בסוף השליש הראשון של שנת תשפ"ב טלטלה את הציבור החרדי והדתי בישראל פרשת חיים ולדר. מדובר באדם חדל אישים, בהמה וחיה רעה אשר אנס ניצל ופיתה ילדות ונערות ונשים נשואות (ואולי גם ילדים), מכל הבא לפיו, אכל וטרף ללא רחם. ומאין הנני יודע שולדר היה כזה רשע ארור? ובכן, סופו מוכיח על אשמתו – העובדה שהוא בחר לרצוח את עצמו, מוכיחה שהוא היה חדל אישים אשר רצח נפשות רבות בעם-ישראל, כולל מבני משפחתו שלו.
ראו נא עד כמה חמור עוון הרצח, וכך פוסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, ד):
"ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר: 'וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ' [במ' לה, לג]".
כלומר, מדובר בעוון החמור ביותר בכל מצוות לא תעשה שאסר עלינו ה' יתעלה, אפילו יותר ממינות ועבודה-זרה! ואין תקומה ואין תשובה ואין סליחה לאדם אשר נטל נפש בישראל.
עוד פוסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ג–ד):
"וכן ההורג את עצמו [...] שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו [...] ומנין שכך הוא הדין? שהרי הוא אומר [...] 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ' [בר' ט, ה] – זה ההורג עצמו. ובפירוש נאמר בשלושתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמיים. ובכל אלו הרצחנים" וכו'.
והנה עוד הלכה בעניין המאבד עצמו לדעת, מהלכות אבל (א, ט):
"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עימו לכל דבר, ולא מתאבלין עליו, ולא מספידין אותו. אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".
קצרו של דבר, ולדר החליט לרצוח את עצמו, והחלטתו זו מעידה כאלף עדים על אשמתו. שהרי אם הוא היה אדם ישר שרק העלילו עליו עלילות-שווא הוא לא היה מעלה על דעתו לאבד את חיי העולם-הבא ולרצוח את עצמו! והוא אף היה מתחזק באמונה בה' יתעלה, וה' היה מחזק אותו לעמוד כנגד כל המעלילים למיניהם, כמו שה' חיזק את ידי כל הצדיקים בכל הדורות.
ודי להתבונן בתהלים כדי לראות את המצבים הקשים שעבר דוד המלך, ואת האופן שבו הוא התמודד עם משברי החיים ייסוריהם תלאותיהם וסכנותיהם, והנה דוגמה אחת מני רבות:
"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ, נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל, בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ, שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת, עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה, הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא, עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְיָ בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי [...] וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ, לָמָה יְיָ תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה, עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי, סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד, הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ" (תה' פח).
כמו כן, העובדה שולדר נשבר ובחר לרצוח את עצמו מעידה גם על חולי נפשו וגם על-כך שהוא התייאש מלהוכיח את חפותו, ובמלים אחרות, הוא ידע היטב שהוא אשם בכל מה שמייחסים לו ואף הרבה מעבר לכך – כי אם היה מדובר באדם ישר-דרך אשר רק מעלילים עליו עלילות, הוא היה מתחזק באמונה בה' יתעלה, שיוציא את משפטו, משפט הצדק – לאור עולם.
אך ולדר המושחת רעד כעלה נידף ברוח ובחר במוות וברצח, נפלו עליו אימתה ופחד כל-כך גדולים, עד שהוא בחר באיבוד נפשו העשוקה והאומללה. אולם, רעד ופחד שכזה לעולם לא ייפלו על אדם צדיק: "לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (תה' נה, כג), אלא אך ורק על הרשעים הארורים ביותר: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד). לפיכך, ברציחת נפשו ולדר הסגיר את עצמו, ולא הותיר עוד שום מקום לספק בדבר רשעותו אכזריותו ובהמיותו.
ויתרה מזאת, ולדר גם גרם לחילול-שם-שמים עצום! כלומר, לא רק שהוא לא היכה על חטא והודה על חטאתו ופשעו כמתחייב בתורת משה, הוא כפר בכל ההאשמות נגדו, והאשים את הקרבנות שהוא פגע בהם ברצח וברדיפה! זעקת הפריץ העריץ הנרדף! ולא רק שהוא המשיך לפגוע בקרבנות גם לאחר שעריצותו ובהמיותו ואכזריותו נגלו לעין-כל, הוא גם בחר להכתים את כל העולם הדתי כולו! שהרי בעיני מיליונים הוא היה איש חינוך חרדי, מגדולי האסלה...
אדלשטיין ושאר המינים
ברם, ולדר לא היה מגיע לקמצוץ מאכזריותו ורשעותו ללא הגיבוי שהוא קיבל במשך השנים מגדולי האסלה החרדים ימח שמם וזכרם. שהרי אין לי צל של ספק שהם ידעו על מעלליו, וכמו שרבים ידעו על מעלליו של יהודה-משי-זהב, גם הם ידעו על מעלליו של ולדר והסתירו וחיפו וטייחו – ולא יעלה על הדעת שהם לא ידעו, שהרי מדובר בחברה סגורה אשר כל עוולה שכזו מגיעה לגדולי האסלה. וזכורני שסיפר לי חבר שהוא מקורב למחפוד ברד"ץ, שמגיעים למחפוד אינסוף תלונות על אינוסים ומעשי סדום והתעללויות וביאות אסורות והטרדות מיניות!
זימתם ורשעם של החרדים המינים בענייני עריות הן מן המפורסמות, ולא לחינם ליצמן הגן על איזבל לייפר הפדופילית במשך שנים ושיבש הליכי חקירה עד שחסמו אותו, ולא לחינם אנחנו שומעים על מעשי סדום ועמורה במקוואות של החרדים, ולא לחינם גדולי האסלה מֵגנים בחירוף נפש על הסוטים והתועים, וכל זאת מפני שגם הם בעצמם סוטים ופדופילים!
ואפילו אנכי הקטן, אשר לא חי בתוך החברה החרדית המגעילה הזו, אפילו אנכי שמעתי סיפורים לא מעטים מאנשים שנפלטו מהחברה או אפילו מאנשים שעדיין נמצאים בתוכה, ולא שחקרתי ודרשתי בעניינים הללו, פשוט הדברים צפו ועלו במהלך שיחה על דא ועל הא!
ברם, יש עוד סיבה מדוע גדולי האסלה מחפים על ולדר והופכים אותו לקדוש מעונה, הם יודעים היטב שאם הם יודו על האמת, האצבע המאשימה תופנה אליהם: איך יכול להיות שאתם כל-כך גדולים וגאונים ואינכם יודעים על מעשים כל-כך חמורים? וכי אתם עד-כדי-כך מנותקים? והפתאים אף יוסיפו וישאלו אותם: וכי אין לכם רוח הקודש? ואם לא ידעתם על עוולות כל-כך חמורת אתם שוטים ועיוורים שאינם ראויים להנהיג את עצמם כל-שכן ציבור.
זאת ועוד, אם הם יודו על האמת שולדר אכן היה פושע ורוצח תתברר אמת נוספת, והיא שהם ידעו על מעשיו המכוערים של ולדר, כי סוף גנב לתלייה וסוף האמת לצמוח, ואז הם עלולים להסתבך אפילו בפלילים, כמי שסייעו לדבר עבירה, בדיוק כמו שקרה לליצמן הרשע.
לפיכך גדולי האסלה משתפים פעולה עם כל מעלליו של ולדר! כלומר, כדי לשמֵּר את הילת אלילותם הם מוכנים לחלל-שם-שמים, לפגוע פגיעה אנושה בעשרות הקרבנות האומללים ובני משפחותיהם, והחמור מכל: להעביר מסר איום ונורא לחברת המינות החרדית, והוא: כל מי שינסו לחשוף את האנס שפגע בהם ורצח אותם במעשי אינוס אכזריים, יואשמו מיניה וביה באמירת לשון הרע ובהוצאת-שם-רע, ואם האנס יבחר להתאבד הם אף יואשמו ברצח!
עד-כדי-כך העולם עקום ומושחת בחברת המינות החרדית! סדום ועמורה!
אגב, שמעתי שגרשון אלדשטיין שר"י קבע שולדר היה "אנוס" לרצוח את עצמו! כלומר, הצער על השקרים כביכול שהפיצו עליו היה כל-כך גדול עד הוא נאלץ לעבור על עבירת רצח!
ואם ולדר היה במצב נפשי כל-כך קשה, איך הוא היה מסוגל לכתוב מכתב מסודר ומנומק שבו הוא מאשים את הקרבנות במותו? והלא אם הוא היה במצב נפשי כל-כך קשה לא היה לו יישוב הדעת להחזיק עט בידו, כל-שכן לכתוב מכתב מסודר בנוי לפי כללי התחביר והפיסוק...
כיצד היה ראוי לנהוג?
ובכן, עם הגעת העדות הראשונה על מעלליו של ולדר לגדולי האסלה, היה עליהם לנתק את ולדר באופן מיידי מכל תפקידי החינוך וההשפעה על החברה, לחייב אותו לפצות בסכומים גדולים את הקרבנות ובני משפחותיהם, להלקות אותו ארבעים מלקות בבית-הדין אם היה הדבר אפשרי, וכן להבהיר לו חד-משמעית שאם הוא יפגע באדם נוסף, התיק שלו יועבר לערכאות בתי-המשפט, חד וחלק. כך היו צריכים לנהוג אנשים ישרי דרך. והדבר היה אף לטובתו של ולדר, כי אולי היו מצליחים בכך להציל את נפשו המיוסרת מעונש הכרת הנצחי.
והנה פסק חז"ל ורבנו בעניין דומה בהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה שנאמר: 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' [הו' ד, ה], אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה, ואומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתך".
והנה לפניכם עוד הלכה שנוגעת לענייננו, מהלכות סנהדרין (יז, יב):
"ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה ואינו חוזר לשׂררתו".
ברם, אם ולדר היה ממשיך ברשעו, או כלשון חכמים בהלכה: "אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו", אז לא רק שחובה לנדותו בפרהסיה ולנקוט כנגדו בכל האמצעים האפשריים, אלא שגם מצוה וחובה לנהוג בו כאמור בהלכות התוכחה (דעות ו, יב): "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב".
"לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הו' ה, ד).
אולם, אדלשטיין וחבר מרעיו המינים לא עשו מאומה מכל זה, הם ידעו וטייחו שתקו והשתיקו! ואיך אני יודע זאת? ובכן, התנהגותם לאחר מותו של ולדר מוכיחה כאלף עדים כיצד הם התנהגו כאשר ולדר היה בחיים ועשה את מעשיו המכוערים, דהיינו הם ידעו וטייחו שתקו והשתיקו ואף תקפו באכזריות את המתלוננים, בדיוק כמו שהם נוהגים עתה לאחר מותו!
ורק רשעים ארורים אשר הינם סוטים ופדופילים בעצמם מסוגלים לנהוג כך! כלומר, אין לי ספק שאדלשטיין וחבר מרעיו המינים מסואבים עד לשדם בעבירות של טומאה וזימה, כי רק סוטים מסוגלים שלא להזדעזע כנגד זעקת הקרבנות, רק פושעי מין מסוגלים להאשים את הקרבנות באמירת לשון הרע ואף ברצח, רק אנשי זימה ותועבה מסוגלים להתעלם מהנזק העצום שנגרם לחברה שבה הם חיים ומהמסר הנורא שהם מעבירים בהצדקתו של ולדר, ורק פדופילים מסוגלים להספיד את ולדר ולראות בו איש חינוך דגול ורב חשוב מגדולי ישראל.
קצרו של דבר, ידיהם של גדולי האסלה שפכו את דמו של ולדר מפני שהם לא עצרו אותו בתחילת דרכו הרעה, וידיהם מוסיפות לשפוך דם בהתרת דמם של קרבנות רבים אומללים נוספים – שהרי בהתייצבותם לצידו של ולדר, בהפיכתו לקדוש מעונה, בהכחשת כל מעשיו ומעלליו, בהתקפה מכוערת על הקרבנות ומשפחותיהם, ואפילו בהצדקת נטילת נפשו, בכל זאת הם למעשה מכשירים ומצדיקים את האינוס והתועבה! את מעשי הסדום והזימה!
וראוי לצרף את מזמור תהלים צד, אשר מבטא את כיסופי האומללים לדין צדק:
"אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים, עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ, יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, עַמְּךָ יְיָ יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ, אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ, וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ, הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט, הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת, יְיָ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ, לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת, כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְיָ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב, כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן, לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי, אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְיָ יִסְעָדֵנִי, בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי, הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק, יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ, וַיְהִי יְיָ לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי, וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ".
***
"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט).
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת, סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו [=תשענו על רשעים ומינים כדי לקיים תאוותיכם וזימותיכם] לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ, וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל, וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" (יש' ל).
Comments