם דברי רבנו בסוף הלכות מאכלות אסורות:
"אסרו חכמים [=משמע בבירור שכל האיסורים הללו שנאמרו שם הם איסורי דרבנן] [...] וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים. וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חולאים רעים שיביא על עצמו, ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל את עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק [=יהיה מאוס] בפני בני אדם [במה שיפיח ויתגנה], ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו. וממרק נפשו לשם הקדוש-ברוך-הוא שנאמר: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי' [ויק' יא, מד]".
ואף-על-פי שמדברי חז"ל ורבנו הללו עולה שמדובר באיסור די חמור, אף-על-פי-כן, בפירושו להלכות תלמוד תורה (ו, ב), בעניין האיסור להיכנס עם רבו המובהק לבית המרחץ, קאפח כותב כך: "וכך גם בבית הַכְסֵא, דעזות היא להיכנס עם רבו וכדאיתא בברכות סב ע"א". כלומר, לפי קאפח אסור לאדם להיכנס עם רבו המובהק לבית הַכְסֵא. אולם, בניגוד לדבריו אין פסק בעניין זה בדברי רבנו, לא כאן בהלכות תלמוד תורה, וכל-שכן לא בסוף הלכות מאכלות אסורות שראינו לעיל, אשר משם עולה כאמור שהשהיית הנקבים היא איסור חמור ביותר.
ויתרה מזאת, דומני שהראיה שקאפח מביא ממסכת ברכות סב ע"א היא שיבוש. ואסביר: לפי קאפח יש ראיה ממסכת ברכות שם שאסור להיכנס עם הרב המובהק לבית הַכְסֵא. אולם, נראה לי שקאפח שגה בהבנת העניין שמובא בגמרא שם. שהרי כפי שנראה לקמן, לא מדובר כאשר התלמיד נזקק לנקביו ונכנס יחד עם רבו לבית הַכְסֵא, אלא כאשר התלמיד ביקש לחדור לפרטיותו של רבו וללמוד ממנו כיצד יש לנהוג בבית הַכְסֵא, כיצד נפנים, כיצד מקנחים, וכיו"ב, דהיינו כניסה שיש עמה חדירה חודרנית מאד לפרטיות, ולא בסתם כניסה לעשיית נקבים – ומכיוון שלא מדובר בכניסה רגילה לבית הַכְסֵא רבנו לא פסק את הברייתות הללו להלכה.
והנה לפניכם לשון התלמוד במסכת ברכות (סב ע"א):
"תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הַכְסֵא ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה בן עזאי: כל כך העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הַכְסֵא ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל, אמר לו ר' יהודה: כל כך העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".
ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו, שהרי כפי שרבי עקיבא נהג ברבו כך בן עזאי נהג בו.
ושגיאתו המסתמנת של קאפח בהבנת הגמרא גרמה לו לשגות בפסיקת ההלכה, שהרי לפי קאפח אסור לתלמיד להיכנס עם רבו לבית הַכְסֵא, אלא עליו להמתין בחוץ ולהשהות את נקביו, עד אשר רבו ייצא מבית הַכְסֵא, וכאמור, אסור באיסור חמור להשהות את הנקבים.
ונחתום באופן שבו החכמים נוהגים בבית הַכְסֵא, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, י):
"צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנס לבית הַכְסֵא יהיה צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם. ואם נפנה אחורי גדר יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו את נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות בבית הַכְסֵא ביום כך נוהג בלילה. ולעולם ילמֵּד אדם עצמו להִפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק".
***
נמשיך בהלכות תלמוד תורה שם (ו, ג), וכֹה דברי רבנו:
"ומנין שלא יעלים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר: 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ' [ויק' יט, לב], הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'".
בפסוק נאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ", ללמדנו שהדבר מסור ללב כדברי רבנו, דהיינו שעלינו לזכור שה' יתעלה יודע את כל מעשינו ומחשבותינו, ולכן אסור לנו לנהוג בעוול ולעשות את עצמנו כאילו אינו רואים את החכם, כי לא נעלם מה' דבר.
***
ובהלכה הבאה שם (ו, ד) פוסק רבנו כך:
"אין ראוי לחכם שיטריח על העם ויכוון עצמו להן כדי שיעמדו מפניו. אלא ילך בדרך קצרה ומתכוון שלא יראה אותו אחד [=אדם אחד שהוא מכירוֹ] כדי שלא יטריחוֹ לעמוד. והחכמים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה [=בדרך עוקפת], שאין מכיריהן מצויין שם כדי שלא יטריחוּ".
וכאשר הנני קורא את ההלכה הזו, איני יכול שלא להיזכר בכומרי הדת האורתודוקסית רודפי הבצע השׂררה והכבוד. וכמה רחוקים הם גם בעניין מוסרִי זה מדרך האמת. ומצאתי את הענווה האמיתית הזו רק אצל כמה מזקני תימן שפלי הרוח, אך אצל המינים וצאצאיהם אין לה כל זכר. להיפך, מצאתי אצלם את גסות-הרוח והגאווה, וכן את הטמטום שמולידה הגאווה.
אגב, לא לחינם הם אינם קוראים לתלמיד חכמים בלשון רבים, אלא בלשון יחיד: תלמיד חכם. וההבדל ברור: תלמיד חכמים הוא תלמיד של חכמים, דהיינו הדגש הוא על החכמים, לעומת זאת, תלמיד חכם הוא תלמיד שהוא החכם. וכך היא דרכם של המינים וצאצאיהם: לעולם גסי הרוח שביניהם יפארו וירוממו את עצמם, ולכן הם גורסים: תלמיד חכם, כי הדגש הוא על גדולתם הדמיונית בעיני עצמם. לעומת זאת, הענווים שפלי הרוח, כלל לא יפארו את עצמם, אלא יגרסו: תלמיד חכמים, כי הדגש אינו עליהם אלא על רבותיהם שהם מחויבים בכבודם.
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת", וכך תרגם שם יונתן בן עוזיאל ע"ה: "בּוּעִי לַחְדָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיוֹן יְבַעִי כְּנִשְׁתָּא דִּירוּשְׁלֶם הָא מַלְכִּיךְ אָתֵי לְגַוִיךְ זַכַּי וּפְרִיק הוּא עִנְוְתָן וְרָכֵיב עַל חֲמָר וְעַל עִיל בַּר אֲתָן".
***
נמשיך להלכה הבאה שם (ו, ה), וכֹה דברי רבנו:
"רוכב הרי הוא כמהלך, וכשם שעומדין מפני המהלך כך עומדין מפני הרוכב. שלושה שהיו מהלכין בדרך: הרב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו".
ונראה בימינו שהרב שנוסע באופניים או בקורקינט או ברכב הרי הוא כמהלך, וכשם שעומדין מפני המהלך כך יש לעמוד מפניו. וכאשר ראיתי את עבדאללה יוסוף ברכב ה-BMW 745-IL לפני כעשרים שנה, היה עלי לירוק בפניו, כמו שיורקת היבמה בפני היבם חלוץ הנעל.
אגב, לעניין קרית פסוק ראשון של קרית-שמע אין דינו של הרכוב כמהלך, שהרי המהלך חייב לעצור את הליכתו ולקרות בעודו עומד את הפסוק הראשון של קרית-שמע, ואילו הרכוב אינו מחויב לעצור את בהמתו כדי לקרות את הפסוק הראשון של קרית-שמע. נמצא, שדינו של הרכוב לעניין קרית פסוק ראשון של קרית-שמע הוא כעומד, שרשאי לקרות פסוק ראשון.
***
נמשיך לעיין בהלכות תלמוד תורה שם (ו, ו–ז) בעניין כבוד החכמים, וכֹה דברי רבנו:
"הרואה חכם אינו עומד מלפניו עד שיגיע לו לארבע אמות, וכיוון שעבר יושב. ראה אב-בית-דין עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלֹא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחריו ארבע אמות. ראה את הנשיא עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלֹא עיניו, ואינו יושב עד שיישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו [=לא יראה אותו עוד]. והנשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול".
"כשהנשיא נכנס כל העם עומדין, ואינן יושבין עד שיֹאמר להן: 'שבו'. כשאב-בית-דין נכנס עושין לו שתי שורות עומדין מכאן ומכאן עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבין במקומן. חכם שנכנס כל שיגיע לו בארבע אמות עומד מלפניו, אחד עומד ואחד יושב [העומד מלפניו יישב לאחר שהחכם עבר ממנו ארבע אמות, וכן הבא אחריו], עד שנכנס ויושב במקומו".
ההלכה הראשונה עוסקת באדם שראה חכם או אב-בית-דין או נשיא, בשוק או בכל מקום אחר שאינו בית-המדרש, לעומת זאת, ההלכה השנייה לעיל עוסקת בכללי ההידור בבית-המדרש דווקא, ובאופנים שיש לכבד את החכם וכו' כאשר הוא נכנס ללמֵּד בבית-המדרש.
***
עוד פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה שם (ו, ח):
"בני חכמים [ובני] תלמידי חכמים, בזמן שהרבים צריכין להן מקפצין על ראשי העם ונכנסין למקומן. ואין שבח לתלמיד חכמים שייכנס באחרונה. יצא לצורך – חוזר למקומו".
כלומר, כאשר יש מעט דעת בבני החכמים או בבני תלמידי החכמים, והרבים צריכין להן למהלך הלימוד בבית-המדרש, התירו לאותם הבנים להיכנס לבית-המדרש גם לאחר תחילת השיעור, וגם לאחר שכל התלמידים כבר התיישבו במקומותיהם על הרצפה, ולשבת במקומם בראש לצד אבותיהם החכמים ותלמידי החכמים. ברם, אין לקום לכבודם, אלא הם "מקפצין על ראשי העם", דהיינו הם נכנסים בזריזות, ומכיוון שלא קמים לכבודם, כניסתם לבית המדרש נראית כבני אדם שמקפצין על ראשי התלמידים היושבים על הרצפה על-גבי מחצלות וכיו"ב.
כמו כן, אם כבר החל השיעור כאמור, אך אין "צורך לרבים" באותם בני חכמים ובני תלמידי חכמים, אסור להם להיכנס ולשבת במקומותיהם בראש לצד אבותיהם, אלא עליהם לשבת מאחור, כדי שלא להפריע למהלך השיעור בכניסתם ובמעברם עד לראש בית המדרש.
עוד נאמר בהלכה: "ואין שבח לתלמיד חכמים שייכנס באחרונה. יצא לצורך – חוזר למקומו". ולאחר שנאסר על בני החכמים ובני תלמידי החכמים להיכנס באמצע השיעור ולשבת במקומותיהם, ולמדנו מזה על הזהירות הנדרשת כדי שלא להפריע למהלך הלימוד בבית-המדרש – היה צורך להוסיף וללמד שאין הדין כן ביחס לתלמיד החכמים, ואם הוא יצא באמצע הלימוד בבית-המדרש לצורך התירו לו לחזור למקומו בקדמת בית-המדרש.
ואף-על-פי שיש צורך בתלמיד החכמים למהלך הלימוד, נזקקו ללמד שכניסתו מותרת, שמא יעלה בדעתנו שבגלל שהוא יצא באמצע הלימוד ויטריח בכניסתו את היושבים שבתוך ארבע האמות של מעברו, נאסור עליו לחזור למקומו, לפיכך קבעו חכמים שמותר לו לשוב למקומו – וכבודו, והצורך שיש בו ללימוד פורה ומועיל, גוברים על החשש שמא יופרע מהלך הלימוד.
ויש ללמוד מזה עד כמה יש להתרחק מלהפריע למהלך הלימוד בבית-המדרש. וזוכר אני היטב את דברי תלמידיו של ערוסי גסי הרוח, אשר טענו כנגדי שהייתי מרבה לשתוק כאשר הייתי יושב בשיעורים של ערוסי, וכוונתם לומר שהייתי חלוש דעת או מטומטם. ולא היא, אלא קיימתי את ההלכה ונזהרתי שלא להפריע למהלך השיעור ככל יכולתי, והם לא ידעו ולא יבינו.
אגב, ראוי להתבונן שוב בהלכה: "ואין שבח לתלמיד חכמים שייכנס באחרונה", שהרי הלכה זו נמחקה לחלוטין מן התורה-שבעל-פה, ורוב כומרי הדת אם לא כולם, נוהגים כאחרוני הפוליטיקאים ומכוונים את הגעתם לכנסים השונים רק לאחר שהתקבצו בני אדם רבים, כך שכאשר הם ייכנסו יעמדו לכבודם ויתנו להם כבוד מלכים – והינם רודפי בצע כבוד ושררה.
***
ועתה להלכה האחרונה בענייננו, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה שם (ו, ט):
"בני חכמים, בזמן שיש בהן דעת לשמוע – הופכין פניהן כלפי אביהן. אין בהן דעת לשמוע – הופכין פניהן כלפי העם. תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים".
ולמדנו מהלכה זו שאסור שכבוד הרב יגדל מכבוד שמים, ובימינו הפכו את האלילים והאטִּים לאלהים אחרים, ומעריצים אותם ופונים אליהם בעת צרתם ואף מתפללים אליהם – ואפילו אחרי מותם, נוסעים לקבריהם ומשתטחים ובוכים עליהם וזועקים ומתחננים לישועתם.
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
בתמונת שער הרשומה: זקנים מיהודי תימן לומדים בבית-כנסת בארץ ישראל תחת שלטון עות'מני (1906–1918).
Comments