הפסוק שבראש מאמר זה (דב' ז, ב) מלמד על שלוש מצוות לא תעשה: הראשונה, אסור לכרות ברית עם הגויים עובדי עבודה-זרה, ואם היו בארץ-ישראל חובה עלינו להורגם. כלומר, חובה עלינו להזהירם שיחזרו מעבודת האלילים שבידם או שייהרגו, ומהלכות עבודה-זרה (י, ח) לקמן עולה, שנותנים להם אפשרות לצאת מארץ-ישראל קודם שיהרגום, כלומר אם החליטו שלא לעזוב את העבודה-הזרה שבידם, יש להם שתי אפשרויות: גירוש או מוות. ולקמן נלמד, שכל הדין הזה אינו אלא כאשר יש מלכות לישראל ויד ישראל תקיפה, כמו בימי דוד ושלמה.
והנה דברי רבנו בעניין מצות לא-תעשה הזו, בספר המצוות (לאווין מח):
"והמצוה השמונה וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניח להם בכפירתם, כלומר שבעה עממין [כך סבר רבנו בתחילה, וחזר בו ופסק שלא רק שבעה עממין, אלא כל הגויים עובדי האלילים, ולמדנו מסברתו הראשונה שמדובר בגויים עובדי אלילים שבארץ-ישראל, כלומר אין לרדוף אחרי הגויים עובדי אלילים בחוצה לארץ, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה ז, ב], והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' [דב' ז, ב]".
ועתה לפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א) בעניין עובדי העבודה-הזרה שבארץ-ישראל:
"אין כורתין ברית לעובדי עבודה-זרה כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם [בארץ-ישראל] לעבדה, שנאמר: 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' [דב' ז, ב], אלא יחזרו מעבודתה או ייהרגו".
"וְלֹא תְחָנֵּם" – רחמים, שבח, מתנת חינם
בהמשך ההלכה רבנו עוסק במצות לא-תעשה השנייה שעולה מן הפסוק שבכותר. במצוה זו נכללים ארבעה עניינים: 1) האיסור לרחם על הגויים עובדי עבודה-זרה, כלומר האיסור להציל אותם ממוות או לרפא אותם מחוליים; 2) האיסור לספר בשבחן; 3) האיסור לתת להם מתנת חינם; 4) האיסור לתת להם חניה בקרקע ובעניין זה נדון בפרק נפרד לקמן.
וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בעניין מצות לא-תעשה זו, ושם לא פירט את כל העניינים:
"והמצוה המשלימה חמישים, האזהרה שהוזהרנו מלחמול על עובדי עבודה-זרה, ומלשבח דבר-מה מכל מה שמיוחד להם, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא תְחָנֵּם', ובא בקבלה [במסורת התורה-שבעל-פה]: 'לא תיתן להם חן' [עבודה-זרה כ ע"א]. ואפילו האדם הנאה בצורתו מעובדי עבודה-זרה אסור לנו לומר: 'זה נאה בצורתו' או 'זה יפה פנים', כמו שנתבאר בגמרא דילן, ובגמר עבודה-זרה ירושלמי אמרוּ: 'לא תיתן להם חן בלא תעשה' [כך היה בנוסח רבנו]".
והנה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א), היא המשך ההלכה שראינו לעיל:
"ואסור לרחם עליהם [על הגויים עובדי עבודה-זרה, וכאמור בהלכה], שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [שם]. לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה".
נשים לב, שכל הדברים הללו הינם בגויים עובדי אלילים, כלומר אין הדינים הללו אמורים אלא בגויים שסוטים אחרי הנצרות או בגויים שסוטים אחרי ההינדואיזם וכיו"ב. אבל הגויים המוסלמים אינם בכלל הזה. כלומר, מותר לדעת רבנו להציל מוסלמים ממוות וכן לרפא אותם, וכן לשבח אותם, ואפילו לתת להם מתנת חינם, ובעניין חניה בקרקע נדון בהמשך כאמור.
בהלכה הבאה שם (י, ב), רבנו מזכיר שדינם של המינים חמור משל הגויים עובדי האלילים:
"במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון המקובלים והתועים אחרי הקבלה הפגאנית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
וכבר הרחבתי בעניין המינים הארורים בשלל מקומות, ראו לדוגמה: "כל המינים כרגע יאבדו". ולאחר שרבנו מזכיר את חומרת דינם של המינים הוא מוסיף לפרט את הדין הראשון שבמצות 'לא תחנם', דהיינו את האיסור לרחם על הגויים, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (י, ג):
"מכאן אתה לומד שאסור לרפאות עובדי עבודה-זרה אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה – מרפא בשכר אבל בחינם אסור. וגר תושב, הואיל ואתה מצֻווה להחיותו מרפאין אותו בחינם [ואין מקבלים גר תושב אלא כשהיובל נוהג: 'בזמן שכל יושביה עליה: והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן' (שמיטה ויובל י, י)]".
וכאמור, כל ההלכות הללו אינן אלא בגויים עובדי עבודה-זרה, כמו הנוצרים ועובדי האלילים לצלמים, אך לפי הלכה זו אין שום מניעה לרפא מוסלמים, אלא-אם-כן הם רוצחים בנו. כמו כן, ברור שבימינו יש לרפא את הנוצרים וכיו"ב, שהרי יש בימינו חשש איבה: גם חשש איבה מן הגויים שמחוץ לארץ-ישראל, אך עוד יותר חשש איבה מן היהודים שהם בגדר גויים שיושבים כאן בארץ-ישראל, וסכלותם ובהמיותם אינן מאפשרות להם להבין את דרכה של תורה, וקופצים וזועקים כנשוכי נחש בכל פעם שפוגעים להם ב"שוויון" האירופי – שוויון אשר המיט עליהם שואה נוראה באירופה, ושכחו מי הם הגויים ומה עוללו לאימותיהם ולעולליהם.
***
עד כאן בעניין הדין הראשון של מצות לא תחנם, ועתה להלכות עבודה-זרה (י, ו) שעוסקת באיסור לספר בשבחן של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכן באיסור לתת להם מתנת חינם:
"וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר: 'כמה נאה גוי זה בצורתו', קל וחומר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי' [דב' יד, כא], במכירה ולא בנתינה".
ונראה לי שכל שלושת הדינים הללו: רחמים, שבח, ומתנת-חינם כולם אסורים מן התורה. כמו כן, בעניין מתנת-חינם חשוב להבהיר, שהאיסור לתת לגוי עובד אלילים מתנת-חינם אינו אלא כאשר אין לאדם מישראל טובת-הנאה, אך כאשר יש לאדם מישראל טובת-הנאה, אין זו בגדר מתנת-חינם. לדוגמה, מותר לדעתי לתת מתנה לפועל גוי עובד אלילים כדי לעודד אותו לעבוד במסירות, וכן מותר לתת מתנה לשכן גוי עובד עבודה-זרה כדי שלא תתעורר איבה, וכיו"ב.
זאת ועוד, כידוע, בימינו רבים הם שנאלצים להעסיק עובד זר שיטפל באב או באם הזקנים, ונראה לי שיש לעשות השתדלות רבה כדי שלא להעסיק גוי עובד עבודה-זרה. כלומר, רוב העובדים הזרים אינם אדוקים בדתם הפגאנית אלא "חילוניים", ורצוי להעסיק את אלה. ברם, עובד זר שאדוק בעבודת האלילים שבידו, בין אם הוא נוצרי ובין אם הוא עובד לצלמים – לדעתי אין להעסיקו בביתנו, אלא, הואיל ויש בידינו לבחור עובד מתאים, יש לבחור עובד זר חילוני.
"וְלֹא תְחָנֵּם" – לא תיתן להם חניה בקרקע
גם דין זה הוא דין תורה, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין נא):
"והמצוה האחת וחמישים, האזהרה שהוזהרנו שלא ישכנו עובדי עבודה-זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי' [שמ' כג, לג]. ואפילו רצה הגוי לעבור במושבותינו אין זה מותר לנו עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה-זרה, ואז יהיה מותר לו לשכון, וזה נקרא 'גר תושב', כוונתם בכך שהוא גר לעניין שמותר להשכינו בארץ בלבד. וכך אמרוּ: 'אי זה הוא גר תושב? זה שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה-זרה, דברי ר' יהודה' וכו' [עבודה-זרה סד ע"ב], אבל עובד עבודה-זרה לא ישכון, ואין מוכרין לו קרקעות ולא משכירין, ובהדיא [=ובמפורש] נאמר בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה] 'לא תיתן להם חניה בקרקע'".
והנה שתי ההלכות בעניין זה, בהלכות עבודה-זרה (י, ד–ה):
[ד] "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ-ישראל, ובסוריה מוכרין להם בתים אבל לא שדות. ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשה שכונה ואין שכונה פחות משלשה. ואין משכירין להם שדות, ובסוריה משכירין להם שדות [וכל-שכן בתים], ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתיים: מפקיעהּ מן המעשרות, ונותן להם חניה בקרקע".
[ה] "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו. אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו, מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה-זרה, ונאמר: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [דב' ז, כו], אבל משכיר להם בתים לעשותם אוצר [=מחסן]. ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכיוצא בהם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא מִשֶׁיָּקוֹץ או מוכר לו על-מנת לקוץ וקוצץ. ומפני מה אין מוכרין להם במחובר? שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [דב' ז, ב], לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא".
לסיכום, אסור למכור לגוי עובד עבודה-זרה בתים ושדות בארץ-ישראל, והתירו להשכיר להם בתים בלבד, ובשני תנאים: 1) שלא יהיו שלושה בתים סמוכים של גויים; 2) ושלא יהיו בתי דירה אלא מחסנים. וכל זה בגויים עובדי אלילים בלבד, אך מוסלמים משמע שאין איסור.
עניי גויים עובדי עבודה-זרה
עוד פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה שם (י, ז): "מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום". וכן פוסק רבנו בהלכות מתנות עניים (ז, ה): "מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". וכן פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ספ"י): "אפילו הגויים ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום".
ומקור דברי רבנו בתוספתא גטין (ג, יג–יד): "מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, מספידין וקוברין מתי גויים מפני דרכי שלום, מנחמין אבלי גויים מפני דרכי שלום". כלומר, כאשר הגבאים מחלקים את הצדקה ומפרנסין את העניים מישראל, אסור להם לפסוח על עניי הגויים עובדי עבודה-זרה, וכל-שכן גויים שאינם עובדי עבודה-זרה, משום דרכי שלום. והנה גם דברי קאפח שם: "כלומר, בשעה שמנהלי קופת הצדקה מחלקים לעניי העיר קשה לפסוח על עניי הגויים. ומנין שמדובר רק במנהלי הקופה ולא באדם פרטי? דבתוספתא שם לפני ההלכה 'מפרנסין' איתא בסמוך לה מלפניה: 'עיר שיש בה ישראל וגויים, הפרנסין הגובין מישראל ומגויים מפני דרכי שלום', ואחריו 'מפרנסין', וכו' – הרי שמדובר בגבאים ובמנהלי הקופה, אבל האדם הפרטי עדיין חל עליו האיסור ד'ולא תחנם', וליכא מפני דרכי שלום".
נחזור להלכות עבודה-זרה (י, ז), ובהמשך ההלכה שם אומר רבנו כך: "ושואלים בשלומם ואפילו ביום אידם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו לתת לו שלום, מצאו בשוק – נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש".
נמצא, שלעולם אין כופלין שלום לגויים עובדי עבודה-זרה, וביום אידם לא נכנסים לביתם כדי לדרוש בשלומם, ואם פגשום בשוק ביום אידם נותנים להם שלום בשפה רפה וכו'. ברם, שלא ביום אידם מותר להיכנס לביתם כדי לדרוש בשלומם, וכן מותר לתת להם שלום באופן רגיל.
סוף דבר
בהלכה האחרונה שבפרק הנדון פוסק רבנו כך (עבודה-זרה י, ח):
"אין כל הדברים האלו אמורים [=כל ההלכות שראינו לעיל] אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם – אסור לנו להניח גוי עובד עבודה-זרה בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום לסחורה – לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ' [שמ' כג, לג] – אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד".
ומדברי רבנו "אסור לנו להניח גוי עובד עבודה-זרה בינינו" עולה, שאין למהר להורגם, אלא, כאשר ידינו תקיפה עליהם יש לדרוש מהם לעזוב מיד את ארצנו, ורק אם לא רצו והתעקשו לעבוד עבודה-זרה – יש להורגם, כי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (מש' ג, יז).
Comments