המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשׂגתו כפי יכולת האדם, ובלשון חכמים: "להכיר את מי שאמר והיה העולם". הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא באמצעות לימוד והתבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות, וכמו שאומר הנביא ישעיה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (יש' מ, כו).
א. שני אופני ידיעת ה'
במורה (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו, וההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו, וזאת לא ניתן להשיג אלא בשלילת כלל המאפיינים הגופניים, הישירים והעקיפים. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזיכוך מחשבתו והשׂגתו את בורא-עולם, והיא גם התכלית הסופית: זיכוך וטיהור השׂגתנו את הבורא מכל סיג של חומר. רק כאשר השׂגתנו אותו תהיה נקייה מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו לא תזוכך מסיגי החומר ביחס לה' יתעלה שמו, לעולם הוא לא יהיה אחד במחשבה, שהרי המאפיין המרכזי ביותר של החומר הוא הריבוי והחלוקה לחלקיקים.
והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם הוּסברו במורה (א, מו):
"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].
המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעוֹ, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:
[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.
[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק, העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתה הוא מורא המלך והחשש מעונשו. ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".
עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשׂת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופנֵי הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו. כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם. כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.
נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל נחלקת לשני אופנים מרכזיים: 1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שמֵהם אנו לומדים להכיר את הערכים והמוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו. נמצא, שבידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו.
אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות-אמת ולידיעת-האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות שמטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיוּתו. ואגב, ידיעת פעולותיו של בורא-עולם כוללת גם את דרכי הנהגתו והשגחתו באמצעות הנבראים העלומים והנעלמים, כמו המלאכים השמימיים וכיו"ב. אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו גם באמצעותם, ברם, דרכים אלה למיטב הבנתי נסתרות מבני האדם, למעט יחידי סגולה בכל ההיסטוריה של האנושות, כגון הנביאים ע"ה, שידעו מעט מנסתרות אלה לפי דרגותיהם.
ב. "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ"
נעבור עתה לעיין במקורותיה של ההלכה אשר מצווה עלינו לידע את ה' יתעלה, נחל אפוא בהלכה הראשונה שבספר המדע, וכֹה דברי רבנו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ; דב' ה]". נשים לב, המצוה לידע את ה' נאמרה לעם-ישראל בדיבר הראשון שבעשרת הדיברות! וכידוע, היא גם משני הדיברות ששמענו באוזנינו במעמד הר סיני, ומזאת נלמד עוד על חשיבותה. ובספר המצוות אומר רבנו: "המצוה הראשונה, הוא הציווי שנצטווינו בידיעת האלהות".
ברם, מדברי רבנו בהלכה ובספר המצוות עדיין אין אנו יודעים בדיוק מהי ידיעת ה', ולשם כך נעיין בחתימת רבנו לספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא), וכֹה דבריו:
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל-פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשׂכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה [בפרקים ב–ד]".
ובהלכות יסודי התורה (פרקים ב–ד) רבנו ביאר יסודות במדעי הטבע, האסטרונומיה והאלהות, כפי המדע שהיה בזמנו, והנה לפניכם דברי רבנו בראש פרק ב שבהלכות יסודי התורה:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות [...]. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים [מדעי הטבע] כדי שיהיו פֶּתַח לַמֵּבִין לאהוב את השם". עוד פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יח), וכֹה דבריו:
"בזמן שאדם מתבונן [...] ומכיר כל הברואים: ממלאך וגלגל [=כוונת רבנו למדע האסטרונומיה, דהיינו ידיעת גרמי השמים, מאפיייניהם ומהלכיהם], ואדם [=ידיעת גוף האדם (אנטומיה)] וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים [=בכל שאר מדעי הטבע המגוונים] [...] תצמא נפשו ויכמהּ בשרו לאהוב את המקום-ברוך-הוא".
מדברי רבנו עולה, כי אהבת ה' נקבעת לפי הדעה שיש באדם להשׂכיל בחכמות המודיעות לו את קונו! נמצא, שמצות ידיעת ה' היא גם השער למצות אהבת ה', שהרי לעולם לא תהיה אהבה ללא ידיעה, וכגודל העונג הרוחני שבידיעה כך תגדל האהבה וההערצה לה' יתעלה.
וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, כח):
"אבל שאר ההשקפות הנכונות בכל המציאות הזו, אשר אלה הם כל המדעים העיוניים לכל ריבוי מיניהם, אשר בהם יתקיימו אותן ההשקפות שהן התכלית הסופית [=הן ההשקפות הנכונות בעניין מדעי האלהות], הרי אף-על-פי שהתורה לא קראה אליהן בפירוש כמו שקראה אל ההם [התורה לא קראה בפירוש ללימוד המדעים כמו שהיא קראה לידיעת מציאות הבורא וייחודו וכו'], כבר קראה אליהם [ללימוד המדעים] באופן כללי, והוא אמרו: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג], וכבר ידעת את ההדגשה שנאמרה באהבה: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא ובהתבוננות בחכמתו בה" וכו'.
נחזור לדברי רבנו בהלכות תשובה שראינו לעיל, ונצטט מתוכם שוב את המשפט המרכזי ואף המכונן שבדברי רבנו: "ועל-פי הדעה תהיה האהבה [...] לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשׂכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשׂיג".
הבאתי שוב את הדברים כדי להוסיף וללמוד מנקודה זו על "החכמות והתבונות" שרבנו מזכיר בהלכה, דהיינו כדי להוסיף ולהבין שמדובר במדעי הטבע: והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנ) שם הוא מגדיר את המושג "חכמה" כתהליך המחקר המדעי: "החכמה, והיא ידיעת הסיבות הרחוקות והקרובות אחרי ידיעת מציאות הדבר אשר חוקרים את סיבותיו". כלומר, לאחר שלמדנו על קיומה של תופעת טבע מסוימת, אנו חוקרים כיצד היא נוצרה ופועלת, ממה היא מורכבת, מה הם המאפיינים הייחודיים שלה, כיצד היא משפיעה ומה תכליתה, וכיו"ב. נמצא אפוא, כי מההתבוננות בבריאה (כלל היקום) ובנבראים (חי, צומח, דומם), אנו למדים על פעולותיו של בורא-עולם, ובהכרת פעולותיו של בורא-עולם אנו מתקרבים להשׂגתו ולידיעתו. עוד כותב רבנו הרמב"ם בעניין זה במורה (ג, נד), וכֹה דבריו:
"שֵׁם חכמה נאמר בעברית [...] על השׂגת האמיתיות [=המדעים] אשר תכליתן השׂגתוֹ יתעלה, אמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב] [...]. נמצא, כי התכלית [...] היא מי שהגיע להשׂגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השׁגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא".
והאמיתיות הוא שם נרדף לידיעת המדעים. כלומר, כך נקראו המדעים בימי קדם מפני שמושגי המדע נבחנים במונחי "אמת" ו"שקר". לדוגמה, אמת שהמים מורכבים באופן מסוים ושקר שהם מורכבים בכל האופנים האחרים, כלומר יש אמת מדעית אחת לכל נושא במדע.
ג. חשיבותם העצומה של המדעים
חשיבותו של לימוד המדעים עצום ורב מאד ולא רק לידיעת ה' יתעלה שמו, מפני שלימוד המדעים מחדד את שכלו של האדם, ומעניק לו יכולת להבחין בין אמת לבין שקר ובין הוכחה לסתירה. כמו כן, המדעים מלמדים את האדם לשאוף ולהשיג את אותה האמת האחת בכל נושא ונושא ובכל מדע ומדע. נמצא, שלימוד המדעים חשוב מאד גם להרחקה מעבודה-זרה! שהרי באמצעות החינוך להבחנה בין אמת לבין שקר – בין הוכחת-אמת לתעתועי הבל, ובין אמת תמימה אחת לריבוי הבלים והזיות – האדם ישאף לאמת האחת, ויבער מקרבו באופן טבעי את כל ההזיות המאגיות והפגאניות שמחדירים ומלעיטים אותנו בהן מינים וכופרים.
וראו נא את דברי רבנו במורה בתארוֹ את מושגי האמת והשקר וזיקתם למדעים (עמ' יט–כ):
"כי בשׂכל יבדיל בין האמת והשקר [...] לפי שאין אומרים השמים כדוריים 'טוב' והארץ שטוחה 'רע', אלא אומרים אמת ושקר [כלומר, אמת שהאטמוספרה סביב כדור הארץ חופפת בצורת כדור, ושקר שכדור-הארץ שטוח], וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא 'אמת' ו'שקר', ועל הַנָּאוֹת [=ההתנהגות המכובדת] והמגונה [=ההתנהגות המגונה] 'טוב' ו'רע', ובשׂכל יידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושׂכלים [כלומר בכל המדעים]".
ועל כל זאת רבנו מוסיף ואומר שאין דרך להשיג את ה' יתעלה אלא בלימוד המדעים! והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, לד):
"ואתה יודע שכל הדברים הללו [הנבראים] קשורים-זה-בזה [...] ואין דרך להשׂיגו אלא על-ידי מעשיו [=בריאתו], והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחיֵּיב לו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [=בכל מדעי הטבע], כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות ונכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים".
במשפט האחרון רבנו מלמד, שמצות ידיעת ה' אינה רק שער לאהבת ה' וליראתו – וכמו שרבנו כבר לימד בהלכות יסודי התורה (ב, א): "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר" וכו' – מצות ידיעת ה' היא גם שער למדעי האלהות, והוא הלימוד שעוסק בעצמו ואמיתתו של הבורא, דהיינו בייחודו המופלא של ה' יתברך, ובשאר סתרי תורה.
ואצרף לפרק זה את פירושו של קאפח להלכות יסודי התורה שם (עמ' קט): "ובימינו לא רק נפתחה הארץ אלא גם 'נפתחו השמים', ויש לאדם היודע להסתכל מרחב רב להכיר את גדולתו של מי-שאמר-והיה-העולם, אם רק יש לו פה לומר: מה רבו מעשיך השם". ואחתום פרק זה בדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה (ו, יג): "ויידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". כלומר, ידיעת ה' היא זו שנשארת לנצח נצחים לחיי-העולם-הבא, ובהעדרה תיכרת נפש האדם מטוּב חיי הנצח.
ד. המדעים המכשירים והמובילים
חשוב להבין, כי ישנם מדעים מכשירים, כגון מתמטיקה והנדסה, שלימודם אינו מוגדר כידיעת ה', אך חשיבותם רבה מפני שהם מכשירים את שכל האדם להבנת מדעי הטבע, וכן להבחנה בין אמת לבין שקר, בין מציאות לבין דמיון, ובין הזיה לבין השקפה נכונה. לעומת המדעים המכשירים, מדעי הטבע נקראו המדעים המובילים, מפני שהם מובילים ישירות לידיעת ה'.
במורה (א, לד) רבנו מבאר ומפרט מהם המדעים המכשירים ומהם המדעים המובילים שאותם יש ללמוד כדי להתרומם למעלת ידיעת ה', וכֹה דבריו:
"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [כגון פיזיקה, בוטניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [=להתרומם למעלת ייחוד ה'] להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר-כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר-כך במדעי הטבע, ואחר-כך במדעי האלהות".
כלומר, ידיעת השם, שכוללת את לימוד מלאכת ההיגיון, ואת המדעים המכשירים והמובילים, היא-היא תכלית האדם, והיא גם המצוה אשר מובילה לטוהר ייחוד השם, שהיא פסגת-פסגות הקיום האנושי – לידע את בורא-עולם ככל שניתן, ולא רק באמצעות ההתבוננות במעשיו. ובפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות, רבנו מוסיף ללמד על תפקידם של המדעים המובילים (מדעי הטבע) והמדעים המכשירים (מתמטיקה, גיאומטריה וכו'), וכֹה דבריו:
"וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [כלומר, כל מדע שמוביל לידיעת ה'] הרי אין מה לדבר בו [כלומר, ברור שהוא הכרחי לידיעת ה', והכוונה למדעי הטבע]. ואשר אין בו תועלת [ישירה] לאותה המטרה [לידיעת ה'] כגון שאלות האלגברה, וההשוואות, וספרי התשבורת [חשבון], והריבוי בשאלות ההנדסה, והרבה כאלה [והם מדעי ההיגיון המכשירים] תהיה המטרה בהם חידוד השכל והרגל כוח ההיגיון לדרכי ההוכחה [=לידע להבחין בין אמת ובין שקר, כלומר, כיצד להעריך הוכחה נכונה ואמיתית כדי לזהות ולבחור באמת] [...] ויהיה לו זה דרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאותו יתעלה".
נוסף למדעים המובילים שנזכרו לעיל, הרמב"ם מזכיר גם את לימודי האנטומיה (גוף האדם), כמדע חשוב שמוביל לידיעת ה' (וראינו זאת לעיל בהלכות), וזה לשונו של קאפח במאמרו "למודי 'חול' במשנת הרמב"ם" (עמ' 592): "וזוהי כנראה לדעת רבנו כוונת איוב באמרוֹ (יט, כו): 'וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ', כלומר, בהתחקות אחר מבנה גוף האדם, והשפעת חלקיו זה-על-זה". מדע חשוב נוסף הוא הרפואה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו): "ולפי דרך זו יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות [המידותיות], ובידיעת ה', ובהשגת האושר האמיתי". כן הזכיר שם הרמב"ם את חשיבות לימוד ידיעת הלשון ודקדוקה.
אך ברור, שכל מדע עיוני מכל סוג שיהיה, מועיל מאד לשכל האדם ולהכרת בורא-עולם.
ה. יסודות במצות ידיעת ה'
בהלכות הראשונות בספר המדע רבנו מלמד כמה יסודות במצות ידיעת ה', ולאחריהן הוא מוסיף ומסביר כמו שראינו לעיל, שהפתח לנבון לאהוב את ה' הוא לימוד ידיעת המדעים. והנה לפניכם היסודות היסודיים במצות ידיעת ה', וכֹה דברי רבנו שם בשתי הפְּסקות הבאות:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאין [=כלל הנבראים] מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת הִמצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין – הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יִבְטַל הוא לבִטולן. שכל הנמצאין צריכין לו, והוא ברוך-הוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן, הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [ירמיה י, י], הוא לבדו האמת, ואין לאחֵר אמת כאמתו. והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דברים ד, לה], כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו.
המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל [=היקום] בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שֶׁיָּסוֹב בלא מְסַבֵּב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ולא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ'".
בדברי רבנו הללו יש השקפות יסודיות מאד, כגון: שהבורא הוא המצוי הראשון, שהוא ברא את הכל, שכל הבריאה זקוקה למציאותו, שהוא לא זקוק למאומה מבריאתו, שאין אמיתת עצמותו כאמיתת נברא כלשהו מנבראיו, שאין שום מצוי-נברא שדומה במשהו לבורא-עולם, שהבורא מנהיג ומשגיח ומפעיל את הבריאה בלא איברים גופניים, שאין לכוחו קץ ותכלית, ועוד.
אלה הן השקפות בסיסיות מאד שהן גם הבסיס ההכרחי לשלב הבא, דהיינו ללמידת המדעים ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. זאת ועוד, אם נשים לב, השרש "מצא" לנגזרותיו השונות חוזר על עצמו שוב ושוב בהלכות שראינו: מצוי, ממציא, נמצא, נמצאין, נמצאוּ, הִמצאוֹ, להִמצאוֹת, מצויין. ולכן, משפט המפתח שמלמדנו כיצד נדע "שיש שם מצוי ראשון", הוא: "והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו". כלומר, ידיעת ה' נקנית מתוך התבוננות במציאות ובנמצאים שמצויים בבריאה.
ו. העדרה של מצות ידיעת ה'
ראו נא בזה את דברי קאפח במאמרו שנזכר לעיל (עמ' 593): "הרי הרמב"ם סבור כי מצוה מן התורה ללמוד את המדעים הללו אשר משום מה קוראים אותם 'לימודי חול'. [...] אמור מעתה, כל אותם המקצועות והמדעים אשר משום מה מכנים אותם 'לימודי חול', אם אדם לומד אותם כדי להגיע דרכם אל המושׂכלות ולידיעת ה' שהוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, ואשר אי אפשר לדעת הרמב"ם להגיע לאותה הידיעה בלעדיהם, הרי הם קודש מקודש. [...] כך לדעת הרמב"ם, בלעדי המדעים הכלליים המקנים לאדם לב, והמובילים אותו למושגי האמת במדעי התורה והיהדות, לא יוכל האדם באשר אדם הוא, להתקיים הקיום הנצחי".
אולם, תמימותו המעוּשָּׂה של קאפַּח איננה במקומה: "משום מה קוראים אותם לימודי חול", ושוב הוא מיתמם: "משום מה מכנים אותם לימודי חול". האמנם? האמנם הוא חשב שרק במקרה המינים וצאצאיהם קוראים ללימוד המדעים "לימודי חול"? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים ביסוד ידיעת ה'? האם הוא לא הבין שהם מתעקשים להנציח את האלילות הסכלות והבערות, כדי לשלוט בהמונים ולהפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים בזה בתורה משה? אלא ברור, ששוב, שותפותו בממסד הכמורה המסואב וקבלת משכורות נפוחות ושלל טובות-הנאה במשך יובל שנים, החדירה אימה ויראה לליבו מאלהי הכסף והזהב, מנעה ממנו לומר את האמת, ואף עיוורה את עיניו מלראותה.
יתר-על-כן, המינים וצאצאיהם עובדי האלילים לא רק מכנים את לימודי המדעים "לימודי חול", רבים מגדוליהם המינים הנגעלים אף רואים במדעים לימודי כפירה! כלומר, יש בדברי קאפַּח הללו התעיה וטשטוש האמת, שהרי רבים מקרב המינים וצאצאיהם, שהמיטו עלינו את האסון שנקרא: "הדת האורתודוקסית", רבים מהם לא רק טוענים שלימודי המדעים הם "לימודי חול", הם אף מזלזלים ומתעבים ונלחמים בלימודי המדעים כאילו חלילה היו כפירה. ומכיוון שרס"ג כבר השיב להם, אניח לפניכם את דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (הקדמה, ו):
"ואם יֹאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעֵם לנו לדעה [...] והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוביל אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם [כמו המינים וצאצאיהם מחריבי הדת] כפי שאתה רואה, [...] מקצת בורי אומתנו חושבים שיש דבר כעין תנין בולע את הירח והוא הלקיון [שהירח חסר משום שתנין בולעו ופולטו חליפות] [...] ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים את הצחוק".
ואסיים פרק זה בדברי קאפח במאמרו (עמ' 589): "ומה נפלא הדימוי של רס"ג, שהאמירה שהמדעים מובילים אל הכפירה דומה לאמירה שתנין בולע את הירח. ולדבריו אפוא, על זה תיקנו לנו חז"ל להודות לה' יום יום, ולומר בסדר היום: 'ברוך אלהינו ברוך אדוננו ברוך בוראנו שהבדילנו מן התועים'". ותודה לאל שהבדילנו גם מן התועים השׂכירים, בעלי המרדעות.
ז. חופרים גומה בקרקע
ראינו לעיל שאחת הדרכים לידיעת ה' היא לימוד טעמי המצוות, ובמלים אחרות, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך אומר רבנו במורה (ג, כו; ג, לא):
"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה [נובעת ממקור של חכמה], והמטרה בו [=בציווי או באזהרה] תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".
"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע יֵיאָמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".
אולם, רבים מהוזי ההזיות האורתודוקסים סוברים שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית, כלומר, לא רק שהם עקרו ממצות ידיעת ה' את חובת לימוד המדעים, אלא שהם עקרו ממנה גם את חובת לימוד טעמי המצוות, ובזה עקרוהָ לגמרי מן המציאות!
רבנו קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה, אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
נחזור לדברי רבנו במורה לעיל, מתוכם עולה שרק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהוּנחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. רבנו לא מסתפק בביקורת זו, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולִי ששיבש את נפשם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):
"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולִי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושֵׂהו, כי האדם הוא אשר יֹאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".
ויש לשאול, מי הם אלה שעושים מצוות "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער"? מי הם אלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"? מי הם אלה חלושי הדעת חולֵי הנפשות? מי הם אלה אשר "האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו"?
ובכן, ינקי הפגאני (האשכנזי שחדר לספרד) החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו, ואין ספק שהוא ממשיך את דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שרבים מהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וזה לשונו של קאפח בבארו עניין זה בפירושו לספר המדע (עמ' תקנד):
"והטור סימן קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. ועיין בית-יוסף [ח'רבת יוסוף] שם, שהטעים שיטת רבנו גם לפי שבילי חשיבת הטור [כלומר, קארו הקראי שיקר וכיזב כאילו דעת רבנו כדעת המינים]. אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה ג, נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם בפרק לא".
ואם אכן כך, מדוע קאפח וערוסי פוסחים על שתי הסעיפים ומרוממים את המינים וצאצאיהם? מדוע הם קושרים להם כתרים: "קדושי עליון" ו"אדירי עולם" ו"ענקי התורה" ו"מרנן ורבנן"? והתשובה: רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, ושאר התאוות טמטמום ועיוורו את עיני שכלם.
ח. העדר המדעים מדרדר לטינוף המוח בהזיות
מדוע רבים התרחקו מקניית השקפות נכונות, ואף מגַנים אותן כאילו הן דבר שאין בו צורך ואף כפירה חמורה? אחת התשובות לכך נמצאת בהקדמת רבנו למורה (עמ' יב), וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
ודבר גדול מלמד רבנו כאן, הסיבה הראשונה להתרחקות מן ההשקפות הנכונות היא הסכלות, דהיינו העדר ידיעת המדעים! אשר מכשירים את האדם לחכמה ולרכישת השקפות נכונות. והסיבה השנייה היא הרשעות, אותם המינים הארורים אנשי השם הנחשבים לחכמים גדולים, מתעים את ההמון ללכת אחריהם, וכדי שיצליחו במשׂימתם, עליהם להנציח את הבורות והסכלות בקרב ההמון. אדם משׂכיל וחכם אינו הולך באופן עיוור אחרי שום אדם, ואף יידע לבקֵּר, לנתֵּח ולשקול את הוראות "החכם" בפלס הדעת וההיגיון שרכש בלימוד המדעים.
אם חסידיהם של המינים השחורים יהיו משׂכילים, אז הם לא יהיו יותר חסידים שוטים, מפני שהדעת הייתה מאירה את מחשבתם ושכלם, והייתה מגרשת את השקפות המינות הרעות שרבותיהם הלעיטו אותם מזה מאות רבות בשנים. ולזאת רומז רבנו באמרוֹ: "כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם", כלומר מההשקפות האמיתיות שרבנו מלמד ב"מורה הנבוכים", תתגלה הפסולת שנראית לסכלים כהשקפות נכונות – ומסיבה זו התנגדו רבים למורה, מפני שהוא מסיר את הלוט מעל פני השקר וההטעיה שהמינים והכופרים תפרו להם לגלימה.
ט. העדר המדעים מדרדר למינות
הריחוק מידיעת המדעים, כלומר הריחוק מידיעת וְהַכָּרַת מי-שאמר-והיה-העולם, מוביל כמעט בהכרח לשגיאות מחשבתיות חמורות בכלל ובמצות ייחוד השם בפרט. רבנו זיהה את הקשר האמיץ שבין ידיעת המדעים לבין ידיעת ייחוד השם והשקפות נכונות ביחס לבורא-עולם, ולכן הוא קושר באופן ישיר את העדר ידיעת החכמות לשגיאות מחשבתיות איומות ונוראות, ואף לתפישׂות מינות מגשימות כעורות ביותר, והנה דבריו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו):
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים ע"ה [באגדות], נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותן [את האגדות] כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל [=כמשלים וחידות, וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה עד ימינו כל הטיפשים שנקראים 'חכמי ישראל'], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות, דהיינו כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד-כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הַזָּרוּת עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [אפילו לשוטים!] כל-שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמֶּה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".
והנה גם דברי רבנו המהדהדים ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב), ביחס לזיקה החזקה שבין הסכלות והריקנות מן המדעים לבין גיבוש תפישות מינות אירופיות מגשימות:
"אבל אחדים ממי שמצאתי [מחכמי ישראל] [...] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהם [=רש"י-שר"י וחבר מרעיו]. [...]. והם מדמים [=נדמה להם ולסובבים אותם] שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...] [ולכן] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [את] יסודות הדת על דרך ההודעה [=העתקת מסקנות הדיונים הפילוסופיים בלבד] לא על דרך הלמידות [=דרך ההוכחה על אותם יסודות מחשבתיים], כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה כמו שביארנו במורה [א, לד]".
גם במורה (ב, ו) רבנו מזכיר את חומרת הריחוק מן המדעים ואת נזקו העצום, רבנו אומר שם ש"חכמי ישראל" מאמיני הנמנעות באלף השנים האחרונות הינם סכלים! ריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, ושלל הזיותיהם עיוורו אותם מלראות את האמת, וכֹה דבריו: "וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם 'חכמי ישראל' כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם [...] וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תֹאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [כוח גנטי ביולוגי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו".
קריסת המערכות המדעית והמחשבתית של העולם הדתי באלף השנים האחרונות גררה עמה גם לקריסת מערכות הלכתית, כי העדר ידיעת ה' גרם ליצירת שיטות ניתוח הלכה ופסיקה משובשות ביותר, אשר מתעלמות התעלמות כמעט מוחלטת: 1) מכללי הפסיקה התורניים והתלמודיים (כגון ביטול מעמד הסנהדרין, והענקת ממד נצחי לפסיקת כל שוטה בשטעטל הפולני-ליטאי שהקב"ה החריב בייסורים נוראים); 2) מטעמי המצוות ותכליתן; 3) מאיזונן העדין והמופלא אשר מוכיח שהן ממקור אלהי; 4) מהאיסור המפורש של "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א), ועוד; 5) והחמור מכל, העדר ידיעת ה' גרם להם לדרוס ולרוצץ במגפי ברזל מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וזאת באמצעות פסיקת הִלכות מינות הזויות והחדרת מנהגי הבל אליליים ארורים שיסודם בבורות זרים ונשברים אשר לא יכילו המים.
י. מטרתם ותכליתם של כל מעשי האדם
רבנו קובע בהלכות דעות, שעל האדם לחיות את חייו במחשבה בהבנה ובשאיפה לכוון את כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד! כלומר, שלא תהיה במעשיו שום פעולה שאיננה מובילה אל המטרה ואל התכלית הנשׂגבה הזו. ובמלים אחרות, על האדם לבחון את פעולותיו מטרותיו ושאיפותיו תדיר: האם תכליתן היא אהבת האמת והצדק וידיעת ה' יתברך? או שמא הוא תועה בהזיות ודמיונות עקושים שהלעיטוהו זקני בּוּר פגאניים אירופיים ממורדעים?
והנה פסק רבנו בעניין בחינת המעשים, בהלכות דעות (ג, ה): "צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד. ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה".
בהלכה זו רבנו מתייחס בעיקר לעיסוק במלאכה ובפרנסה, והוא מלמד כי מטרת המלאכה והפרנסה כלל אינה לכנוס ממון, אלא לפרנס ולכלכל את צרכי הגוף ולקיימו באופן תקין כדי שיוכל לידע את ה' יתעלה שמו. ובפרק החמישי מהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מרחיב בעניין מטרת האדם בעולמו, ואצרף את דבריו שם כדי להשלים את התמונה (עמ' רנו):
"בהפעלת כוחות הנפש כלפי מטרה אחת – ראוי לו לאדם לשעבד את כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [כלומר שיהא האדם שוקל מעשיו תמיד], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שיידע אותו, וישים כל פעולותיו, תנועותיו [=אפילו האופן שבו הוא הולך ומתנועע] ותנוחותיו [=אפילו האופן שבו הוא יושב ושוכב] וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו [היא ידיעת ה']. המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כֵּלֶיהָ [=כלי הגוף] בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית. [...] וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים, תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג וְיֵדַע את ה' כפי שאפשר לדעת".
סוף דבר
מצות ידיעת ה' היא הציווי ללמוד מדעים, מפני שלימודם מרומם את האדם לידיעת פעולות ה' והנהגתו את היקום הנפלא והמשוכלל. וברשותכם אצרף ראיה נוספת לכך שמצות ידיעת ה' מחייבת לידע את פעולותיו [=ברואיו] של בורא עולם, וכֹה דברי רבנו בסוף המורה:
"כבר ביארו לנו גם הנביאים [...] שהשלֵמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה [...] אמר ירמיה: [...] 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' [ט, כג] [...]. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר מיני העבודות [=המצוות], וכן המידות המועילות לכל בני-אדם בעסקיהם זה-עם-זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית [=ידיעת ה'], ואינן שוות לה, אלא הן מצעים בגלל התכלית הזו [=כל המצוות כולן הן אמצעי לידיעת ה'] [...]. אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר מעשיו [=היקום וכל אשר בו]".
וביסודי התורה (ז, ב) אומר רבנו: "אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו [חכם ומתגבר על יצרו תמיד כאמור שם], שלם בגופו [איננו בעל מום או ייסורים], כשייכנס לפרדס [=ידיעת ה' וייחוד ה'], ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כּוּלָּה מצורה ראשונה [=המלאכים לדרגותיהם] עד טבור הארץ [=כל שאר הנבראים ביקום], ויודע מֵהן גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו".
חלה עלינו אפוא חובה ומצוה גדולה לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובמלים אחרות, הקב"ה ציווה אותנו לחקור, וכך נהג גם אברהם אבינו שהיה בן ארבעים כאשר הכיר את בוראו, והיכרותו זו עם בוראו לא הייתה בדרך של אמונה או נבואה, כי אם מחקר מדעי בשאלה מי מנהיג את העולם וכפי שתיארו חז"ל בכתביהם ורבנו בעקבותיהם בהלכות עבודה-זרה פ"א.
וכך יש להבין את דברי חז"ל בספרֵי (עקב, מט): "רצונך להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי-שאמר-והיה-העולם ומדבק בדרכיו". כלומר, חז"ל שיבצו את סתרי מדעי הטבע ומעשה בראשית באגדותיהם, כי המדע בימיהם היה מכלל סתרי תורה, והסברתי על-כך במאמר: "יסודות במדעי האלהות" – וראיה לדברינו ממה שאמרו חז"ל על אברהם אבינו ע"ה שהוא "הכיר את בוראו" מדעתו. כמו כן, בימיו לא היו אגדות חז"ל...
אולם, המינים וצאצאיהם מפיצים את ההזיה שאסור לנו לחקור אלא רק להאמין, ומטרתם היא להרחיק את עם-ישראל ממדע ומהשׂכלה: גם מפני שהם אינם מסוגלים להתרומם למעלה זו או שהם מתעצלים להתרומם למעלה זו, אך בעיקר מפני שמטרתם היא להנציח את הסכלות והבערות ואת נהִייתו של עם-ישראל אחרי המאגיה ושאר ההזיות – שהרי טמטומו של עמֵּנו הוא תנאי הכרחי כדי להפליא את ההמון בתעתועים ולהחדיר לליבם הזיות שווא ומדוחים. וכל הרֶשע הזה שבידם נועד לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות-ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין...
והנה לפניכם גם קביעת רבנו במורה (ג, כט), שככל שהאדם מתרחק מלימוד הפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות: "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה הקדמונים מאומת ה'צאבה', שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות". נמצא, שהריחוק מן המדעים (שהרי אי-אפשר ללמוד פילוסופיה ללא ידיעת המדעים) הוא תכלית הסכלות. ולכן רבנו פותח את "משנה תורה" ב"ספר המדע": בהלכות שנועדו להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריכוֹ ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו.
וברורה עתה תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה ב"משנה תורה" "יסודי התורה"? וזה לשונו בפתיחת פירושו ל"ספר המדע": "קרא שֵׁם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ודיניה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק הוא מאד מדרך האמת.
"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" (מש' כא), "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים [...] אֵין עוֹד" (דב' ד).
Comments