בעבר קיבלתי תגובה מתעתעת למאמר: "ספר יצירה – עד כמה אפשר להיות מטומטם?". המגיב לא הזדהה בשמו והשתמש בכינוי. ברם, משהו בכל זאת הנני יודע עליו והוא שהמייל שממנו שלח המגיב את דבריו הוא של "מכון לב" האורתודוקסי אשר כידוע אוכל מן התורה. הבאתי את תגובתו כדי ללמוד עד כמה יכולים אנשי השווא לתעתע ולערער על דרך האמת.
והנה לפניכם דבריו על המאמר האמור:
מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם בִּמְקום [להודות על] טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה – שֵׁירות רצונותיהם [וכוונתו כמובן אלי].
מדהים היה לראות את הפירוש ההגיוני לגרסת הרמב"ם "יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", כלומר (ואני מצטט מלמעלה כמובן):
"ובאמרוֹ: 'אותיות שנבראו בהן שמים וארץ', המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת". וכן ההוכחה: "והמשך המדרש יוכיח: כתיב הכא: 'וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת', וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]. כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת".
אנשים לפעמים (כמו שהוכחתם בצורה מאד יפה, אם יורשה לי לציין, במאמר למעלה), נוטים להתעלם מהאמת בְּמָקוֹם בו היא יכולה להועיל לצד השני, ומוסיפים בשקריהם ובפחזותם להתעות את עמי מבלי דעת וה' לא שלחם ולא ציוום והועֵיל לא יועילו לעם הזה. נסתכל על הציטוטים שהבאתי כדוגמה. באותה הצורה בדיוק, וכמעט באותן המילים ניתן להסביר גם את גרסת רש"י זצ"ל. פירוש רש"י (ככתוב במאמר) ופירושכם הקלוקל אליו הנה הם:
"'אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו'. כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים".
נניח לצורך העניין שאת דברי רש"י הנ"ל היה כותב הרמב"ם ולהיפך, את גרסת הרמב"ם היה גורס רש"י. כך הייתם מתרצים אותו (וכך אדם שוחר טוב לעמו היה מתרץ גם את רש"י):
"ובאומרוֹ: 'צירוף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ', המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – וצירוף האותיות הוא סמל ומשל לחכמה שהרי הוא יוצר מאגרי חכמה ודעת".
שימו לב שבעצמכם הזכרתם את צירוף האותיות שלפי טענתכם מבטא גישה אלילית ומבזה כלפי ה' לע"ל [=לא עלינו].
"והמשך המדרש יוכיח: כתיב הכא: 'וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]. כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק באותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת".
הרי אני, הצעיר בימים, הוכחתי היפך שיטתכם במילותיכם אתם.
ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן, לכו נא הגברים ובקשו את ה' כי אותה אתם מבקשים. אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום. "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, [...] מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר [...] בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם [...] הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (יר' ב).
להלן תשובתי: ובכן, הבה נפרט את תעתועי המגיב:
א) המגיב מצטט קטע מדבריי שבו העתקתי פסוק מספר שמות (לא, ג): "וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת". אולם, המגיב הלז מצטט פעמיים את הפסוק הזה שבדבריי ובשתי הפעמים הללו הוא מסלף את האופן שבו העתקתי את הפסוק. המגיב כותב "אֱלֹקִים" ולא "אֱלֹהִים" כפי שהעתקתי. ובמלים אחרות, המגיב גם מתעתע כאילו אני הוא זה אשר עיקם את שמו של בורא-עולם, וגם משום מה מתעקש לעקם ולזייף את השֵּׁם הנכבד והנורא.
ב) המגיב טוען שהנני מעוות את הכתובים למטרה אחת ויחידה – השגת שאיפות אישיות זרות, וזה לשונו: "מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם במקום טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה – שירות רצונותיהם". עוד טען, שהנני מתעלם מהאמת במקום שהיא יכולה להועיל לצד השני, וכוונתו באמרוֹ "לצד השני" היא להמונֵי האורתודוקסים שאוחזים בהשקפה שרש"י-שר"י אלילם היה מגדולי ישראל, וזה לשונו המתעתעת: "אנשים לפעמים (כמו שהוכחתם בצורה מאד יפה, אם יורשה לי לציין, במאמר למעלה), נוטים להתעלם מהאמת בְּמָקוֹם בו היא יכולה להועיל לצד השני, ומוסיפים בשקריהם ובפחזותם להתעות את עמי מבלי דעת וה' לא שלחם ולא ציוום והועיל לא יועילו לעם הזה".
ג) טענתו המרכזית של המגיב היא שניתן לפרש שגם שר"י התכוון לפרש את המדרש כמשל, דהיינו שרש"י לא באמת התכוון לכך שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפי אותיות ולחשי הוברים כעורים, והמגיב טוען שהסתרתי את העובדה הזו כדי לגנות את רש"י גם במחיר של זיוף. ובכן, הבה נחזור למדרש בברכות (נה ע"א) ולפרשנותו של רש"י-שר"י, וכך נאמר שם:
"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".
כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה שמו זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.
ופשטנות פירושו של רש"י-שר"י מעידה כאלף עדים על תפישׂתו את המדרש כפשוטו.
יתר-על-כן, רש"י-שר"י מַפנה לספר יצירה. כלומר, צירופי האותיות שעליהם מדבר שר"י הם צירופי האותיות שמתוארים בספר יצירה, ובמלים אחרות, לא מדובר לפי שר"י בצירופי אותיות שיש להבין אותם כמשלים, אלא בצירופי אותיות של מכשפים הוברי-הברים כעורים, וכמו שמובא באופן ברור כשמש בספר יצירה ובמאמר הנדון שנכתב בעניינו – וכך בדיוק, כמו רש"י-שר"י, הבין מחבר ספר-האופל הפגאני את צירופי האותיות הדמיוניים שנזכרו בספר יצירה.
ד) עוד טען כנגדי: "שימו לב שבעצמכם הזכרתם את צירוף האותיות שלפי טענתכם מבטא גישה אלילית ומבזה כלפי ה' לע"ל [=לא עלינו]", וגם זה תעתוע פרו-נוצרי, שהרי אנכי הזכרתי את צירוף האותיות כדי ללמד שהן יוצרות מאגרי חכמה ודעת, ואילו רש"י-שר"י הזכיר את צירופי האותיות כדי ללמד שהן יוצרות לחשי הוברי הברים מהובלים שבוראים עולמות. וכאמור, מדובר בהשקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא.
ה) המגיב טען שהוא הצליח לסתור לחלוטין את דבריי, וזה לשונו: "הרי אני, הצעיר בימים, הוכחתי היפך שיטתכם במילותיכם אתם". ובכן, המגיב מבסס את טיעונו על הנחה היפותטית שאם היוצרות היו הפוכות, דהיינו אם הרמב"ם היה כותב כדברי רש"י-שר"י, אז הייתי בהכרח מפרש את דברי הרמב"ם באופנים מושׂכלים, וזו השערה שאין לה על מה להתבסס.
נמצא אפוא, שכל טענותיו הקשות שפירטתי לעיל כולן מבוססות על השערה היפותטית!
כמו כן, המגיב מעתיק את דבריי בזיופים, כדי להראות כיצד ניתן גם מתוך דבריי להוכיח שרש"י-שר"י לא באמת התכוון שהעולם נברא בלחשי המכשפים, והנה הדברים שהוא העתיק, ועתה אוסיף סוגריים עגולים למלים שהוא מוסיף ומזייף בהן את דבריי, וזה לשונו:
"ובאומרוֹ: '(צירוף) אותיות שנבראו בהם שמים וארץ', המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – ו(צירוף) האותיות הוא סמל ומשל לחכמה שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת".
לאחר-מכן המגיב מריע בתרועת ניצחון ואומר כך: "הרי אני, הצעיר בימים, הוכחתי היפך שיטתכם במילותיכם אתם". ובכן, רש"י לא אמר בפירושו: "(צירוף) אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", אלא הוא אמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, השמים והארץ נבראו על-ידי צירופי האותיות שמשורבטים בספר יצירה... ואם נוסיף לזה את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן אשר הממה את מוחו, אין עוד ספק בכוונתו.
אגב, אין שום משמעות לעובדה שהוא "צעיר לימים" לעצם כישלונו לקעקע את דרך האמת, מפני שלא רק הוא הצעיר והטיפש נכשל, כל כומרי הדת הזקנים והמיובלים ביותר נאלמים דום בסכלותם ואין להם מאומה להשיב על טענותיי וראיותיי (למעט מלמולים מהובלים). ואל תשגו לסבור שמטרתו של המגיב הייתה ההִצטנעות, אלא, מטרתו מתוחכמת מאד, וכוונתו להגן על דרכֵי התועים במקרה שאצליח לסתור ולנפץ את טענותיו, שהרי הוא רק "צעיר לימים", אך כבר ראינו שמדובר באיש מדע שאוכל מן התורה, ואין הוא סתם יושב בישיבה.
ועתה אתייחס לשני חיצים ששיגר כלפיי בתוך דבריו, ומהם נוסיף ונלמד עליו.
1) המגיב טען שמי שדן את שר"י לכף זכות הוא "אדם שוחר טוב לעמו", ובמלים אחרות המגיב טען שאנכי עוכר ישראל, ועל-כך אשיבוֹ את תשובת אליהו הנביא ע"ה לאחאב הרשע:
"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).
דווקא מי שדן את שר"י לכף זכות הוא עוכר ישראל, מפני שמי שמכסה על מין שהִתעה את העם אחרי המינות והתהו, מנציח למעשה את ריחוקו של עם-ישראל מאלהיו. ולכן חז"ל ורבנו פסקו את היחס הקשה ביותר כלפי המתעים את העם אחרי ההבל (סנהדרין יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
2) עוד כתב: "ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים ובקשו את ה' כי אותה אתם מבקשים" וכו'. ובכן, השכח המגיב מי אמר את הדברים הללו? הבה נעיין יחדיו במקור:
"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם, וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְיָ לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם [פרעה]: יְהִי כֵן יְיָ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְיָ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמ' י, ז–יא).
ומרוב להיטותו להשיב ו"להוכיח" שטעיתי שׂם את עצמו במקומו של פרעה הרשע...
ולגבי שאר הפסוקים ששרבט כאילו יש בהם איזה סיוע לדבריו, ובכן, מרוב צעירותו לא הבין ששימוש בפסוקים ממקורות הקודש כדי לחזק דעה והשקפה, לא נעשה אלא לאחר שהדעה וההשקפה הוּכחה. ובאותה מידה ניתן לכתוב בראש ספר האופל: "בשם ה' אל עולם" או בסופו: "זכרו תורת משה עבדי", האם תהיה משמעות אמיתית לפסוקים בהקשר זה?
לסיכום, המגיב החכם בעיניו לא הוכיח מאומה למעט שכל דבריו הבל: "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ" (יר' י, טו), "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט). "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (מש' ט, יב).
מועדים לשמחה!
חזק וברוך אמת דבריך!