לעתים לא רחוקות מזדמן לי לנהל שיחה בעניין דרך האמת עם המון העם, משפחה או מכרים. אך ברוב המקרים, לאחר שהנני מציג בפניהם הוכחות וראיות לכך ש"עולם התורה" באלף השנים האחרונות רחוק מאד מבחינה תורנית והשקפתית מדרכם של רבותינו הקדמונים בעלי המסורת, וכן לכך שרבים מראשי "עולם התורה" הזה אף נכשלו ונחבלו בכפירה ומינות – הם מנסים בלא הועיל לחלוק על דבריי, ובסופו-של-דבר, איך שהוא, רוב השיחות הללו מסתיימות במשפט כגון: "אבל חכם פלוני לא סובר כמותך", או "חכם אלמוני אמר אחרת" וכיו"ב. כלומר, לאחר שנכשלו וכל טענותיהם נותצו נותרה להם טענה אחת בלבד והיא טענת הסמכות.
ובכן, במקומות רבים בכתביו רבנו הרמב"ם מקדש מלחמה כנגד בכירי הממסד הרבני, שנקראו בימיו ובימינו "גדולי התורה" או "חכמי ישראל" או "קדושי עליון", וכיו"ב מן ההבלים. בדורו של רבנו, כמו בדורנו, היה נהוג לחשוב כי ישנה אליטה רבנית מורמת מעם, שחבריה הם גאונים עצומים או אדירי עולם, אשר אסור לבחון ולבקר את פסיקותיהם, קביעותיהם, אמירותיהם ומעשיהם. אותם אנשים הציגו את עצמם כענקי תורה ורוח, אך מתחת לחליפות, למגבעות ולגלימות, הסתתרו נוכלים או שוטים ופתאים שנדמה להם שהם כוכבים בשמים.
הרמב"ם קידש מלחמה כנגד אותם "גדולים", מתוך אהבתו לה' יתעלה, מתוך אהבתו לאמת ומתוך אהבתו לעם-ישראל. כאב לו מאד שעם חכם ונבון אשר נועד לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור לאנושות, נוהה אחרי מנהיגי הבל אליליים מהובלים, אשר מוליכים שולל את המוני הפתאים ומדריכים אותם בדרכי חתחתים.
הרמב"ם ידע והבין היטב שרובם הגדול של אותם "גדולים", הם אנשי שררה וכבוד השקועים בחדרי חדרים בתאוות-הבצע ובתאוות בזויות נוספות. ויתרה מזאת, כאמור, נהיית העם אחרי מנהיגי שקר, הרחיקה ומרחיקה מאד את עם-ישראל מדרך האמת, וממילוי ייעודו ההיסטורי והלאומי כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
פטומי מילי בעלמא
רבים מבני עמנו נוטים להגדיר את האדם כ"גדול" או כ"חכם" לפי רמת ידיעותיו ובקיאותו בספרי הגמרא ופרשניה האירופים, וכן בספרי הפוסקים והשו"ת. ככל שאדם בקי יותר ומכיר יותר ספרים, מחשיבים אותו לחכם יותר – ואם הוא עסק גם ב"תורת הקבלה" או ב"תורת החסידות" הוא כבר מקבל הגדרה של "מקובל אלוקי" או "כ"ק האדמו"ר" וכדומה. אולם, לפי האמת מדובר בהזיה, וכל התוויות שמדביקים לנקראים "רבנים" הינן התעייה מוחלטת.
ובעניין זה ראו נא את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם (סוף ספרו 'מלחמות השם', עמ' קו):
"וידוע הוא אצל בעלי השכל שרוב אלו הכינויים שמכנים לאדם זהו לשון הבאי ופטומי מילי בעלמא, ונקיי הדעת ממעטין בהם ושונאים אותם, אבל בעלי הגדולה הרודפים אחר השׂררה מרבים בהם ואוהבים אותם, שהם [=התארים הנבובים] גדולתם ומעלתם".
כלומר, גדולתם היא אך ורק בתאריהם החיצוניים, אך הם עצמם ריקים מכל מעלה.
ולכן, הואיל ועולם השקר האורתודוקסי גָּאָה מאד באלף השנים האחרונות, יש לדרוש ולחקור כל מי שמתקרא "חכם" בפי ההמונים, ולבדוק ולבחון האם הוא אכן "חכם"? מטרתי במאמר זה היא להציע כמה אבני בוחן שלפיהן ניתן יהיה לגלות את חכמי האמת, ולחשוף את המינים ונביאי השקר למיניהם אשר מטמטמים את עמֵּנו בהזיות ומתעים ומדיחים אחרי ההבל.
המבחן הראשון: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף!
הנקודה הראשונה והפשוטה ביותר שיש לבחון היא, האם אותו "חכם" חי על חשבון הציבור ומתפרנס מהתורה (אפילו מתורת-אמת וכל-שכן מתורת-מינות), ואם כן, לא רק שהוא אינו חכם, אלא שאין לו אפילו חלק לעולם-הבא, כמבואר בדברי חז"ל במשנה באבות (ד, ז):
"רבי צדוק אומר: לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".
וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה זו, בשתי הפְּסקות לקמן:
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם שוחרי שוחד ונוטלי מעטפות ושילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.
דע שזה [=רבי צדוק ע"ה] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם [...] והִשׁגו [=והִתעו] את בני האדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה [לממן את יושבי הישיבות] ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ו'תורתן אומנותן'. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל" וכו', ע"ש.
והניף ידו שנית בספרו "משנה תורה" בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):
[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה [=בשום דרך ובשום צורה]. [י] אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן', ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'".
ושימו לב להלכה הבאה, הנשׂגבה והנפלאה, שם:
[יא] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".
נמצא לדעת רבנו, שמעלת "בעלי הבתים" גדולה אלף מונים ממעלתם המדומה של יושבי חושך וצלמוות, הלא המה יושבי הישיבות מנענעי הסטנדרים ומסובבי הגודלים השוטים והפתאים שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו – אשר נטלו את חייהם מן העולם, וסופם שמתפלגים לפלגים נרפשׂים ומלסטמים זה את זה ואת כלל הבריות שעובדים לפרנסתם.
ואחרי כל הדברים האלו, אוסיף עוד נקודה למחשבה: ממה וכמה מתפרנסים כל אותם ראשי הישיבות, ראשי הכוללים, רבני הערים וכן אברכי הכוללים שכביכול "תורתם אומנותם"?
המבחן השני: תורה בלא דעת אינה כלום
"כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קה' ב, כו). "לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת" (מש' יח, טו). "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (מש' ב, י).
שנית יש לבדוק האם יש דעה אמיתית לאותו אדם שמתקרא "חכם", או שהוא מחוסר-דעת. שהרי כבר אמרו רבותינו ז"ל בנדרים (מא ע"א): "מאי עני? – עני בדעת". ועוד אמרו: "כל תלמיד חכמים שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו" (ויק"ר א, טו), ועוד אמרו: "דעה חסרת מה קנית" (שם א, ו). וכבר נזכר בספרי הקדמונים (ראו 'תורת חובות הלבבות' שער ג, פ"ד) הביטוי "חמור נושא ספרים". ולכן, יכול להיות שאותו אדם עסק כל ימיו ולילותיו בלימוד תורת מינות אשר הייתה לו כסם המוות, ואין צורך לומר שמעולם הוא לא קנה דעות והשקפות של אמת.
וראו נא את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו הנ"ל (עמ' נז), בשלוש הפְּסקות הבאות:
"והדעה קודמת לתורה בברייתו של עולם ובכל אחד ואחד מבאי העולם [...] ומי שאין לו דעה, אין עִמו [כלומר לא יעלה על הדעת] שיידע לא תורה ולא חכמה, ומזה תלמד שכל מי שחננו הקב"ה דעה יתרה ובינה מרובה הוא שיבין התורה בינה מרובה, ומפני זה קבעו אנשי כנסת הגדולה את בקשת הדעה והבינה בתחילת ברכות אמצעיות של תפלה, קודם שאילת כל צרכיו [ונוסח חז"ל המקורי הוא: 'וחננו מאתך דעה ובינה והשכל'].
ומפני זה אמר הקב"ה על דברי הושע הנביא שהוכיח את ישראל על אשר מאסו הדעת – 'נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת' [הושע ד, ו], עד שמאסם מהיות לו ממלכת כהנים – קודם שיוכיח אותם על שכחת התורה. [...] ומפני זה בעלי שכל ובינה, השתדלותם בכל מאודם ובכל נפשם היא להשלים דעתם בחוכמת הדעה כדי שיבינו סודות התורה [...] והטיפשים חסרי הדעת, לא די להם חסרון דעתם וסכלותם שנאמר בדוגמתם: 'יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן' [יש' א, ג], על שהעלו בליבם הטפשאי שכל מי שעוסק בחכמה [כלומר במדעים] הוא מין וכופר בתורה, וכל מי שלמד חכמת הפילוסופיה אמונתו בעיקרי האמונה כאמונתם [של הגויים] [...]
ואלו [המכונים בפי ההמון 'חכמי ישראל'] עיוורי לב, לא ידעו חכמה ושיקול דעה עד שיבינו תשובת טעותם וסכלותם משיקול דעתם וממאזני חכמה [...] ואין עליהם תלונה שלא הבינו דברי מורה-הנבוכים וספר-המדע [=שגה באמרוֹ ש'אין עליהם תלונה', שהרי ביחס לראשי הדת שגגת תלמוד עולה זדון, והואיל והורו הלכה ושרפו את הספרים הללו דינם הוא מורידין ולא מעלין], כי אין להם כוח מדע [=וכאמור, אין לדון אותם לכף זכות בשל כסילותם] ונאמר: 'כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ' [שו' ח, כא; וכאמור, אין באמת קשר בין הפסוק הזה מספר שופטים לעוונם של המינים הכסילים שהתעו את עם-ישראל בתהו], אבל העוון שלהם הוא שהכניסו עצמם לדבר בספרים שלא נתחברו להם אלא למי שיודע דרכם ויש לו כוח בינה להבין סודם [...] והוא אבא מרי ז"ל ראה בעין-שכלו וידע הנולד, כי החכם יראה הנולד, וידע כשיתפשט זה הספר של מורה הנבוכים ויעמדו על דבריו רבים, יוקשה על המשתבשים בחכמתם, החכמים בעיניהם".
כוונת ר' אברהם היא לדברי אביו המכוננים בצוואתו למורה-הנבוכים, ומשם נלמד כיצד רבנו התייחס לאותם "גדולי תורה" בדורו, וכיצד הוא מנתח את נבכי נפשם החשוכה, וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל']ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
יוצא אפוא, שאדם שלא הכשיר את עצמו בחוכמות הטבע והמדע, אינו ראוי להיכנס לקטגוריה של "חכם אמיתי". ומהן אותן החוכמות? כך כותב רבנו בחלק א של המורה (פרק לד):
"ולכן, חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלוהיים. יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [=מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [=הנדסה], נלמד מהן לדברים שנשלול ממנו יתעלה, ותורנו שלילתן על כמה עניינים. אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע [=כלל מדעי הטבע לכל ריבוי מיניהם וסוגיהם] איני חושב שיהא לך ספק בכך שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת, לא באופן דמיוני.
ויש שם דברים עיוניים רבים [מדעים שונים] שאף-על-פי שאין לקחת מהן הקדמות למדע זה [=למדעי האלהות] אבל הם מכשירים את המחשבה, ותושג לאדם תכונה [=תשתית מדעית הכרחית שבה יידע] היאך ללמוד ולדעת האמת [...] ולא יבצר שיש בהם תועליות אחרות [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחלה במלאכת ההגיון ואחר כן במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [=המדעים המכשירים כמו מתמטיקה והנדסה], ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלוהות [מדעי הפילוסופיה וייחוד ה']".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין שוחרי המאגיה מחוסרי הדעת, הלא המה "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, אשר סטו סטייה חריפה מאד כלפי המיסטיקה, והשחיתו את התורה בהזיות פגאניות לאין מספר, וכֹה דברי רבנו בעניינם בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ואחתום פרק זה בדברי חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (צב ע"א), וכֹה דבריהם:
"ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ' [יש' כז, יא]. ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה ייסורין באין עליו, שנאמר: 'לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ' [עו' א, ז], ואין מזור אלא ייסורין, שנאמר: 'וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ' [הושע ה, יג]. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר: 'לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' [יש' ה, יג]".
ודברי רבי אלעזר הם באדם שאין בו דעה ואינו מתעה את העם אחרי התהו וההבל, אלא סתם מחוסר דעת שיושב בביתו ומגשש באפלת הַשּׁוֹטוּת, ואף-על-פי-כן אסור לרחם עליו! כל-שכן המינים המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת והמתעים את עמֵּנו אחרי השקפות מינות.
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" וכו' (מש' א).
מספר מקורות מדברי רבנו
כעת, בפרק ביניים, אפרוש בפניכם מספר מקורות מדברי רבנו כדי שתהיה לנו הבנה ואמת מידה נכונה שבה נדע ונבין כיצד להתייחס לרוב "חכמי ישראל" בדורנו:
1) אחל אפוא, בדברי רבנו במאמר תחיית המתים (עמ' עא) הוא מתאר את "גדולי התורה" שהיו בתקופתו, ובדברי אמת קשים ונוקבים רבנו מגלה לנו כי דמות דיוקנם הרוחנית האמיתית של "גדולי התורה" בימיו (וכל שכן בימינו) הינה באושה וסרוחה ביותר:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים [דהיינו הוא וכל הסובבים אותו וכל שומעי פטפוטיו] שהוא חכם, ושהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה, ויישׂא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [...] וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, כלומר הם אינם יודעים אם יש לה' גוף או אין לו], והם מדמים שהם 'חכמי ישראל', והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [...] כי הלמידות על אותם היסודות [כלומר דרכי ההוכחה לאותם יסודות הדת] דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
2) ושם (בעמ' עג), רבנו מוסיף לנתוץ את אשליית "גדולי החכמים", וכֹה דבריו:
"וגם הזכרנו בו [בספרו משנה-תורה] את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=יסודות המחשבה וההשקפות הנכונות], ולא ישליכו ידיעת-השם אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [רמז עבה לצביעותם ולנוכלותם]".
והוסיף שם קאפח שכוונת רבנו באמרוֹ: "לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים" היא ל"אותם המשננים דרשות חז"ל כפשוטם, ומסגלים לעצמם ביטויים נבובים של ספר זה או אחר, כדי להופיע בהם בפני עמי הארץ כדרשנים", וכאלה הם בימינו "גדולי התורה".
3) ובהמשך ספרו שם רבנו אומר כך (א, לד):
"ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה [בקרב ההמון, אך אינם חכמים באמת], נגועים במחלה זו, כלומר, דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם העניינים העמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השׂררה לזלזל באותן המצעים [=המדעים המכשירים והמובילים] אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללומדם, וִידַמֶּה להראות שהם [=המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדוילים בימינו]". ובהערה 48 שם, קאפח מתייחס לאותם "מפורסמים בחכמה", וזה לשונו: "כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה'"...
4) וגם בחלק ב (פרק כט) רבנו מגנה את אותם "חכמים", וזה לשונו:
"[פירוש פסוק] זה פשוט מכדי להזכירו בכגון מאמר זה, כל-שכן להאריך בו, אלא שהביאני הצורך לכך מפני שההמונים, ואף מי שחושבים בהם שהם חכמים [יש המתרגמים 'יחידים', כלומר יחידי סגולה (בעיני ההמון ובעיני עצמם)], לומדים מפסוק זה בלי להתבונן במה שנאמר לפניו ואחריו ובלי עיון באיזה עניין נאמר". ועד היום אין שום חדש תחת השמש.
5) ואסיים פרק זה בדברי רבנו באגרת תימן (מהדורת קאפח, עמ' מג):
"וכן ראיתי שאתה אומר כי המדע בארצכם מועט ונכרתה מכם החכמה [...] תדע כי מקרה זה אינו מיוחד לארצכם, אלא הוא היום בכל ישראל, כלומר העדר החכמים וחולשת המדעים. והסיבה האמיתית לכך הוא מה שאיים בו עלינו יתעלה על ידי ישעיה, והוא אמרוֹ: 'לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר' [כט, יד]".
מכל המקורות הללו עולה, שכי הרבה מהמכונים "חכמי ישראל" בימינו וכן באלף השנים האחרונות, אינם חכמים באמת אלא רק מדמים שהם כאלה, ובימינו הבערות מהמדעים בקרב "גדולי ישראל" גדולה בהרבה מזו שהייתה בימי הרמב"ם, עד כדי שרבים ואף הגדולים שבהם, רואים בלימודי המדעים כפירה! וסכלותם מזעזעת, שהרי כיצד ניתן לומר על מצוות ידיעת השם וייחוד השם שהינן יסוד היסודות ועמוד החכמות, שהן בגדר כפירה ואפיקורסות?!
המבחן השלישי: קלות דעת בקבלת כל השקפה שמשורבטת בספר
לדעתי, ישנה דרך קלה ופשוטה לבחון אם האדם הוא בעל דעה, והיא לראות אם אותו אדם מתפעל ומקבל כל דבר שכתוב בספרים כאמת לאמיתה – שכן ידוע כי ההגדרה הפשוטה ל"דעת" הוא הכוח להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות להזיה ודמיון, ובין השקפות ישרות ותורניות לבין השקפות של הבל שמקורם בעמים עובדי האלילים. לכן תמצא שחסרי הדעת אינם מבחינים בין הספרים המכילים השקפות אמת, לבין הספרים שמכילים דעות משובשות וזרות, וכפי שמסביר זאת רבנו הרמב"ם (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תעח):
"הדבר שטועים בו רוב העולם או הכל, מלבד אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא, הוא הדבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שיימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל-שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם התעסקו אנשים רבים באותם הספרים, ונשאו ונתנו בהם, מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?".
ואם אותו ספר נכתב על-ידי אדם הידוע בציבור כ"גדול" או כ"חכם" או כ"מקובל" וכן-שכן אם הוא מתקרא "שר התורה" וכיו"ב, מיד מקבלים את דבריו כאילו היו "תורה למשה מסיני", וזאת בלי לבחון ולהעמיק בתוכן הדברים אם הם מתיישבים עם השקפותיה הישרות של תורתנו. וכבר עמד על תקלה זו ר' אברהם בן הרמב"ם, וז"ל (בהקדמתו למאמרו על דרשות חז"ל):
"דע, כי אתה חייב לדעת: כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה [ולרומם את מי שמפיץ את אותה הדעה], ולקבל דעתו בלי עיון והבנה [...] אם אמת איתה אם לא [...] זה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל:
מדרך השכל מפני שהוא מחייב גירעון וחסרון [...] במה שצריך להאמין בו [כלומר, הוא בהכרח ישבש את הדעות והמדעים, שהרי הוא מאמץ לחיקו מכל הבא לידו]; ומדרך התורה, מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו היושר. [...] ואין הפרש בין קבלת אותה דעה להעמידה בלא ראיה, ובין שנאמין לאומרה ונִשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם 'גדול' [לפי דמיונו]. [...] והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים בדעות ולא מתבוננים בהן, אלא מצד אמיתתן ומצד ראיותיהן, לא מפני האומר אותן, יהיה מי שיהיה".
דבריו נכונים בפרט בראותנו כי רוב "חכמי ישראל" בחמש מאות השנה האחרונות הלכו שולל אחרי "ספר הזוהר" ו"התקונים", כאילו יצאו מתחת ידם של בר-יוחי ושאר התנאים הקדושים באמת. ועד היום הם לא מוכנים לקבל את האמת שהוּכחה כבר לפני מאות שנים על-ידי היעב"ץ, שד"ל, ר' יחיא קאפח, ר' אליהו דלמדיגו ועוד (וחוקרי הקבלה בימינו הוסיפו עוד עשרות ראיות), שספר זה הוא זיוף מאוחר מאד המכיל בתוכו שלל השקפות פגאניות ודעות עקומות ויקושות. וכבר הרחבתי בעניין זה בסדרת המאמרים "יחסו של הרמב"ם לקבלה".
לפיכך, אם אדם טועה לחשוב שספר הזוהר הוא חלק מספרות חז"ל, ודאי שהוא אינו בגדר "חכם", וכל-שכן אם הוא נכשל ונחבל בהבלים ובהזיות הפגאניות שמכיל הספר הלז, כגון באמונות בשדים ורוחות רעות (לביטולן ראו כאן), ב"גלגולי נשמות" (להזיה זו ראו כאן), בפולחן הקברים והמתים (מה שנקרא בפיהם 'ביקור בקברי צדיקים', ובעניינו ראו כאן), בכוחות "סטרא אחרא" (ראו כאן) ועוד.
המבחן הרביעי: הבלי הקבלה הפגאנית וחסידויות המינות
בהמשך לעניין האחרון, ראו נא את דברי רבנו במאמר קידוש ה' (מהד' קאפח עמ' קיב): "וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם [...] לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".
ובהערה 7 שם הוסיף המהדיר: "כלומר, חיבורי ספרים והעלאת הזיות כל הוזה על הכתב [...] וכל הוזה רואה את הזיותיו תורה". ובהערה 8 כתב: "כלומר, כאשר אדם אומר דברי אמת נגד דברי הבל הכתובים בספר, אין דבריו מתקבלים. כי כל הנכתב בספר מקובל על בני אדם ועושה עליהם רושם. וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מארשיילא [הנ"ל]".
וכשאני קורא את הדברים האלה מיד עולים לנגד עיניי שלל כיתותיהם של החסידויות השונות, שם ניתן למצוא שכל "אדמו"ר" מעלה את הזיותיו על הכתב, ותלמידיו הפתאים מקבלים את דבריו כתורה למשה מסיני, וכך נוסדו להן חצרות-מינות רבות, שכל אחת מהן מנסה להצדיק ולהוכיח את דרכה, ושדווקא העומד בראשה הוא האלהים – והואיל ומחלוקתם אינה לשם שמים אלא לשם שליטה חברתית וכלכלית ופוליטית, סופן שמגיעות לידי מחלוקות ומריבות קשות מאד בינן לבין עצמן, וזאת מפני שכולן שותות מאותו מקור נרפש של שקר וכזב.
דרך אגב, ידוע שמייסד החסידות הינו "הבעל שם טוב", אולם לא הרבה יודעים שבצעירותו נחשב לאדם תימהוני מאד אשר היה מתפרנס מכתיבת קמיעות וממכירתם לפתאים ולסכלים. רבנו הרמב"ם קידש מלחמה כנגד הסטייה אחרי המאגיה והמיסטיקה, ובכלל זאת גם כנגד כותבי הקמיעות והמקובלים המהובלים, אשר נדמה להם שהם מכשפי כישופים ופועלים ישועות בלחשיהם וסגולותיהם המאופסים, וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
וייראה לי כי לא סתם סובבו מן השמים שאותן ההזיות התפרסמו בעולם כ"תורת הקבלה והחסידות", וזאת כדי לרמז למשכיל הנבון שתורה זו הינה קבלה חדשה שלא יצאה מתחת ידם של חז"ל, ומייסדיה והעוסקים בה עוברים בשאט נפש וביד רמה על היסוד התשיעי מי"ג יסודות הדת, "והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]".
ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
המבחן החמישי: תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן
הנקודה החמישית שיש לבחון היא: כיצד אותו אדם מתייחס לאגדות ומדרשי חז"ל, שכן זאת יש לדעת: כל כי מי שתופשׂ ומבין את אגדות חז"ל הפזורות בש"ס כפשוטן – רחוק מלהיקרא "חכם" והרי הוא בכלל מחריבי דת האמת. ואם תעקבו אחרי הרצאותיהם של "גדולי הרבנים הדרשנים ומחזירי התשובה" בדורנו, תמצאו כי רובם המוחץ נכשל קשות בעניינים האלו.
כאמור, רוב הנקראים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סבלו מסכלות נוראה בענייני מדעים. סכלותם זו גרמה להם לפרש את דרשות חז"ל כפשוטן, ולאמץ אל חיקם אינספור אמונות הבל והזיות מאגיות-אליליות. הזיות אלה החריבו את שכלם, ובעקבות כך הם החריבו את דת משה בסכלותם, וכך כותב רבנו בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' ט): "וראיתי עוד, שאותן הדרשות [=אגדות חז"ל] כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [=ההזיות]".
ובהמשך המורה (ב, ו) רבנו אומר במפורש שהרבנים הללו הינם סכלים! ריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, ושלל הזיותיהם עיוורו אותם לחלוטין מלראות את אור האמת:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
והוא ממשיך ואומר במורה שם (ב, כט):
"ולכן הנכון להימנע מלבארם [את תיאורי מעשה בראשית] כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [=ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל – שהרי שגגת תלמוד עולה זדון ואחריתה ייסורים] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות".
וראוי לצרף את דברי רבנו בהקדמתו לפרק עשירי במסכת סנהדרין (עמ' קלו–קלז):
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנים [ובדורנו ה'יוטיוב' מלא מהם] המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו 'גדולי הדרשנים' בדורנו]".
כאמור, תיעובם של "חכמי ישראל" את המדעים גרם לכך ששכלם נשאר בדרגה נחותה מאוד ואין בהם כוח ולא יכולת להבדיל בין אמת ושקר ובין הזיה למציאות. מצב זה מביא אותם לקבל את כל מדרשי חז"ל כפשוטם והם מאמצים לחיקם דעות והשקפות משובשות עד מאוד.
"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=התעו אותך אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את האדם ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
המבחן השישי: מלחמתו של רבנו בטועני הנבואה
בימינו רבים הם הפתאים ומחוסרי הדעת שטוענים שיש ל"חכם פלוני" או ל"צדיק אלמוני" "רוח הקודש" או "ראיה רוחנית", ובהן הוא רואה נסתרות ומגלה עתידות והן הראיה לכך שהוא "חכם בעל השגה". אלא שמחוסרי הדעת הללו אינם יודעים ומכירים מאומה ממבנה נפש האדם, ושאחד מכוחות הנפש שמקורו בכוח המדמה נקרא "כוח התפישה" – "אינטואיציה" בלעז, ושכוח זה מצוי בכל אדם במינון שונה לפי טבע היוולדו. קצרו של דבר, אין הבדל בין "מגידי העתידות", "הקוראים בקפה ובקלפים" וכו', לבין ה"צדיקים שרואים ברוח הקודש".
והאמת היא שהיחיד שיכול לדעת את הנסתרות הוא נביא-אמת לה' יתברך, כנאמר בספר שמואל א (ט, ט): "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה". כלומר, הנביא היה נקרא בדורות הקדמונים 'רואה', על שם שהיה רואה דרכיו ומעשיו של האדם ומה צפוי לקרות לו בעתיד. נביא, ואך ורק נביא!
וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לח) בהגדרתו את "כוח התפישה":
"כוח התפישׂה [יש המתרגמים: כוח ההשערה] הוא מצוי בכל אדם ומשתנה במיעוט וריבוי, ובפרט בדברים אשר יש לאדם בהם התעניינות מרובה ומחשבתו משוטטת בהם – עד שתמצא בליבך כי פלוני כבר אמר כך או עשה כך בעניין פלוני, ו[אכן] יהיה הדבר כך [אף שטרם שמעת אותו אומר אותם הדברים, אלא שכוח התפישה שלך מקשר ומצרף נסיבות שונות כגון הרגליו והלכי מחשבתו הידועים לך מדיבורים אחרים]. ותמצא מבני אדם מי שהשערתו ותפישתו חזקה מאוד וקולעת, עד שאפשר שאינו מדמה בדבר שיהיה, אלא-אם-כן יהיה כפי שדימה, או יהיה מקצתו. וגורמי דבר זה מרובים, מנסיבות מספר בעבר ובעתיד ובהווה, אלא שמרוב חוזק התפישה הזו תסקור המחשבה את כל אותן הנסיבות ותסיק מהן בזמן קצר מאד, עד שאפשר לחשוב כי זה לא במשך זמן. ובכוח זה מפתיעים מקצת בני אדם בהגדת עתידות מפליאות".
כמו כן, לעתים לא רחוקות אנו שומעים או קוראים על אחד מן הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, שטען שנתגלה לו מלאך בחלום וגילה לו הלכות או השקפות, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה, ויש אף כאלה שטוענים שהם "מקבלים מסרים" בהקיץ. כמובן שרבנו הרמב"ם סובר ואף מלמד אותנו, שכל "חכמי ישראל" הללו הינם סכלים הוזי הזיות ולעתים אף מינים גמורים, וכֹה דבריו במורה-הנבוכים (א, לז):
"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה [=כוח הדמיון] וחולשת ההגיוני [=השכל], והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו סכל לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני-השכלי שבו ייצא אל הפועל]".
וממשיך ואומר שם (ב, לח):
"ודע, כי הנביאים האמיתיים, [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם [מעלות] הגיוניות כלל ולא חכמה [יש מתרגמים 'מדע'] אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר, מה שמשיגים אותם האנשים [בדמיונם], אינם אלא רעיונות שהיו להם ['אשר קלטום ושמעום מאחרים' במהלך חייהם (קאפח)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים ויצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני [=השכלי] ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".
כלומר, רבנו מלמד כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה ומרוב חולשת שכלו והתגברות דמיונו, הוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו; או לחילופין הוא ינחש פרט כזה או אחר על אדם פלוני שהוא מכיר או שבא לפניו, וכולם ידמיינו שמדובר ב"צדיק יסוד עולם" בעל רוח הקודש... אך האמת שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון (וּמָשַׁל רבנו את 'רעיונותיהם' לבעלי חיים, לרמוז על כסילותם), וכאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בדמיונו או בחלומו, ואותו הוזה יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו ע"ה! כלומר, כל אנשי הסוג הזה השלישי, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות.
ומסיים רבנו שם:
"ומקום זה [חלומות השווא והבלי הדמיונות המתעתעים למיניהם] מן המקומות המטעים המאבדים, ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [='מן המחזיקים עצמם כחכמים' (תרגום ר"ש)]. ולפי זה תמצא אנשים שביררו את השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו [בכסילותם] שאותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".
כלומר, רבים הם הידועים בציבור כ"חכמי ישראל" במהלך הדורות, שמרוב להיטותם ליוקרה ולמעמד, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים וטובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראִיית מגידים שמימיים בחלומות או עשיית נסים ונפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם – שהרי או שמדובר בסכל הוזה הזיות שנוטה נטייה חמורה כלפי שאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום מדעת שמטמטם את ההמונים אחרי השקפות מינות כעורות, כדי לזכות בהערצתם ובממונם.
וגם אם נשמע באוזנינו איזו מעשיה או אפילו נראה בעינינו אות ומופת של אותו רשע המתקרא "צדיק", לא נשעה לו ולא נתפתה אחריו, ולא נתרגש מריבוי בני האדם שמהללים אותו, וכמו שמלמד רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ד), בדבריו על נביא השקר, וזה לשונו:
"ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת את דברו – הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים [ואפילו ראינו אותם במו עינינו], לפי שסיבת קיום אותם המופתים [לפי דמיוננו, הוא] מה שאמר הכתוב: 'כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".
כלומר, על האדם להבין בשכלו שכל תעתועי נביאי וחכמי השקר הם הבל מהובל, ובכוח שכלו עליו להבין שעדות העין מתעתעת מאד, שהרי ניתן בקלות להציג מצגי שווא ומדוחים ולהתעות את ההמונים אחרי הזיות ודמיונות כוזבים. ולכן, השכל הוא המבחן הראשון לבחינת נביא השקר. כלומר, אם נביא השקר נכשל במבחן הקריטריונים ההלכתיים שנמסרו לנו בתורה-שבעל-פה, לא נתייחס לאותותיו ולמופתיו, "ואפילו לא שמענו מופלאים כמותם", אלא נסמוך אך ורק על השכל, שהרי בעין ניתן לתעתע בקלות, אך לתעתע בשכל הבריא קשה מאד.
"אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי יְיָ יָבִינוּ כֹל" (מש' כח, ה).
ודבר נוסף ניתן ללמוד מדברי רבנו, והוא שלעיתים ניתן לשמוע או לראות "ניסים" או "מופתים" שעשה "הצדיק", אך באמת ה' עושה זאת כדי לנסות את האדם, ובזה היא בחינתו: האם האדם יחזיק באמונתו בה' אחד ויכפור בהבל, או ייחס כוחות מאגיים-על טבעיים לבשר ודם, וכמו שנאמר בתורה: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דב' יג, ד).
סיכום ביניים
לסיכום, ישנם שישה מבחנים שבהם ניתן לגלות מי אינו יכול להיקרא "חכם", ואלו הם:
1) אם אותו אדם נהנה ומתפרנס מהתורה באיזו דרך שהיא.
2) אם אותו אדם אינו עוסק בלימוד המדעים והחכמות מלבד העסק בידיעת התורה.
3) אם אותו אדם רגיל להתפעל מכל מה שכתוב ב"ספרים הקדושים" ודומיהם, אינו יודע לשלול את שרבוטי הכסילים האורתודוקסים ופרשנויותיהם המהובלות, ואינו מצליח להבין שדבריהם היקושים אינם עולים בקנה אחד עם השקפות חז"ל והקדמונים חכמי האמת.
4.א) אם אותו אדם כופר באמת הפשוטה, לפיה "ספר הזוהר" הוא ספר פגאני שנכתב במאה הי"ג, ואף הוזה לסבור שהוא נכתב על-ידי בר-יוחי וחבריו, חלילה להם מכך.
4.ב) אם אותו אדם עוסק בהבלי הקבלה הפגאנית והחסידות ומתפעל מחידושיהם והזיותיהם.
4.ג) אם אותו אדם מאמין בהבלי המקובלים או נוהג במנהגותיהם, כגון שהוא מאמין שיש כוחות "סטרא אחרא" ששולטים בעולמנו, או שמאמין בקיומם של "שדים ורוחות רעות" או בהזיית "גלגולי הנשמות" או שנוהג לבקר בקברי המתים, וכיו"ב.
5) אם אותו אדם מתייחס לאגדות ולדרשות חז"ל באופן פשטני ורדוד, כמנהג המינים.
6.א) אם אותו אדם מעביר מסרים, סמויים או גלויים, שיש לו "רוח הקודש" או שיש לו כוחות לפעול "גדולות ונצורות" או לידע את הנסתרות או שהוא עדיין חי בקבר כמנדל הטמבל.
6.ב) אם אותו אדם נוהג לקבל ולספר בהרצאותיו שלל "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" – סיפורי מופתים והזיות על "צדיקי הדורות".
כיצד אפוא ניתן לזהות חכם אמיתי?
ובכן, ראו נא את דברי מורנו הרמב"ם בחלק השלישי של המורה (פרק נא):
"והנני פותח את הדברים בפרק זה במשל אשר אשא לך, ואומר:
כי המלך בארמונו, וכל אנשי משמעתו, מהם אנשים בעיר ומהם מחוץ לעיר. ואותם אשר בעיר – מהם אשר אחוריו [פונים] אל חצר המלך ופניו מופנים לדרך אחרת; ומהם אשר מטרתו לחצר המלך ופניו כלפיו ומבקש להיכנס לחצרו ולעמוד לפניו, אלא שעד כֹּה לא ראה כלל חומת החצר; ויש מן הפונים מי שהגיע עד החצר, והוא מקיף סביבה מחפש את פתחה; ומהם מי שנכנס מן השער והוא מהלך בפרוזדורים; ומהם מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך [...]
ודע בני, שכל זמן שאתה מתעסק במדעים ההכשרתיים [כגון מתמטיקה] ובמלאכת ההגיון [לוגיקה], הרי אתה מכלל המקיפים סביב החצר ומחפשים את פתחה, כמו שאמרו ז"ל על דרך המשל 'עדיין בן זומא מבחוץ'. [האם יש מי מ'חכמי ישראל' שעוסק בעניינים האלו?!]
וכאשר הבנת את הדברים הטבעיים [מדעי הטבע כגון פיזיקה, ביולוגיה, אסטרונומיה ועוד], כבר נכנסת אל החצר ואתה מהלך בפרוזדוריה. וכאשר תשלים את הטבעיות [מדעי הטבע הנ"ל] ותבין את האלוהיות [מדעי האלוהות, מטפיזיקה], כבר נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית ונמצאת עמו בחצר אחד, וזו היא דרגת החכמים, והם שונים ב[דרגות ה]שלמות".
עד כאן דבריו, והכרחי לצרף לפניכם שוב את דברי רבנו בחלק א (פרק לד), וזה לשונו:
"ולכן, חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלוהיים, יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [=מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [=גאומטריה], נלמד מהן לדברים שנשלול ממנו יתעלה, ותורנו שלילתן על כמה עניינים. אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע [=כלל מדעי הטבע לכל ריבוי מיניהם וסוגיהם] איני חושב שיהא לך ספק בכך שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת, לא באופן דמיוני.
ויש שם דברים עיוניים רבים [מדעים שונים] שאף-על-פי שאין לקחת מהן הקדמות למדע זה [=למדעי האלהות] אבל הם מכשירים את המחשבה, ותושג לאדם תכונה [=תשתית מדעית הכרחית שבה יידע] היאך ללמוד ולדעת האמת [...] ולא יבָּצר שיש בהם תועליות אחרות [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחלה במלאכת ההגיון ואחר כן במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [=המדעים המכשירים כמו מתמטיקה והנדסה], ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלוהות [מדעי הפילוסופיה וייחוד ה']".
מכאן למדנו שחכם אמיתי הוא אדם שלא בקי רק בידיעת תורת האמת (להבדיל מתורת המינות האורתודוקסית שפשׂתה בימינו), אלא גם במדעים המכשירים והמובילים.
ושמא תאמרו שהיו מ"חכמי ישראל", כלומר פוסקי ההלכה והמקובלים המפורסמים למיניהם באלף השנים האחרונות, שאמנם לא למדו מדעים, אך כל ימיהם עסקו בתורה ובחסידות והיו דבקים בה' ולא מסיחים דעתם מהקדושה (לפי דמיונם, שהרי תורה ללא דעת ומדע היא תורת-מינות). דעו שאין זו ראיה כלל על חוכמתם ויראתם, וכמו שכותב שם רבנו בהמשך:
"אבל מי שחושב בה' ומרבה לזכרו בלי ידיעה, אלא שהולך אחר סתם דמיון מסוים או אחרי דעה שקיבל מזולתו, הרי הוא לדעתי עם היותו מחוץ לחצר ורחוק ממנו, אינו זוכר את ה' באמת ואינו חושב בו. כי אותו הדבר אשר בדמיונו, ואשר הוא מזכיר בפיו, אינו מתאים למצוי כלל, אלא הוא מוצר שיצר דמיונו [...] הזירוז תמיד הוא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות אינה נקראת דעה, אלא נקראת: 'וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם' [יח' כ, לב]".
כל-שכן המינים האורתודוקסים שהחריבו את יסודות דתנו והשחיתו את הלכותיה, אלה לא רק שאינם בגדר חכמים אלא הם בגדר המתעים את העם אחרי ההבל, ודינם הוא מורידין ולא מעלין וכל ספריהם למאכולת אש, והנה לפניכם פסקם של חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) בעניינם: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ובהגדרת "חכמה" ראו נא גם מה שכתב רבנו במורה-הנבוכים (ג, נד):
"שם 'חכמה' נאמר בעברית על ארבעת עניינים, והם: [א] שהוא נאמר על השגת האמיתיות [המדעים המכשירים ובעיקר המובילים, הם מדעי הטבע] אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' וגו' [איוב כח, יב], ואמר: 'אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף' וגו' [מש' ב, ד], וזה הרבה [...] [ב] ונאמר על סיגול המעלות המידותיות: 'וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם' [תה' קה, כב], 'בִּישִׁישִׁים חָכְמָה' [איוב יב, יב], כי הדבר הנקנה בעצם הזקנה הוא העיתוד לקבלת המעלות המידותיות [...] ולפי הביאור הזה, הרי היודע את כל התורה כפי אמיתתה נקרא 'חכם' משני צדדים, מצד מה שכללה אותו התורה מן המעלות ההגיוניות, ומצד מה שכללה אותו מן המעלות המידותיות.
[ג] [...] וכל מה שתמצא בספרים מרוממות החכמה ופלאיותה ומיעוט יודעיה, 'לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ' [איוב לב, ט], 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' וגו' [איוב כח, יב], ורבים בדומה למקראות הללו, כל זה על אותה החכמה המביאה לנו את ההוכחה על השקפות התורה. אבל בדברי חכמים ז"ל גם דבר זה הרבה, כלומר שהם עושים 'ידיעת התורה' מין, ועושים 'החכמה' מין אחר [=החכמה לדעת את ההוכחות המושכלות על השקפות התורה הטהורות והנאמנות] [...] אמרו: 'כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו: קבעת עיתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?' [שבת לא ע"א]. הנה נתבאר לך, כי 'ידיעת התורה' אצלם [אצל חז"ל] מין, ו'החכמה' מין אחר, והיא [=החכמה] לאמֶּת את השקפות התורה בעיון האמיתי [...]
[ד] והמין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית, והוא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר: ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי ובה האדם אדם [...] וכבר ביארו לנו גם הנביאים עניינים אלו עצמם, ופירשום לנו כמו שפירשום הפילוסופים, וביארו לנו שאין שלמות הרכוש ולא שלמות הבריאות ולא שלמות המידות, [אף אחת מהן אינה] שלמות שיש להתפאר בה ולא לשאוף לה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה אשר זה הוא המדע האמיתי. אמר ירמיה בארבעת השלמויות הללו: 'כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ [שלמות המידות] וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי [יר' ט, כב–כג]".
עד כאן דברי רבנו במורה. וגם אחתום בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
"וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל", "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (יר' ט, כג; יג, טו); "וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה", "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", "וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' א, ד; יב, ג; יב, י).
כל הכבוד על המאמר המאוד מושקע והמאוד מחכים , חזק.