לא מעטים הם בדורות האחרונים אשר מייחסים ל"גדוליהם" מעמד של גדלות אפילו יותר ממשה רבנו! שהרי אפילו משה רבנו, בחיר המין האנושי חטא ושגה, ונאמרו בו ובאהרן הכהן פסוקים קשים מאד בתורה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (במ' כ, יב), "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי" (שם, כד), "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי [...] עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי" (דב' לב, נא), ואילו אותם ה"גדוילים" המדומים, כולם גדולים ממשה ואהרן שהרי הם לעולם אינם שוגים וטועים במאומה! כביכול כל מעשיהם פסקיהם והגיגיהם נאמרים אות באות מפי הגבורה.
מעבודה-זרה זו יצאה השקפה רעה מאד הגורסת, שאם יחלוק אדם על משהו מדבריהם, אפילו בראיות מושכלות נכונות וברורות, יאשימוהו בכפירה בעיקר – לא פחות מכך! וכבר אמרנו ש"אמונה" זו אינה בגדר "אמונת חכמים" (גם אם נניח לרגע קל אחד שאותם "גדולים" באמת חכמים, ואפילו למחצה לשליש ולרביע) – אלא זו עבודת אלילים מהסוג הגרוע ביותר. כי אם הערצת בשר ודם נעלֶה באמת היא אלילות, מה נאמר על הערצת סכלים שפלים בתכלית השפלות, אשר מתעים את העם אחר ההבל וההזיות האליליות להנאת עצמם קרוביהם ומקורביהם? נמצא, שאין זו רק עבודה-זרה אלא גם סכלות חמורה ביותר, וכמו שמצאנו שחכמים מגנים בחומרה יתרה את עובדי-האלילים אשר עובדים לדמיונות, יותר מאשר הם מגנים את עובדי-האלילים שעובדים לנמצאים: לשמש ולירח ולכוכבים.
והנה לשון רבנו במורה (ג, מו) בעניין זה:
"ודע, כי האמונה הזו [=האמונה בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".
והפסוק משירת האזינו מתאים באופן מופלא גם לשדים בני ימינו, אשר זובחים להם ומקטרים להם ומשחדים אותם בממון, ובעלי ההון עושים עמם עסקאות במחשכים על חשבון מעריציהם הסכלים. וכאשר אני רואה כיצד מניחים את תמונות פרצופיהם המבהילים בתוך עריסות התינוקות, כדי להלעיטם מינקות ב"גדולת גדוליהם", מיד עולה במחשבתי תפילה לבורא עולם: יהי רצון מלפניך לעקור עבודה-זרה מארצנו ומעריסותינו.
נחזור לענייננו, וכי יעלה על הדעת שקיים "גדול" שאינו מסוגל לטעות לשגות ולחטוא?! והלא שלמה המלך אמר בקהלת (ז, כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", האם אותם "גדולים" אשכנזים וספרדים-משתכנזים יותר גדולים משלמה המלך וממשה רבנו?! שהרי גם במשלי (כ, ט) נאמר: "מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי?", מי הוא זה ואי זה הוא אשר מסוגל לומר שאינו שוגה וטועה? כך פירש רס"ג שם, ומָרי מוסיף ומעיר: "שאין אדם בעולם אשר לא ישגה ויטעה אי פעם". ושמא טומאת השועלים והארנבות חלחלה למה שנשאר משכלם של חובשי פרוות השועלים ומגבעות עורות הארנבות, עד שהם באמת מאמינים ש"גדוליהם" אינם שוגים.
ואפילו מָרי טעה ושגה ואפילו בדבריו כאן, ולא היה עליו להוסיף את המלים "אי פעם", כי כבר אמר דוד המלך: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה), ולא צמצם את פשעיו לאיזה חטא יחיד ונידח "אי פעם". ועל דוד אמר ה' יתעלה (מ"א יד, ח): "וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ, לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי". ולפי דעתי רק על משה רבנו ראוי לומר שחטא "אי פעם".
נחזור לחובשי החיות הטמאות, טענת "גדוליהם" או טענת עסקניהם וחסידיהם ש"גדוליהם" אינם שוגים וטועים, נובעת מהעובדה הפשוטה שהם אינם גדולים! וכמו כל שקר אשר עומד על כרעי תרנגולת, כך גם הילת "גדולתם" רופפת מאד-מאד, ולכן יש צורך כל הזמן לשטוף את מוחות חסידיהם השוטים שהם "גדולים", שלא ישכחו ולו לרגע קט שאליליהם הם "קדושי עליון" ו"גדולי ישראל". ואם חלילה יתגלה שהם טעו ושגו בדבר מה, ויקרה נס וחסידיהם השוטים יתחילו לחשוב (למרות שטמטמום וסיממום מעת שנולדו על פרצופי הטומאה המזוקנים והמיובלים), אם ימצאו ולו פעם אחת ש"גדוליהם" טעו – אז כל הזיית הגדלות הרעועה בסכנה ברורה ומיידית, וכל בניין השקר הרעוע עלול לקרוס ברעש גדול.
איש אמת לא יחשוש להודות שטעה, כי מהי טעות אחת או אפילו טעויות רבות לעומת הליכה בדרך האמת ביסודיות ובדבקות?! והלא כולנו בני אדם, והשקפה זו יסודית זו הכרחית מאד להליכה בדרך האמת. אך איש שקר, יחשוש מאד-מאד למעמדו ול"כבוד קדושתו", כי אם היושר והאמת נעדרים ממצבו הרוחני האמתי, והשקר הוא יסוד "גדולתו" ו"קדושתו" – הרי שהוא צריך לחשוש לילה ויומם שמא יגלו את ערוותו. ואלמלא אסר עלי הקב"ה לרחם עליהם מפני שהם מתעים את העם אחר ההבל, הייתי מרחם עליהם, כי אין לי ספק שאין להם לא יום ולא לילה: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" (דב' כח, סז).
א. מדוע האמינו אבותינו במשה רבנו?
כבר ראינו שרבים הם בימינו ובדורות הגלות אשר הפכו את "גדוליהם" לאלילים ממש, וגידלום כמו שאחשוורוש גידל את המן, להיות "גדולים" אפילו יותר ממוישה רבנו, כי מוישה הוא מוישה, ואילו רבניהם הם "קדושי עליון" ו"שרי התורה" שתורתם עדיפה על תורת משה רבנו, ועדיף להגות בספריהם המייגעים ובאותיותיהם הקטנות והטמאות מעוורות עיני הבשר ועיני הדעת, מאשר להגות בתורת משה רבנו ע"ה או ללמוד את דברי נביאי ישראל.
ברם, האמת היא שהאמונה של עם-ישראל במשה רבנו היא ייחודית אך ורק למשה רבנו! ואין שום אדם אשר נאמין בו כמו שהאמנו בשליחותו ובנביאותו של משה רבנו, והנה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ח, א–ד):
[א] "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על-פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף [=בטכסיס ותחבולה]. אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה. צָרַך [=היה צורך] להשקיע את המצרים – קרע את הים והצלילן בו. צָרַכְנוּ [=היינו זקוקים] למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות".
[ב] "ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מִדַּבֵּר אליו ואנו שומעין: 'משה משה לך אמור להם כך וכך'. וכן הוא אומר: 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יי עִמָּכֶם' [דב' ה, ד], ונאמר: 'לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יי אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת' [שם, ג]".
[ג] "ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט], מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
[ד] "נמצאו אלו ששוּלָּח להם [=עם-ישראל] הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות. שהן והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עֵד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו, כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות".
ומכאן תשובה גם לחסידי חב"ד אשר טוענים שאלילם המת הטמא, גדול ממשה רבנו וחייבים להאמין באלילם בציווי התורה כביכול: "וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [שמ' יד, לא], והיה עדיף להם להודות על האמת שהם דת חדשה פרו-נוצרית מובהקת! שהרי הם מאמינים שאלילם המשוקץ הוא כלי קיבול ל"עצמותו ומהותו" של הקדוש-ברוך-הוא, יתעלה ויתרומם מסכלותם, ובכל פעם שאני נזכר בהשקפתם הנוצרית הנגעלת בחילה פיסית ומחשבתית אוחזת בי, ואיני מסוגל להבין איך התדרדרו ושקעו לעמקי צואת הסכלות הרותחת.
ב. סכלותם וריחוקם של מפרשי רבנו מדרך האמת
זכורני לאחר שסיימתי ללמוד את "ספר המדע" עם פירושו של מָרי, אחזתי את ראשי וזעקה אילמת בקעה מגרוני: איך במשך מאות ואלפי שנים עם-ישראל נוהה אחר ההבל? איך במשך מאות רבות בשנים, עיקמו המפרשים את דרך האמת של רבנו ומילאוה באבנים כדי שתשווה לדרך החתחתים האשכנזית הפרו-נוצרית? איך במשך מאות רבות בשנים אף-לא-אחד נתן דעתו לכך? ואיך במשך מאות רבות בשנים עם-ישראל מולעט בזוהמת הדת החדשה האלילית הפרו-נוצרית, ונדמה לו שהוא מתרועע עם המלאכים? איך?!
נעיין אפוא עתה בהלכה הבאה מהלכות יסודי התורה (ח, ה), ותוך כדי הלימוד נבין מעט-מזער על ריחוקם המזעזע והמטלטל של "פרשני" "משנה תורה" מהבנת דרך האמת של רבנו. ועדיף היה שלא היו אומרים מאומה, ומתמקדים בתפקיד היחיד שאותו הם מסוגלים לעשות פחות או יותר, והוא לא פירוש דברי רבנו, אלא הפנייה למקורות בספרות חז"ל שמהם רבנו שאב את מימיו, וגם בזה לא עשו עבודה מוצלחת במיוחד.
וכֹה דברי רבנו שם:
"וזה הוא שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים, ואמר לו: 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' [שמ' ג, יח]. [ברם,] משה רבנו ידע שהמאמין על-פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך ואמר: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי' [שם ד, א]. עד שהודיעו הקדוש-ברוך-הוא שהאותות אינן אלא עד שייצאו ממצרים, ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה [=מעמד הר סיני] יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה, ולא יישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר: 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה' [שם ג, יב]".
ר' אברהם די-בוטון (יוון, המאה הט"ז) כתב פירוש על "משנה תורה" שנקרא: "לחם משנה", זהו אחד משלושת הפירושים ל"משנה תורה" הנחשבים לחשובים ביותר במשך הדורות! ביקורתו של מָרי על הלח"מ עוררה את הר' שך מרבצו לכעוס ולזעום על מָרי "הכופר", וכנראה להורות למערכת "יתד נאמן" לתקוף אותו בכתבות שטנה על בסיס קבוע.
והיה רי"ש-בי"ת תימני אחד אשר "עלה לרגל" לר' ישך, ושאל אותו מדוע הם אינם תוקפים את שיטת "ביקורת המקרא" בבתי הספר החרדיים? הר' שך כמובן השיב לו שבדרך זו שיטותיהם יקבלו במה ופרסום. מכאן המשיך אותו רי"ש-בי"ת וערך השוואה בין מָרי ל"ביקורת המקרא" והציע לר' שך שיחדלו מהתקפותיהם ב"יתד נאמן", מפני שבדרך הזו מָרי ודבריו מקבלים במה ופרסום, וכך עלולות דעותיו הכפרניות לחדור ולחלחל. אותו רי"ש-בי"ת אף מתהדר בסיפור זה, כאילו הוא עשה טובה גדולה למָרי ובזכותו חדלו ב"יתד נאמן" מרשעם. ואיני יודע אם אכן "בזכות" דברי חנפנותו לר' שך ובהשוואת מָרי ל"ביקורת המקרא", הם חדלו מלתקוף את מָרי בסופו של דבר, אך ברור לי כשמש שרי"ש-בי"ת תימני אשר משווה את מָרי ל"ביקורת המקרא" בפני הפריץ האשכנזי, מועל בדרך האמת וחוטא חטא גדול לאלהים. "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עָלֶיהָ כִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' כב, כה).
נחזור ללח"מ, קשה מאד להבין מה בדיוק רצה הלח"מ בפירושו להלכה שהובאה לעיל, כי לשונו קשה כחצץ והשקפותיו משובשות כמהמורות, אך בכל זאת ננסה בחסד ה' עלינו.
הוא הקשה שם: א) מדוע רבנו מביא את הפסוק (ג, יח): 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' לפני הפסוק (ד, א): 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי'? ואף שזהו סדר הכתוב בתורה, לפי הלח"מ ההבטחה 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' באה כתשובה לחששו של משה רבנו: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי', ואין מוקדם ומאוחר בתורה כידוע; ב) עוד הוא מקשה, "איך נתקררה דעתו של משה" במה שהבטיחו הקב"ה: 'וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ', והרי הבטחה זו עתידה להתקיים לפי הבנת הלח"מ רק לאחר מעמד הר סיני? כלומר החשש שעם-ישראל לא ישמעו למשה רבנו עדיין עומד במקומו...
והנה תירוצו, אתם מוזמנים לנסות ולהבין, כי איני יודע מה שיחו:
"אבל נראה לתרץ הכל שמה שכתב [רבנו]: 'עד שהודיעו' אין משמעות דבריו 'עד שהודיעו לבסוף', דפשט הלשון הוא פירוש 'עד' [?], כלומר היה לו למשה סיבה חזקה לישמט ולא לילך בשליחותו יתברך וכל-כך היא [=הסיבה] חזקה, עד שהקדוש-ברוך-הוא נתקשה בהו [!]. ולתקן את זה כתב [הקדוש-ברוך-הוא] בתחילת דבריו: 'בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם', כלומר אף-על-פי שיש לך להקשות שלא יאמינו בך האמנה שלמה, אחר כך יאמינו. ואם כן, כיוון שהאל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנה [!], אם כן סיבה גדולה היה לו למשה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך".
סכלותו ותירוצו המהביל אינם מעניינים אותי כלל, אלא השקפותיו המשובשות להחריד ביחס לה' יתעלה אשר צצות ועולות מתוך פירושו, והנה דברי מָרי שם:
"והדברים תמוהים [כלומר עצם "התירוץ"], ועוד יותר הביטויים: 'וכל כך היא חזקה עד שהקב"ה בעצמו נתקשה בהו', 'ולתקן את זה כתב', 'האל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנה' – ביטויים שאין להם מקום במחיצתו של הרמב"ם, היאך אפשר לומר: 'שהקב"ה נתקשה בה', 'ובא לתקנה', חלילה הפתיעה אותו הקושיה [="וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי"] וכדי להיחלץ בא לתקנה. דברים קשים מנשוא".
מָרי מזדעזע היאך הלח"מ ייחס להקב"ה קושי אשר גרם לו לטעות, ובעקבותיו הוא נאלץ לתקן, וכל התיאורים הללו הם תיאורים מגשימים באופן גס ביותר! משל היה הקב"ה יתעלה ויתרומם בשר ודם, אשר אינו יודע את העתיד לבוא, ובבוא צרה גדולה הוא עומד תוהה ובוהה כנגד אותה הצרה, מבלי לידע מה יעשה, וגם לאחר שסוף סוף עשה מעשה, נתגלה שמעשהו טעות היה, ועתה הוא נאלץ לשוב ולתקן את מעשיו...
ועתה אוֹמַר את מה שמָרי לא העז לומר בשל שותפותו בממסד הרבני: פרשן שכותב פרשנות כזו לדברי רבנו הטהור, הוא פרשן שלא רק שאינו מבין מאומה במשנת רבנו, הוא גם סכל גדול ועובד אלילים, כי אם הוא תופש את הקב"ה כבשר ודם, הרי הוא מן המינים. ולכל הפחות יש לסלקו ממחיצת רבנו, שהרי אפילו ספר תורה הקדוש שכתבו מין נשרף, כדי שלא להשאיר זכר למינים ולמעשיהם, מה יהא אפוא דינו של פירוש מייגע מיותר ומשובש שיש בו השקפות מינוּת מפורשות וברורות?!
נעבור עתה לפירושו של מָרי יוסף קאפח, שזרע את זרעי האמת, והם עתידים לצמוח ולפרוח לגן עדן עלי אדמות:
"בתחילה אמר הקב"ה למשה [במראה הסנה]: 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה' [שמ' ג, יב], ומשה רבנו ע"ה לא נתברר לו מהו סוג העבודה הזו, וחשב כנראה הקרבת קרבנות וכדומה [...]. ושוב אמר לו הקב"ה: 'לֵך וְאָסַפְתָּ [...] וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' [שם, יח], ולא היה למשה חלילה שום פקפוק שיעבדו את ה' על ההר, ושזקני ישראל וכל ישראל ישמעו לקולו. אך כפי שהבין את סוג העבודה [הקרבת קרבנות, ואף אם יהיה עמה אות או מופת] ידע שלא תהא זו הוכחה לא לשעה ולא לדורות לאמונה בלתי מעורערת ובלתי מפוקפקת, לפיכך שאל: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי' [שם ד, א] – לא אמר 'והן לא ישמעו לי', כי אין לו ספק שישמעו, אלא הקדים: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי' שטרם אמר לו ה' שיאמינו בו לעולם, והוסיף: 'וְלֹא יִשְׁמְעוּ'. וכיוון ששמיעה זו באה אחרי ההאמנה, אין ספק שהיא מסוגה וכיוונה – ולא ישמעו לי לדורות לכל אשר תצוויני. [...] אז גילה לו ה' כי העבודה שאמר לו היא מסוג ההכרה והידיעה [...] והודיעו שישראל יגיעו לידי הכרה שכלית גבוהה [במעמד הר סיני] והיא-היא העבודה [שהזכיר בפסוק] [...]. וזהו שאמר לו [בהר סיני]: 'בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט].
ולפיכך נזהר רבנו בדיוק לשונו [בהלכתו לעיל], תחילה כתב: 'ואמר לו וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ' [ג, יח], ואחר כך כתב: 'ואמר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי' [ד, א], ששתי האמירות באו בזו אחר זו כסדרן. וכאשר הזכיר רבנו [בסוף הלכתו] את הפסוק 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת' [ג, יב] שקדם [בתורה] לשני המקראות הללו, לא כתב: 'ואמר לו', אלא: 'והוא שהכתוב אומר', כלומר מה שהודיעו [הקב"ה] זה עתה, או במלים יותר מדויקות: מה שנתבהר לו זה עתה בחזון הנבואי [במעמד הר סיני], הוא מובן מה שאמר לו הכתוב אז [='וְזֶה לְּךָ הָאוֹת', בתחילה במראה הסנה משה רבנו חשב שהאות האמור הוא אות שיש אחריו הרהור ומחשבה, ולבסוף במעמד הר סיני הבין שמדובר באות מופלא שיהיה קיים לדורי דורות]".
ביאור הדברים, במראה הסנה משה רבנו נצטווה להורות לעם-ישראל לעבוד את ה' על הר סיני, ושם ייתן לו ה' אות ומופת שהוא שלחו. הקב"ה מוסיף ואומר לו שם: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", ולא היה למשה רבנו שום ספק שישמעו לו לצאת ממצרים ולעבוד את ה' בהר סיני.
ברם, משה רבנו חשב בתחילה שהעבודה בהר סיני שדובר בה, היא הקרבת קרבנות, לפיכך הוא שואל את הקב"ה, איך יאמינו לי לדורי דורות שאתה שלחתני? והלא כל אות ומופת שיהיה בעת הקרבת הקרבנות, לא יהיה בו כדי להסיר ספק ממני, שמא לא אתה שלחתני: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי", כלומר הם לא יאמינו בי לעולם ולא ישמעו לי לדורות לכל אשר תצוויני. את התשובה לכך קיבל משה רבנו במעמד הר סיני, שם גילה לו הקב"ה כי העבודה שציווה עליו במראה הסנה אינה עבודת הקרבנות, אלא עבודה שכלית, כלומר שכל העם יתרומם להכיר בבורא-עולם ובמשה עבדו לדורי דורות, ולכן אמר הקב"ה למשה רבנו בהר סיני: "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" [שמ' יט, ט].
ג. מכחישי נבואתו של משה רבנו
רבנו חותם את הלכותיו שם בפסקים הבאים:
[ו] "נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנֹאמר: אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה ואמר: אם נתן אות 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן' [דב' יח, טו] כמו שציוונו לחתוך הדבר על-פי שני עדים, ואף-על-פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא, ואף-על-פי שאין אנו יודעין אם האות אמת או בכישוף וָלָאט [=בטכסיס ותחבולה]".
[ז] "לפיכך, אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו. ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן [=בטכסיס ותחבולה]. לפי שנבואת משה רבנו אינה על-פי האותות כדי שנערוך [=שנשווה] אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה [את קול ה' מִדַּבֵּר אלינו] כמו ששמע הוא".
[ח] "הא למה הדבר דומה? לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה, שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עדי שקר".
[ט] "לפיכך אמרה תורה, שאם בא [=התקיים] האות והמופת 'לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יג, ד]. שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך. והואיל ואין אנו מאמינים במופת, אלא מפני המצוה שציוונו משה, היאך נקבל מאת זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו ושמענו?".
ובימינו רבים הם אשר מכחישים את נבואתו של משה רבנו, ועובדים עבודה-זרה מסוגים שונים בחסות הדת, אם בהגשמת הבורא והמלאכים כפי שלמדו בפירוש רש"י, אם בהערצת אלילים בשר ודם, אם באמונה בשדים ובמיסטיקה ובאמונות התפלות, ואם בשאר ההזיות המאגיות האליליות למיניהן, וכולהו אליבא דר' שלמה יצחקי שר"י.
"לפיכך, אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים [=נסים ונפלאות], וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו [או את יסודות הדת], אין שומעין לו".
Σχόλια