בחלק א הרחבתי בעניין האיסור ליטול שכר כלשהו בעבור פסיקת דינים ושׂררות תורניות. בחלק זה אבאר סוגיות נוספות בעניין זה כדי להוסיף ולאשש את אמיתת האיסור וחומרתו, הואיל ורבו מאד הסומים רודפי הבצע. כמבוא לפרק הבא, נעיין בקצרה במקורו של רבנו לפסקו בהלכות סנהדרין (כג, ו) שנידון בחלק א, ראו נא אפוא את המקור בכתובות (קה ע"א):
"[דיין ושמו] קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב 'וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח'? [שמ' כג, ח]". כלומר, חכמים ע"ה שואלים איך קרנא העז לקחת מטבע אחד מכל אחד מבעלי-הדין? שהרי כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"? באחת מהתשובות שם נאמר: "בתורת אגרא הוה שקיל", דהיינו קרנא לקח את המטבע בתורת שכר (=משכורת) בעבור פסיקת דינים. לאחר תשובה זו מיד מוסיפים ושואלים: "ובתורת אגרא מי שרי? והתניא, הנוטל שכר לדון – דיניו בטלין!", כלומר, וכי מותר לקחת שכר בעבור פסיקת דינים? והלא שנינו שמי שנוטל שכר לדון דיניו בטלין! ובהמשך הוסבר שם שקרנא לקח רק שכר בטלה: "הני מילי [=שדיניו בטלין] – אגר דינא; קרנא – אגר בטלא [=שכר בטלה] הוה שקיל".
ממקור זה עולה אפוא, שאסור לקחת משכורת מבעלי-הדין על פסיקת דינים, וכל מה שמותר הוא שכר בטלה בלבד. אך בגמרא שם ממשיכים לתמוה, ואיך יעלה על הדעת להתיר שכר בטלה? (ומכאן אנחנו לומדים שההיתר של נטילת שכר בטלה הוא היתר דחוק!) ומתרצים, שמותר אך ורק לפי כל ארבעת התנאים ההכרחיים שהוסברו ונפרשׂוּ והובהרו בחלק א.
ובמלים אחרות, לדעת חכמי התלמוד, דיין שנוטל משכורת בשווה מבעלי-הדין בעבור פסיקת דינים (ואפילו משכורת זעירה ביותר) – דיניו בטלים ומבוטלים! ורק שכר בטלה מוגדר ומסוים מאד התירו חז"ל! וכאמור, אם אסור לבעלי-הדין לתת משכורת בשווה לדיין, כל-שכן וקל-וחומר שאסור לדיין ליטול משכורת מצד שלישי, שהרי בנוסף לכך שהוא בגדר "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", הדיין גם מחלל-שם-שמים במה שהוא הופך את התורה לכלי לפרנסה וגם משתעבד לאותו גורם מממן עולמית, וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד שם בהמשך: "דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב [מש' כט, ד]: 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה".
זאת ועוד, נזכיר כי רבנו פוסק באפשרות הראשונה בהלכה, שבעלי-הדין ישלמו לְפועֵל שיעשה את מלאכתו של הדיין, וזאת כדי שהדיין יתפרנס ובעלי-הדין לא יעבירו לו כסף באופן ישיר! רק באפשרות השנייה בהלכה, כאשר לא נמצא מחליף שיעשה את מלאכתו של הדיין, והדיין עלול להפסיד את פרנסתו מפני שמלאכתו לא תיעשה, הדיין רשאי לבטל את מלאכתו ולקחת מבעלי-הדין את הכסף שהפסיד בגינם. ובמלים אחרות, ההמלצה הראשונה לדיין היא שלא לקחת כסף כלל בעבור פסיקת דינים, ואפילו לא שכר בטלה! ולכן רבנו פוסק בהלכה: "תנו לי מי שיעשה תחתיי" לפני האפשרות של "תנו לי שכר בטלתי". עוד נאמר בהלכה: "אבל אם היה עוסק במלאכתו", כלומר, ברור שיש לדיין מלאכה קבועה, אחרת אין שום פתח להתיר.
יב. דייני הגזלות שהיו בירושלים
נעבור עתה לדון בהלכה מהלכות שקלי הלשכה אשר כומרי הדרדעים מנפנפים בה כראיה שמותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שקלים (ד, ז):
"דיינין שדנים את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם".
נשים לב כמה היתר זה מצומצם, שהרי הוא עוסק אך ורק: 1) בזמן שבית-המקדש קיים; 2) בזמן שיש סנהדרין לעם-ישראל; 3) בירושלים בלבד; 4) בדייני גזלות בלבד; 5) ובנטילת שכר שהוא מתרומת הלשכה בלבד. כך שנראה ברור, שרק בתנאים אוטופיים כאלה שבית-המקדש קיים, והסנהדרין שולטת ומפקחת ביד רמה ולכן אין כל חשש לחילול-שם-שמים ולתאוות בצע, ואף יש צורך הכרחי בדיינים אשר ידונו את העם בירושלים מן הבוקר ועד הערב, ואין להם שום דרך אחרת לחיות – רק בנסיבות כאלה התירו ליטול סכום מסוים מדי שנה מתרומת הלשכה, וכמו שהתיר הקב"ה לכהנים העובדים בבית-המקדש לקחת את חלקם מן הקרבנות.
אגב, יש לשים לב, כי במקור ההלכה הזו בגמרא בכתובות (קה ע"א) נאמר, שהיו שלושה דייני גזלות בירושלים, ושואלים שם: והלא היו דיינים הרבה בירושלים? ומעידים שם שהיו קרוב לארבע מאות בתי דינים בירושלים! והמסקנה שם היא, שרק דייני הגזלות היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כלומר, כל שאר אלף ומאתיים הדיינים לפחות שהיו בירושלים, כולל כל חברי הסנהדרין, כולם היו מתפרנסים ממלאכתם! מזאת עולה, שהיו נסיבות מיוחדות מאד לתשלום לאותם שלושת דייני הגזלות, ואין ללמוד מהם מאומה על הכלל, ובוודאי שאין ללמוד מהם לתקופתנו שאין בה פיקוח של סנהדרין, והדת החדשה הפכה לקורדום קונגו מפלצתי.
לאור ההיתר המצומצם והנסיבתי מאד של תשלום שכר לדייני הגזלות, ולאור דברי חז"ל ורבנו החריפים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ובעניין האיסור ליטול כסף בעבור פסיקת דינים, ולאור האיסורים הגורפים והמוחלטים שהם פוסקים בהלכות תלמוד תורה וסנהדרין ומסכת אבות (שנועדה בעיקר לדיינים) ואשר אותם ראינו בחלק א – נראה ברור שאין להחיל את ההיתר מהלכתא למשיחא בעניין שקלי הלשכה על דייני זמננו, ולא רק בגלל שאף-לא-אחת מן הנסיבות הנכספות שתוארו בהלכה זו קיימת בימינו, אלא ובעיקר בגלל שממסד הכמורה האורתודוקסי בימינו רחוק מדרכי האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב.
זאת ועוד, מדוע רבנו לא פוסק את ההיתר ליטול ממון בעבור פסיקת דינים בהלכות סנהדרין? והלא לכאורה, אם מדובר בהיתר גורף וכולל, היתר אשר מאפשר לתת לדיינים עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית, ועוד אינסוף טובות הנאה ללא שום פיקוח ובקרה – היה על רבנו לכתוב אותו מיד לאחר ההלכה אשר קובעת באופן מפורש וברור, שאסור ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, מדוע רבנו קובע את ההיתר הזה בהלכות שקלים שהן הלכתא למשיחא?! ועוד תולה אותו בעניין אשר נוגע לתרומת הלשכה שבבית-המקדש דווקא?!
ויתרה מכולן, אם חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזה את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות! שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון חילול-השם ובמה שגינו אותם במלים קשות ביותר! האם ניתן להניח שחז"ל ורבנו שגו עד-כדי-כך? האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה? וכי השכל הישר והמציאות בימינו אינם מוכיחים את דברי חז"ל ורבנו שמדובר בחילול-השם גדול מאד?
יג. מה היה שכרם של דייני הגזלות?
רבנו פוסק לעיל בהלכות שקלים (ד, ז), שדייני הגזלות בירושלים היו נוטלים "תשעים-תשעים מנה בכל שנה", וזכורני שערוסי השכיר מבקעת העצמות נפנף בהלכה הזו בפניי וטען באופן החלטי ומוחלט "שנעלמה ממני הלכה מאד חשובה מדייני הגזלות"... הוא טען שדייני הגזלות קיבלו סכומים עצומים, ושיש ראיה מכריעה משכרם כדי להצדיק את משכורותיהם השמנות שלו ושל כל שאר כומרי הדת... האמנם כן הוא? הבה ונבחן אפוא את שכר דייני הגזלות.
על ההלכה הזו בעניין דייני הגזלות, אומר החת"ס (מובא בפירושו של קאפח) שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אֶחָיו. על דברי החת"ס הללו אומר קאפח בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דבריו] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא. ושוב אנחנו רואים את צביעותו של קאפח, אשר נטל משכורות שחיתות תוך שהוא פושט את טלפיו...
ועתה נדון בעצם ההלכה הזו שלא הובנה כלל! והנה היא שוב: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – לכאורה ניתן לשגות ולחשוב שכל דיין קיבל 90 מנה בכל שנה, כלומר 9,000 דינר לשנה! ובאמת מדובר בסכום מופקע והזוי לחלוטין, שהרי כתובת הבתולה היא 200 דינר שאמורים להספיק לה ולבניה לחודשים רבים! וכתובה האלמנה היא אף פחות מכך, 100 דינר – ואיך יעלה על הדעת שחז"ל יקציבו לכל דיין סכום כל-כך גבוה?!
ולשם ההשוואה לימינו נוסיף ונֹאמר כך: אם הדיין קרנא קיבל זוז=דינר אחד ליום כדי לבדוק אוצרות יין, וברור שהוא לא היה עובד שמונה שעות ביום, אלא כמנהג חכמי התלמוד שלוש-ארבע שעות ובשאר היה עוסק בתורה ובחכמה – נראה אפוא, כי השכר שקיבל שווה-ערך לכל הפחות ל-250 ש"ח ליום, כ-80 ש"ח לשעה שזה שכר די צנוע לשלם למומחה, שהרי כל ביקור של בעל מקצוע בימינו ואפילו לשעה הוא לכל הפחות 350 ש"ח. נמצא אפוא, כי זוז אחד שווה לכל הפחות ל-250 ש"ח בימינו. אם-כן, 9,000 זוז הם כ-1,800,000 ש"ח של ימינו.
ויש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שחז"ל קבעו לכל דיין שכר שנתי נטו של כ-1,800,000 ש"ח בשנה? 150,000 ש"ח בחודש נטו? והלא הדיינים צריכים להיות מבחר המין האנושי מרחיקי התאוות והמותרות: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא), ואפילו אלישע הנביא שעליו אמרו חז"ל ש"נהנה", לא נטל אלא מיטה ושולחן וכיסא ומנורה בזמן שהתארח ותו לא! והאמת היא, שסכום זה מתאים לאחד-עשר דיינים לפחות! כלומר לשלושה הרכבים של בתי-דין שידונו את העם ועוד שני דיינים מחליפים.
כמו כן, אם נניח שצודקים הטוענים שכל דיין קיבל 9,000 דינר לשנה, מדוע רבנו פוסק (וכן נאמר בתלמוד): "ואם לא הספיקו להם"? וכי יעלה על הדעת ששכר נטו של 1,800,000 ש"ח בשנה לא יספיק לדיין אחד ולכל בני משפחתו? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלות בירושלים היו שוחרי ממון ואוהבי מותרות? וכי יעלה על הדעת שדייני הגזלנים היו גזלנים בעצמם?!
ובכלל, מאין לתרומת הלשכה סכומים כל-כך גדולים לשלם רק בעבור הדיינים? שהרי אם נניח שהיו רק שלושה דייני גזלות בירושלים, מדובר בסכום של 27,000 דינר לשנה! וכי יעלה על הדעת שהיה לתרומת הלשכה כל-כך הרבה כספים לפזר? ועוד להוסיף להם אם לא הספיק להם? וכי שכר הדיינים היה ההוצאה היחידה של תרומת הלשכה? ולהזכירכם, כתובת הבתולה 200 דינר והאלמנה 100 דינר! אלא ברור כשמש למי שאינו רוצה להטעות את עצמו, שמדובר בתקציב כולל לכל דייני הגזלות ובני משפחותיהם ולא לדיין אחד בלבד ומשפחתו.
נעיין עתה שוב בהלכה ונראה שאכן כך הוא: "וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם" – הראינו לדעת, שכל ההלכה הזו נאמרה בלשון רבים! כלומר, התקציב העצום הזה של 9,000 דינר לשנה לדייני הגזלות מיועד לכל דייני הגזלות שהיו בירושלים, והממונים בבית-המקדש היו נותנים לכל דיין ודיין די מחסורו אשר יחסר לו, לפי צרכיו נשותיו ומשפחתו, לא שהיו נותנים משכורת קבועה לכולם בשווה – וכפי שרבנו אומר "מוסיפין להם כדי צרכם". ובדיוק כפי שהיו נוהגים עם מבקרי המומין ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים ועוד, אשר היו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה כפי מה שקבע להם בית-הדין-הגדול בהתאם לצרכיהם האמיתיים: "וכמה הוא שכרן? כמה שיפסקו להם בית-דין" (הלכות שקלים שם ד, ד).
ראיה נוספת לדברינו: הִלכת דייני הגזלות בירושלים מובאת שלוש הלכות לאחר הִלכת מבקרי המומין, לפיכך נראה ברור שרבנו סמך על מה שאמר שלוש הלכות לפני-כן. כלומר, כמו שבית-הדין-הגדול פוסקים לכל אחד ממבקרי המומין שכר די מחסורו אשר יחסר לו, כך הם פסקו את השכר לדייני הגזלות: כפי מחסורו של כל דיין ודיין, והתקציב הכולל לכולם הוא תשעים מנה לשנה (ואין שום הכרח לבזבז את כל התקציב כמו בימינו) – עתה יובן מדוע נאמר בהלכה שאם לא הספיק להם שמביאים להם עוד אפילו אם לא רצו, ועתה יובן מדוע חז"ל קבעו סכום כל-כך גבוה, ועתה יובן גם מדוע קאפח אומר בעצמו ש"המדובר כאן הוא בכדי ספקם".
ויתרה מכולן, יש להפעיל את השכל הישר, כי לא יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו כל-כך מפני שחיתות הדיינים, ומפני שוחד ממון ושוחד דברים באופנים כל-כך ברורים חד-משמעיים ופסקניים, שהם בעצמם ישחיתו את הדיינים בפזרם להם משכורות שחיתות, ומי שטוען שחז"ל הקציבו לכל דיין 9,000 דינר, מעליל עליהם שהם היו רודפי בצע סכלים ומושחתים! וכתוכחת ירמיה: "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח).
זאת ועוד! גם אם נניח שמותר לדייני הגזלות לקחת שכר מופקע, וגם אם נתעלם מהעובדה שחז"ל הגדירו באופנים מפורשים ומדויקים את היתר שכר הבטלה, וגם אם נתעלם ממוסריהם של חז"ל שזועקים לשמים – ובכן, גם אם חלילה נתיר לדייני הגזלות לקחת משכורות שחיתות, וכי ממסד הדיינות בימינו מחלק משכורות אך ורק לדייני גזלות? והלא הם מחלקים משכורות שחיתות לכל דייני המינות! ויתרה מזאת, בתי הדין הממוסדים כלל אינם עוסקים בגזלות, אלא בעיקר בדיני משפחה! כך שגם אם נניח שמדובר בהִלכת שחיתות גורפת וכוללת, אין כל מקום להתיר לדייני ימינו לקבל שכר בעבור פסיקת דינים. ומהעובדה שדייני ימינו מקבלים משכורות שחיתות יש ראיה חזקה מאד לצדקת התורה שהכסף משחית ומעוור לחלוטין את עיני הדיינים, כל-שכן וקל-וחומר את עיני יושבי הישיבות הנבערים שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
יד. המקור להִלכת דייני הגזלות
נעבור עתה לבחון את המקור לדין דייני הגזלות כפי שהוא מופיע בתלמוד במסכת כתובות (קה ע"א–ע"ב), ונוסיף ונביא משם ראיה חשובה לחיזוק דרך האמת. בתלמוד שם נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים-תשעים מנה [כך גרסת רבנו] מתרומת הלשכה, לא רצו – מוסיפין להן. לא רצו?! אטו ברשיעי עסקינן?! אלא, לא ספקו [=אם לא הספיק להם] אף-על-פי שלא רצו – מוסיפין עליהן".
בסוף הקטע שהבאתי מן הגמרא חכמי התלמוד תמהים: איך יעלה על הדעת להניח, שאם דייני הגזלות אינם מסתפקים בתשעים מנה לפי ההלכה, צריך עוד להוסיף להם? וכי ברשיעי עסקינן?! כלומר, וכי אנחנו עוסקים ברשעים אשר תובעים ממון יותר מכדי צרכם?! אלא, מסבירים בתלמוד, רק במידה והסכום הזה לא הספיק להם למלא את מחסורם, רק אז מוסיפים להם אף אם סירבו לקבל... מסוגיה זו עולה בבירור, כי דיין אשר מבקש יותר מכדי ספקו הוא בגדר רשע!! ומיד יש לשאול, וכי שכר הכומרים והדיינים הממסדיים בימינו הוא שכר המוגדר "כדי ספקם"? או שהוא מעל ומעבר לצרכי איש האמת הישר הירא את ה' והשונא את הממון? ואם שכרם הוא מעל ומעבר ל"כדי ספקם" כיצד יש להגדירם אפוא לפי חז"ל כאן?
יה. ראיה אמיתית מהלכות שקלים
ואם בהלכות שקלי הלשכה עסקינן, אז נביא משם ראיה אמיתית לאשש את תוכחתנו (ד, ד): "תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה [...] – כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה" – ואם אנחנו לומדים מהלכות שקלים להתיר באופן גורף לדיינים ליטול ממון בעבור פסיקת הדינים, עד כדי משכורות בלתי הגיוניות ונעדרות צדק ומוסר בסיסי, מדוע שלא נלמד מהלכות שקלים שמותר לקחת כסף בעבור לימוד תורה-שבעל-פה? והלא נאמר שם במפורש שמותר ליטול שכר בעבור לימוד הלכות שחיטה והלכות קמיצה?!
וכמו שלא יעלה על הדעת למחוק את שלל מוסרֵי חז"ל ורבנו, אשר אסרו באיומים חמורים לקחת כסף בעבור לימוד התורה, ולאחר שנמחק אותם אף נוסיף חטא על פשע ונתיר מהלכה זו באופן גורף ליהנות מכבוד תורה, וכל הגרעון והתוספת הללו רק בשל הלכתא למשיחא מהלכות שקלים – כך לא יעלה על הדעת למחוק את מוסרי חז"ל ורבנו ולהתיר ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, בשל הלכתא למשיחא מהלכות שקלים. ובמלים אחרות, כמו שההיתר למלמדים בהלכות שקלים הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, כך ההיתר לדיינים שם הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, וכנראה שחז"ל לא חששו לימות המשיח לעניינים נקודתיים אלה, לא לחילול השם ולא לעיוות דת האמת בהפיכתה לקורדום חוצבים.
ולהבנת חומרת המוסיף והגורע מדברי תורה, ראו נא את תוכחתו של שמואל הנביא לשאול: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (ש"א טו, כג), ושם תרגם יונתן בעניין הוספה וגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". כלומר, התוספת והגרעון על חוקי התורה חמורים בהרבה ממרידה ישירה במצוות ה' יתעלה!
נחזור להלכה, קאפח השכיר התפתל בה מאד בפירושו, הוא טען שתלמידי החכמים לא לימדו את הכהנים במקדש הלכות ודינים, אלא רק "צדדים מקצועיים" של הלכות שחיטה וקמיצה, וכך הוא "מסביר" איך התירו ליטול שכר מהלשכה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה (אות ו):
"ומה שכתב [רבנו] הלכות שחיטה והלכות קמיצה אין הכוונה ההלכות והדינים והמשפטים, כי אלה תורה-שבעל-פה ואסור לקבל שכר על לימודה [וליטול משכורות שחיתות במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים – מותר?], אלא, הללו מלמדים עשיית הסכין ובדיקה ואימון-היד וכדומה, כלומר הצד המקצועי שבדבר, לא הצד הדיני-ההלכתי. [...] ולא ברור לי הלכות קמיצה, כיוון דקיימא לן כדקמצי אינשי וכדאיתא ביומא מז ע"ב: לא נותרה מעבודות קשות, ושמא בכל זאת צריכה אומנות, בפרט קמיצת השמן ושלא יקמוץ פחות מכשני זיתים שמן".
ופירושו זה תמוה מאד, שהרי אם רבנו התכוון שנבין כפירושו של קאפח הוא היה פוסק: "תלמידי חכמים המלמדים ענייני שחיטה וענייני קמיצה", אך רבנו דקדק בלשונו ופסק כך: "הלכות שחיטה" ו"הלכות קמיצה". כמו כן, מהי כוונתו של קאפח באמרוֹ: "מלמדים עשיית הסכין"? וכי יעלה על הדעת שהיו מלמדים את הכהנים כיצד לעשות סכינים? וכי לימדו את הכהנים את מלאכת הנפחות? וכי הייתה נפחיית כלי ברזל בבית-המקדש? "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מ"א ו, ז). אלא ברור כשמש שהיו מביאים לכהנים סכיני שחיטה מוכנים. ואם כוונתו של קאפח רק להשחזת הסכין ובדיקתו, איני יודע מדוע יש להקצות לעניין כֹּה פעוט תקציב מיוחד מתרומת הלשכה.
כמו כן, איך יעלה על הדעת להפריד בין הלימוד המקצועי לבין לימוד ההלכות?
וביחס לקמיצה, קאפח הקמצן כבר תמה על עצמו בעניין זה, ואיני יודע איך הוא היה מסוגל לומר "ושמא בכל זאת צריכה אומנות" לאחר שחז"ל אמרו במסכת יומא שהקמיצה לא הייתה מהעבודות הקשות? וכי כל-כך קשה לקמוץ שני זיתים שמן? ועל זאת כל המהומה והפניית התקציבים? וכבר הוכחתי במאמר אחר ('שיעור כזית – מהו?'), שקאפח שגה בעניין חישוב מספר הזיתים שיש בנפח ביצה, ושיעור שני זיתים שמן הוא שיעור קטן מאד, ואין שום צורך להַפנות תקציבים מיוחדים למימון קורסים ומרצים שיסבירו כיצד לקמוץ שני זיתים שמן...
נראה אפוא ברור, שקאפח השכיר הממורדע לא היה יכול לקבל את העובדה הפשוטה שהיתר התשלום למלמדי הלכות שחיטה וקמיצה הוא הלכתא למשיחא, שהרי אם הוא היה מודה בזאת לא היה נותר לו אפילו הפתח הדמיוני מהִלכת דייני הגזלות כדי להכשיר את משכורותיו... כלומר, כדי להכשיר את משכורותיו שלו קאפח נאלץ לתעתע ששכר מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לא נאמר כהלכתא למשיחא, וכל זאת כדי שיהיה לו פתח לטעון שגם שכר דייני הגזלות שנאמר שם, אף הוא לא נאמר כהלכתא למשיחא – שהרי שני הדינים הללו נאמרו זה לצד זה, ואם אחד מהם הוא הלכתא למשיחא גם השני בהכרח נועד לימות המשיח וההיפך.
הוי אומר, אם שכר מלמדי הלכות השחיטה והקמיצה ושכר דייני הגזלות, לא נאמרו לימות המשיח, והם דינים שנוגעים לחייו של עם-ישראל בכל דור ודור – הרי שמותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים! אך היה קשה לקאפח בעניין מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה, שהרי איך יהיה מותר ליטול כסף בעבור לימוד תורה? ולכן הוא נאלץ להידחק בדוחקי דוחקין שמדובר ב"צדדים מקצועיים" וכנגד לשון ההלכה המפורש של רבנו שאומר: "הלכות שחיטה והלכות קמיצה", עד שאפילו הוא בעצמו תמה על עצמו... ולדעתי הכל פשוט וברור מפני שכל ההלכות הללו הן ייחודיות לימות המשיח, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל. ואין צורך להיות חכם גדול להבין זאת, די להימנע מלקבל שכר בעבור פסיקת דינים ולא לעוור את עיני הדעת. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דב' טז, יט), וסופם: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
יו. והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו
והיה מאן-דהו אשר התעקש לטעון, שההלכה בהלכות שקלי הלשכה לדייני הגזלות, מלמדת על היתר גורף לכל הדיינים שבכל דורות הגלות והחורבן ליטול שכר ממוסד בעבור פסקיהם.
וכך השבתי לו: אם אכן מותר לדיינים שבכל דור ודור לקחת שכר בעבור פסיקת דינים, מדוע הִלכת דייני הגזלות נפסקה בהלכות שקלי לשכת בית-המקדש? מדוע היא לא נפסקה בהלכות סנהדרין? מדוע בהלכות סנהדרין נאמרו לשונות חריפים וקשים ונחרצים מאד כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? מדוע בהלכות סנהדרין לא סייגו את ההלכות האוסרות אפילו ברמז קל מן הקלים? מדוע חז"ל האריכו כל-כך בדיון על נטילת זוז אחד בעבור פסיקת דינים? מדוע רבנו, במלחמתו כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, לא הזכיר אפילו ברמז את ההיתר הזה? מדוע אפילו לדיינים אשר יושבים בסנהדרין לא התירו ליטול כסף בעבור פסיקת דינים?
זאת ועוד, האם ניתן להעלות על הדעת לבטל את כל הלשונות הקשים הגורפים והמכלילים של חז"ל ורבנו בעניין זה, ולטעון שהם לא התכוונו למעשה לכלול בהם את הדיינים שבכל דור ודור? הייתכן שחז"ל שגו וכיזבו בעניין שלדבריהם נוגע באופן ישיר לחילול-שם-שמים ולאיסור תורה של "ארור לוקח שוחד"? והלא אם היה היתר גורף שכזה ברור כשמש שחז"ל ורבנו היו אומרים אותו באופן מפורש, מיד לצד הדברים הנוראים שהם אמרו על נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, וכמו שהם התירו שכר בטלה והגדירו אותו באופנים ברורים ומפורשים! וממה שהם לא אמרו מאומה בהלכות סנהדרין ורק העירו בהלכות שקלים בעניינים הנוגעים למקדש ובכפוף לנסיבות מאד מסוימות – מזאת עולה באופן ברור שמדובר בהלכתא למשיחא.
ועוד, מדוע בכל המקורות שבספרות חז"ל ובכתבי רבנו, אשר מזהירים ומאיימים מפני "ארור לוקח שוחד" ונטילת שכר בעבור פסיקת דינים, מדוע במקורות אלה אפילו לא נרמז ההיתר הגורף לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים? וכי חז"ל שפסקו לזלזל בדיינים שמתמנים רק מתוך בקשת הכבוד (וכל-שכן מתוך שאיפה להתעשר) ולראות בגלימתם "מרדעת של חמור", ואף תקפו קשות את הדיינים נוטלי השכר – וכי הם היו עושים כן אם היה מותר לדיינים שבכל דור ודור ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים? וכי חז"ל ורבנו היו צבועים שוטים וסכלים?
אלא ברור שיש כאן עניין מוסרי יסודי ועקרוני מאד כנגד נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, ובהתאם לדברי התורה שעל הדיינים להיות "שונאי בצע" – כי הכסף משחית את הדיין, ופסיקותיו המשובשות הורסות ומחריבות את החברה והעם, ואף גורמות לכפירה ומינות, ביצירת דת שקרית פרו-נוצרית אשר מבוססת על הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים.
והנה ראיה לדבריי: רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, מבאר מדוע מסכת אבות נסדרה סמוך למסכת סנהדרין (=בית-הדין-הגדול), ומשם עולה חשיבות המוסר לדיינים (עמ' טז):
"כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה [=עליהם השלום] כדי שנלמד מהם מבחר המידות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם, כי אם לא יִלְמַד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לַכְּלָל [=לכלל החברה], ולא הזיק [הסכל] אלא לעצמו בלבד [ולסביבתו הקרובה], אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבֵּד את [כל] העם בנזקיו".
ואסיים את תשובתי בדברי רבנו בפירושו למשנת ר' צדוק והלל הזקן המפורסמת באבות אשר אוסרת באופן חד-משמעי תקיף ובוטה ליהנות מכבוד תורה בשום צורה. לאחר שרבנו פורשׂ בפירושו את ראיותיו הצודקות והברורות כשמש הוא מוסיף והנני מצטרף לדבריו: "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו". והנך רואה שבכל הדורות היו מתווכחים ומתעקשים עקושים למיניהם, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, וכל-שכן הרשעים...
יז. מוּסרֵי חז"ל במסכת כתובות
במבוא לחלק זה נגענו מעט בסוגיה המרכזית בעניין שכר הדיינים (כתובות קה ע"א). עתה נבחן את הסוגייה הזו באופן יסודי ומעמיק יותר כדי להבין את מוסרֵי חז"ל בעניין הדיין קרנא. מתוך הדיון שעורכים חכמי התלמוד ע"ה, ניתן ללמוד רבות על יחסם של חז"ל ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים. והנה סיפור הסוגייה וביאורה, ובסופה המסקנות העולות ממנה:
נאמר בגמרא שם שקרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי הדין, ושואלים בגמרא: איך קרנא העז לעשות כן? והלא כתוב: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח"! ומשיבים, הפסוק הזה עוסק בדיין שלקח רק מאחד מבעלי-הדין ובשל-כך יבוא להטות את פסק-הדין, ואילו קרנא לקח מטבע מכל אחד מבעלי-הדין בשווה ולכן לא היה חשש להטיית הדין. ומוסיפים לשאול שם, וכי מותר ליטול שכר מבעלי-הדין בשווה ואפילו שלא על-מנת להטות את הדין? והרי ישנה ברייתא: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" וכו'. ושואלים: מה לומדים אפוא מברייתא זו? אם נלמד ממנה שאסור ליטול שכר במטרה לעוות את הדין, הרי כבר נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"! אלא יש ללמוד ממנה שאסור לדיין לקחת שכר אפילו כדי לזכוֹת את הזכאי ולחייב את החייב (כגון מממסד או מצד שלישי), ולכן אמרה תורה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח". נמצא אפוא עד כאן, שאסור בשום אופן ליטול שכר בעבור פסיקת דינים.
לאור ברייתא זו השאלה נותרה עומדת במקומה, איך קרנא העז ליטול זוז אחד מבעלי הדין? ומשיבים, הברייתא האמורה עוסקת במקרה שבו הדיין לקח שכר משני הדיינים בשווה בתורת שוחד, אך קרנא היה לוקח בתורת שכר (משכורת). ומיד שואלים, ובתורת שכר האם מותר? והרי שנינו: "הנוטל שכר לדון דיניו בטלין!", ומשיבים, אם הדיין נטל שכר בעבור פסיקת דינים – דיניו אכן בטלים, אבל אם נטל שכר בעבור בטלתו ממלאכתו – מותר. ועדיין שואלים בגמרא, האם מותר לדיין לקחת שכר בטלה בעבור פסיקת דינים? והרי נאמר בברייתא: "מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין", ואיך אפוא קרנא העז ליטול שכר בטלה מבעלי הדין?
וממשיכים לדון שם בברייתא האחרונה: "מכוער הדיין" וכו': אם מדובר בשכר בעבור פסיקת דינים – הלא לפי ההלכה דיניו בטלים, ולמה נאמר אפוא שמדובר רק בדבר מכוער? ואם מדובר בנטילת שכר בטלה בלבד – מדוע נאמר שהדבר מכוער? ומשיבים שם, שמדובר בדיין שנוטל שכר בטלה בעבור פסיקת דינים: אולם, אם שכר הבטלה שהוא נוטל אינו ניכר כשכר בטלה (=או שהדיין אינו עוסק כרגע במלאכה, או שאין לו מלאכה וקבעו לו שכר לפי שכר מינימום, או שאינו נוטל בדיוק את שכר בטלתו וכיו"ב), הדיין שנטלוֹ נקרא "מכוער"! ואם דיין שרק נוטל שכר בטלה שאינו ניכר נקרא "מכוער", כיצד היו מכנים חז"ל את הדיינים הבטלנים שכלל אין להם מלאכה ונוטלים משכורות שחיתות מן הקופה הציבורית? ואתם מוזמנים לשער...
וממשיכים שם לדון בדיין קרנא, ואומרים, שקרנא נטל שכר בטלה הניכר, שהרי בעת שבאו לפניו בעלי-הדין הוא היה עוסק במלאכתו בבדיקת אוצרות יין, והוא היה מקבל זוז אחד ליום על מלאכתו, ובעלי-הדין נתנו לו כל אחד חצי זוז כדי שיחדל ממלאכתו ויפסוק את דינם. עוד מסופר שם, כי רב הונא היה נזהר שלא ליטול אפילו שכר בטלה! וכאשר היה מגיע דין לפניו, הוא היה מבקש מבעלי-הדין שימצאו לו מחליף שיעשה את מלאכתו, ובעלי-הדין ישלמו לאותו מחליף את שכרו, וכך רב הונא דן אותם מבלי להפסיד ומבלי ליטול מאומה מבעלי-הדין!
לאחר שראינו כמה דנו בגמרא על זוז אחד שקרנא נטל: האם היה מותר לו לקחתו או לא – האם עדיין יש איזה מקום לסבור שמותר לדיין ליטול ממון בעבור פסיקת דינים? האם לא ברור שרק מי שנתעוור לחלוטין מן השוחד יתיר זאת? ולקיחת שכר מממסד מממן חמורה מלקיחת שכר מבעלי-הדין, שהרי על הראשון נאמר לעיל ארור לוקח שוחד, ועל השני שדיניו בטלים.
כמו כן, האם יש איזה מקום לסבור שהיו נותנים לדיין גזלות בירושלים 9,000 דינר לשנה? האם לא ברור שמדובר בהיתר מיוחד ויוצא-דופן מאד שאין להחילו כלל בשום מקום אחר? האם לא ברור שבית-הדין הגדול היו משערים את צרכי דייני הגזלות ונותנים להם אך ורק כפי צרכם? האם לא ברור שכל ההיתר הזה הוא לימות המשיח וכשיש סנהדרין-אמת נאמנה אשר מפקחת על הדיינים? ובכלל, איך ניתן ללמוד לימינו ימות הבצע מהלכתא למשיחא?
ואחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות סנהדרין(ב, ו), ונתעלם לרגע מאהבת האמת שנזכרה בהלכה שהיא תנאי הכרחי לדיינים, ואשר העדרה מממסד הרבנות והדיינות זועק לשמים:
"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
יח. עבודתו העיקרית של קרנא הייתה שאיבת מים
ראינו לעיל שקרנא היה בודק אוצרות יין, אולם, לקמן נראה שעבודתו העיקרית הייתה שאיבת מים. בסדרה: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים" עסקתי בתירוצי הקראי להתיר ליהנות מדברי תורה. בתירוצו השלישי שם, קארו נוגע בדברי רבנו בפירוש המשנה בעניין קרנא הדיין.
וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז): "וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".
וכך אומר קארו על ראָייתו של רבנו ממלאכתו של קרנא כשואב מים: "וקרנא בכתובות דף קה שהיה מרוויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים, אותה אומנות יפה היא ובלי טורח גדול, ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו, אסור לו ליטול".
ועתה נתייחס לדברי קארו הקראי המתעתע:
ובכן, רבנו כלל לא אמר שמלאכתו של קרנא הייתה בדיקת אוצרות יין, אלא שהוא היה שואב מים, ונראה שקרנא עבד בשתי המלאכות הללו, שהרי בדיקת אוצרות יין איננה מלאכה יום-יומית, אלא מלאכה שנדרשים לה אחת לזמן מרובה. ואיני מבין, וכי קארו חשב שניתן להתפרנס רק מבדיקת אוצרות יין? וכמה אוצרות יין היו? וכמה פעמים יש לבדקם? כמו כן, אין להתפלא על-כך שקארו השמיט את מלאכת שאיבת המים של קרנא, שהרי מטרתו לעוות את האמת ולהכשיר ליהנות מכבוד תורה, ואם קרנא הדיין היה שואב מים, אין לך ראיה גדולה מזו כדי להשתיק את קארו הקראי ולשלוח גִּירָּא לתוך עיניו ולתוך עיני תלמידיו שבכל דור ודור.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
יט. "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל)
קאפח וערוסי ותלמידיהם רודפי הבצע כופרים בתורה, שהרי הם לא רק מְכַחֲשִׁים וכופרים בדרך האמת הטהורה ומוציאים-שם-רע על אדיר הקטן, גם נדמה להם שהקב"ה "התבלבל", כאילו השוחד אינו מעוור את עיני הדרדעים השכירים... אך האמת היא, שהם עיוורים מלראות את אור האמת הבוהק, שהרי "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ". ובמלים אחרות, הואיל והקב"ה קובע בתורה שהשוחד מעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים, אין שום דרך להתחמק מטבע הבריאה, ולכן על הדיינים להתרחק מן השוחד כמו מאש לוהטת.
ואם מטובות ההנאה הפחותות והעלובות הזהירו חז"ל שהן מעוורות מן האמת, מה יהיה על אלף-אלפי-אלפים ורוב-רִבֵּי-רבבות של טובות הנאה וכספים שממסד הרבנות והדיינות מחלק לשכיריו? כמו כן, האם מותר ליטול כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים או בעבור שימוש בשׂררה רבנית בעבר? כאשר הדיין או הר"ב (רודף הבצע הממורדע) כבר אינו פוסק דינים בפועל?
ושמא תחשבו שכפירתו של קאפח בתורת ה' צבאות היא עבירתו היחידה, ובכן, יש בידו עוד שתי עבירות חמורות מאד נוספות: א) הוא לקח כסף בעבור פסיקת דינים כנגד פסקי התורה-שבעל-פה המפורשים; ב) ולא רק שקאפח נטל כסף בעבור פסיקת דינים, הוא לא הסתפק במשכורת מינימום או חציונית או אפילו במשכורת ממוצעת במשק, הוא לקח מממסד הכמורה האורתודוקסי את מלוא המשכורות לדיינים (בעת 'עבודתו' וכן לאחר פרישתו וכן לאחר מותו) שהן כידוע משכורות מאד-מאד גבוהות, ועמוסות בטובות הנאה ובשילומים למכביר.
יוצא אפוא שקאפח חטא בשתי עבירות חמורות במיוחד: א) נטילת כסף מממסד ציבורי בעבור פסיקת דינים, וזו עבירה חמורה מאד שעליה נאמר בספר דברים (כז, כה): "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", וכבר אין צורך לומר שכל דיניו בטלים ומבוטלים; ב) הנאה מדברי תורה, שהרי הוא לקח משכורות שחיתות גבוהות ביותר במשך למעלה מיובל שנים! ורבנו כאמור פוסק, לאור דברי רבי צדוק והלל הזקן במסכת אבות, שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם!
ובעבר שמעתי את ערוסי מבקעת העצמות מְסַפֵּר, שהוא שאל את קאפח האם מותר לדיין או לרב לקחת כסף בעבור שׂררה רבנית, וקאפח השיב לו כך: אם הדיין או הרב עובד במשרה זו כל היום כולו – מותר. וברור שפסיקתו זו הינה שגיאה והתעייה חמורה, שהרי אין שום היתר לחלל-שם-שמים וליהנות מכבוד תורה או ליטול כסף בעבור פסיקת דינים כשאין לדיין מלאכה בפועל, ואפילו קארו, המרן של החמוֹרים, שמחק את כל יסודות הדת המחשבתיים, לא התיר זאת לדיינים... ואגב, איני יודע מה חשב לעצמו התלמיד מבקעת העצמות, כאשר הוא שאל את קאפח את השאלה הזו? וכי קאפח היה מסוגל לפסוק דין אמת אחרי שהוא נטל עשרות שנים משכורות נפוחות אשר עמוסות וגדושות במענקים ובסעיפי שילומים? אתמהה!
מכל מקום, נניח לרגע שפסיקתו של קאפח נכונה, האם הוא עבד במשרת דיין במשך כל היום כולו? ברור שלא, ועבודתו בבתי-הדין הייתה רק כמה שעות בודדות ביום לכל היותר. זאת ועוד, לשיטתו, מדוע הוא התיר לעצמו לקחת כספי פנסיות בעבור פסיקת דינים לאחר שהוא כבר יצא לפנסיה? ועתה ברור לי מדוע קאפח קורא שוב ושוב בהערצה לקארו הקראי "מרן"...
וכבר למדנו שהיתר זה הינו המצאה רעה ומכוערת מאד, שהרי חכמי התלמוד ורבנו פוסקים במפורש שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, והאריכו בתוכחות חמורות למי שלוקח כסף או טובת הנאה ולו הפחותה ביותר בעבור פסיקת דינים! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כאשר לא נוח, אלא זו הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בביטויים כל-כך חריפים: "נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מן הכרת?!
ואצרף שוב את תשובת רבנו לאותם בעלי המרדעות, אשר הביטוי "אוכלים מן התורה" אינו מתקרב לתאר את עומק והיקף חציבתם בקרדום הדת, כי הם לא רק "אוכלים מן התורה" אלא הם הפכו את דת משה הטהורה למחצבה של חמדת-ממון ותאוות-בצע שאין לה תחתית.
והנה דברי רבנו על ראיותיהם הקלושות, כגון זו מהלכות שקלים, בפירושו לנדרים (ד, ג):
"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם וההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת [=מתעקשים להתיר את השרץ], והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".
זאת ועוד, נראה לי כי אדם אשר הסתאב מקבלת ממון שלא בצדק ושלא ביושר, נגד התורה ונגד ההלכה, והופך את הדת לקורדום קונגו אימתני – הקב"ה מעניש אותו בעונש הצייקנות ואהבת הממון, עד שהוא אינו יודע ליהנות מרכושו וכל הזמן מחפש לאכול על חשבון אחרים. כלומר, אותו חוצב מחלל-שם-שמים יתקשה מאד להוציא מממונו ואפילו לצרכי מצוה בסיסיים ואפילו שהוא כלל אינו זקוק לממונו, השוכב כאבן כבדה שאין לה הופכין בחשבון הבנק שלו. וזאת מפני שממונו התקבל בעוול וברשע, וכמו ששכר מצוה – מצוה, כך שכר עבירה – עבירה, ועונשו של החמדן יהיה מחלת הצייקנות החולנית האנוכית והדוחה. לעומת זאת, אדם ישר אשר מקיים את מוסר דוד המלך: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), יזכה למעלת הנדיבות והעין הטובה, ולא יכלה את ימיו ואת נפשו בצייקנות ובאהבת הממון.
כ. גורמים לשכינה שתסתלק מישראל
"כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (סנהדרין כג, ט).
תופשֵׂי התורה מתפללים יום יום בדבקות דמיונית: "השיבה שופטינו כבראשונה", אך תפילתם מזויפת ושקרית, וכבר תיארם הנביא (יש' כט, יג): "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". הם אינם מסוגלים להתנתק מן התאוות התועבות והזימות האפלות שהחדירו לדת משה ואשר הם אוחזים בהן ביד רמה. הם גם השחיתו והתעיבו את מעלליהם עד שנדמה להם שהם הולכים בדרך האמת, ושהם צדיקים וחסידים גדולי הדורות.
ברם, האמת היא שהם פושעים גדולים, בהתעותם את עם-ישראל מדרך האמת, בהחדירם לעם-ישראל את הזיותיהם הנחלות האליליות הטמאות, ובהשחיתם ובזייפם את דת משה מתוך שאיפה להפוך אותה לדת אלילית פרו-נוצרית, דת אשר ניתן להפיק ממנה טובות הנאה מפליגות, ואף לבצע בחדרי חדרים תועבות קשות, ועל כל אלה תכפר "גדולתם בתורה".
"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז). "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד).
עם-ישראל נמשך מאות רבות בשנים אחרי השקר האלילי של גדולי האסלה שסרו מן הדרך והשחיתו את התורה, ולכן אין אנו ראויים שישובו שופטינו כבראשונה. רק כאשר נשוב אל ה' באמת ובלבב שלם, רק אז נזכה לגדולי תורה אנשי אמת ושונאי בצע, רק אז נזכה שינהג במדינתנו דין תורה ונסו יגון ואנחה, ורק אז נזכה להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו). אך עד אז: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ט).
כא. דיין שנתמנה פרנס על הציבור
בעבר נשאלתי בעניין האמור בכותר, וזה לשון השואל: לאור דבריך במאמרים העוסקים בשכר הדיינים והרבנים כיצד ניתן להבין את ההלכה בהלכות סנהדרין (כה, ד):
"כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה כדי שלא יתבזה בפניהם. אם המלאכה ברבים אסורה עליו, קל-וחומר לאכול ולשתות ולהשׁתכר בפני רבים ובכנסת עמי-הארץ ובסעודת מרעות. אוי להם לאותם הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שביזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו להם רעה ולבני בניהם בעולם-הזה ולעולם-הבא".
לכאורה מהלכה זאת אנו למדים שדיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר?
וכך השבתי:
איני יודע איך למדת מהלכה זו שדיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר? היכן בהלכה כתוב שמותר להם לקבל שכר? אדרבה, שים לב, נאמר: "אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה", וכן נאמר: "אם המלאכה ברבים אסורה עליו". כלומר, ברור אפוא שהדיין הוא בעל מלאכה אשר מתפרנס ממלאכתו, וכל שאסרו עליו הוא לעבוד בפני שלושה כדי שלא יתבזה.
לדוגמה, דיין שהוא סנדלר, אם עד שהוא התמנה לפרנס (שהרי לא כל דיין הוא גם פרנס, דהיינו מנהיג ציבור) הוא היה עובד בשוק מחוץ לבית-מלאכתו, עתה אסור לו לעבוד בחוץ בשוק, ויהיה עליו לקבל עבודות ולתקן את המנעלים בצנעה, כאשר דלת חנותו מוגפת.
כמו כן, במאמרים בענייני הדיינים הצגתי הלכות מפורשות מדברי חז"ל ורבנו, ואשר מהן עולה בבירור שהדיינים היו מתפרנסים ממלאכה, כגון קרנא שהיה דיין בכל ארץ-ישראל והיה שואב מים או רב הונא אשר לא היה מסכים לקחת אפילו שכר בטלה, אלא היה מסכים לדון רק לאחר שימצאו פועֵל שיעשה את מלאכתו באותן השעות או באותו היום שדן בו את בעלי הדין.
ואדרבה, מן ההלכה הזאת מוכח ההיפך הגמור מדברי השואל! שהרי מוכח מהלכה זו שאפילו הדיינים בעלי השׂררה היו עובדים לפרנסתם, שהרי אם אסור היה להם לעבוד לפרנסתם כדברי רודפי הבצע, מדוע הורו להם חכמים שלא לעשות מלאכה בפני שלושה? או ברבים?
ולעיון נרחב בתירוץ זה ובעוד תירוצים מהובלים של הכומרים השכירים רודפי הבצע הנבהלים להון, ראו: "ערוסי מכחיש את האמת", ועד-כדי-כך נתעוורו הצייקנים האורתודוקסים הללו, עד שלעתים קרובות נדמה שהם הסכלים בבני אדם, עד שאינם שמים לב לתהום טמטומם.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלא' ב, ח–ט). "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).
סוף דבר
לסיום אצרף את חתימת רבנו לספרו מורה-הנבוכים: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]". האין בחתימת דבריו של רבנו רמז עבה למצבו הרוחני האמיתי של העולם-הדתי האורתודוקסי? האין בדבריו אלה בלבד תעודת עניות מהדהדת לגדולי-טחורי-האסלה, הנמצאים בראש פירמידת טובות ההנאה?
"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא), אשר אוכלים וזוללים מן התורה וכל שולחנותיהם מלאו קיא צואה בלי מקום. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא), טחו עיניהם מראות את אור האמת ודמיונם נוּפח בהזיות גדלוּת גדולה ורוממות מדומה, עד שהם שולחים את ידם הנגעלה ופוסקים הלכות והיתרים בעניינים שהם נוגעים ונגועים בהם, כמו גיחזי בשעתו שנתנגע בצרעת שלג לבנה שדבקה בו ובזרעו לעולמי-עולמים.
אוסיף, שהדת האורתודוקסית יצרה מצב שהדיינים ייאלצו לכלות עשרות רבות של שעות בפסיקת דין אחד. כלומר, כתוצאה מהתרחבות הפסיקה האורתודוקסית יש להתייחס לעשרות רבות של שיטות הבל בכל פסיקה, ולמצוא דרך להלֵּך בין כל השיטות המאוסות הללו. ברם, כל הדרך הזאת נועדה לחצוב רווחים וטובות הנאה מדת משה, שהרי ברגע שהדיינים צריכים ללמוד כל-כך הרבה, ולעיין בכל-כך הרבה שיטות ופסיקות, הדיין כבר לא יכול לעבוד למחייתו ולפסוק דינים כמו בימי חכמי התלמוד. הוא חייב להתפרנס מן הצדקה, רק כדי שיוכל להקיף את כל פסיקות הדת החדשה הפרו-נוצרית שהתרגשה עלינו באלף השנים האחרונות. ואין צורך לומר שלא יישאר לדיין הזה זמן ללמוד את החכמות שבהן הוא יכיר ויידע את בוראו.
וכמו שעבירה גוררת עבירה, כך גם כאן: העבירה החמורה של עיוות דת האמת ויצירת דת מינות פרו-נוצרית, יצרה את הצורך לשלם לדיינים כסף כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בכל הבלי השיטות והפסיקות ההזויות, ולעתים אף הפגאניות, של כל הטיפשים שקדמו להם. וככל שהדיינים הוזי ההזיות עורמים בפסקיהם את שרבוטי השוטים שלא ידעו את ה', כך מתגדלת מעלתם כ"מומחים" ו"גדולים", עד שבימינו כל דיין חייב להתייחס לעשרות שיטות בפסיקתו אחרת הוא ייחשב לעם הארץ או לשוטה, וחמור מכך, הוא לא יצדיק את משכורתו! כלומר, הם חוסמים את הדרך לפתרונות קלים ופשוטים, שהרי יש צורך גדול בפלפולים ובאריכות דברים מייגעים ומיותרים, כדי ליצור סביבם הילה של "גאונות" וכדי להצדיק את משכורותיהם.
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים [...] מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד [=עקב שוחד המשכורות הדרדעים מצדיקים את המינים וצאצאיהם שהורסים ומשחיתים את דת משה הזכה והטהורה, ומוסיפים ומכזבים שהמינים והאטִּים הללו הינם גאונים גדולים ועצומים: 'קדושי עליון' ו'גדולי עולם'] וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ [=ואת הלוחמים על צדקת דרך האמת הם מכנים כחוטאים פושעים וכופרים]. לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְיָ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (יש' ה, כ–כד).
תמונת שער הרשומה מאת: ישיבת מרכז הרב, רישיון: CC BY-SA 3.0.
Comentarios