א. דיני בליעה ופליטה
אחל בהלכה היסודית שנוגעת לעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (יז, א) נאמר כך:
"קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל מין בשר – התבשיל אסור, בישל בה מין אחר – בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד [דהיינו שבישלו בה באותו היום בשר אסור], הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה, ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרשׂ ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר [=בעופרת, סוג מתכת]. ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה – [בדיעבד] התבשיל מותר".
מן ההלכה הזו עולה, שמדין תורה יש בליעה ופליטה אך ורק בקדירת-חרשׂ בת-יומה שבושל בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים". שהרי רבנו אומר: "קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים [...] ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד". ברם, קדירת-חרשׂ שבושל בה תבשיל חלב טמא או שבושל בה בשר בחלב, וכן כלי מתכות וכלי אבנים שבושל בהם "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים", וכל-שכן שבושל בהם תבשיל חלב טמא או בשר בחלב – כל הכלים הללו אינם אסורים מדין תורה, ובהמשך יתברר דינם.
כמו כן, מן ההלכה עולה, שחכמים הוסיפו איסורים נוספים: קדירת-חרשׂ שבושל בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים" – אסור לבשל בה לעולם; ואפילו קערת-חרשׂ (כלי שני) שאכלו בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים" – אסור לבשל ואסור לאכול בה לעולם; ולכן אסרו לקחת מן הגויים כלי חרשׂ, בין קדירות שהם כלי ראשון ובין קערות שהן כלי שני – לעולם.
עד כאן ביחס לכלי חרשׂ, ברם מה דינם של כלי מתכות וכלי אבנים? ובכן, כבר בהלכה הזו יש רמז לדינם: "לפיכך אין לוקחין כלי חרשׂ ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באֲבָר [=בעופרת, סוג מתכת]". וממה שרבנו אומר "ואפילו" עולה בבירור שכלי מתכות וכלי אבנים אינם אסורים מן התורה, שהרי חכמים אסרו קדירות-חרשׂ ישנות של הגויים, ואפילו שהן היו מצופות במתכת. כלומר, היה מקום להתיר קדירת-חרשׂ שמצופה במתכת הואיל ומן התורה היא איננה אסורה, אך חכמים הוסיפו ואסרוה.
ואכן, מן ההלכות הבאות בהלכות מאכלות אסורות שם (יז, ב–ד) עולה, שחכמים הוסיפו ואסרו גם כלי מתכות וכלי אבנים שהם כלי ראשון אך לא כלי שני, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות [וכלי אבנים] וכלי זכוכית [...] ודברים שנשתמש בהן על-ידי חמין, כגון יורות [=סירים גדולים] וקומקמוסין ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן והן מותרין. [...] וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הדיח, ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל – מותר, שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו".
מן המלים "כמו שביארנו" עולה, שגם בכלי מתכות וכלי אבנים יש דין בליעה ופליטה אך הוא כאמור מדרבנן בלבד, והנה עוד הלכה בעניין זה מהלכות חמץ ומצה (ה, כד): "כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות, נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין ומניחן בתוכו עד שיפלוטו, ואחר-כך שוטפן ומשתמש בהן במצה".
אגב, נשים לב שבדיני איסור והיתר אין דין בליעה ופליטה בכלי שני כגון קערות וכוסות, שהרי ההלכה הקודמת עוסקת אך ורק בכלי ראשון: "כגון יורות [=סירים גדולים] וקומקמוסין ומחמי חמין". ברם, בדיני חמץ ומצה כן יש דין בליעה ופליטה בכלי שני, וברור שחומרה זו נובעת מכך שהחמץ אסור בפסח במשהו, ולכן חששו לבליעה ולפליטה של חמץ כלשהו גם בכלי שני.
אחזור לאיסור והיתר, ויש לשאול: איך ייתכן לסבור שיש חשש בליעה ופליטה בכלי מתכות ובכלי אבנים? כלומר, איך ייתכן שסיר מתכת שבישלו בו מרק-בשר יבלע בכמות כזו שעשויה לתת טעם בתבשיל שיבשלו בו לאחר-מכן? והדבר קשה שבעתיים בראותנו את כלי הנירוסטה של סולתם, שברור כשמש שהם אינם בולעים ופולטים מאומה. ובכן, למיטב הבנתי, את הקושי הזה ניתן לפתור בשתי דרכים: 1) רוב כלי המתכות וכלי האבנים שהיו בימי-קדם לא היו באיכות גבוהה כמו הכלים התעשייתיים שבימינו; 2) חז"ל ביקשו להנחיל לנו מידות טובות והשקפות ישרות באמצעות ההלכה הזו, כלומר, עיקר מטרתם היא שכליו של האדם מישראל יהיו נקיים ומצוחצחים מסיגי הטומאה והאיסורים, מתוך תקווה שההקפדה על הניקיון החיצוני וטהרת הכלים, תביא גם להקפדה על ניקיון הנפש וטהרתה מן המידות וההשקפות הרעות.
ואחתום את הפרק הזה בדברי רבנו המאירים והמזהירים בסוף הלכות מקוות:
"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מִדברים שדעתו של אדם מכרעתן והרי הן מכלל החוקים [ודומים לזה דיני איסור והיתר]. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים: טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל, ואף-על-פי-כן רמז יש בדבר [=בטבילה]: כשם שהמכוון ליבו לִיטהר, כיוון שטבל – טהר, ואף-על-פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לְטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' [יח' לו ,כה]".
ב. קדירה שבישל בה בשר
האורתודוקסים הפכו את תורתנו לתורת חומרות וסיגופים פרו-נוצריים. בפרק קצר זה הנני מבקש לסתור עוד אבן בבניין טומאתם ולהתיר עוד איסור מאיסוריהם, שבהם נדמה להם שהם מנקים את נפשם מתועבותיהם. בפרק זה אוכיח שמותר לכתחילה לבשל בשר בקדירה נקייה שבישל בה חלב. כלומר, ניתן להפוך קדירה חלבית לקדירה בשרית ללא הגעלה וללא המתנה של 24 שעות, פשוט לנקותה היטב ולבשל בה בשר. ובכן, הבה נחל בהלכות מאכלות אסורות (ט, יא), שם נאמר כך: "קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בנותן טעם".
ראשית עלינו להבין באיזו קדירה מדובר? ובכן, מכיוון שרבנו פוסק באופן כללי מן ההכרח להסביר שמדובר בקדירת חרשׂ או מתכת או אבן. כמו כן, אין צל של ספק שמדובר בדין שכולו דרבנן, שהרי בפרק הקודם: "דיני בליעה ופליטה" למדנו, שמדין תורה אך ורק קדירת-חרשׂ בת-יומה שבישל בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים" בולעת מן התורה ועשויה לאסור תבשיל שנתבשל בה – וכל שאר הדינים והנסיבות אסורים מדרבנן. ולכן, הואיל וגם הדין הזה בעניין קדירה שבישל בה בשר הוא דין דרבנן, אין הבחנה בין סוגי הקדירות, וכן לא לעניין קדירה בת-יומה או שאינה בת-יומה – שהרי כל ההבחנות בעניין זה הן כאשר מעורב דין תורה.
כמו כן, אם היה אסור מן התורה לבשל בשר ולאחר-מכן חלב, חז"ל היו מוסיפים ואוסרים את הקדירות הללו לעולם, וכמו שאסרו את קדירות החרשׂ של הגויים (מאכלות אסורות יז, א): "קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים [...] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרשׂ ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין".
ועתה יש לשאול: הואיל וההלכה האמורה לעיל היא דרבנן, מדוע חז"ל ורבנו קבעו את ההלכה בכיוון אחד בלבד? דהיינו מדוע הם פוסקים: "קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב"? מה עם הכיוון השני: "קדרה שבישל בה חלב לא יבשל בה בשר"? ובכן, נראה שהסיבה לכך היא, שחכמים ע"ה לא אסרו קדירה שבושל בה חלב ולאחר-מכן בושל בה בשר! ובמלים אחרות, מותר לכתחילה להפוך כלי חלבי לכלי בשרי, ואפילו מבלי להגעילו או להמתין 24 שעות.
לדין זה יש שתי סיבות מרכזיות: הראשונה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כלומר חז"ל הם אלה שקבעו שיש דין בליעה ופליטה בכל שאר הנסיבות מעבר לדין התורה שפורט לעיל, והם אלה שהחריגו מדין הבליעה והפליטה קדירת חלב שבישלו בה בשר; והשנייה, מן התורה לא נאסרה אלא קדירת-חרשׂ בת יומה שבושל בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים", כלומר יש הבדל בין בליעת בשר בקדירה לעומת בליעת חלב בקדירה, שהרי מן התורה לא נאסרה קדירת-חרשׂ של הגויים שבישלו בה חלב טמא. ולכן, הואיל והתורה לא אסרה אלא בשר, יש ללמוד מזה שבליעתו של בשר קשה יותר מבליעתו של תבשיל חלבי, ולכן נפסק להלכה שרק קדירה שבישל בה בשר ולאחר-מכן בישל בה חלב – בנותן טעם, וממה שלא נזכרה בהלכה קדירה שבישל בה חלב ולאחר-מכן בשר – יש ללמוד שתבשיל הבשר מותר לכתחילה. וגם אם יקום איזה כסיל אורתודוקסי אשר לא יבין את דבריי הנכוחים, אשיבוֹ: ספק דרבנן לקולא.
ג. ראיה נוספת מהלכות תרומות
ועתה לראיה נוספת מהלכות תרומות (טו, יז), וכֹה דברי חז"ל רבנו: "קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל – בנותן טעם. ואם שטף את הקדרה במים או ביין – הרי זה מותר לבשל בה. בישל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו, אלא שוטף מקום הבישול בלבד".
כבר ראינו שמדין תורה אך ורק קדירת-חרשׂ בת-יומה שבישל בה "בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים" בולעת מן התורה ועשויה לאסור תבשיל שנתבשל בה – וכל שאר הדינים והנסיבות אסורים מדרבנן. ולכן, הואיל וגם הדין הזה בעניין קדירה שבישל בה תרומה הוא דין דרבנן, אין הבחנה בין סוגי הקדירות, וכן לא לעניין קדירה בת-יומה או שאינה בת-יומה – שהרי כל ההבחנות בעניין זה הן כאשר מעורב דין תורה. כמו כן, אם היה אסור מן התורה לבשל תרומה ולאחר-מכן חולין, לא יעלה על הדעת שחכמים היו מתירים לבשל חולין בקדרה שבישלו בה תרומה לאחר שטיפה במים בלבד! וכן הם היו אוסרים לעולם את הקדירה הזו שבישלו בה תרומה ולאחר מכן חולין, כמו שאסרו את קדירות החרשׂ של הגויים (מאכלות אסורות יז, א):
"קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים [...] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרשׂ ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין".
ועתה לאחר שהוּכח שמדובר בדין דרבנן, ולאחר שראינו שאין צורך להגעיל קדירה שבושלה בה תרומה, שאלה עצומה קמה וניצבה: מדוע חכמים קובעים שאין דין בליעה ופליטה כאשר מדובר בתרומה?! והלא דין התרומה חמור מדין בשר וחלב, שהרי האוכֵל בשר בחלב דינו מלקות (וגם המלקות הללו בתנאי שהיו עדים והתראה) ואילו ישראל שאכל תרומה דינו על-כל-פנים מיתה בידי שמים! מדוע אפוא לא חששו חז"ל לתרומה הבלועה בדפנות הקדירה? מדוע הם לא חייבו להגעיל את הקדירה לאחר בישול התרומה? ואפילו קדירת חרשׂ!
והתשובה ברורה ופשוטה, כל התרומות הן מן הצומח, אין תרומה מן הבשר! ולכן חכמים לא הורו להגעיל את הקדירה ואף קבעו שדי לשטוף אותה באופן המצומצם ביותר, ומדוע? כי לא מדובר בבשר! וזו ראיה נוספת לכך שכל דיני הבליעה והפליטה שהוסיפו חכמים, כולם נוגעים אך ורק לבשר שבושל תחילה בקדירה, אך אם בושלה תרומה או בושל חלב, אין חשש לבליעה ולפליטה. וכאמור יש ללמוד מכך שבליעתו של בשר קשה יותר מבליעתו של תבשיל חלבי.
ד. מדוע אסרה תורה רק קדירת חרשׂ בת יומה?
נותר לנו לברר מדוע נאסרה בתורה רק קדירת-חרשׂ בת-יומה שבישלו בה "בשר נבלה" וכו'? (להלן: 'הדין הראשון') מדוע לא נאסרה בתורה גם קדירת-חרשׂ בת-יומה שבישלו בה בשר שחוטה כשר ולאחר-מכן בישלו בה חלב? (להלן: 'הדין השני') ובכן, זו הסיבה לדעתי:
בדין הראשון בושל איסור תורה, ואילו בדין השני, גם לאחר פליטת הבשר הכשר הבלוע לתוך תבשיל החלב, עדיין לא הגענו לאיסור תורה, שהרי מדובר בכמות מזערית מאד (פחותה בהרבה מכזית בכדי אכילת שלוש ביצים), ומדין תורה כל תערובת שאין בה ממשו של האיסור, דהיינו כזית בכדי אכילת שלוש ביצים – מותרת, כאמור בהלכות מאכלות אסורות (טו, ב–ו):
"נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו? כגון שהיה מן החֵלב כזית בכל שלוש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלוש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה, שהרי טָעַם טַעַם האיסור וממשו [...] נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה [...] שנתערבו במאכל המותר, מין בשאינו מינו בנותן טעם" וכו'.
ובמלים אחרות, בדפנות קדירת-החרשׂ שבישלו בה בשר ולאחר-מכן חלב, כלל לא נבלע איסור תורה, שהרי רק לאחר שנפלט מה שבדפנותיה לתבשיל – התבשיל אולי נאסר מדרבנן (שהרי איסורו תלוי בשאלה: אם יש טעם בשר בתבשיל או שאין טעם בשר בתבשיל?). ואף האיסור הזה דרבנן שנבלע בדפנותיה הוא מזערי ואפסי לעומת קדירת-החרשׂ שבושל בה בשר נבילה – שהאיסור שנבלע בדפנותיה הוא איסור תורה, וכמוּתו איננה מזערית כמו בדין השני.
קצרו של דבר, התורה החמירה בדין בליעת ופליטת קדירת-חרשׂ אך ורק במקום שיש בליעה של בשר שאסור מן התורה, "כגון בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים". אך בבשר שחוטה אין שום מקום לאסור, שהרי מדובר בבשר היתר, ובליעת הקדירה לאחר בישול החלב – מזערית.
ה. מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי
מה דינו של מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי? ובכן, לקמן נלמד שמאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, דהיינו בכלי שבישלו בו בשר ואפילו באותו היום, מותר לאכלו עם חלב בתנאי שאין בו טעם בשר, ועל-כל-פנים מותר לאכול תבשיל חלבי מיד לאחר אכילת תבשיל הפרווה שבושל בכלי בשרי. ברם, מאכל פרווה שבושל בכלי חלבי מותר לאכלו עם בשר ללא שום חשש. ההלכה המרכזית בעניין זה מצויה בהלכות מאכלות אסורות (ט, יא), וכבר ראינוה לעיל:
"קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בנותן טעם".
כלומר, אסור לכתחילה לבשל מאכל חלבי בכלי שבושל בו בשר, ואם בישל, אם אין טעם בשר בתבשיל החלבי מותר לאכלו – ואם-כך, כל-שכן שתבשיל פרווה, שמותר לכתחילה לבשלו בכלי שבושל בו בשר, אם אין בו טעם בשר מותר לכתחילה לאכלו עם מאכלי חלב (וכאמור, ברור שגם אם יש טעם בשר בתבשיל הפרווה, מותר לאכול לאחריו מאכלי חלב). ברם, תבשיל פרווה שבושל בכלי שבושל בו חלב, מותר לאכלו עם בשר לכתחילה ואפילו אין צורך לבדוק אם יש טעם חלב בתבשיל הפרווה, מפני שכבר ראינו לעיל שהלכה זו נאמרה רק בכיוון אחד בלבד. כלומר, החשש העיקרי של חכמים היה מקדירה שבישלו בה בשר, מפני שבליעתו קשה יותר מבליעת תבשיל חלב, בשל השומן והשמנוניות שבו וכן בשל זמן הבישול הארוך. ברם, מן ההלכה לעיל עולה באופן ברור, שתבשיל פרווה שבושל בכלי חלבי, מותר לחלוטין.
ועתה אביא לאמור ראיה נוספת, מהלכות מאכלות אסורות (ט, כג), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים, אותן הדגים מותר לאכלן בכותח [=תבשיל חלבי]".
מהי קערה? ובכן, קערה היא כלי שני וכדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, כד): "כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות, נותן אותן לתוך כלי גדול ונותן עליהן מים רותחין ומניחן בתוכו עד שיפלוטו, ואחר-כך שוטפן ומשתמש בהן במצה".
נמצא, שקערה (כלי שני) שאכלו בה בשר ובישלו בה תבשיל פרווה – מותר לכתחילה לאכול את תבשיל הפרווה עם תבשיל חלבי – ואם-כך, הרי שבקדירה (כלי ראשון) שבישלו בה בשר ובישלו בה תבשיל פרווה, יש חשש מסוים כמו שראינו, ולכן יש לטעום את התבשיל ולראות שאין בו טעם בשר, ואם אין בו טעם בשר – מותר כאמור לאכול את תבשיל הפרווה עם מאכלי חלב. ברם, קערה (כלי שני) שאכלו בה חלב ובישלו בה תבשיל פרווה – כלל אין צורך לטרוח ולהתיר לאכול את תבשיל הפרווה עם מאכלי חלב! והנה לנו ראיה נוספת לכך שחז"ל ורבנו הקפידו אך ורק על בליעת בשר בכלי ראשון, שהרי אם היה איזה שהוא חשש לבליעת חלב בכלי ראשון, היה על חז"ל ורבנו להתיר קערה שאכלו בה חלב ובישלו בה בשר. ובמלים אחרות, מכך שחז"ל ורבנו נחלצו להתיר אך ורק קערה שאכלו בה בשר עולה, שקערה שאכלו בה חלב ובישלו בה דגים אין צורך להתיר לאכול את הדגים עם בשר, שהרי הם כבר התירו יותר מזה: קדירה (כלי ראשון) שאכלו בה חלב מותר לכתחילה לבשל בה בשר! כל-שכן שמותר לבשל בה תבשיל פרווה ולאכלו עם בשר, וכל-שכן שמותר לבשל בשר בכלי שני שאכלו בו חלב.
ואחתום מאמר זה בדברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד):
"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולן מכשירות את כוחות הנפש [וחלילה מלסבור שהן נועדו לשמש כסגולות מאגיות אליליות]".
סוף דבר
להלן שאלה שנשאלתי שנוגעת למאמר זה, וזה לשונה:
שלום, מה בנוגע לטוסטר שעושים בו טוסטים? האם יש זמן שצריך לחכות בין לבין?
תשובה:
ביחס ל"טוסטר אובן":
דינו כתנור, ובעניין זה ראה: "המכשיר תנור וכיו"ב - חטא גדול בידו".
ביחס ל"טוסטר לחיצה":
אם השתמשו בו לבשר נבילה או לבשר ולחלב יחדיו – יש ללבנו.
אם השתמשו בו לחלב – ניתן להפוך אותו ל"בשרי" מבלי ללבנו, ודי לנקותו היטב.
אם השתמשו בו לבשר ורוצים להפכו ל"חלבי" – יש ללבנו.
ובכולם אין צורך להמתין.
עדכנתי עתה את המאמר: הוספתי שני פרקים, פרק ג ופרק ד.