האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת שכותרתה: "אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא", ובה נדון בחלק זה. האגרת נכתבה על-ידי הלל בן שמואל (איטליה, המאה הי"ג) אל יצחק הרופא, ואיני יודע מי הוא, אך יש להבדילו מיהודה המין הרופא שראינו בחלקים הקודמים בסדרת מאמרים זו. הלל בן שמואל לא תרם לנו מאומה בראיות ובהוכחות מושׂכלות, ואף הוא כקודמיו הרבה להשתמש במליצות נבובות שאינן תורמות מאומה לדיון ענייני אמיתי. יתר-על-כן, הלל הלז היה תלמידו של יונה השטן מגירונדי, והוא נכשל והכשיל את הרבים לסבור שהשטן חזר בו והתחרט על פעולותיו הנפשעות כנגד רבנו ודרך האמת – וזאת בניגוד מוחלט להלכות התורה-שבעל-פה לפיהן אסור באיסור חמור לקבל את תשובת המינים.
ברם, איגרתו של הלל היא מן המעניינות מכל האיגרות, כי כפי שתראו בהמשך, יש בה פרטים היסטוריים מרתקים ומאלפים מאותה התקופה, וניתן ללמוד ממנה רבות על מה שאירע. כמו כן, הלל בן שמואל הוא מן הבודדים שנוקט בלשון חריפה ואמיצה כלפי המינים האשכנזים.
את איגרתו פותח הלל בדברי מליצות נבובים ליצחק הרופא, שלוש פְּסקות ארוכות ומייגעות. ריבויָם המייגע של המליצות ודברי החנופה מעורר אותי לחשוב שבאותם הימים החשוכים, ניסו ה"חכמים" לשכנע זה-את-זה באמצעות ריבוי במליצות ודברי חנופה ולא באמצעות ראיות והוכחות ענייניות ואמיתיות – דבר המעיד על רמתם המחשבתית והמדעית המאופסת.
בסוף הפסקה השלישית הלל מתחיל סוף-סוף לעסוק בעניין הנדון, וזה לשונו:
"וזה עתה ימים רבים ששמעתי שבא בפרארה [=עיר בצפון איטליה] אחד מאשכנז שמו שלמה שליט [=ממשיך דרכו של שלמה המין ממונפלייה], עיקָר עקבותיו והליכותיו היו להילחם בה' ובמשה עבדו, וכי הוא נושא עמו כלי חרס מלא טומאה מתוכם, כלומר שהחתים אגרות מצד חכמי-אשכנז דוברות סרה על רבנו משה ובפרט על מורה-הנבוכים, כדי לגזור על ביעורן".
מהמשך האיגרת עולה, שאיגרת זו נכתבה בשנת 1290, כ-60 שנה לאחר שהמינים הצרפתים התעוררו לראשונה כנגד רבנו: בסמוך לשנת ד'תתק"ץ (1230). נראה שמתחילתה התעוררות זו הונהגה על-ידי שלמה המין ממונפלייה ותלמידו יונה השטן מגירונדי. התפרצותם של המינים כנגד דת האמת הובילה להתרחשויות המחפירות בצרפת ובאשכנז וכן בצפון-מזרח-ספרד: החרמת ספרי רבנו, החרמת תלמידיו ורכושם, שריפת ספרי רבנו על-ידי המינים – וכן שריפת הספרים הגדולה מכולן שבוצעה בכיכר פריז על-ידי הכומרים הנוצרים, אשר הוסתו על-ידי שלמה המין והשטן מגירונדי. בעקבות הפשעים הללו התרחשו אסונות קשים, ובראשם טבח של כשלושת אלפי יהודים בצרפת. כמו כן, הנוצרים גזרו שלא ללמוד בספרי התלמוד ופרשניו, ולפי הלל הלז, הגזירה הזו החזיקה עד עצם כתיבת האיגרת הזו כשישים שנה לאחר-מכן!
והנה, לאחר כ-60 שנה מתחילת ההתרחשויות הקשות, המינים שוב הרימו את ראשם, ושוב חכמי-יועצי-אשכנז "דיברו סרה" על רבנו, ושוב הם גזרו לבער לכלות ולהשחית את ספריו.
בהמשך דבריו באיגרתו, הלל אומר כך:
"ולכן, מפחדתי פן נתפשטו הבליו ועיקריו [של שלמה שליט, המין התורן] גם שם בקהל רומי, ושמא נטתה שום כת סכלות אחריו [=כת סכלות כלשהיא אחריו], אמרתי אל לבי להזהירך אחי ולהשכילך לאמר: השמר לך ושמור נפשך מאד מהצטרף עם קשר רשעים, ואם יפתוך חטאים לא תאבה, ואם תשמע דבר שיהיה נגד דברי רבנו הקדוש וספריו, הכֵּה את שיני הדובר ההוא ואל תשא לו פנים ואפילו אם יהיה מן הנקראים 'רבנים' בפה ההמון, תקרא אליו 'רב החובל', ובכן תזכה ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואנשים, ואל תחוש התיישים".
תיאור פעולותיהם של המינים
בהמשך איגרתו הלל מתחיל לפרט את המהלכים שהובילו לשריפת ספרי המדע והמורה, ואלה החלו להתרחש כאמור כשישים שנה לפני כתיבת איגרתו זו לחברו יצחק הרופא, וזה לשונו:
"אחי, שאל נא לימים ראשונים ושנים קדמוניות, זה ששים שנה אשר התעוררו קצת מחכמי פרובינציה [=דרום-צרפת, מקום פעולתו של הנבל המפורסם המכונה הראב"ד] וקטלונייא [=צפון-מזרח-ספרד, מקום פעולתו של המין המפורסם המכונה הרמב"ן] על ספרי רבנו, ולא כיוונו בזה לכבוד אמונת התלמוד ושום דבר אמונה, אלא בעבור שנתחדשה שנאה וקנאה ביניהן ולא היו יכולים להינקם איש מאחיו, ולכן מצאה כת אחת תואנה על האחרת באמור הם מינים ועוסקים בספרי מינים. והוליכו עמהם כמה וכמה כרכים מספרי המדע והמורה והלכו אל צרפת והלשינו את הכת האחרת לפני חכמי-צרפת בדברי מינות וכפירה, ושהם [תלמידי רבנו הרמב"ם] עוסקים בספרים פלוניים [=ספרי המדע והמורה] שרובם דברי מינות, והוציאום וקראו בהם לפני אותם החכמים ופירשום לגנאי ולביזיון כרצונם. ואותם החכמים המשולחים [דהיינו חכמי-יועצי-צרפת שאליהם פנו המינים מדרום-צרפת והמינים מצפון-מזרח-ספרד] לא דקדקו בספרים ונתנו אוזן אל אותם המדברים, והחליטו גזרתם לבער ספרי המורה והמדע בכל אשר ימָּצאו שם, וכל ההוגה בהם יחרם הוא וכל רכושו ויבָּדל מקהל הגולה".
מדברי הלל עולה, ששריפת ספרי המדע והמורה התרחשה בעקבות פנייה של מינים מדרום-צרפת ומינים מצפון-מזרח-ספרד, אל חכמי-יועצי-צרפת. פנייה זו נבעה מעימותים פנימיים קשים בין תומכי ההזיות והמאגיה הפגאנית, דהיינו היהדות האורתודוקסית, לבין המעטים מחכמי-צרפת ומקומות נוספים שהלכו בעקבות דרך האמת ודרכו של רבנו הרמב"ם. המינים מדרום-צרפת והמינים מצפון-מזרח-ספרד הצליחו לשכנע את חכמי-יועצי-צרפת לגזור "לבער ספרי המורה והמדע בכל אשר ימָּצאו שם, וכל ההוגה בהם יחרם הוא וכל רכושו ויבָּדל מקהל הגולה". כלומר, להשמיד את ספרי המדע והמורה, ולהחרים את ההוגים בהם, הם ורכושם.
בהמשך איגרתו של הלל הלז מתוארת גם שריפת ספרי המדע והמורה, וזה לשונו:
"ולא היה דיים בזה, אבל נתנו למאכולת אש לעיני השמש כל אותם הכרכים. ולא דיים בתבערה לבד [דהיינו המינים לא הסתפקו בשריפתם את ספרי רבנו], אמנם עוד האש אשר בה שרפום הבעירוה מן הנר הגדול שהיה דולק בבית הכומרייא הגדולה של פריז לפני המזבח, והכומרים הבעירו אש ונתנוה עליהם ונשרפו הספרים ברחוב עיר פריז לעיני כל העם".
מדברי הלל עולה, שבנוסף לשריפת ספרי רבנו שנעשתה בכל מקום ומקום בהוראת חכמי-יועצי-צרפת כאמור: "לבער ספרי המורה והמדע בכל אשר ימָּצאו שם", הייתה שריפה נוספת, שריפה גדולה מאד ברחוב העיר בפריז. על השריפה הזו ניצחו כומרי הנוצרים, וזאת בעקבות הסתתם על-ידי המינים הצרפתים והספרדים. הסתה קשה שנסתיימה בשריפה גדולה.
והלל ממשיך וכותב באיגרתו:
"וכל זה עשו להשמיע קול שאון הכפירה והמינות ולהבזות ספרי רבנו, ושלחו הנידויים והגזרות בכל קהילות פרובינציא ובזה נתנו חרב חדה איש באחיו ברוב הקהילות. ותהי הרעה הולכת וגדלה עד ששתי הכיתות נלחמו במונטפליר בהַכֵּה ופצוע והוצאת-שם-רע ולעזים מגונים".
הלל מתאר אפוא מלחמה קשה שהתעוררה בעקבות החרמות והנידויים ששלחו המינים. כלומר, רבים מעם-ישראל התנגדו למינים הצרפתים ולעבדיהם הנרצעים. המינים גם שיקרו שקרים חמורים והעידו עדי שקר לפני הכנסייה כנגד תלמידי רבנו, וכמו שאומר הלל שם:
"וכת המורים במורה-צדק [כלומר כת המינים המורים כנגד 'מורה הנבוכים', כת המלעיבים והמתעתעים] נפלו בפח יקושן [=בפח שֶׁכָּרוּ לתלמידי רבנו], כי שכרו עדי שקר נגד הכת העלובה [נגד תלמידי רבנו, ונקראים 'עלובים' בשל הוצאת הלעז כנגדם ובשל שלל הנידויים והחרמות שסבלו] והעידו עליהם עדיות רבות ורעות לפני שופטי הארץ, והוזמו. ובכן נדונו בקציצת לשונות ונחתכו יותר מעשרה לשונות של טובי הכת המורה [=המלעיבה] במורה".
כלומר, כת המינים שכרו עדי שקר נגד תלמידי רבנו, שיעידו עדויות שקר כנגד המורה, ובסופו-של-דבר הוזמו אותם עדי שקר ארורים ונתגלתה חרפתם, והגויים קצצו את לשונותיהם!
ועניין זה נרמז ביתר ביאור בדברי המבוא לספר "אגרות קנאות", וכך נאמר שם (עמ' 5):
"וידבר על לב הכומרים והעמיד [השטן מגירונדי] להם עדים כי יש בספרי המורה והמדע דברים מתנגדים גם ליסודי דתם, ויצוו לשרוף הספרים ההם, ונתעורר על-ידי זה גזרות וצרות רבות כי נתנו יד לממשלת הכומרים בפאריז [...] ואחר-כך הוזמו העדים ונדונו עשרה מהם בכריתות לשונם, ונהרגו יותר משלושת אלפים נפשות ושרפו כל הספרים הנמצאים שם".
שריפת ספרי התלמוד בפריז
לא עברו 40 ימים מאז שריפת ספרי המדע והמורה ברחוב העיר בפריז, ושריפה אחרת גדולה מאד התרחשה ברחוב העיר בפריז. ביום שישי, ו בתמוז ה'ב (13.6.1242) שרפו הכומרים הנוצריים בכיכר העיר פריז כ-1200 ספרי תלמוד ואגדה בעקבות פולמוס שנכפה על היהודים, ואשר בו הוּכח לפי הנוצרים והמשומדים, שספר התלמוד מחנך לשנאת הגויים והנוצרים.
והנה לפניכם תיאור שריפת ספרי התלמוד בפריז, על-ידי הלל בן שמואל, וזה לשונו:
"ועתה אשוב אל מה שנעשה בעיר פריז ומה קיבלו על ככה ומה הגיע אליהם. ה' משמים השקיף ויקנא לכבוד רבנו הקדוש ולכבוד ספריו וישלח בקהילות צרפת חרון אפו וחמתו ולא נשא פנים לתורתו".
בהמשך דבריו הלל עוסק בשאלה איך הקב"ה לא חס על 1200 ספרי התלמוד: "ואל תתמה על זה לומר איך לא נשא פנים לאלף ומאתיים ספרי תלמוד ואגדה בעבור המורה והמדע?". ותשובתו היא שהוצאת-שם-רע היא עוון חמור, והוא מביא לכך ראיה ממשה רבנו וכן ראיה מהאגדה על בר קמצא. כמובן שהוצאת-שם-רע זה לא הסיפור כאן, וכמובן שאין להביא ראיות מפשטי האגדות, אך זו היא דרכם של תלמידי רבנו באותם הימים: דרך הרדידות והסכלות.
הלל לא הבין, שהקב"ה היכה את יהדות צרפת בשריפת 1200 ספרי תלמוד כדי להעביר להם מסר שתורתם הארורה מתועבת לפניו כי היא תורת-הבל אורתודוקסית: תורה חדשה, פגאנית ופרו-נוצרית שהשחיתה לחלוטין את יסודות הדת המחשבתיים ובמקומם החדירה לדת משה הזיות מינות פגאניות פרו-נוצריות ואחרות. נדמה לו להלל, שדרכו ודרכם האורתודוקסית של יהודי צרפת היא הדרך הנכונה, וכל פשעם ועוונם הוא רק "הוצאת שם רע" על רבנו.
לא ניתן להדריך לדרך האמת בדרך רופסת שכזו, לא ניתן להאיר את אור האמת מתוך קבלת דרכם האורתודוקסית של חכמי-יועצי-צרפת, לא ניתן להבין את משמעות עונש ה' יתעלה מתוך שגייה בהזיות מאגיות פגאניות אורתודוקסיות ומתוך תפישת אגדות חז"ל כפשוטן.
לאחר הדברים האלה הלל ממשיך ועוסק בעונשם של המינים הצרפתים, וזה לשונו:
"ולכן אחי אל תתמה אם השם יתברך ענש את תורת בני צרפת לכבוד רבנו משה [=הרמב"ם] ולא נשא פנים לספרי התלמוד שלהם וישקף עליהם בעמוד אש וענן עד שהרעיש עליהם כל הגלימות [=כומרי הנוצרים] ואז נתחדשו הגזירות הגדולות: את הקהילות הרגו יותר משלושת אלפים, ואת ספרי התלמוד שלהם כולם נתנו לשריפה ולמאכולת אש, ואז יצאה הגזירה שלא ילמדו עוד ספרי תלמוד בגלוי עד היום הזה [!]. ואם תשאל מי יודע שאותן הגזירות היו בעניין שריפת המדע והמורה? אענך הנה האות והמופת שלא הפסיקו ארבעים יום בין שריפת ספרי רבנו לשריפת ספרי התלמוד, ובאותו מקום עצמו נשרפו כל הסדרים והפירושים [פירושי המינים] שנמצאו בפריז ונתערב אפר ספרי התלמוד באפר ספרי המדע והמורה, כי עדיין היה האפר במקום. וזה דבר אמת וגלוי ומפורסם לכל העמים, יהודים וגויים, ולאלתר ידעו הכל כי דין שמים היה וממרום שלח אש על אשר שלחו יד בספרו הקדוש [ספרי המדע והמורה]".
בנוסף לשריפת התלמוד ופירושי המינים הצרפתים, נרצחו גם שלושת אלפים מקהילות צרפת על-ידי הנוצרים, ונראה שגם שרפו עוד ועוד מספרי התלמוד אשר בידם: "ואת ספרי התלמוד שלהם כולם נתנו לשריפה ולמאכולת אש", וגזרו עליהם שלא ילמדו עוד בספרי התלמוד. וגם בימינו, דין ספרי "גמרא ווילנא" כולם – למאכולת-אש, בשל פירושי המינים שהחדירו לתוכם; שהרי שורפים ספר-תורה גוויל שכתבו מין, כל-שכן ספרי דפוס הנוטפים מפירושי המינים.
וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו [...] ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שֵׁם [=זכר] למינים ולא למעשיהם".
ברם, לדעתי, בשל ריבויָם העצום של הגמרות וספרי המינות, יש למחזרם, וזהו תיקונם. ועדיין ראוי לשרוף כמות נכבדה מהם ברחוב העיר, כדי לחנך את העם להתרחק מן המינות.
סופו של השטן מגירונדי
בהמשך איגרתו, הלל מתאר את קורותיו של רבו: המין השטן מגירונדי, לאחר שריפת ספרי התלמוד הגדולה בפריז. הלל סוטה קשות מדרכה של תורה בקבלו את "חזרתו בתשובה" של השטן, אף שלפי מסורת התורה-שבעל-פה אסור בשום פנים לקבל את תשובת המינים. כלומר, אין לדון לכף זכות את המינים בשום פנים ואופן, וגם אם נדמה לנו שהם עושים משהו טוב, חובה לחשוד בהם שכוונתם לרע, וכמו שפוסק הרמב"ם בפירושו למשנה (א, ו):
"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):
"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".
כלומר, גם כאשר המין יתעה ויתעתע שמחשבתו לשמים וידבר דברי אמת, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו. "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה).
נחזור לאיגרת, לא רק שהלל הכסיל קיבל את תשובת המין השטן מגירונדי, אלא שהוא אהבו אהבת נפש, ראה בו את רבו המובהק, ומתאר אותו בתיאורי רוממות וגדוּלה – ואוי לו לרבנו שאלה הם מגיניו ותלמידיו, שהרי הלל הפתי חָבַר בזאת לאחד מגדולי המינים הארורים!
והנה לפניכם דבריו:
"והרב יונה הגדול מברצלונה זצ"ל היה ראש וקצין על כל אותם הרעות הגדולות שנעשו בצרפת, ואז נמס לבבו ולבב כל עוזריו, וקיבל עליו ללכת ולהשתטח על קבר רבנו במניין עשרה ולבכות על קברו שבעה ימים שימחול לו [שרבנו הרמב"ם ימחול לו?!] על אשר מעל בספריו, והודה בפיו בפני כל העם ואמר בלשון זה: 'הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבנו הקדוש הרב משה בן מיימון וספריו, והנני מודה מלב ומנפש ואומר, משה ותורתו אמת וכולנו בדאין. ואני מקבל עלי מעכשיו ללכת להשתטח על קברו במניין עשרה, וללכת על קברו שבעה ימים, ולומר בכל יום, חטאתי לאלהי ישראל ואל רבנו משה אבן מיימון, שדיברתי והעויתי נגד ספריו'. כלשון הזה אמר בבית-הכנסת של פריז לפני הקהל הנותרים מן הגזירה ויצא משם ובא לו למונטפליר עירו, ואמר כן בבית-הכנסת של ברצלונה במעמד כל הקהל. ואז נפל פחד רבנו על כל הקהילות וכל מי שפער פיו נגדו קיבל דין שמים עליו [=נענש בעונש גלוי וברור מאת ה']. והרב יונה קבע ישיבתו בברצלונה ובכל הלכה והלכה היה מזכיר מחיבור רבנו משה ואמר: 'רבנו משה כתב כן בחיבורו ונראין לי דבריו', ולא חלק עוד על סברותיו".
לפי הלל, השטן מגירונדי היה "ראש וקצין על כל אותם הרעות הגדולות שנעשו בצרפת". ברם, למיטב הבנתי הוא רק היה כלי בידי המינים הצרפתים למיניהם, וכדרכם להשתמש בספרדים הנרצעים כדי להשיג את מטרותיהם, לדוגמה: ראו נא כיצד דווקא קארו הקראי הוא זה שנלחם בעיקשות כדי להתיר ליהנות מכבוד תורה, דבר שלא עשה אף-לא-אחד מחכמי-יועצי-אשכנז שקדם לו, ועל-כך הרחבתי בסדרת המאמרים: "קארו הקראי – מגדולי מחללי שם שמים". וכן ראו את מלחמתו של הרמב"ן ברבנו הרמב"ם ובדרך האמת, וכיצד הפיץ את המאגיה.
כמו כן, כבר הוסבר לעיל שאסור בשום פנים לקבל את תשובת המינים, מפני שליבם לעולם סוטה אחרי טינופי מינותם – והנני חוזר על-כך משום שבהמשך דברי הלל באיגרתו עולה, שכל הצהרותיו של השטן מגירונדי היו שקריות, הואיל והוא כלל לא קיים את נדרו שתואר לעיל.
והנה לפניכם המשך דברי הלל באיגרתו:
"אמנם, עם כל זה נענש בעבור שאיחר את נדרו שנים רבות עד שכמעט נשכח ממנו [ובסופו-של-דבר הוא כלל לא קיים את נדרו ואף מת במיתה משונה], והלך לו לעיר טוליטולא כדי לעבור משם וללכת על קבר רבנו, ובהיותו שם חברו עליו קהילות ספרד והפצירו בו מאד להתעכב בעיר שנה או שנתיים ונתרצה להם וקבע לו שם ישיבה גדולה. ואף-על-פי שתורתו וצדקתו תלוי לו, עם כל זה לא מירקו העוון כי שם נשתלם לו את גמולו, שהמלאך בא וחבטו ומת פתאום במיתה שאינה ראויה לזכרה. וקרהו כן בעוון איחור הנדר [כלומר שאיחרו עד שלא קיימו כלל], כי בעת יציאת נשמה היה צועק את רבנו. וכל אותם שהשגיחו על [=שקיימו את] נדרם ניצולו ונתכפר להם, ואותם שנתרשלו תמו נכרתו ואבדו מתוך הקהל, ולא נשאר למו שורש וענף".
הלל מספר, שהשטן מגירונדי לא קיים את נדרו שנדר בעניין בקשות הסליחה על קבר רבנו. השטן "איחר את נדרו שנים רבות עד שכמעט נשכח ממנו", ולאחר שנים רבות עשה את עצמו כאילו הוא יוצא לקיים את נדרו והלך לעיר שנקראת "טוליטולא" היא טולדו. אך שם הפצירו בו קהל הספרדים הנרצעים שיתעכב בעיר ויקים להם ישיבה – וכך עשה השטן, הוא התעכב בעיר כשנתיים "וקבע לו שם ישיבה גדולה". אולם, הוא לא קיים את נדרו בסופו-של-דבר, שהרי לפי הלל הכסיל, מורו ורבו השטן מת בטולדו מיתה משונה "שאינה ראויה לזכרה". כלומר, לאחר כשנתיים מהגעתו לטולדו השטן מת במיתה משונה, מחפירה ומבאישה...
בהמשך דבריו, הלל מוסיף ואומר כך:
"ואם תשאלוני איך ידעתי זה? אשיבך, בברצלונה ישבתי שלוש שנים ושימשתי לפני מורי הרב יונה, והוא, הצדיק [?], סיפר לי מפיו אות באות כאשר כתבתי לעיל, ככל אשר עשה וכל אשר קרהו עד יום צאתו מברצלונה ללכת אל טוליטולא. ואני הייתי בברצלונה בנוסעו ונשקתי את ידו בעת הפרידה וברכני עקב [כלומר לאחר שנשק את ידו של השטן, בירך השטן את הלל]. והמקרה שקרה לו ממיתתו בעיר טוליטולא היה דבר מפורסם לכל קהילות טוליטולא, אך אין ראוי לפרשו בעד כבוד תורתו וחסידותו [כבוד תורתו וחסידותו של המין השטן מגירונדי?!]. והעניינים שהיו במונטפליר ובפריז ידעתים מפי כל בני הקהל של מונטפליר בהיותי שם".
גם מפסקה זו ניתן ללמוד עד כמה האוחזים במשנת רבנו היו נעדרי דעת באמת, ואהבת האמת ואהבת המוות והמינות רחשו במוחם יחדיו, במין ערבוביה כעורה שאין ממנה תקומה.
אוי לה לדרך האמת שהלל בן שמואל הוא מגינה
לאחר כל הסיפורים הללו, הלל מסביר מדוע הוא סיפר אותם ליצחק הרופא, וזה לשונו:
"והנה עתה קמו אלה תחת אבותיהם [שלמה שליט תחת שלמה ממונפלייה] תרבות אנשים חטאים לספות חרון אף ה' עליהם, ואוי לנפשם כי גמלו להם רעה. ראה אדוני ואחי כי הארכתי בסיפור הזה למען תלמד ממנו לאהבה וליראה את כבוד רבנו הקדוש וספריו והסר מתוכך מוטה ותילחם בעדו נגד כל הסכלים וכל אשר היצו על משה, ואם אתה מסתפק בשום דבר מספריו ובפרט במורה, תכתוב לי כל ספיקותיך באר היטב, ואני כיד אלהי הטובה עלי אתיר לך את כולם ואפרש לך כל הסתומות, כי תהילה לאל חיי אני אומר באמת ולא כמתפאר אלא כמשבח את יוצרי יתברך אשר חנני בזה, שאין היום בישראל איש שידע כל סתרי המורה ושרשיו וענפיו יותר ממני [דברי שחץ ורהב של כסיל גמור], ובפרט החלק השני והשלישי שהם עיקר המורה [האמנם?], וכל כוונותיו מבוארים אצלי [איזה גאון!], וזה בעבור שהספרים שהם שרשיו ויסודותיו, כלומר ספרי חכמות הטבע וחכמה האלהיים ידועים אלי ופירושם מפי רב מובהק".
מדבריו האחרונים של הלל הלז עולה, שלאחר כ-44 שנה מן הזוועות שהתרחשו בצרפת בעקבות החרם על ספרי רבנו ושריפתם על-ידי המינים הארורים והכומרים המוסתים, המינים שוב הרימו את ראשם: "והנה עתה קמו אלה תחת אבותיהם [שלמה שליט וחבר-מרעיו תחת שלמה ממונפלייה וחבר-מרעיו] תרבות אנשים חטאים לספות חרון אף ה' עליהם" וכו'. ולדעתי ניתן ללמוד מכך עניין חשוב מאד לימינו: המינים הארורים לעולם לא ישובו בתשובה, שהרי כל הייסורים שבאו עליהם בצרפת לא עוררו אותם לשוב בתשובה, וגם לאחר שהנוצרים טבחו בשלושת אלפים מקהילותיהם, ושרפו את כל ספרי תלמודיהם ופירושיהם, וגזרו עליהם גזרות קשות נוספות – גם לאחר כל זאת המשיכו ברשעם ובמעלליהם ובתועבותיהם, ואין להתפלא על-כך, שהרי אפילו השואה הנוראה לא מעוררת אותם לשוב בתשובה לפני ה'-אלהים-אמת: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
מדברי הלל הלז האחרונים, ניתן גם ללמוד על שיטתם של האורתודוקסים לדורותיהם לשכנע את זולתם בגדולת חכם פלוני – וזאת על-ידי סיפורים! כלומר, הלל לא מתאר את פעלו של רבנו בתחומי ההלכה והמחשבה ובהטמעת יסודות הדת, או את מלחמתו בעבודה-הזרה, או את חשיבות ידיעת ה' והקריאה לכל באי-עולם לייחודו של הבורא, לאהבתו וליראתו – אלא, הוא מספר סיפורים ליצחק הרופא כדי לעורר אצלו רגשות של פחד ותבהלה מגדולתו של רבנו! ובמלים אחרות, הלל וכן כל הכסילים האורתודוקסים אינם פונים לשכל של האדם, אלא הם פונים לרגש. ושיטותיהם הללו מעידות על אפסות מחשבתית ובדרך-כלל גם על נוכלות.
וזאת הסיבה שהיהדות האורתודוקסית השקרית פושׂה מאד בימינו ומכלה כל חלקה טובה, כי רוב בני האדם מנוהלים על-ידי רגשות ומתומרנים על-ידי תעמולה רגשית, אמיתית או שקרית. ברם, כדי להבין את דרך האמת וכדי להתנער מטינופי דת המינות האורתודוקסית שמחדירים לאדם מקטנותו, עליו לפתח ולשכלל את שכלו, ולחזק את דעתו להבין באופן עצמאי את דרך האמת – וכמה אנשים מסוגלים לעשות כן? ובימי קדם כמעט ולא היו כאלה, שהרי אפילו הלל הלז, שנחשב לתלמיד רבנו היה כסיל גמור ואף שחצן וטיפש, אך בימינו, בימים של התפתחות מדעית אדירה, יש תקוה, מפני שרבים הם אשר שכללו את שכלם להבחין בדרך האמת.
כאמור, מן הפסקה האחרונה גם עולה טיפשותו המחרידה של הלל הלז, שהרי הוא טוען בה, ש"החלק השני והשלישי הם עיקר המורה", ולא ידע ולא יבין, שהרי החלק הראשון של המורה הוא החלק החשוב ביותר – מפני שהוא מורה לאדם את הדרך לייחד את שמו יתעלה! החלק הראשון מורה כיצד להרחיק מן ההגשמה וכיצד להבין נכונה את פסוקי התורה! היש דבר חשוב מזה בתורת משה? וייחוד שמו הנורא הוא המטרה והתכלית והייעוד של האדם! וברור לי כשמש שהלל הכסיל אמר את דברי ההבל והמינות הללו, אשר מייתרים למעשה את לימוד החלק הראשון של המורה – מפני שהוא לא הבין אותם כלל ועיקר, ומפני שהוא היה בער נבער אשר כלל לא הבין ידיעת ה' מהי ולא ייחוד ה' מהו! וזה היה נחשב לתלמיד מובהק של רבנו!
גם בהמשך דבריו עולה שחצנותו, אך לא באופנים הבוטים שראינו לעיל, ובחרתי לדלג על המשך הדברים האמורים שם, ולהגיע לדבריו כנגד חכמי-יועצי-אשכנז, והנה הם לפניכם:
"וכזה המקרה [דהיינו הטלת רפש ברבנו ובספריו] קרה לסכלי אשכנז ולנמהרי צרפת, וכל מי שילעיג על דברי רבנו הוא אחד משניים: או בלתי מבין או מקשה עצמו לדעת [ומה תועלת יש בהצהרות נבובות? וכי יש בהן כדי לשכנע באמת? וכי יש בהן כדי לעורר לדרך האמת?]. ודע אחי, כי בע"ה יתברך הנני מעותד לשלוח אגרות גדולות [פשש... אגרותיו הן 'אגרות גדולות', כמו 'אגרות הקודש' של כומרי ימינו] בשנה הזו אל נכד רבנו ואל חכמי ארץ מצרים ואל קציני קהילות בבל, למען העיר את רוחם ולבבם לערוך מלחמה נגד חכמי אשכנז וצרפת החולקים על דברי רבנו [כסיל! ואיך ישמעו לך ואתה מנשק את ידו של השטן? ואף מתייחס אליו בהערצה רבה וקורא לו מורך ורבך? ודבריך דברי רהב וכזב!], ושלא ישאו על פניהם עוד מסווה הבושה הזאת אשר נשאו זה ששים שנה ויותר, ואזכור להם דברי עוונות ראשונים והחוצפות אשר התחצפו אותם החכמים בשם וסכלים בפועל, על דברי רבנו מימי עולם ושנים קדמוניות".
והבושה הגדולה ביותר היא, שכסיל שחצן וטיפש מגן על רבנו! כסיל שמנשק את ידי המינים הארורים ביותר, ויחד-עם-זאת משתחץ ומתרברב שאין כמוהו בכל הארץ בהבנת דברי רבנו במורה ובמדעי-הטבע ובשאר החכמות-האלהיות, וכפי שראינו בדבריו לעיל. ובכסילותו זו הוא מזיק מאד לדרך האמת ומשפיל ומבזה את רבנו ואת חז"ל ואת מסורת התורה-שבעל-פה! ואיך כסיל כזה מאשים את חכמי-יועצי-אשכנז בעוונות ובחוצפה כנגד רבנו, בעוד שפעולותיו מזיקות בהרבה לדרך האמת מכל פעולותיהם, שהרי הוא משחית את דרך האמת מבפנים!
"אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (מש' כד, כד).
"עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד).
והלל הכסיל ממשיך לההביל, והנה המשך דבריו ועצתו, שכמובן לא התקיימה:
"ואתן עצתי שיעשו קיבוץ בעיר אלכסנדריאה אשר על שפת הים ושם יעשו הוועד, ומשם ישלחו שלוחים נכבדים וחכמים באגרותיהם אל קהילות אשכנז וצרפת ויועידום למשפט לזמן פלוני בחודש פלוני ובמקום פלוני בוויניצאה או במרסלייא או בגינאה לבוא להראות את כוחם ואת טענותם מדוע ביזו את ספרי רבנו ומה שמצאו בהם עוול. והיה אם יהיו טענותם עליו אמיתיות, יהי מה ויגח [כלומר ינוגח רבנו אם טענותיהם אמיתיות], ואם ימָּצאו טענות פסולות ושקריות, יקבלו עליהם דין כאשר יגזרו חכמי ארץ מצרים ובבל על מה שעשו הם ואבותיהם. וחכמי בבל יהיו המכריעים בדבר זה כי להם את דבר המשפט על כל חכמי ישראל, וכולם הם כפופים אליהם מדין תורה, ומזה אינם יכולים להתנצל בשום פנים לפי הנראה לי".
ומי ישמע להלל הכסיל הלז אשר הינו עבד נרצע לעבדיהם הנרצעים של המינים, כלומר הלל הכסיל הוא עבד עבדים, אשר מתיימר ומתרברב להגן על רבנו – אך דברי "ההגנה" שלו ריקים ונבובים מכל תוכן אמיתי, שהרי הוא מאמץ אל חיקו את תורת המינות של רבו השטן, שהיה עבד נרצע למינים האירופים הארורים – ולכן כל דברי הלל הם בגדר נביחות ריקות ועלובות.
והלל הכסיל הלז ממשיך לשגות בפנטזיות שלו, והנה המשך דבריו לפניכם:
"ואם ימאנו חכמי צרפת ואשכנז מבוא אל מקום המשפט, הם ינדו וישמתו ויחרימו אותם בכל הקהילות בבל ומצרים. כן אייעץ וכן אכתוב באורך ובמליצות וראיות מן המקרא ומן התלמוד [כן, הוא יביא ראיות, כמו שתי הראיות הבודדות שהוא הביא לעיל, אחת שגויה ואחת מפשטי אגדות חז"ל] אל כל קהילות מצרים ובבל, ואראה להם פנים לדבר [הוא-הגאון ילמד אותם כיצד להשיב] איך הם חייבין לעשות לכבוד רבנו ורבם שהאיר עיני כולם בתורה ובמצוות ובחכמות ולכבוד עצמם [=ובזה חשף עד כמה חשוב הכבוד בעיניו, ורודף כבוד היה], וכי המה נשארים בבושה ובכלימה כל ימות עולם [כי הם אינם הולכים בדרך האמת, וכולם כסילים נבערים], וחכמתם ותורתם תהיה לאין אם לא יעשו כן [כי תורתם ריקה ועקושה אין בה מאומה]".
מן הדברים הללו ניתן ללמוד על המשבר הרוחני העצום שאחז בעם-ישראל, רוב חכמי ישראל המעטים שהיו קרובים לדרכו של רבנו ואולי אף כולם, שגו בהזיות ובהבלים ולא היו שלמים בדרך האמת. עד-כדי-כך, שלעג המינים וחרמותיהם כנגד המורה וספר-המדע פגעו פגיעה אנושה בכבודם ובמעמדם – ללמדנו על חולשת דעתם ועל נחיתותם בעיני עצמם. אוי לנו!
והלל הכסיל ממשיך לפרושׂ לפנינו את הפנטזיות וההזיות שהממו את מוחו החלוש:
"והיה אם שמוע ישמעו לי, הנה מועד שמחה וששון אל כל אוהבי דברי רבנו, ואני הקטן נבזה [=ענווה מעושה, שנועדה לכסות על שאיפת הגדוּלה והשׂררה, וכפי שתראו לקמן] אצטרך ענייניהם אם אהיה [ראוי] לכך בעיניהם [כלומר, אעמוד לרשותם בכל אשר ירצו, וברור שהוא חיפש לעצמו איזה תפקיד בקרב אותם אנשי השֵּׁם שנחשבו לגדולי חכמי בבל ומצרים]".
ולאחר דברי הענווה המעושה ולאחר בקשת השׂררה, הוא משבח את עצמו ומסביר מדוע על חכמי בבל ומצרים לבחור או למנות אותו לתפקיד חשוב בפולמוס עם המינים הצרפתים:
"ואני בוטח ברחמי הנותן לאדם לשון לימודים [כאילו ה' יתברך נתן לו לשון לימודים] כי אנכי לבדי אלכוד להם כל המעברות ואתן הרסן בפיהם והחטם באפם [כלומר הוא לבדו יכריע את המינים ברוב חכמתו המאליפה; אך הוא לא שוכח גם להחניף לחכמי בבל ומצרים:] כל-שכן בהיות שם כל גאון יעקב וכל כבוד חכמת ישראל, שאז יפיגו זממם ויהיו כאבן דומם".
ולאחר כל דברי השחץ וההבל הללו, הלל הכסיל הלז גם משגר איום לחכמי בבל ומצרים שאם לא ייענו לדרישתו, תהיה "לנפש רבנו תרעומת עליהם", והנה דבריו המגוחכים לפניכם:
"ואם חס וחלילה יתרשלו בדבר ולא ישגיחו לטרוח בכך [כלומר אם הנחשבים לגדולי חכמי בבל ומצרים לא יקבלו את עצתו ולא ימנו אותו לעמוד בראש קבינט המלחמה באשכנזים], הנה אני כבר התנצלתי ועשיתי את שלי ואין לנפש רבנו עלי תרעומת אלא עליהם, וקהילותינו וקרוביו אשר בארץ מצרים ישאו את עוונם ומשחתם בהם ובושה תכסה את פניהם [הביטוי 'משחתם בהם' לקוח מויקרא (כב, כה) ומשמעו הוא ששחיתותם ומכתם תדבק בהם]".
בדבריו האחרונים הלל חשף שוב שהוא בסך-הכל עוד כסיל אורתודוקסי רודף שׂררה וכבוד אשר נדבק לרבנו הרמב"ם, ודרכו הוא מנסה להשיג את שאיפותיו הזרות והבזויות, ואסביר: בנוסף לכך שהלל מאיים על הנחשבים לחכמי בבל ומצרים, הוא גם משתמש בתכסיס מינות מובהק: הלל טוען שאם לא ישמעו לו ולא ימנו אותו לראש וועדת המלחמה באשכנזים, אז תהיה "לנפש רבנו תרעומת עליהם". כלומר, הוא מאיים עליהם למעשה שרבנו הרמב"ם יתרעם עליהם – וְיִרְאָה מחכם מת כלשהו, ואפילו חכם אמיתי, הינה בגדר עבודה-זרה! שהרי יש בזה יראה מישות שכבר איננה מתהלכת בינינו, דהיינו מדובר במעין ישות על-טבעית!
ואין זו הפעם הראשונה, כבר ראינו לעיל את שגיאתו של הלל הכסיל בהזיה הפגאנית הזו, בתארו את נדרו של השטן מגירונדי: "וקיבל עליו ללכת ולהשתטח על קבר רבנו במניין עשרה ולבכות על קברו שבעה ימים שימחול לו". והמחילה כלל איננה מאת רבנו אלא מאת ה' יתעלה שמו, וכבר הסברתי עניין זה במאמר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות", שם בסוף פרק א.
ומי שסבור שיש למתים תרעומת ומשתמש בזה כדי לעורר יראה בקרב שומעיו, לא רק שהוא אינו מבין מאומה בדרכו של רבנו, אלא שהוא בער אורתודוקסי נבער, הוזה הזיות פגאניות, ואף נוכל ונבל אשר מתעה את הרבים אחרי ההבל, ומשתמש בהזיות פגאניות להשגת מטרותיו.
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה [=גם כומריהם המתעתעים וגם המוניהם הנבערים, כולם] בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [=נעדרי יראת ה' וידיעתו, רודפי תאוות והבלים], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=ולכן כומריהם האורתודוקסים יתעו וילעו]" (יש' כט, יג–יד).
ולעומתם, אנשי האמת מבקשי החכמה מבקשים ומשתוקקים לידע את הבורא יתעלה:
"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְיָ אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם" (יש' מא, יז), ושם תרגם יונתן: "עִנְוְתָנַיָּא וְחַשִּׁיכַיָּא דִּמְחַמְּדִין לְאֻלְפָנָא הָא כְּצָהֲיָא לְמַיָּא וְלָא מַשְׁכְּחִין רוּחֲהוֹן בְּסִגּוּפָא מְשַׁלְהֲיָא אֲנָא יְיָ אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן, אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אֲרַחֵיקִנוּן".
במאמר זה תוקנה טעות גדולה: במהדורתו הראשונה סברתי שתלמידי רבנו נהגו בעוול גדול, ובעיון נוסף התברר שלא תלמידי רבנו נהגו בעוול נורא, אלא המינים הארורים ובראשם השטן מגירונדי, הנה הפסקות המתוקנות:
הלל מתאר אפוא מלחמה קשה שהתעוררה בעקבות החרמות והנידויים ששלחו המינים. כלומר, רבים מעם-ישראל התנגדו למינים הצרפתים ולעבדיהם הנרצעים. המינים גם שיקרו שקרים חמורים והעידו עדי שקר לפני הכנסייה כנגד תלמידי רבנו, וכמו שאומר הלל שם:
"וכת המורים במורה-צדק [כלומר כת המינים המורים כנגד 'מורה הנבוכים', כת המלעיבים והמתעתעים] נפלו בפח יקושן [=בפח שֶׁכָּרוּ לתלמידי רבנו], כי שכרו עדי שקר נגד הכת העלובה [נגד תלמידי רבנו, ונקראים 'עלובים' בשל הוצאת הלעז כנגדם ובשל שלל הנידויים והחרמות שסבלו] והעידו עליהם עדיות רבות ורעות לפני שופטי הארץ, והוזמו. ובכן נדונו בקציצת…
לקרוא ולא להאמין!
לאיזה שפל אדם יכול להגיע...
ר' אדיר, ישר כוחך שאתה מאיר את עינינו בדבריהם אלה, שכן אם לא כאן, לעולם לא הייתי מכיר ויודע מאותן איגרות.