צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרֵף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שֵׁם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום-חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השֵּׁם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימּוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים וגודרים את עצמם בגדרות של מינים וכופרים – אך יחד עם זאת, הם מחמירים בדינים קלים מאד כאילו מדובר ביסודֵי התורה היסודיים! והסוריאליזם הזה מעיד על דבר אחד: מינות!
סכלות המחמירים באה לידי ביטוי בעניין נוסף: המחמירים האורתודוקסים, שמוחקים את יסודות הדת המחשבתיים אך נזהרים להטביל כלים השכם והערב, מברכים בשם ומלכות על הטבילה אף שהדבר כלל לא נזכר במקורות התורה-שבעל-פה הקדומים והנאמנים. כלומר, הם מוסיפים חילול על חילולם – שהרי לא רק שהם מסלפים את דת משה, הם גם עוברים על מצות לא-תעשה חמורה שהוזהרנו עליה בהר סיני: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות (א, טו) בעניין המברך ברכה שאינה צריכה: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שֵׁם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן", ועל חומרת שבועת השווא ראו פסק רבנו בהלכות שבועות (יב, א–ב):
"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא [...] אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כו, ו; דב' ה, י] – אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה יותר מכל העבירות. עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה, אף-על-פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות".
א. טעם הגזֵרה
בהלכות מאכלות אסורות (יז, ב–ו) נאמר: "הלוקח כלֵי תשמיש סעודה מן הגויים מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקווה ואחר-כך יהיו מותרין לאכול בהם ולשתות [...] וכולן שנשתמש בהן [...] עד שלא הטביל – מותר [וממשיך רבנו:]
טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים ואחר-כך יותָּרו לאכילה ושתיה, אינן לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים, ורמז לה: 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר' [במ' לא, כג], מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים [בטהרת הכלים מבליעת איסורים], לא מידי טומאה, שאין לך טומאה שאינה עולה אלא על-ידי האש [אין לך טומאה שהאש מטהרת אותה] – וכל הטמאין: בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת: בהזיה וטבילה – ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים [מאכלים אסורים הבלועים בכלים]. וכיוון שכתוב: 'וְטָהֵר', אמרו חכמים: הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים [כלומר, הוסף לו טהרה, אחר שהוא עבר באש שהתירתו מגיעולי גויים, דהיינו מאיסורים בלועים].
לא חייבו בטבילה זו אלא כלֵי מתכות של סעודה הנלקחים מן הגויים, אבל השואל מן הגויים או שמשכן הגוי אצלו כלי מתכות – מדיח או מרתיח או מלבן [לטהרם מגיעולי גויים, דהיינו מאיסורים בלועים] ואינו צריך להטביל [לא חלה עליו גזרת חכמים ע"ה]. וכן כלי חרשׂ החדשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר [=בעופרת], הרי הן ככלֵי מתכות וצריכין טבילה".
עד כאן ההלכות. ויש לשאול: מדוע חכמים גזרו שיש להטביל כלים חדשים שנקנו מן הגויים? והלא אין בכלים חדשים איסורים בלועים, ואף אם היו, מה תועיל להם טבילה במקווה צונן?
ובכן, נראה לי ברור שהגזֵרה הזו נועדה להרחיק את עם-ישראל מלהתערב בגויים. כלומר, להוסיף תזכורת לאדם היהודי בשעה שהוא בא במגע ונושא ונותן עם הגויים, וזו נועדה להזכיר לו שתהום מוסרית ערכית ומחשבתית פעורה בינו לבין הגוי, ושייזהר מאד שלא ללמוד מאורחות חייו של הגוי: לא ממעשיו, לא מהנהגותיו, לא מסגנונו, וכמובן לא מהשקפותיו: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם" (ויקרא כ, כג).
ועוד בעניין חשיבות ההרחקה מן הגויים ראו נא את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ו): "וכן אסור לספר בשבחן [של הגויים] ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [דב' ז, ב] לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנות חינם".
ומאין הנני יודע שגם גזרת טבילת כלים נועדה לשמש כתזכורת להתרחק מן הגויים? ובכן, בסמוך להלכות טבילת כלים שראינו לעיל (ב–ו), רבנו פוסק הלכה אשר ממנה עולה שחכמים גזרו ואסרו עניינים מסוימים כדי שישראל לא יתערבו בגויים, ונראה לי ברור, שרבנו סמך על הטעם שמובא בסמוך מאד בהלכות שם, כדי שנלמד ממנו גם על טעמה של טבילת הכלים.
והנה הלכה ט הסמוכה שם, בעניין חובת ההתרחקות מן הגויים: "ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף-על-פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנוּת. ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן" וכו'.
כמו כן, גם הביטוי שבחרו חכמים לתבשילי הגויים: "גיעולי גויים" נועד להחדיר ללבבות רתיעה מן הגויים, שהרי תבשיליהם לא באמת נגעלים, ויש מתבשיליהם מעדני עולם אשר עולים על שולחנות המלכים ושועֵי עולם. אלא, חז"ל כללו את כל בישוליהם בלשון גנאי כדי להרגיל אותנו להתרחק מן הגויים הטמאים וממעשיהם, וראו נא את חומרת ההִתערבות בגויים ותוצאתה:
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים, וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ, וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם, וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם" וכו' (תהלים קו, לה–מב).
והסוריאליזם האורתודוקסי מכה שנית, שהרי המינים וצאצאיהם האירופים התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם ומהשקפותיהם: הם הפכו את תורתנו לקורדום-חוצבים בדומה לכנסייה הנוצרית, החדירו השקפות מינות ואמונות מאגיות לתורתנו אשר החריבו את יסוד ייחוד ה', שללו את מלחמת החֹרמה במינות ובעבודה-הזרה, והפכו את עמנו לעם נגעל סכל ונבל. נמצא, שבחיצוניותם הם מקפידים על גזֵרות שתכליתן להרחיק את האדם היהודי מן הגויים ולהבדילו מן העמים הטמאים עובדי האלילים והאטִּים, אך בפועל, בפנימיותם, כל מהותם היא מהות פרו-נוצרית ניאו-אלילית, שהחריבה את דרך האמת ודת האמת והחדירה מינות ותועבות: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז). ולפי הכתיב נאמר בישעיה: "אַחַר אחד" לרמוז על הפקרותם המינית ועל אינוס הילדים והנערים.
ב. תחולת הגזֵרה
למרות חומרת ההתערבות בגויים, הגזרה המסוימת הזו חלושה מאד, והיא נועדה יותר לשמש תזכורת כללית, מאשר להטריח את עם-ישראל ללכת להטביל כלים במקווה השכם והערב. וכידוע, יש דיני תורה רבים שלא נועדו להיות מעשיים ויום-יומיים אלא חשיבותם היא בעצם קיומם, כגון עונשי המוות למיניהם שנקבעו בתורה ושמוּצָאים לפועל על-ידי הסנהדרין, וכיו"ב, כלומר, ברור שעונשי המוות נועדו בעיקר לשמש כאמצעי הרתעה ופחות כאמצעי ענישה. והוא הדין לגזרת טבילת כלים, היא נועדה לשמש כתזכורת להרחקה מן הגויים בעצם קיומה, אך לא להטריח את עם-ישראל להטביל כלים השכם והערב ולהפוך את הגזרה הזו ליסוד מיסודות הדת – ומאין הנני יודע שמדובר בגזרה חלושה שלא נועדה להפוך לטרחה גדולה? ובכן, ניתן להביא לכך לפחות שלוש ראיות מן ההלכות שראינו לעיל, והנה הן לפניכם:
1) חכמים קבעו באופן ברור ומפורש שמי שהשתמש בכלים חדשים שנלקחו מן הגויים ללא שהטבילם ואפילו במזיד, אינו צריך להטביל את הכלים, כלומר, שימושו עקר את הגזֵרה.
2) חכמים קבעו שהשואל מן הגוי אינו צריך להטביל. נמצא אפוא, שניתן לכתחילה לתת מתנה לגוי ולקחת אותה ממנו בהשאלה. ואין זו המתנה שנאסרה בהלכה, שהרי המתנה לא נשארת בידי הגוי, אלא כל תכליתה לעקוף את הגזרה ולפטור את הכלי מחובת טבילת כלים (ומתנות שעולה מהן תועלת ליהודי מותרות למיטב הבנתי, ולכן רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה י, ו: 'ואסור ליתן להם מתנות חינם', וכך יש להבין גם את פסק רבנו בהלכות שבת ו, יט).
3) השואל כלִי או הממשכן כלי או הלוקח כלי חרס מן הגוי – פטור לכתחילה מלהטביל את הכלי. מכלל הפטוֹרים הללו עולה, שמדובר בגזרה מאד מצומצמת שחלה אך ורק לפי הציור המסוים שחכמים ציירו לפנינו בהלכה, דהיינו אך ורק שהכלי של גוי וגם המוכר הוא גוי. ודרך אגב, נראה לי שחכמים ע"ה לא גזרו חובת טבילה על כלי חרס חדשים מפני שהם החמירו בהם שלא לקחת מן הגויים לכתחילה כלי חרס ישנים, ולכן הקלו בכלי חרס חדשים ולא חייבו להטבילם במי מקווה (ראו הלכות מאכלות אסורות יז, א). כמו כן, נראה לי שחכמים לא גזרו חובת טבילה על השואל ועל הממשכן מפני שמדובר בדבר שהוא מאד לא שכיח, דהיינו שיהודי ישאל כלי בישול מן הגויים, או ימשכן כלי בישול מן הגויים ויהיה זקוק להשתמש בהם.
ג. הלכה למעשה בימינו
מכל האמור עולה, שאם החנות בבעלות של יהודי אך הזבן הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר, שהרי כל מה שנאסר הוא: "כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים", ובנסיבות שתוארו הקונה לא לוקח-קונה מן הזבן הגוי, אלא הגוי הוא רק שליח; כמו כן, גם אם החנות בבעלות של גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה והזבן הוא יהודי אין להחמיר, שהרי הקונה לא לוקח באופן ישיר מן הגוי או ממחלל-השבת-בפרהסיה אלא מִשְּׁליחוֹ היהודי (ובנוסף, כלל לא שייך בנסיבות הללו הטעם של ההרחקה מן הגויים, שהרי הקונה בא במגע אך ורק עם היהודי).
זאת ועוד, אפילו אם לא ידוע בוודאות אם בעל החנות הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר, כי מדובר בגזרה חלושה מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא, ומסיבה זו לדעתי מותר לקנות כלים מכל הרשתות והחנויות הגדולות ואין צורך להטבילם כלל משום ספק דרבנן. כמו כן, גם אם לא ידוע בוודאות אם הזבן-השליח הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה אין להחמיר, ולדעתי אין צורך להחמיר ולברר עניין זה עם הזבן, שמא יתחלל-שם-שמים ויצא שׂכרו בהפסדו.
לפיכך, רק כאשר ידוע בוודאות שהכלי הנקנה שייך לגוי או למחלל-שבת-בפרהסיה, וכן שהזבן שמוכר את הכלי הזה הוא גוי או מחלל-שבת-בפרהסיה – חובה להטבילו. אך כל מה שחורג ולוּ במעט מן הציור המפורש שחז"ל ציירו בגוזרם את הגזירה החלושה הזו – אין להחמיר בו.
נסיבות נוספות: יהודי שקנה כלי מגוי ולא הטבילוֹ והעניקוֹ מתנה לחברו, האם חובה להטבילו? ובכן, ברור שלא, ולא רק בגלל שמדובר בספק גדול אם הכלי נקנה מגוי, כי ייתכן שהזבן או בעל החנות הינו יהודי, אלא יותר מכך – אם השואל או הממשכן מגוי פטור מלהטביל, כל-שכן מי שקיבל מיהודי שקנה מגוי, שהרי אין למקבל שום מגע עם הגוי, ואין להחמיר עליו ולהטריחוֹ.
יהודי שקנה מגוי כלים למטרת מסחר: ובכן, לדעתי הוא אינו צריך להטביל כלל ועיקר, כי ברור שבהלכה דובר בנסיבות שהיהודי קונה מן הגוי לשימושו האישי ולא לשימוש מסחרי, ומאין הנני יודע זאת? מן ההלכה לעיל: "וכולן שנשתמש בהן [...] עד שלא הטביל – מותר". לפיכך, אם הכלים נקנו לשימוש מסחרי הדבר חורג ממסגרת גזֵרת החכמים, וספק דרבנן לקולא.
קצרו של דבר, מדובר בגזרה שחלה בנסיבות מאד מסוימות, ולכן יש להקל בה – ובפרק הבא נלמד על מגמת התורה להקל בעמל ולמעט בטורח, ומזאת נוסיף ונלמד עוד, עד כמה רחוקים המינים וצאצאיהם מדרכה של תורת האמת, שהרי הם השחיתו את תורתנו, והפכוהָ לתורת כומרים סגפנית ומחמירה: תורה שמפֵרה את האיזון האנושי, תורה שמדרדרת לעוונות.
ד. מגמתה האמיתית של התורה – להקל בעמל ולמעט בטורח
באלף השנים האחרונות פוסקי ההלכה האירופים נזעקים להחמיר בכל מקום, ואף המציאו אינספור חומרות שברור לכל בר-דעת שיסודן בדרכי המינות והטמטום. והאמת היא היפך זה, כלומר, מטרת הקב"ה אינה להלאותֵנו בחומרות הבל כעובדי האלילים הקדמונים, אלא להדריך אותנו לחיים טובים ומאושרים ללא יגיעה ועמל מיותרים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מז):
"ואומר, כי תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ונתייחסה אליו [=במה שנקראה 'תורת משה'], לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח. וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע את אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים, וראוי לך להקיש [=להשוות] בין שישרוף האדם את ילדו בעבודתו או ישרוף אפרוח יונה, לשון התורה: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא], זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם, ומעבודתנו בדומה לזה לשרוף בן יונה, ואף מלא כף סולת.
ועל-פי הבחנה זו הוּכחה אומתנו [כלומר הוכיחהּ ה' יתעלה על-ידי עבדיו הנביאים] בזמן מִרְיָהּ [מרידתה בה' יתעלה], ונאמר לה: 'עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי' [מיכה ו, ג], ונאמר עוד בעניין זה: 'הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ' [יר' ב, לא], כלומר, איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזו עד שפרשו ממנה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ' [שם, ה] – הכוונה בכל המקראות הללו כוונה אחת. והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך".
מדברים אלה עולה, כי מגמת התורה היא להקל מעלינו בכל מה שאין בו צורך, ולכן, בכל מקום שאין ראיות מפורשות וברורות לאסור – אין לאסור בשום פנים ואופן. כל-שכן במקום שיש ראיות נכוחות ומבוססות להתיר, וכל-שכן וקל-וחומר במקום שמצאנו שמדובר בחומרות הזויות אשר מחריבות את הדעת בהזיות מאגיות ואשר יסודן בעובדי האלילים הקדמונים.
סוף דבר
הכלל באיסורי התורה וכל-שכן באיסורי דרבנן ובוודאי בגזרות חלושות מיסודן, הוא שאין לאסור אלא מה שנאסר בתורה או שחכמים אסרוהו במפורש, ואין לנו להוסיף ולהחמיר מדעתנו. וכל המוסיף איסורים מדעתו ומייגע את עצמו בחומרות, מסלף את התורה-שבעל-פה, ומעוות את האיזון העדין שהתורה וחכמים קבעו לנו במכלול הציוויים והאזהרות, עד כדי החרבת דת האמת ויצירת דת חדשה, דת סגפנית פרו-נוצרית שתכליתה העשייה החיצונית בלבד.
ועל הכלל הזה הרחבתי במקום נוסף, ראו: "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה".
לפיכך, מצוה גדולה ורבה היא בימינו שלא להטביל כלים במקום שאין צורך בכך, מפני שבזה אנחנו מביעים את מחאתנו כנגד הדת האורתודוקסית הסכלה, אשר סילפה וזייפה את תורת האמת. כל-שכן כאשר הגזרה הזו סולפה וזויפה בימינו ונספחו לה הזיות מאגיות, כביכול יש איזו טומאה מסוכנת שרובצת על כלֵי הגויים שעלולה להזיק לנו באופן מאגי – וכל הזיה כזאת מזהמת את המחשבה, ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות מאגיות נוספות (שהרי לפי דמיונם המאגיה היא מציאות ממשית) עד להחרבתה כליל, ובחורבנה, נופלות כל חומות הדעת וההיגיון, והתועה-ההוזה נשאב להזיות תהו והבל, ולתהום טמטום המינות והעבודה-הזרה.
וכאמור, עלינו לזכור שתורתנו היא תורת חיים שתכליתה היא לא לענות ולייגע אותנו לחינם, ובכל מקום שלא נאמר איסור מפורש, עלינו להקל בשופי ומתוך הבנה שזו היא דרך האמת.
"עַמִּי! מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" (מיכה ו, ג).
留言