בראש הלכות עבודה-זרה פרק יא, רבנו עוסק באיסור להתדמות לגויים. מדובר באיסור תורה שהעובר עליו חייב מלקות מן התורה, והואיל ומדובר באיסור תורה, יש לכלול בתוך האיסור הזה לדעתי כל מה שעלול להיחשב כדבר שיש בו דמיון לגויים: כגון הִשתתפות באולימפיאדה אשר לא רק שיש בה הליכה בחוקות הגויים, אלא שיש בה גם זימה ותועבה (המקצועות הנצפים ביותר הם המקצועות שבהן המתעמלות לובשות לבושים מינימליים כגון התעמלות 'אמנותית'), וכן הערצה לפיתוח הגוף הבהמי אשר אינו מטרה אלא כלי לעבודת ה' יתברך.
ולא רק השתתפות באולימפיאדה, כל קיום ליגות הכדורגל והכדורסל וכיו"ב, כל ההבלים הללו הם לדעתי בגדר הליכה בחוקות הגויים – ואיני מצליח להבין איך אנשים שעמדו על דעתם מסוגלים להתלהב מקבוצת מחוסרי-דעת בעלי בשר אשר מצליחים לקלוע לסל או להבקיע גול. ועוד יותר נגעלת בעיניי התלהבותה של התקשורת ממשחקי האולימפיאדה שאירעה לא מזמן, ונראה לי שהחילוניים הטיפשים מתלהבים מן האולימפיאדה, בעיקר בגלל שהדבר גורם להם להרגיש שהם "עַם ככל העמים", ובמלים אחרות, שהם כגויים! ברור אפוא שאם משחקי ההבלים של האולימפיאדה גורמים להם להרגיש כגויים, ברור שהם בגדר חוקות הגויים.
וזכורני אמי ע"ה אשר נהגה לומר לי על הבלי הכדורגל והכדורסל: מכבי ת"א – מכה בתל-אביב, מכבי חיפה – מכה בחיפה, מכבי ראשון-לציון – מכה בראשון-לציון, וכיוצא בזה. כלומר, לא מדובר במכבי "מי כמוך באלים ה'", אלא במכה נוראה שביסודה הליכה בחוקות הגויים.
וניתן בהחלט לשמור על כושר גופני ולהעריך את החובה הנעלה לשמור על גוף בריא וחזק, גם בלי "מקצועות הספורט", שהינם סיפור-כיסוי: להליכה בחוקות הגויים, לטמטומו של עם-ישראל בהבלים, וכן להעשרת קבוצות אנשי פרסום ובעלי הון רודפי בצע. כמו כן, נראה לי שכל עניין הספורט נועד לשמש כ"אופיום להמונים", דהיינו כאמצעי להסחת דעתו של ההמון ממצבו הכלכלי והחברתי: "לחם ושעשועים", ולאפשר לשלטון לתמרנוֹ כרצונוֹ – והדבר בולט במיוחד בארצות העולם השלישי, שכל עולמן הוא הכדורגל כגון ארצות דרום אמריקה, ואשר נשלטות על-ידי מאפיות אכזריות שעושקות וגוזלות ומשעבדות את תושביהן העניים, אך לא רק בהן, גם בארצות-הברית הדבר בולט מאד, שבה כ-90 אחוז מהעם רחוק מחיי רווחה.
קצרו של דבר, הבל הבלים הכל הבל, עם-ישראל לא נועד לשקוע בטמטום של הגויים, טמטום שמסיח את הדעת ממציאות-החיים ומהצלחה-בחיים ומֵחתירה להישגים אמיתיים. אלא, עם-ישראל נועד להיות עם חכם ונבון, עַם שיודע להבחין בין הבל שאין בו שום תועלת וכל תכליתו היא להעשיר את בעלי ההון ולטמטם את ההמון, לבין הישׂגים אמיתיים אשר מושׂגים אך ורק באמצעות השקעה אמיתית בדברים שמקדמים את האדם, כגון לימודים וחריצות בעבודה.
ואוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה, כאשר ראש-הממשלה ונשיא-המדינה הליצנים "מברכים" את מתעמלי האולימפיאדה על "הישגיהם", כאילו קידמו את עם-ישראל לייעודו!
וההיפך הוא הנכון! כלומר, האולימפיאדה לא רק שאינה מקרבת את עמֵּנו לייעודו, אלא שהיא מרחיקה אותנו ממנו, שהרי אין אנו עַם ככל העמים, אלא עם חכם ונבון, שנועד להדריך את האנושות כולה להתרומם מן הבהמיוּת והבלֵי משחקֵי ההמונים, אל עבר מרבצי הדעת והמדע, אל עבר ההכרה במציאותו של בורא-עולם, אל עבר שיאי ההִתפתחות המדעית והאנושית.
עד כאן דברי המבוא, ועתה נעבור לעיין בהלכות עבודה-זרה (יא, א), בעניינים הללו:
"אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מִדַּמִּין להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ, כג], ונאמר: 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ' [ויק' יח, ג], ונאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם' [דב' יב, ל] – הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שלא יִדַּמֶּה להם. אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם בְּמַדָּעוֹ [=בהשקפות עולמו, ובראשן ידיעת ה', ייחודו, יראתו ואהבתו] ובדֵעותיו [=מידותיו ונימוסיו ואורחות חייו, כלל אופנֵי התנהגותו המאוזנים והמוקפדים], וכן הוא אומר: 'וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים' [ויק' כ, כו]".
בעניין הלבוש הלכה זו קשה מאד בימינו, שהרי בעבר היהודי היה מובדל בלבושו ובתספורתו מן הגוי, ברם בימינו, בימי הגלובליזציה המתעתעת, איך ניתן להגדיר מהו לבוש של גוי? והלא אין בימינו לבוש שמיוחד ליהודים, וכל מיני ואופנֵי הלבוש, בין של החילוניים ובין של הדתיים, כולם-כולם הינם לבוש אירופי פרו-נוצרי... כיצד אפוא ניתן לקיים הלכה זו בימינו? ובכן, נראה לי שבימינו על האדם היהודי שהולך בדרך האמת והצדק, להתלבש באופנים ממוצעים שאינם מוזרים ומיוחדים להבלי הגויים, כגון שלא ילבש חולצות מודפסות בהבליהם, או מכנסיים קרועים כמנהגותיהם, או גלימות שחורות ככומריהם (כמנהגה של כת החרדים), וכל כיו"ב.
קצרו של דבר, על האדם היהודי בימינו להתלבש באופנים צנועים שאינם מושכים תשומת לב, אופנים שאינם מתמיהים ואינם מוזרים, ואינם מזכירים באופן מיידי את אופנות הגויים.
יתר-על-כן, אסור באיסור חמור ללבוש את מלבושי המינות החרדים, כגון לבושם של החסידים למיניהם, מפני שלא רק שמדובר בלבוש הגויים הפולנים הערֵלים, אשר התעללו ביהודי מזרח-אירופה באופנים מבעיתים, אלא שמדובר בלבוש שמעיד ומאפיין ומזוהה באופן מובהק עם השקפות מינות ארורות שכבר המיטו ייסורֵי אימים על עמֵּנו בעבר. כלומר, המלבושים הללו הינם מצבה להפצת תורת-מינות והשקפות רקובות, שעלולות להמיט עלינו ייסורים גדולים.
הבה נמשיך אפוא להלכה הבאה בהלכות עבודה-זרה שם (יא, ב) אשר מפרטת מעט בעניין חוקות הגויים שנצטווינו להתרחק מהם, וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין וזה הוא הנקרא 'בלורית', ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן ולאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהן עושין; [וכן] לא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה-זרה כדי שייכנסו בהן רבים כמו שהן עושין – וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן, לוקה".
נשים לב שבסוף ההלכה רבנו פוסק "וכיוצא בהן", כלומר לא מדובר רק בציצית, דהיינו בגידול קווצת השיער המשתלשלת על המצח, או בבלורית, או בגילוח הראש מצדדיו הקדמיים – אלא, כל נוֹהַג ומנהג של הגויים, בין בענייני לבוש ובין בענייני תספורת, ובין בענייני שאר אורחות חייהם, כל מנהגותיהם הללו אסורים עלינו באזהרה תורנית מפורשת שקיבלנו בסיני. ובתרגום לימינו, כל נוהג מוזר ומתמיה אשר מזכיר באופן מיידי את אופנות הגויים ומנהגותיהם – אסור לדעתי מן התורה, והעובר עליו חייב מלקות מן התורה, ובכלל זה לבושי ההיפים והשוטים.
בעניין הבלורית כותב רבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה א, ג): "ובלורית, הוא השיער שמניחין באמצע הראש ומגלחין סביבו מכל הצדדין, וגילוח באופן זה אסור בתורתנו כדי שלא נתדמה להם, אלא שאין חייבין עליו מלקות אלא-אם-כן גילח הפאות". ולעיל פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ב): "ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית". והואיל ומדובר באיסור תורה, נראה שיש להחמיר בכל תספורת שמיוחדת להם.
נחזור עתה לעוד עניין שנזכר בהלכה: "[וכן] לא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה-זרה כדי שייכנסו בהן רבים כמו שהן עושין", ומן הדברים הללו עולה אכן כפי שאמרתי לעיל, דהיינו שכל האצטדיונים וההיכלות למיניהם (כמו 'היכל מנורה' של המכה בתל-אביב) שנבנו לצורך כינוסי הבהמות הנבערות ההולכות על שתיים, כולם אסורים משום הליכה בחוקות הגויים.
וביתר ביאור, אפילו שההיכלות הללו שנבנו בארצנו לא נועדו לעבודת פעור ומרקוליס או לכינוסי הנוצרים או להיאבקויות ה-WWF המכוערות וכיו"ב – די בכך שנכנסים בהם רבים להבלים, די בכך כדי לאסור את בנייתם לכתחילה, וכן די בכך כדי לאסור את הכניסה לתוכם לשם צפייה במשחקי ההבל המהובלים. אמנם, אם יהפכו את ההיכלות הללו לכינוסי מדע ודעת ותורה, להבנתי יהיה מותר להיכנס להם, ועדיין, לכתחילה ספק אם מותר לבנותם.
והנה לפניכם גם דברי רבנו בספר-המצוות בכל העניינים שנזכרו לעיל, וכֹה דבריו:
"והמצוה המשלימה שלושים, האזהרה שהוזהרנו מללכת בעקבות הכופרים ומלנהוג במנהגותיהם, ואפילו במלבושיהם וכינוסיהם באולמיהם, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם' [ויק' כ, כג]. וכבר נכפל לאו זה באמרוֹ: 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ' [ויק' יח, ג]. ובא הפירוש [בספרא שם]: 'לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם'.
ולשון ספרא [שם]: 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ – שלא תהלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון תרטיות וקרקסיות והאסתטריות ['תרטיות – מקום משחקי בני-אדם; קרקסיות – מקום משחקי בעלי-חיים; אסתטריות – אולמים לכינוסי שיחות הטפות וויכוחי דת ואמונה' (קאפח)], ואלה הם מיני אולמים [אצטדיונים וכיו"ב] שהיו מתכנסים בהם לעבודת האלילים. ר' מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירה אומר: שלא תנחור, ולא תגדל ציצית ['אפילו כל הראש כדרך שעושים מקצת הכומרים שמגדלים מחלפות' (קאפח)], ושלא תספר קומי ['שמגלח השיער מכנגד פניו ומניח אחורי הראש' (קאפח)]. והעושה דבר מאלו חייב מלקות. ונכפלה האזהרה על עניין זה בלשון אחֵר, ואמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם' [דב' יב, ל], ולשון ספרֵי: 'הִשָּׁמֶר – בלא תעשה, פֶּן – בלא תעשה, תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם – שמא תִּדַּמֶּה להם ותעשה כמעשיהם, ויהיו לך למוקש – שלא תאמר, הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן, הואיל והן יוצאין בתלוסין אני אצא בתלוסין, והוא מין ממיני תכשיטי הצבא. וכבר ידעת לשון ספר הנבואה: '[וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ] וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי' [צפ' א, ח] – כל זה הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגותיהם ואפילו במלבוש. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בשישי דשבת [סז ע"א] וגם בתוספת שבת [פרקים ז–ח]".
מדברי הספרא עולה, שכל אולמותיהם, ואפילו אלה שלא היו עובדים בהם עבודה-זרה דרך קבע, אלא עיקר מטרתם הייתה לשם משחקיהם האכזריים והמתועבים, אפילו אלה נאסר עלינו לבנותם כדי שלא להתדמות לגויים הבהמיים והערֵלים ההולכים אחרי ההבל ויהבלו. ולכן אומר רבנו בסוף דבריו בספר-המצוות: "כל זה הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגותיהם ואפילו במלבוש", כלומר אפילו במלבוש, כל-שכן בבניית היכלות ואצטדיונים להערצת תהו והבל.
קצרו של דבר, אין לבנות היכלות למשחקי ההבל, אין להשתתף במשחקי ההבל של הגויים, ואין לחקות את מנהגותיהם בכינון ליגות של כדורגל וכדורסל ושאר מקצועות הספורט – כל הדברים הללו אסורים על עם חכם ונבון, כדי שלא נתדמה לגויים ונלך חלילה בחוקותיהם.
ובעניין האיסור לנחור את הבהמה ראיתי לנכון להביא לפניכם גם את דברי קאפח שם:
"אף-על-פי שכבר נאסרה לנו הנחירה, והרי היא נבילה או טריפה, הוזהרנו שלא לנחור כדרך שהיו העמים הקדמונים נוחרים לאליליהם בעת צרה, מפני שהבהמות ובפרט הגמל זועקים זעקת שבר נוראה בעת הנחירה מפני שכלֵי הקול שלמים, ואינה כמו השחיטה המאבדת מיד את כלי הקול, ובכך הם חושבים להחריד את אלוהיהם כדי לענות להם, וכך היו נוהגים הערבים הקדמונים לאליל 'וד', ועד ימינו קיים אצל הערבים הנוהג לנחור גמל בעת תפילה על צרה, כי טרם השתחררו לגמרי ממנהגי האלילות וכמו שכתב רבנו בתשובה סימן תמח".
***
לאחר כל הדברים הללו, נותרה לנו הלכה אחת בעניין זה, וכך פוסק רבנו שם (יא, ג):
"גוי שהיה מסתפר מישראל, כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח, שומט את ידו. ישראל שהיה קרוב למלכות וצָרַך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי לפי שלא [=אם לא] יִדַּמֶּה להם – הרי זה מותר ללבוש כמלבושים שלהם, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין".
בעניין תספורת הגוי, ובכן, לעיל אומר רבנו שהבלורית היא "השיער שמניחין באמצע הראש ומגלחין סביבו מכל הצדדין", ואם כן, נראה שכאשר מגיע הספר היהודי לצדדי הבלורית, שומט את ידו, דהיינו אינו מגלח את צדדי הבלורית, כדי שלא להבליט אותה כמנהג הגויים. ובעניין "ישראל שהיה קרוב למלכות", ובכן, נראה לי שדין זה אינו רלבנטי לימינו הטובים בארץ-ישראל, שהרי בכל הארץ ניתן להתלבש באופנים צנועים ומאוזנים ולא רעשניים ובולטים, ועדיין לא יהיה הדבר לגנאי, ולא ייחשב וייראה מוזר בינות החילוניים שנחשבים לגויים.
"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל: [...] שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי-חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם [...] וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם" (מ"ב יז).
Comments