נשאלתי כך:
"אחד מקרובי משפחתי, אשר מוחו שטוף שנים רבות בהזיות המינים, טען, שגם כאשר בגד נרטב בשבת, למשל, בזמן נטילת ידיים, יש בזאת משום מלאכת כיבוס... לא נראה לי סביר לאחר הצצה במשנה-תורה, מהי פסיקתך?".
כלומר, לפי טוען הטענה הזו, מי שבגדו נרטב מכל סיבה שהיא בשבת (בכוונה, בשוגג, באונס), "יש בזאת משום מלאכת כיבוס", ואיני יודע אם כוונתו למלאכה דאורייתא או דרבנן. כך-או-כך דבריו הבל מהובל, והנה לפניכם פסקוֹ של רבנו בהלכות שבת (כב, טו), וכֹה דבריו:
"מי שרחץ במים – מסתפג בלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט. וכן מי שנשרו כליו בדרך – מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט. ואסור לו לשוטחן ואפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה: הרי זה כיבס כסותו בשבת, ושטחה לייבשה. וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור".
כלומר, אם נרטבו בגדיו מכל סיבה שהיא, כל-שכן בשל קיום מצוה, אין שום חשש סחיטה או כיבוס. יתר-על-כן, מפסק חז"ל ורבנו בהלכות שביתת עשור לקמן עולה, שלדבר מצוה או אפילו במקום צורך גדול, רשאי אדם לכתחילה להשרות את כל בגדיו בשבת כאשר הן עליו, ובלבד שאין לו כוונה בזה לכבס את בגדיו! וכך פוסק רבנו בהלכות שביתת עשור (ג, ו):
"המהלך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש – עובר במים עד צווארו ואינו חושש, ועושה מצוה שהלך לעשותה, וחוזר במים למקומו. שאם לא תתיר לו לחזור, אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו – עובר במים עד צווארו ואינו חושש. ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם, כדרך שעושין בחול".
נמצא, שמותר לאדם לכתחילה ביום-הכיפורים להיכנס למים בבגדיו עד צווארו, וזאת במקום שמדובר בקיום מצוה או אפילו רק בשמירה מפני נזק אפשרי. והואיל וכל האיסור שנידון בהלכות שביתת עשור הוא משום איסור רחיצה שהוא איסור דרבנן, ומשום כיבוס דאורייתא אין שום איסור – ברור כשמש שאין שום חשש כיבוס בזה כאשר אין לו כוונה לכבס.
וייתכן שבשבת הדין אפילו קל יותר, שהרי בהלכות שביתת עשור יש איסור רחיצה, ולכן נזקקנו שכניסתו למים תהיה לשם מצוה או לצורך גדול, אך בשבת אין איסור רחיצה כלל וכלל!
קצרו של דבר, אם אדם נוטל את ידיו או רוחץ את בנו הקטן או משתמש במים בכל דרך מותרת בשבת, ונרטבו בגדיו, אין שום חשש לסחיטה וכיבוס, וכל מי שאוסר דבר-מה שלא אסרה תורה מוסיף על דברי תורה, וכל מי שאוסר דבר-מה במקום שהתירו חכמים עוון גדול בידו.
והנה לפניכם עוונו של המוסיף על דברי תורה:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד הזה" וכו'.
והנה לפניכם עוונו של האוסר דבר-מה שהתירוהו חכמים (מאכלות אסורות יז, כא):
"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".
כלומר, מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא בחטא גדול וממרה את פי הסנהדרין!
Comments