במאמר זה אעתיק קטעים מתוך קובץ של אגרות שפורסמו בספר: "אגרות קנאות – אגרות הרמב"ם" (אגרות הקנאות הן 54 עמ' מכלל הספר, שני טורים בכתב צפוף וקטן). מדובר בקובץ של אגרות שנכתבו כנגד רבנו ובאגרות שנכתבו כתשובה להן. באגרות-הנגד יש חרפות ונאצות כנגד רבנו וספריו: ספר המדע ומורה הנבוכים, ובאגרות שנכתבו כתשובה להן מובעת התנגדות לחרם שהחרימו המינים האורתודוקסים הקדמונים את ספרי הרמב"ם, וכן תשובות לטענות המינים. מן האגרות עולות תובנות שנוגעות להשקפות המינים, לחרם שהם החרימו את ספרי רבנו, וכן לאירוע המקומם שאירע בעקבות החרם והפולמוס הקשה, והוא שריפת ספרי רבנו בפרהסיה על-ידי המינים, שמילאו בחפץ לב את צו השריפה של כומרי הכנסייה הנוצרית, אשר נעתרה לתביעתם של המינים והוציאה צו להוציא את ספרי רבנו לשריפה.
מן האגרות ניתן ללמוד בעיקר על סכלותם ורשעותם של המינים האורתודוקסים הקדמונים. כמו כן, ממלחמתם של המינים ברבנו ניתן ללמוד על שיטותיהם של המינים האורתודוקסים בימינו להילחם בדרך האמת. בחשיפת סכלותם של המינים הקדמונים נשיב מלחמה למינים האורתודוקסים בימינו, ונקרב את עמֵּנו צעד נוסף: לדרך האמת ולה'-אלהים-אמת, למילוי ייעודנו וחובתנו העצומה, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – אור ליהודה ואור לגויים: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).
נחל אפוא, הספר "אגרות קנאות" פורסם בשנת תרי"ב (1859) בליפסיא-לייפציג שבגרמניה. כאמור, אעתיק קטעים מסוימים בלבד שניתן ללמוד מהם לעניינים ולמטרות שצוינו לעיל, בתוך הקטעים שאעתיק אשלב הערות מוסגרות, וכן אוסיף תובנות בסופי הקטעים. במבוא לקובץ האגרות הנדון נאמר, כי "זמן התחלת המחלוקת היה קרוב לשנת תתק"ץ [1230]".
הערה טכנית, מכיוון ששיטת המספור של הספר מוזרה מאד, הנני ממספר את הספר לפי עמ' קובץ הספר הדיגיטלי שבידי, דהיינו לא לפי העמ' הרשומים בספר אלא לפי העמ' בפועל.
א. עיון במבוא לאגרות
במבוא לספר, המו"ל האנונימי מתמצת את האירועים וההתרחשויות, והנה לפניכם דבריו:
"[עמ' 4] [...] כמקרה הזה קרה לקדוש ישראל הרמב"ם ז"ל: אחרי אשר התפשטו ספריו במדינות רבות, והגיעו גם לארץ צרפת, ור' שמואל אבן תבון ז"ל העתיק ספרו מורה נבוכים ללשון הקודש, נשמע קול מדנים במחנה העברים בקהל מינטפוליר [=מונפלייה, עיר בדרום צרפת] הנקראים בספרים 'חכמי ההר' [הר=mont], קול ענות נגד ספרו המורה והמדע, במצאם בהם דברים חדשים לא שערום מקדם, בחשבם 'כי הנמצא, אשר רעיוניהם לא יכילו גם ציור שכלי ממנו, ולא יתואר כי אם בשלילה', נעדר המציאות הוא לפי דעתם, כדעות העם אשר שוכנים בארצותם [=בארצות אירופה], אשר הרחיקו דרכי הפילוסופיא עבור כי התנגדו אז לדתם [דהיינו לתפישותיהם המגשימות ולהשקפות מאגיות ופגאניות רבות נוספות]. ומצאו להם ראיות מפשוטי המקראות והמדרשות. ואם כי ידעו כי נכתבו רק לשׂבר את האוזן [כלומר, למרות שחז"ל קבעו ש'דיברה תורה כלשון בני אדם'], בכל זאת [וכנגד דברי חז"ל המפורשים] דימו בנפשם כי הנמצא [=ה' אלהים אמת] הוא עצם זך, לא יושג בחוש, בעל כוחות רבים, ונטפס במקום ויושב בשמים והשגחתו מלא עולם, ובזה ניצולו מן ההגשמה לפי דעתם. גם הדעה בעניין שכר ועונש הייתה להם למורת רוח, כי ישולם להם משכורתם בתענוגים אשר לא ישיגו שמץ מנהם בעת עבודתם, רק אז, כאשר יהיו על תכונה חדשה ובריאה אחרת, יבָּראו [התענוגים]. וכהנה ביקשו להם תואנות רבות בדברים אשר לא ירדו לעמקן. ויחפאו דברים לא כנים וקשרו קשר וגזרו לבלי ללמוד בספרים הנזכרים וגם אסרו להשכינם בבתיהם, ונלוו עליהם רבים וגדולים. ויתמרמרו מאוד נגד ספרי רבנו לבערם ולכלותם מכרם ישראל".
מן הפסקה הזו למדנו כי צרפת היא ערשׂ המינות. המינים סברו כי שלילת הגשמות מה' יתעלה שוללת למעשה את קיומו במציאות, וכפי שנאמר באגרת: "'כי הנמצא [...] ולא יתואר כי אם בשלילה', נעדר המציאות הוא לפי דעתם". הם גם התנגדו באופן כללי לפילוסופיה: "אשר הרחיקו דרכי הפילוסופיא עבור כי התנגדו אז לדתם", כלומר, השקפות המורה היו להם לזרא מפני שהן שפכו אור על פסולת הסיגים אשר בידם, וכמו שאומר רבנו בצוואתו למורה:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי-עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
כדאי להוסיף, לכל חכמי-יועצי-אשכנז הטוענים שאין דעת בחוקי התורה ורואים בפילוסופיה כפירה, שהרמב"ם מבאר, שככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כלומר מדעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו במורה (ג, כט):
"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה"צאבה"] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי "נסים ונפלאות"], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע", כלומר בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, לעוררו לחשיבות לימוד המדעים והחכמות, להנחילו את אהבת ה' יראתו ידיעתו וייחודו, להאירו בהשקפות אמת ישרות, ובקיצור: להדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.
***
עוד נאמר בקטע לעיל, שהם "מצאו להם ראיות מפשוטי המקראות והמדרשות", כלומר, הם הביאו ראיות להגשמת הבורא מפשטי המקראות, וכבר נחשפה סכלותם החמורה הזו בדברי הפוחז מפוסקיירא בהשגתו על רבנו להלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] – מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", "מי גדול ממי?", ועוד רבים.
עוד נחשף בקטע לעיל, שהם כפרו בהוראת חז"ל לפיה "דיברה תורה כלשון בני אדם". כלומר, למרות הוראת חז"ל המינים ייחסו גשמות לבורא, וכך נאמר: "ואם כי ידעו כי נכתבו רק לשׂבר את האוזן [=למרות שחז"ל קבעו ש'דיברה תורה כלשון בני אדם'], בכל זאת [וכנגד דברי חז"ל המפורשים] דימו בנפשם" וכו'. הם סברו אפוא, שה' יתעלה הוא אל פגאני אשר יושב בשמים, ומשם הוא משגיח על כל בני האדם, וכמו שנאמר באגרת: "כי הנמצא [ה' אלהים אמת] הוא עצם זך, לא יושג בחוש [לא יושג בחוש מפני שהוא גבוה בשמים וכדלקמן], בעל כוחות רבים, ונטפס במקום ויושב בשמים והשגחתו מלא עולם, ובזה ניצולו מן ההגשמה לפי דעתם".
***
השקפה נוספת שהמינים התנגדו לה בתוקף היא ששכר המצוות הוא בחיי העולם-הבא, וכדברי חז"ל: "שכר מצוות בהאיֵ עלמא – ליכא", וכך נאמר בקטע לעיל: "גם הדעה בעניין שכר ועונש הייתה להם למורת רוח, כי ישולם להם משכורתם בתענוגים אשר לא ישיגו שמץ מנהם בעת עבודתם [=בעולם-הזה], רק אז [=בעולם-הבא], כאשר יהיו על תכונה חדשה ובריאה אחרת יבָּראו [להם התענוגים]". וכבר הוסבר עניין זה, ראו: "לשם מה נועדו הברכות והקללות שבתורה?", "האם יש חיים לאחר המוות?", "מעט על שגיאות תופשי התורה", ועוד.
העניין המרכזי שעולה מכל המאמרים הללו לענייננו הוא, שהמינים האורתודוקסים לא היו מוכנים לקבל בשום-פנים-ואופן את העובדה שהם לא יקבלו שכר בעולם-הזה בעבור קיום המצוות. סירובם לקבל את ההשקפה ששכר המצוות הוא בחיי העולם-הבא, נובע מהעדר אהבת ה' ומחיבור עמוק ושורשי מאד לתאוות ולהנאות העולם-הזה. כלומר, הם לא היו מוכנים לקבל בשום-פנים-ואופן שהם עובדים את ה' "לחינם" לפי דמיונם, ונטייתם אחר בהמיותם דחפה אותם לאמץ את ההשקפה שיש שכר לעשיית המצוות בעולם-הזה – אחרת אין להם שוב סיבה לעשות מצוות, כי כאמור, לא רק שאין בהם אהבת ה' ויראת ה', יש להם דרישה להנאות חומר מיידיות בעולם-הזה. השקפתם זו היא היסוד גם להפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, כלומר, הם לא היו מסוגלים לעבוד את ה'-אלהים-אמת או ללמוד תורה ללא קבלת כסף! ובמלים אחרות, הם לא אוהבים את ה' יתעלה, הם אוהבים ללכת בשרירות לבם הרע, ולא לחינם אחד מפסוקי התוכחה נוגע בדיוק לעניין זה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז), וחיפשו סיבה-כסף ללמוד תורה ולקיים מצוות.
ועל בני עלי שהפכו תורת חיים לקורדום אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א פרק ב).
זו דרכה של הנצרות ודתות פגאניות רבות שקדמו לה, וזו דרכם של כל נביאי השקר ושאר הרשעים והמינים שהִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל בכל הדורות, ואצרף לפניכם עוד שתי דוגמאות, מהנביאים ישעיה ומיכה, וכך אומר ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
***
נחזור לקטע שהועתק לעיל, עוד נאמר בו: "וקשרו קשר וגזרו לבלי ללמוד בספרים הנזכרים וגם אסרו להשכינם בבתיהם, ונלוו עליהם רבים וגדולים. ויתמרמרו מאוד נגד ספרי רבנו לבערם ולכלותם מכרם ישראל". ובכן, גזירתם קיימת וניצבת עד עצם היום הזה, שהרי ספרי רבנו: ספר המדע ומורה הנבוכים, מוקצים מחמת מיאוס בקרב חברת המינות החרדית, וגם היום ההוראה היא לבערם ולכלותם מכרם ישראל, דהיינו לסלקם מספריות "היראים"...
נשים לב שכותב המבוא והמו"ל של האגרות הללו, למרות פרסום האגרות הללו כנגד המינים האורתודוקסים, עדיין הוא כורע ומשתחווה להם! שימו לב, הוא מכנה את הרשעים שהחרימו את ספרי רבנו "גדולים", וזה מזכיר את הפוחז שכינה את רבותיו המינים: "גדולים וטובים".
הבה נמשיך לעיין במבוא לספר "אגרות קנאות", וכך נאמר בהמשך הדברים (עמ' 4–5):
"ראש המריבים היה הרב ר' שלמה בר אברהם חכם מפורסם בתלמוד ובהוראה [ממונפלייה שבצרפת, המאה הי"ג], עם שני תלמידיו: הרב רבינו יונה [גירונדי השטן, רבו של הרשעב"א] ור' דוד בר שאול, הפיצו כתבים וחרמות נגד לימוד המורה והמדע, ועמהם החזיקו גדולי החכמים: רבינו מאיר הלוי, ור' יהודה הרופא בן הנשיא ר' יוסף הרופא בן אלפכאר זצ"ל".
ושוב, המו"ל חלוש הדעת הזה מכנה את המינים הללו בשמות של גדולה ורוממות.
***
בהמשך דבריו במבוא, מתאר כותב המבוא את ההִתנגדות לכתבי החרם, והוא מזכיר שמות של כמה מהמתנגדים לחרם שפעלו כנגד המינים הנזכרים, ומכיוון שחלק מהמתנגדים היו מינים כעורים בעצמם, לא אזכירם עתה, נמשיך אפוא בדברי המבוא (עמ' 5), וזה לשונו:
"כאשר ראה ר' שלמה כי לא נעשתה עצתו בעירו [במונפלייה, דרום צרפת], וישלח את תלמידו רבינו יונה [השטן] לצרפת [דהיינו לשאר ערי צרפת] עם כתביו, והתחיל להצליח שמה והיו נוטים אחריו חכמיה ונתנו גם הם חרמות נגד לימוד המורה [...] אמנם, אוהבי החכמה ומכבדיה הריצו אגרותיהם לצרפת והצדיקו את הצדיק, אז נבהלו חכמי צרפת מפני כבוד האדם הגדול הרמב"ם ז"ל וינחמו על מעשיהם. ויהי כי ראה ר' שלמה אשר גם אנשי שלומו עזבוהו, פנה אל דרך אחרת, וידבר על לב הכומרים והעמיד להם עדים כי יש בספרי המורה והמדע דברים מתנגדים גם ליסודי דתם ויצוו לשרוף הספרים ההם, ונתעורר על-ידי זה גזרות וצרות רבות כי נתנו יד לממשלת הכומרים בפאריז [...] ואחר-כך הוזמו העדים ונדונו עשרה מהם בכריתות לשונם, ונהרגו יותר משלושת אלפים נפשות ושרפו כל הספרים הנמצאים שם".
הכותב מתאר אסונות קשים אשר התרחשו בסמוך לשריפת ספרי רבנו: עונש של כריתת לשון לעשרה עדי שקר, נהרגו שלושת אלפים מישראל, ושריפה גדולה מאד של ספרים. בהמשך האגרות יובאו פרטים נוספים בעניין האסונות הקשים שאירעו לאחר שריפת ספרי רבנו.
כמו כן, הכותב טוען שחכמי-יועצי-צרפת התחרטו על מעשיהם, וכך הוא כותב גם על השטן מגירונדי בהמשך דבריו: "ויהי כראות ר' יונה את כל הרעות והצרות המתרבות, התנחם ונמס לבו בקרבו, כי ראה אשר יד ה' עשתה זאת. וממרום שלח אש על אשר שלח יד בספרים הקדושים, ושב בתשובה נגד הקהל הנשארים מהגזירה, והתוודה לפניהם וקיבל עליו ללכת לארץ-ישראל ולהשתטח ולבכות על קבר רבינו שימחול לו על אשר מעל בספריו".
מדבריו עולה, שמי שהוציא לפועל את ציווי הכומרים הנוצרים לשרוף את ספרי רבנו הוא השטן מגירונדי, וכמו שנאמר לעיל: "על אשר שלח יד בספרים הקדושים". כמו כן, ראינו שהשטן מגירונדי "התנחם ונמס לבו בקרבו" כביכול על מעשיו הרעים... האמנם? וכי מותר לקבל את תשובתם של המינים?! והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):
"וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".
"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה).
כמו כן, אמרתי לעיל שהכותב חלוש-דעת, והנה שתי ראיות נוספות: "אז נבהלו חכמי צרפת מפני כבוד האדם הגדול הרמב"ם ז"ל [...] והתוודה לפניהם וקיבל עליו ללכת לארץ-ישראל ולהשתטח ולבכות על קבר רבינו שימחול לו על אשר מעל בספריו". האמנם יש להיבהל מבשר ודם עפר ואפר? האמנם בקשת המחילה היא מעצמותיו של רבנו הרמב"ם? ואין להיבהל אלא מה'-אלהים-אמת, ואין לבקש סליחה ומחילה אלא מאל אמת שאין-כיוצא-בו! דבריו מעידים אפוא על עבודת אלילים שורשית מאד לגדולי אסלה מהובלים, כמנהג צאצאי המינים.
והכותב ממשיך במגמת הערצת בשר ודם, וזה לשונו (עמ' 5): "ואז נפל פחד הדר גאון רבינו על כל הקהילות והחרימו ונידו את כל הקמים נגדו" וכו', ואיֵּה ה'-אלהים-אמת? והסמנטיקה הזו אופיינית מאד לחברת המינות החרדית, אשר הפכה גדולי אסלה מהובלים לאלילים.
עוד נאמר במבוא שם: "ובשנת מ"ו לאלף השישי [1286] קמו שנית מעוררי ריב בצרפת" וכו'.
לסיכום, מן הנאמר במבוא עולה, ששלמה המין ממונפלייה הסית את כומרי הכנסייה לצוות לשרוף את ספרי המדע ומורה הנבוכים, ומי שביצע בפועל את השריפה היה תלמידו השטן מגירונדי. עוד עולה, כי לאחר השריפה הזו חלו צרות ופגעים רבים בקהילות יהודי צרפת, וביניהם שריפה נוספת של ספרים, אך הפעם מי ששרף את הספרים היו הגויים הנוצרים.
עד כאן מתוך המבוא לקובץ האגרות, נעבור עתה לעיין בקטעים מתוך האגרות עצמן.
ב. חליפת המכתבים שבין רד"ק ליהודה המין הרופא
טרם שנחל, חשוב מאד לציין, כי הרד"ק (דוד קמחי, צרפת המאה הי"ג) אשר כתב אגרות כנגד חכמי-יועצי-צרפת, כתבם בדרכי התחנפות והתרפסות גדולים מאד ליהודה המין הרופא, והנה כמה דוגמאות לחניפותו ולרפיסותו המקוממת (עמ' 8): "כתבתי זה המעט אליך השר והטפסר החכם הנבון המשכיל ר' יהודה הרופא נר"י בן כבוד הנשיא הגדול הרופא רבי יוסף בן אלפאכ"ר ז"ל [...] וכל תאוותי הייתה לראות פניך היקרים להשתעשע בחברתך" וכו'.
ובראש איגרתו השנייה (עמ' 11) הוא מוסיף וכותב כך: "יהודה אתה יודוך אחיך, חכמתך תשיאך, וענוותך תניחך, וגדולתך תנחך, ומה אערוך ומה אדמה לך, כמרגליתא דלית לה טימי [=נראה שכוונתו כמרגלית שאין בה מומים, דהיינו מרגלית מושלמת בתפארתה]", ועוד.
***
דוד קמחי היה זה שהחל בחליפת המכתבים, והאגרת הראשונה נשלחה ממנו ליהודה המין ממונפלייה. האגרת מלאה במליצות, שתכליתן אחת והיא מובאת בסוף האגרת, שם מבקש קמחי מיהודה המין שינדה את שלמה מן ההר ואת שני תלמידיו, וזה לשונו של קמחי: "ואתה הֱיֵה במקומי לדבר עם שרי העיר ונשיאיה וחכמיה, לנדות ולהחרים העומדים במרדם".
לאחר שקמחי שלח ליהודה המין את אגרתו הראשונה, השיב עליה יהודה המין באריכות רבה מאד-מאד, דברי חרפות ונאצות וגידופים, להלן כמה קטעים. בעמ' 8, כותב המין כך:
"יגער יי בך השטן [=כוונתו לדוד קמחי], דוד [=דוד קמחי] הוא הקטן, מאין תבוא הַמִּשּׁוּט בארץ ומהתהלך בה [עדה"כ באיוב על השטן], לארכה ולרחבה, לחרחר ריב ומדון, את פני האדון, להעיר קנאה במורה הנבוכים, אשר הלך חשכים, הלא ידעת אם לא שמעת כי מקצת דברי מורה הנבוכים, נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, ידידם חמק עבר, בדברו על עמידת השמש בגבעון ועל פי האתון, ועל לויתן נחש עקלתון, כי זה במראה הנבואה ודרך משל נראה. וכל הירא את דבר השם ומאמין אמונת שלומי-אמוני-ישראל ישתומם על המראה, ועבר עליו רוח קנאה, לפי שחלק בשגגה על משנה גמורה ערוכה בכל ושמורה, עשרה דברים נבראו בין השמשות, ובידוע כי כל אלה לא במחתרת המשל כגנב נמצאו, כי הוא ציווה ונבראו".
מקטע זה למדנו על-כך שהמינים הקדמונים היו מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ורבנו כבר תיאר בהרחבה את המינים הקדמונים ושאר השוטים האורתודוקסים שנחשבים ל"חכמי ישראל" בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו בשלוש הפְּסקות הבאות:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
ונצרף את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים ועל המסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז מפוסקיירא), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו"] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.
בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, ו), וכֹה דבריו:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו "חכם" מן הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו [דהיינו חכמת הטבע ושכלולו העצום והמופלא]" וכו'.
***
נחזור ליהודה המין ממונפלייה, השקפה רעה נוספת שבאה לידי ביטוי בתשובתו הראשונה, היא תפישת מעשה בראשית כפשוטו, וזה לשונו:
"וכיוצא בזה אמרו רז"ל דיברה תורה כלשון בני אדם [...] אבל לעניין מעשה בראשית, כל הכתובים זה לזה מעידים [...] ואינו כדאי מופת חכמה יוונית לעקור את הכל [מפשוטו]".
בהשקפתו זו המין מעיד על סכלותו, שהרי מן המפורסמות שאין להבין את מעשה בראשית שתואר בפרק הראשון בספר בראשית – כפשוטו, והנה דברי רבנו בהקדמתו למורה:
"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]. ועשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".
עוד אומר רבנו במורה (ב, כט), בשלוש הפְּסקות הבאות:
"והואיל והגיעו הדברים עד כאן, נביא פרק נזכיר גם בו מקצת הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית, כי המטרה העיקרית במאמר זה אינה אלא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כלליות:
האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [חגיגה ב, א], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה.
ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [="כל גו"ח וכל אשר מוחו הולך על ארבע" (קאפח), ואולי את הפתאים ראוי לכנות מסכנים, אך גדוליהם המתעים את העם אחרי התהו, מינים ורשעים ארורים מורידין ולא מעלין] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים, הרי הוא חובה".
ומוסיף שם קאפח ואומר כך: "כלומר, אם יבינום [=את פרטי תיאורי מעשה בראשית] כפשוטם יבואו לידי דמיונות שווא ביחס למציאות [=יתדרדרו להזיות], וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא. [...] אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשוטם [...] כאן נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה". אגב, ראשי התיבות גו"ח שקאפח סיפח לדרשנים ולפרשנים הוזי ההזיות, פתרונן הוא: "גִּדְמִי וּקִרַת חְמַאר" ותרגומן הוא: "מוכה שחין ומשוי חמור".
***
נחזור ליהודה המין ממונפלייה, באיגרתו הראשונה (כמו בכל אגרותיו שיידונו לקמן) הוא גם מאריך מאד בחרפות כאמור לעיל ומשלבן במליצות רבות מאד (ואגב למדנו שכותבי המליצות והפיוטים אינן בהכרח חכמים, אלא עלולים להיות מינים ארורים מאד), גם מעליל על רבנו שהוא סופיסט, דהיינו דמגוג שמדבר גבוהה-גבוהה ומשכנע בדברים נבובים וריקים, וגם אומר שרבנו מסוברי הקדמות, למרות שרבנו קובע במפורש שהוא מסוברי חידוש העולם, ועוד. אין ספק שיהודה המין לא ידע ולא יבין את משנת רבנו, ותעה ולעה באפלת ההזיות והמינות.
יהודה המין גם לא בוחל מלשקר שקרים חמורים נוספים, לדוגמה: "בדברו על עמידת השמש בגבעון", דהיינו שלפי רבנו לא אירע שם נס אלא מדובר במשל, ולדעת רבנו בפירושו לאבות (ה, ה) מדובר בנס; וכן הוא אומר: "ואיך עלה על לב כי על-פי משל וחידה נאמר במקושש רגום אותו באבנים כל העדה" (עמ' 9), והיכן רבנו אומר שמדובר בפסוק זה במשל? שקר נוסף מתבטא בהתקפתו נגד קבלת רבנו חלקים מהפילוסופיה היוונית של אריסטו. אולם, המין הרשע הזה מציג את רבנו כאילו הוא קיבל את כל דברי אריסטו, עד-כדי-כך, שהוא מציג את רבנו הרמב"ם כמי שהִשווה את התורה הקדושה לפילוסופיה של אריסטו: "ודימה היות הראשונה עם השנייה כשתי עפרים תאמי צביה, והיתה תאניה ואניה" (עמ' 9), ועוד.
יהודה המין מוסיף וכותב שם דברים חריפים נגד הספר מורה הנבוכים (עמ' 9):
"ותדע ותשכיל מן מוצא דבר, כי העם ההולכים בחושך המחזיקים בספר מורה הנבוכים, החכמים בעיניהם, הנבונים נגד פניהם, אשר בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, נרפים הם נרפים [כך אמר פרעה] ופוסחים על שתי הסעיפים", ועוד חרפות וגידופים, רבים מאד.
ובהמשך דבריו הוא אומר כך (עמ' 10–11):
"ויקומו כאיש אחד כל העדה [...] על אותו ספר מורה כולם, כי הוא מולדת חוץ לא יבוא להם בקהל יי עד עולם, וגזרו [חכמי-יועצי-צרפת] שלא יהיה אדם רשאי ללמוד בו וללמד כי לשריפה הוא עומד [...] הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם [ביטוי חמור שמתאר עבודה-זרה] [...] ולוואי הספר הזה לא היה ולא נברא לא מִתרגם ולא נקרא [...] מחשיך עצה במלים, ממשל משלים, לעמי הארץ ולסכלים [...] והם לא ידעו דין הספר ודתו, ולא הבינו עצתו".
חשוב לציין, כי כ-90 אחוז מדברי יהודה המין באגרותיו הם מליצות וחרוזים! כלומר, שיטתו המרכזית לשכנע את הקוראים, שמורה הנבוכים הוא ספר מינות ועבודה-זרה שיש לשרפו הוא באמצעות מליצות וחרוזים! ומזאת למדנו על שיטה אחת משיטותיהם: למשוך את לב ההמונים באמצעות מליצות וחרוזים אשר מעלים על לב הכסילים שיש חכמה רבה באמרים. וכך נהג אבן גבירול ב"כתר מלכות" שאינו אלא נעל עניות, במליצות וחרוזים משך את לב השטָאִים.
קמחי כנראה לא ראה את אגרת השׂטנה של יהודה המין, והוא שלח אגרת נוספת ליהודה המין, שבה הוא מוסיף דברי חנופה, הצטדקות והתרפסות. בכל דבריו הארוכים והמליציים מצאתי רק טענה עניינית אחת שסותרת את דברי המינים, והיא שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, וזה לשונו: "דורשי ההגדות [...] להיותן עם השכל אחוזות, ולחכמות נרמזות". על-כל-פנים, תמצית דבריו המליציים, הנבובים, והארוכים מאד של קמחי, הם בכי ונהי מדוע תוקפים אותו על-כך שהוא מגן על רבנו, ושהוא צדיק תמים וזקן, ומתחנן שלא יכעסו עליו. פשוט מדהים! ואוי לו לרבנו ולדרך האמת שקמחי הוא מן המגינים על ספר המדע והמורה.
***
על אגרתו הרפה השנייה של קמחי, יהודה המין משיב בעזות פנים ובמליצות נבובות, כמנהגו, והנה מעט מדבריו באיגרת נוספת (עמ' 13):
"בין יבין את אשר לפניו [...] ולא יפנה אל רהבים ושטי כזבים, הבל המה מעשה תעתועים, יי מסך בקרבם רוח עועים [...] [ועתה הוא עובר לתאר את המינים:] רבני צרפת וקדושיה, וגיבורי הארצות ההם ואנשיה [...] הרב התמים רבי שלמה [מן ההר, המין הראשי שנזכר במבוא], השם יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו, ולקחת את שני ילדיו, רבי יונה ורבי דוד תלמידיו [...] וחלילה-חלילה לנו לנדות אותו צדיק ולהחרימו הוא וכל אשר עמו, כי אם לכבדו ולברך בשמו, עקב הייתה רוח אחרת עמו, תחת אשר קנא לאלהיו ולכבודו [...] ואתה באלהיך תשוב לקדמותך, להיטיבך באחריתך". וכו', ועוד-ועוד מליצות מינות ארורות ונבובות כאלה.
באיגרת התשובה הבאה של קמחי, כבר הגיעה לידיעתו איגרת השטנה הראשונה שכתב אליו יהודה המין, ולכן הוא מתלונן על יהודה המין על-כך שהוא מחרף ומגדף אותו, אך במקום לחדול מלכתוב ליהודה המין אגרות, שהרי אסור באיסור חמור לערוך דיונים עם המינים, קמחי מוסיף להתרפס לפניו: "אמרתי טוב לשמוע גערת חכם ולסור אל משמעתו, באשר יי איתו" וכו'. גם באיגרת התשובה הזו קמחי מפליג למליצות נבובות, ריקות מראיות וטענות אמיתיות. ברם, ניתן ללמוד ממנה על ההתרחשויות ההיסטוריות, וכך אומר קמחי ליהודה המין (עמ' 13):
"ולא באתי לקטרג עמך ולהתווכח, אבל להודיעך אשר בחרת בו וקראתו צדיק וחכם ותמים [=שלמה המין ממונפלייה, רבו של השטן מגירונדי], והנה הוא רשע וסכל, כי יצא לתרבות רעה והשחית את דרכו ונעשה מלשין ומוסֵר, וסופו הוכיח על תחילתו, יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו, כי בראותו כי רבני צרפת נטשוהו, ולסכל חשבוהו, ומעיד עדות שקר ידעוהו, והוא שב עד הפסילים, ולעובדי אלילים, ויחן להם וישמעו לו לעזרו על אשר שלח ידו ביהודים, ויקרא תחילה לכל הצעירים היחפים ויאמר להם: ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבנו משה ממצרים אשר כתב ספרי מינות, ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו, וציוו לשרוף הספרים ההם והם ספר המדע וספר המורה. ולא נח לבבו הערל, וידבר גם אל הדורשים הם הפרידיקאדורי"ש ואל הכמרים הגלחים כדברים האלה. עד שהגיעו הדברים אל הקרדינא"ל. עד אשר היו היהודים במונפילי"ר והנלווים אליהם בסכנה גדולה" וכו'.
נמצא, ששלמה המין ממונפלייה, בעזרת תלמידיו השטן מגירונדי ודוד בן שאול, הסיתו את הכומרים הערֵלים לצוות לשרוף את ספרי רבנו: ספר המדע ומורה הנבוכים. נראה שהכומרים ציוו על היהודים לשרוף את ספרי רבנו, ובזה העניקו לשלמה המין סמכות להוציא לפועל את מחשבתו הרעה. כלומר, מי שהוציא לפועל את שריפת ספרי רבנו היו שלמה המין הארור ושני תלמידיו, וכמו שנאמר במבוא על השטן מגירונדי: "על אשר שלח יד בספרים הקדושים".
על אגרת התשובה האחרונה של קמחי, שב יהודה המין וכתב אגרת נוספת של מליצות נבובות, ביניהן גם דברי התפארות וגסות-רוח: "היודע ועד יודע כי נטע נעמנים נטעי, כולו זרע אמת זרעי", ועוד דברי שקר, וזה לשונו של יהודה המין: "והבאתי ראיות ראויות על אוזן שומעת, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת", ועל איזה ראיות הוא מדבר? ולמעט טענות מליציות בודדות שהובאו באיגרתו הראשונה, שקשה לקרוא להן "ראיות" וכל-שכן "נכוחות", הרוב הגדול של דבריו הארוכים הם דברי משטמה וחרפות מליציות, לרבנו ולספריו ולדוד קמחי.
***
ברם, דומני שיהודה המין הגדיל לההביל ולהרשיע, בטענתו שמי שאשם בכך ששלמה המין פנה לשלטונות וגרם לשריפת הספרים, הם תלמידי רבנו הרמב"ם! שימו לב היטב לדבריו:
"ומה שאמרת על הרב התמים שלנו [שלמה המין ממונפלייה] כי נתן לאלהים תִּפלה, ובמלאכיו ישים תהלה, אתם הציקותם לו בדבריכם ותאלצוהו ותקצר נפשו למות ויצא לבו בדברו, ואין אדם נתפש על צערו, והמציק לו בא בשכרו [כלומר, תלמידי רבנו הסיתו ועודדו להציק לו]".
נמצא, שמי שגרם לשריפת הספרים ולכל הצרות הם תלמידי הרמב"ם! הם אשר גרמו לשלמה המין ממונפלייה למסור את ספרי רבנו לשריפה, והם אלה שגרמו להריגת שלושת אלפי איש מישראל כאמור במבוא. ואחתום בדינו של המוסֵר, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד):
"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים: [...] והמוסרים [...] שניים הם [...] המוסר חברו ביד גויים להורגו או להכותו, והמוסר ממון חברו ביד גויים או ביד אנס שהוא כגוי, שניהם אין להן חלק לעולם הבא".
וכך פוסק רבנו בהלכות חובל ומזיק (ח, י):
"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר: 'הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו', ואפילו ממון קל – הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו: 'אל תמסור', אם העז פניו ואמר: 'לא כי, אלא אמסרנו' – מצוה להורגו, וכל הקודם להורגו – זכה [ואם הוחזק למסור – הורגין אותו ללא התראה]".
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל" (יר' יא, ט–יג).
סוף דבר
כבר הוּכח כי לדעת רבנו הרמב"ם אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים הארורים (ראו: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז – חלק א", שם בפרק ג: "אין לדון לכף זכות בענייני עבודה-זרה"). ברם, חשוב להוסיף, שאסור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז הללו לכף זכות מצד נוסף, והוא הכלל התורני לפיו "שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות, ואפילו אם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה, הם כמזידים, ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ הם בגדר מזידים. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.
אלה לא מסוג המזידים "הרגילים", אלה מסוג המזידים אשר מתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם, ועליהם אמרו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ונצרף לזה את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=סכלותו ומינותו של רש"י ושאר הוזי ההזיות ממשיכי דרכו לדורותיהם תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו); "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו); "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).
בתמונת שער הרשומה: שרפת הספרים בברלין, מאי 1933.
התמונה מאת: Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl; רישיון תמונה: CC-BY-SA 3.0.
コメント