[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עז, שבט תשמ"ב, עמ' 2].
בעקבות ה"כנס הבינלאומי: מאה שנות ציונות", שדן ברובו המכריע בציונות האשכנזית ושנערך בחג החנוכה באוניברסיטת תל-אביב, נתעורר וויכוח ישן מעל דפי עיתון "הארץ", וויכוח זה היה בין שני ממסדים – הליכוד והמערך. איש הליכוד ד"ר אלי תבין יצא בחריפות נגד אשת המערך פרופ' אניטה שפירא, ושניהם ביחד דיברו בשם "החירות האקדמית". גם העיתונאי דן מרגלית מן "הארץ" התערב בוויכוח והגיב על מאמר עמיתו מר תום שגב, על אודות הגברת אניטה שפירא שאותה הכתיר בכתר "הנסיכה הנבוכה" (ז בטבת תשמ"ב).
דן מרגלית כותב בין השאר: "כפי שהסבירה אניטה שפירא לתום שגב בריאיון שפורסם במוסף 'הארץ' (ז בטבת תשמ"ב) ייחודה של התביעה ממצודת-זאב התבטא ברמז עבה של תבין, שההסתדרות הציונית תשקול מחדש את יחסה להנהלת המכון לחקר הציונות באוניברסיטה. משפט זה קיפל בתוכו איום להתנכל ל-104 אלף הדולר (סכום של כ-160 מיליון ל"י), שההסתדרות הציונית מזרימה למכון האוניברסיטאי" ('הארץ', יב בטבת תשמ"ב).
המאבק על סכום עתק זה אינו על השאלה: לשם מה מתבזבז סכום כזה? אלא על השאלה: מי יבזבז וייהנה מן הסכום הזה: הממסד של המערך או של הליכוד? מאה ושישים מיליון הלירות מושקעות במחקר על המיתוסים של הציונות שאין להם כל קשר למציאות – אך כן יש בהם הענקת פרנסה לאישים מצפון תל-אביב, וזאת מכספי הסוכנות-היהודית הטוענת השכם והערב שאין לה כסף בעבור הרחבת פרויקט "שיקום שכונות העוני", אותן יצר הממסד בשנות קום המדינה ושלפניה. אם נשווה סכום זה למה שמושקע בהקניית השׂכלה לסטודנטים משכונות העוני ומעיירות הפיתוח נראה בעליל, כי מה שמושקע במחקר הציונות עולה בהרבה מיליונים על כל מה שמושקע בקידומם של הסטודנטים מהשכונות ומעיירות הפיתוח.
דוגמה זו בלבד מכנס הציונות באוניברסיטת תל-אביב חושפת לעיני-כל את ערוותו של הממסד האקדמי, שהפך למגדל-שן המשרת בעיקר את בני העשירים, והחושש מגידולם של מזרחים שהממסד דחקם לשכונות העוני ולעיירות הפיתוח. בשם האובייקטיביות, כביכול, דוחים את כניסתם של בני השכונות לאוניברסיטה על-ידי תחבולות שונות כגון: א) מבחנים פסיכומטריים אוניברסליים שלמעשה הועתקו מארצות מערביות שונות ואינם תואמים את המציאות וסביבת חייו של הנבחן המזרחי; ב) סתימת פיותיהם של הסטודנטים, בני השכונות, המנסים להתארגן בתוך האוניברסיטה, למען שינוי מדיניותה לטובת השתתפותם של בני השכונות בחיים האקדמיים; ג) אפליה לרעה של בני השכונות כנגד בני הקיבוצים, הבאה לידי ביטוי בכך שבני הקיבוצים במכינה לא נדרשים לעמוד בבחינות הבגרות; ד) הפניית משאבים לבניית שירותי ספורט וקייטנות, באוניברסיטה שמקומה בלב רמת-אביב ולא בלב שכונת-התקווה או יפו.
***
בסקר קצר שערכנו בקרב הסטודנטים ואנשי הצוות של "התוכנית לפעילי ציבור באזורי פיתוח" שבאוניברסיטת תל-אביב, מתברר, כי בניגוד לכל מה שאמור להיות "חירות אקדמית", הממסד האוניברסיטאי ביצע את הצעדים הבאים: א) מינה "ממונה" מטעם האוניברסיטה (מעין פוליטרוק, קצין חינוך, וכמו שהיה נהוג בקרב הצבא האדום), שימנע כל התארגנות והתפתחות עצמאית של התוכנית ושל הסטודנטים; ב) עיכובים חוזרים ונשנים של התקציבים המגיעים מהפדרציה הספרדית; ג) התערבות בנושאים אקדמאים טהורים; ג) אי-סיוע ואי-התעניינות מצד נשיא האוניברסיטה והרקטור בתלמידי התוכנית ובבעיותיהם.
כך יוצא, שסכומי העתק שמקציבה המועצה להשכלה גבוהה לאוניברסיטאות מטעם משרד החינוך, משרתים את בני העשירים מצפון תל-אביב ומשכונות יוקרה אחרות, על חשבון בני העניים והשכונות, ומגבירה את השליטה עליהם, וכל זאת בשם "החירות האקדמית".
אנו מוצאים כי למעלה מתשעים אחוז מן המרצים והנושאים בכנס "מאה שנות ציונות" היו אשכנזים. גם בחטיבה "אידיאולוגיה והגות" – ההגמוניה חד-עדתית, כמו: הרצברג, בריינל, הלפרין, מאייר, סודורסקי, ועוד. הם דיברו על "הציונות כזהות יהודית ליהודי המערב", "ציונות וליברליזם", "היהדות הרפורמית הציונית", "גישות לרעיון שלילת הגולה", ועוד ועוד.
כל המרצים הנ"ל התעלמו מעובדה מרכזית אחת: האידיאולוגיה הציונית לא הייתה אלא צידוק בדיעבד, דהיינו: יהודי מזרח-אירופה רצו לברוח מרוסיה ופולין לאמריקה, ואלה שלא היה להם כסף לכרטיס לאמריקה נאלצו לבוא לישראל. כך יצא שבעלי האמצעים היגרו לאמריקה והותירו את עניי עירם לבדם באירופה, וכך נאלצו הללו לבוא לארץ-ישראל. גם אלה שהגיעו לארץ, כדוגמת עולי ביל"ו בשעתם, חלקם ירד לאמריקה בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם.
אמנם, הייתה תחייה של אידיאולוגיה ציונית סוציאליסטית בין השנים 1910–1930, ואכן היו לה הישגים נכבדים בהתיישבות, אבל אידיאולוגיה זו גוועה אט-אט במשך הזמן עם עלייתו של בן-גוריון וחבריו לשלטון (ראו ספרו של זאב צחור, 'בדרך להנהגת היישוב, ההסתדרות בראשיתה'). מצב דומה שראשיתו בשנים 1950–1980 ושאת התפתחויותיו אנו מתחילים לראות כעת, התרחש עם העלייה המשיחית של יהודי המזרח שעלתה לארץ-ישראל.
המזרחים, שעלו ברובם בעשור הראשון לקום המדינה, הם שהפכו את אקט הכרזת המדינה ממשהו פורמלי על הנייר לעובדה שיש לה אחיזה במציאות בשטח. המזרחים הפריחו את שממות הנגב, הסְפָר, ההר, חבל לכיש והגליל, מפעלי ים-המלח ותמנע – הם שאיישו את יחידות צה"ל, והפכו את התפתחות התעשייה, החקלאות והבניין, עד שהביאו את מדינת ישראל ממצב של מושבה בריטית חסרת בסיס כלכלי לישות שמקבלת החלטות כלכליות אשר המקרבות אותה למצב של עצמאות כלכלית – אך עובדות אלו נעלמו כליל מהחוקרים המצויים כיום באוניברסיטאות. לעובדות מרכזיות אלו בדבר תרומתם המכרעת וחלוציותם של המזרחים בישראל כמעט ולא היה שום ביטוי בכנס הזה.
מארגני הכנס באוניברסיטת תל-אביב, שהם: המכון לחקר הציונות ע"ש חיים וייצמן, בית-הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, והפקולטה למדעי הרוח, מתפרנסים על חשבון החברה, על גבם של בני השכונות ועיירות הפיתוח. בני השכונות עובדים ונאבקים על קיומם הכלכלי והחוקרים מהפקולטות הנ"ל מתהלכים בחדרים נוחים ובמשרות רמות על חשבון תקציבי הפיתוח.
יושב ראש ההסתדרות הציונית מר אריה דולצ'ין, שר החינוך והתרבות מר זבולון המר, נשיא אוניברסיטת תל-אביב פרופ' חיים בן-שחר, רקטור האוניברסיטה פרופ' יורם דינשטיין, שנשאו דברים בפתח הכנס, יודעים אל-נכון את העובדות שהזכרנו לעיל, אך הם התעלמו מתרומתה הגדולה של יהדות המזרח בבניין, בחרושת, בחקלאות, בביטחון, ובתחומים רבים אחרים בהתפתחות החברה והמדינה. התעלמות זו מטרתה, כנראה, מניעת תודעה חלוצית מזרחית עצמאית, אשר מכירה בערך עצמה על הישגיה של יהדות המזרח ושותפותה בבניין הארץ – הואיל ותודעה חיובית שכזו יש בה כדי לזעזע את מעמדה של האוליגרכיה השלטת בישראל.
ישר כוח
כולם גזענים אותו דבר ולא ברור לי מה מצאו המזרחיים בליכוד. לפחות המערך אומרים את האמת על עצמם
וביבי בכלל הוא האמ אמא של הגזענים.