רבנו מקדיש את פרק סו שבחלק א במורה להסביר שני פסוקים שבהם נאמר על לוחות הברית שהן "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמ' לא, יח; דב' ט, י), ומדוע רבנו מקדיש פרק שלם לעניין זה? ובכן, כחלק ממסעו של רבנו להרחיק ולשלול את הגשמות מבורא-עולם, רבנו ראה לנכון גם לבאר עניין זה, שהרי אם נתבונן בפסוקים הללו כפשוטם תעלה מהן ההגשמה הממארת.
הרעיון שרבנו מבקש להבהיר פשוט מאד, תחילה רבנו מסביר שכל הנבראים הטבעיים, דהיינו כל הנבראים בטבע שסובב אותנו תוארו בכתבי-הקודש כמעשי ה' יתעלה. לדוגמה, במזמור קד בתהלים תיאר דוד המלך את האוֹר, השמים, המים, הארץ, התהומות, ההרים, המעיינות, החיות, הציפורים, הבהמות, בני האדם, השמש והירח – ועל כולם הוא אומר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", כלומר כל הטבע הנפלא המופלא והמשוכלל קרוי מעשי ה' יתברך. דוגמה נוספת, בתהלים (קד, טז) נאמר: "אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע", וברור שה' לא נטע את ארזי הלבנון באופן הפשטני והגשמי שאנחנו מכירים מעולמם של בני האדם, אלא ה' בראם, והפועל נטע אינו אלא משל ציורי לכך שה' יתברך ברא את ארזי הלבנון, וכן את כל הצומח ביקום.
לאחר שרבנו מוכיח שכל הטבע האדיר שסביבנו תואר כמעשי ה' יתעלה, ולאחר שרבנו מסביר שגם לוחות הברית הראשונות וכן הכתב שנכתב עליהן היו מעשי ה', דהיינו הן לא נעשו על-ידי אדם, רבנו מסביר שהפסוק "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים", הינו בסך-הכל עוד ביטוי ותיאור אשר תכליתו לומר שהלוחות הראשונות והכתב שעליהן היו מעשי ה' יתברך, בדיוק כמו השמים אשר נאמר בהם בתהלים: "מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" – וכמו שבתהלים אין הכוונה אלא שהשמים הם מעשי ה', שהרי כבר נתבאר בבראשית פרק א שהשמים נעשו באמירה ובדיבור ולא באצבעות, כך בעניין לוחות הברית אין הכוונה אלא שהלוחות הן מעשי ה', דהיינו הן לא נעשו באצבע.
קצרו של דבר, משמעות הפסוק "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" היא: כתובים ברצון ה' ובחפצו.
חשוב להזכיר, שגם הדיבור והאמירה שנזכרו במעשה בראשית אינם כפשוטם, דהיינו ה' לא נזקק לומר או לדבֵּר כדי לברוא את היקום העצום שסביבנו, אלא הפועל "ויאמר" משמעוֹ שה' רצה או חפץ, ודי היה ברצון העלום הזה שנשׂגבה מהותו לחלוטין מהבנתנו, כדי לברוא את כל העולם, וכדי להוסיף ולהשגיח עליו, וכדי לעשות את כל שאר הפעולות שעושה ה' יתברך. וכבר נתבאר עניין זה היטב במאמר הקודם בסדרה: "מדוע יוחסו הדיבור והאמירה לה' יתעלה?".
ולאחר כל הדברים הללו הבה נעיין בדברי רבנו במורה שם (א, סו), וכֹה דבריו:
"[בשמות לב, טז נאמר:] 'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה', רוצה לומר שמציאותם טבעית [הקב"ה בראם] לא על-ידי מלאכה [לא נעשו בידי אדם], לפי שכל הדברים הטבעיים נקראים מעשה ה': 'הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְיָ' [תה' קז, כד], וכאשר הזכיר [בתה' קד] את כל העניינים הטבעיים: צומח ובעלי-חיים ורוחות וגשמים וכיוצא-בהן, אמר: 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ', ומן היחס הזה [בין הדברים הטבעיים לבורא-עולם] בבהירות-יתר, אָמְרוֹ: 'אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע' [תה' קד, טז], [כלומר] כיוון שהייתה מציאותם טבעית לא מְלָאכוּתִית אמר כי ה' נטעם. וכך אמרוֹ: 'מִכְתַּב אֱלֹהִים' [שמ' לב, טז], כבר ביאר היאך ייחסוֹ לה' ואמר: 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' [שמ' לא, יח; דב' ט, י], ואמרוֹ: 'בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' כמו שאמר על השמים: 'מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ' [תה' ח, ד], אשר ביאר שהם נעשו באמירה: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' [תה' לג, ו]. הנה נתבאר לך, שהכתובים שואלים [מלשון השאָלה] למציאות [=לעשיית] הדבר לשון אמירה ודיבור, ושאותו הדבר עצמו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בדיבור נאמר עליו מעשה אצבע, כך [=ולכן] אמרוֹ: 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' שווה לאמרוֹ: 'בדבר אלהים' [ואין פסוק כזה], ושאֲמָרוֹ, אילו אמר 'בדבר אלהים' [שהרי אין פסוק כזה כאמור], שווה לאמרוֹ: 'כתובים בחפץ אלהים', כלומר ברצונו ובחפצו".
דרכו של אונקלוס
את שני הפסוקים שבהם נאמר: "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" אונקלוס מתרגם: "כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּייָ", כלומר אונקלוס הותיר את הפסוק על כנו ותרגמוֹ באופן מילולי, ורבנו נחלץ להבין מדוע? ובכן, לדעת רבנו, אונקלוס התכוון לומר שהאצבע היא כלי נברא, דהיינו ה' ברא אצבע והיא זו אשר כתבה את האמור על לוחות הברית. ורבנו תמה, מדוע אונקלוס בחר בפרשנות הזו? שהרי קל בהרבה לפרש כמו שרבנו פירש לעיל, ולתרגם בהתאם לזה: "כתיבין במימרא דיי". אין לרבנו תשובה על-כך, אך הוא מציין, שכמו שכל מעשה הבריאה נעשה ברצונו ובחפצו של ה' יתעלה, כך אין שום בעיה לפרש שגם הכתב שעל לוחות הברית נעשה ברצון ה' יתברך.
והנה דברי רבנו בעניין זה בהמשך הפרק הנדון במורה (א, סו):
"אבל אונקלוס הרי הלך בעניין זה לביאור מופלא, ואמר: 'כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּייָ', לפי שהוא עשה אצבע דבר מסוים נספח לה', וביאר '[בְּ]אֶצְבַּע אֱלֹהִים' כמו 'הַר יְיָ' [יש' ב, ג; מי' ד, ב] ומטה ה' [ובשמות ד, כ נאמר: 'מַטֵּה הָאֱלֹהִים'], כוונתו בכך שהיא [האצבע] כלי נברא, חרט את הלוחות ברצון ה', ואיני יודע מה הכריחוֹ לכך, והיה קל יותר מזה [אילו היה אונקלוס מתרגם:] 'כתיבין במימרא דיי', כמו שאמר: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' [תה' לג, ו] – האם נראה לך מציאות הכתב בלוחות מופלא יותר ממציאות הכוכבים בגלגלים? כשם שזה בַּרָצוֹן הראשון לא בכלי שעשאם, כך יהיה אותו הכתב הכתוב [בלוחות] בַּרָצוֹן הראשון לא בכלי, וכבר ידעת לשון המשנה [אבות ה, ה], כי עשרה דברים נבראו בין השמשות ומכללן 'הכתב והמכתב', ראיה כי הדבר המוסכם אצל הרבים, כי מכתב הלוחות כשאר כל מעשה בראשית כמו שביארנו בפירוש המשנה".
כלומר, רבנו מביא ראיה מדברי חכמים במסכת אבות שגם הכתב שעל לוחות הברית הינו בכלל מעשי ה' יתברך, ולכן פירושו של רבנו תואם גם את השקפת עולמם של חכמים ע"ה.
עשרה דברים נבראו בין השמשות
כאמור, בסוף דברי רבנו הוא מפנה לאבות (ה, ה), וזאת במטרה להוכיח שלדעת חז"ל גם הכתב שעל הלוחות הוא מכלל מעשי ה', והואיל ונזכר עניין זה אנסה להבין מעט ממשלי ורמזי חז"ל בעניין זה. במשנה הזו נאמר: "עשרה דברים נבראו בין השמשות: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות", ושם פירש רבנו:
"כבר הזכרתי לך בפרק השמיני ש[חכמים ע"ה] אינם סוברים שיש חידוש רצון בכל עת ועת, אלא שבתחילת עשיית הדברים ניתן בטבעם שייעשה בהם כל מה שנעשה, בין שהיה אותו הדבר נעשה ברוב הזמנים והוא הדבר הטבעי או שהיה באקראי והוא המופת. ולפיכך אמר כי ביום השישי [דהיינו 'בין השמשות'] ניתן בארץ שתשקע בקרח ועדתו, ובבאר שתוציא את המים, ובאתון שתדבר, וכן השאר. 'וכתב', היא התורה הכתובה לפניו יתעלה כמו שאמר, ואין אנחנו יודעים היאך, והוא אמרוֹ: 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם' [שמ' כד, יב]. ו'מכתב', הוא הכתב אשר על הלוחות, כמו שנאמר: 'וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא' [שמ' לב, טז], ושמא תאמר, אם כל המופתים ניתנו בטבע אותן הדברים מששת ימי בראשית, מדוע ייחדו אלה העשרה? דע שלא ייחדום לעניין שאין שום מופת שניתן בטבע הדברים מששת ימי בראשית זולת אלו, אלא אמר שֶׁאֵלּוּ הייתה עשייתם בין השמשות בלבד, ושאר המופתים ניתנו בטבע הדבר שנעשו בו בעת עשייתו בתחילה, והנני אומר לך משל: ביום שני בעת הבדלת המים ניתן בטבעם שיבָּקע ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו ואלישע. וביום הרביעי בעת שנבראת השמש ניתן בה שתעמוד בזמן פלוני כדבר יהושע אליה, וכך שאר המופתים, אלא שֶׁאֵלּוּ העשרה ניתנו בטבעי אותם הדברים בין השמשות".
ושאלה קמה וניצבה: מדוע חכמים ע"ה אומרים שחלק מן הנסים הוכנה עשייתם מששת ימי בראשית וחלק מן הנסים הוכנה עשייתם רק "בין השמשות"? מה זה משנה אימתי הוכנו? ובכן, נראה לי שחכמים ביקשו להבחין בין הנסים מן הסוג העל-טבעי, דהיינו הנסים אשר מנוגדים לחלוטין לחוקי הפיזיקה והביולוגיה, לבין הנסים אשר הינם אמנם במסגרת הטבע, אלא שהם תופעות יוצאות דופן בזמנן או במקומן או בעוצמתן, ואלה המעידות על פלאיותן.
לדוגמה, האדמה שנפערה מתחת לרגליהם של קרח ועדתו וסגירתה עליהם לאחר-מכן, היא דבר אשר מנוגד לחוקי הטבע, וזאת לעומת מכות מצרים כגון הצפרדע, הכנים, הערוב, הדבר, השחין, הברד והארבה אשר הינן מכות שיסודן בטבע וניסיותן ופלאיותן הינן בעוצמתן ובמקומן ובזמנן, אך לא בעצם הופעתן בלבד. וראיתי בעבר מחקרים אשר מסבירים שגם מכת הדם הייתה מכה שיסודה בטבע, בריבוי של אצות או יצורים זעירים אשר צובעים את מי הנילוס באדום, ומכת החושך הייתה כתוצאה מהתפרצותו של הר געש עצום בים התיכון, והרוח הסיעה את האפר הכבד של ההתפרצות לערי ארץ מצרים. ועוד בעניין זה ראו: "מהו נס?". ולדעתי חשוב להבהיר, שכל דברי חכמים לעיל הינם בנסים שקשורים לטבע, אך בנסים שקשורים לקבלת הנבואה והתורה וכיו"ב, אין צורך לומר שבזה כלל לא דיברו חכמים ע"ה.
ועוד שאלה קמה וניצבה: מדוע חכמים כל-כך נחרדו להרחיק מן המחשבה את ההשקפה שיש רצון בכל עת ועת? ובכן, הכיתות שאחזו בהשקפה הזו שיבשו את יסוד הבחירה ובשיבושו הרסו את כל חומות התורה – כי אם הקב"ה הוא זה שרוצה שהאדם יפעל את כל פעולותיו, כגון ישיבה וקימה וכן כל פעולותיו, הרי שאין לו לאדם בחירה במעשיו. ואם אין לו לאדם בחירה במעשיו, לשם מה ניתנה תורה ונצטווינו בעשיית המצוות ובהישמרות מן העבירות? ולשם מה נשלחו לנו הנביאים ע"ה והזהירו אותנו השכם והערב לשוב לה' אלהים? ורבנו כבר הרחיב בשלילת ההשקפה הרעה הזו ובשלילת גרורותיה (כגון האסטרולוגיה), במספר מקומות.
והנה אחד מהם, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רסג):
"אבל הדבר המפורסם אצל בני אדם ואפשר למצוא בדברי חכמים ובלשונות הכתובים כמותו, והוא שעמידת האדם וישיבתו וכל תנועותיו ברצון ה' יתעלה ובחפצו, וזה דבר נכון, אבל באופן מסוים, והוא, כגון הזורק אבן לאוויר וירדה למטה. אם נאמר עליה שברצון ה' ירדה למטה הוא דבר נכון, לפי שה' רצה שתהיה הארץ בכללותה במרכז, ולפיכך כל זמן שנזרק חלק ממנה למעלה הרי הוא נע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש נע למעלה באותו הרצון שהיה כלומר שתהיה האש נעה למעלה, לא שה' רצה עתה בעת תנועת החלק הזה מן הארץ שינוע למטה.
ובזה חולקים 'כת המדברים' לפי ששמעתים אומרים שהרצון בכל דבר הוא בכל עת ועת תמיד, ולא כן אמונתנו אנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, ושכל הדברים ינהגו לפי טבעיהם תמיד, כמו שאמר: 'מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' [קה' א, ט]. ולפיכך הוצרכו חכמים לומר בכל הנסים אשר הם מחוץ לטבע שהיו ושיהיו כפי שהובטח בהם, כולם כבר קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית [דהיינו 'בין השמשות', וכאמור], וניתן בטבע אותם הדברים אז שיתחדש בהם מה שנתחדש, וכאשר נתחדש בזמן הראוי חשבו בו שהוא דבר אירע עתה, ואין הדבר כן, וכבר הרחיבו בעניין זה הרבה במדרש קהלת וזולתו, וממה שאמרו בעניין זה 'עולם במנהגו הולך' [עבודה זרה נד ע"ב]. ותמצאם עליהם השלום תמיד בכל דבריהם מתרחקים מלהניח כי הרצון בכל דבר ודבר ובכל עת ועת, ועל דרך זו אומרים באדם אם עמד וישב, שברצון ה' עמד וישב, כלומר שניתן בטבעו בראשית מציאות האדם שיעמוד ויישב ברצונו, לא שה' רצה עתה בעת עמידתו שיעמוד או שלא יעמוד, כמו שלא רצה עתה בעת נפילת האבן הזו שתיפול או שלא תיפול.
נמצא כלל הדברים, שאתה תדע, שכמו שרצה ה' שיהא האדם בעל קומה זקופה וחזה רחב ובעל אצבעות, כך רצה שיהא מתנועע ונח מצד עצמו, ויעשה פעולות בבחירתו, ואין דבר המכריחו עליהם ולא מונע אותו מהן, כמו שביאר בספר-האמת ואמר בפרשוֹ עניין זה: 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע' [בר' ג, כב], וכבר ביאר התרגום את פירושו שעניינו ממנו [=מן האדם, דהיינו בטבעו שבו הוא נברא] לדעת טוב ורע, כלומר שהוא נעשה אחד בעולם, כלומר סוג שאין כמוהו סוג אחר הדומה לו בעניין זה המצוי לו, ומה הוא? שהוא עצמו מצד עצמו יידע הטובות והרעות ויעשה איזה מהן שירצה ואין מונע אותו מכך, וכיוון שהדבר כן, 'פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם' [שם]. וכיוון שזה חיובי במציאות האדם, כלומר שיעשה ברצונו פעולות הטוב והרע מתי שירצה, צריך ללמדוֹ דרך הטוב, ויצֻווה ויוזהר ויוענש ויתוגמל, ויהיה כל זה צדק. ונתחייב [האדם] להרגיל את עצמו לפעולות הטוב עד שיושגו לו המעלות, ויתרחק מפעולות הרע עד שיסורו ממנו המגרעות אם היו בו כבר, ואל יאמר ישנן כבר בו במצב שאי אפשר לשנותן, כי כל מצב אפשר לשנותו מטוב לרע ומרע לטוב והבחירה בידו בכך. ועל-פי עניין זה ובגללו הבאנו כל מה שהזכרנו מענייני המשמעת והמרי".
ורבנו מרחיב בעניינים אלה גם בהלכות תשובה פרק ה, וכן ראו: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", וכן ראו בעניין זה את המאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם".
Comments