נחל בדברי התורה בעניין הניחוש בין שאר תועבות הגויים המהובלות:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).
זאת ועוד, בספר ויקרא נאמר (יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ", וגם מפסוק זה ניתן ללמוד על חומרת העוון של המנחשים הטיפשים, שהרי עוון זה נאמר לצד איסור אכילת הדם שעונשה כרת: "האוכל כזית מן הדם במזיד, חייב כרת" (מאכלות אסורות ו, א).
ואם תשאלו, ומדוע הניחוש ושאר ההזיות המאגיות הן תועבות כל-כך חמורות? ובכן, מפני שכל התועבות הללו קשורות בקשר הדוק מאד לעבודה-הזרה ולכל שלוחותיה וגרורותיה שתעו בהן הגויים, והנה לפניכם דברי רבנו המכוננים בעניין זה, בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
א. דברי רבנו בספר המצוות
נמשיך עתה לדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לג) בעניין האיסור לנחש:
"והמצוה השלוש ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מלנחש, כגון מה שאומרים ההמון: כיוון שחזרתי מן הדרך לא יתמלא רצוני, והדבר הראשון שראיתי היום הוא דבר פלוני וודאי ארוויח היום דבר. ואופן זה נפוץ מאד אצל המוני העמים הסכלים. וכל העושה מעשה על-פי הניחוש סופג מלקות, לפי שאמר יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר... מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ' [דב' יח, י]. וכבר כפל אזהרה זו ואמר: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ' [ויק' יט, כו]. ולשון ספרֵי [דב' יח, י]: 'מנחש, כגון האומר נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי', ובספרא [ויק' יט, כ]: 'לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם'. וכבר נתבארו דיני מצוה זו ב[פרק] שביעי [שישי] דשבת [סז ע"ב] ובתוספת שבת [פרקים ז–ח]".
המילה "לנחש" שבראש דברי רבנו במקורה בערבית הינה: "אלפאל ואלזג'ר", ושם קאפח מסביר את משמעותן: "בערבית משמשות שתי המילים בִּמְקום המילה העברית 'נחש', והנה 'פאל' משמשת לחיוב ו'זג'ר' משמשת לשלילה, כגון שמעיף ציפור: אם הלך לימין הרי זה סימן שיצליח במעשיו היום וזה נקרא 'פאל', ואם הלך לשמאל סימן שלא יצליח וטוב להימנע מפעולה וזה נקרא 'זג'ר'", וכן מטיל מטבע וקובע מעשיו לפי צידה החיצון (עץ או פאלי). קצרו של דבר, הניחוש הוא עשיית מעשה לפי התרחשויות שאינן קשורות כלל לעצם המעשה.
ב. פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה
וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ד–ה):
[ד] "אין מנחשין כגויים, שנאמר: 'לא תְנַחֲשׁוּ', כיצד הוא הניחוש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פִּתִּי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים [=לא תהיה לי ברכה והצלחה במעשיי]. הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים: שחוט תרנגולת זו שקוראת כמו תרנגול, שחוט תרנגול זה שקרא ערבית [דהיינו בערב, בלילה]. וכן המֵּשִׂים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".
[ה] "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי. אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, מעת שקניתיה העשרתי. וכן השואל לתינוק: אי זה פסוק אתה למד? אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר: 'זה סימן טוב'. כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר".
רבנו פוסק שעשיית סימנים: "אם יארע לי דבר כך-וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה", הינה בגדר ניחוש שאסור מכוח מצות לא-תעשה מן התורה. ברם, עשיית סימן לדבר שכבר התרחש – מותרת, כגון: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי".
ובסוף דבריו רבנו קובע כלל: כל סימן שאדם עשה לדבר שכבר אירע – מותר, וחכמים התירו זאת אף שגם זה הבל מהובל (וכדברי קאפח במורה (ג, לז): 'ודברים הללו מותרים אף-על-פי שהם הזיות שווא, ראה: הל' ע"ז יא, ה'), מכיוון שאין בזה חשש שמא האדם יכוון את מעשיו לאפיק מסוים מתוך מחשבה שהסימן שראה או שעשה, יסייע לו. כלומר אין חשש בזה שהאדם ישבש את מהלך חייו בהזיות, ולכן נאסר אך ורק סימן שנעשה לדברים העתידיים.
ג. פחזותו של הפוחז מפוסקיירא
כנגד פסק רבנו בהלכה, העז פניו הפוחז הצרפתי הידוע בציבור, ואמר: "זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הִטְעָהוּ הלשון שראה: 'כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש' [חולין צה ע"ב], והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר, אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".
וכך השיב לו קאפח שם, וזה לשונו:
"ורבנו יאמר כבספרֵי מטות: 'בא לכלל כעס בא לכלל טעות', כי אליעזר בן נח הוא, ובן נח לא הוּזהר על הנחש כלל, והיתר גמור הוא לו [...] והדברים פשוטים מכדי לטעות בהן. ומעשה דיונתן לא הזכירוֹֹ רבנו כלל, כי רבנו סבור שייחוס מעשה ליונתן לנחש אינו אלא על דרך ה'לכאורה' [כלומר דברי חז"ל הללו נאמרו שלא בדקדוק אלא באופן מכליל], אבל באמת אינו נחש אלא בחינת הרוח המתהלכת בין שורות האויב [...] וכאשר ראה יהונתן כי רוח נכאים שלטה בהם, פעל את פעולתו. וטענתו כי לא לעניין איסור נאמרו הדברים, אין דבריו מובנים, והמעיין בסוגיה יראה כי רק לעניין איסור נאמרו, ואולי נוסחה אחרת הייתה לפניו בש"ס [וכי מותר לדון לכף זכות את המינים? והלא דינם הוא החמור ביותר: 'מורידין ולא מעלין']".
ורבנו לא היה אומר על הפוחז שהוא "בא לכלל כעס", שהרי רבנו אומר על הפוחז ודומיו ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מן הבהמות", דהיינו המסופקים, שאינם יודעים אם יש לה' יד ורגל ועיניים ומעיים, או שאין לו... ובעניין זה רבנו היה אומר על הפוחז שהוא מין ואפיקורוס, מפני שהוא עוקר מצות לא-תעשה מן התורה, ואף עושה זאת ביד רמה בפרהסיה, וגדול עוונו מנשוא, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות תורתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה [...] וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ברם, לפי קאפח לא מדובר במין ואפיקורוס ולא מדובר בהוזה-הזיות אשר יותר תועה מן הבהמות, אלא מדובר בחכם גדול אשר שגה באופן חד-פעמי במידת הכעס, אולי כמו משה רבנו, והכעס הרגעי הזה, ולא מינותו וסכלותו של הפוחז, הוא זה שגרם לו לטעות... ומי שאינו מסוגל לזהות מינים ואפיקורוסים ולהזהיר את עם-ישראל מתעתועיהם, הוא בעצמו חשוד על המינות, ומשכורות העתק שקאפח קיבל מממסד הכמורה האורתודוקסי החריבו את דעתו.
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ [=דייניה] בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה, פרק ג).
ודרך אגב, בהשגתו זו של הפוחז נחשף גם תיעובו הגדול לרבנו הרמב"ם, מפני שבהשגה זו הכומר הצרפתי קובע למעשה שרבנו הוא בן מוות! תיעובו הגדול של הפוחז לרבנו, מעיד על עומק שקיעתו במינות ובאלילות, בזוהמת ההשקפות הרעות, ובטומאת המידות הרעות. יתר-על-כן, גם מהזיית ה"פולסא דנורא" של הפוחז, דהיינו מעצם אמונתו בטקס מאגי של שליחת קללת-מוות, כאילו יש אמת בכוחות הכישוף האליליים, עולה סכלותו הבהמית והפגאנית, ועד עצם היום הזה יש רשעים שפועלים באופנים דומים, ראו: "התרת עגונה בפולסא דנורא".
ולא אשכח שיחה שהייתה לי עם זקן מקרב צאצאי המינים: הוא נמלט מלודז' כמה שנים לפני המלחמה בהיותו ילד קטן, ועד היום הוא אינו מבין מדוע כל הצדיקים והחסידים הגדּוֹלים שהיו בפולין ובליטא לא קיללו את היטלר באיזו קללה עסיסית שתמית אותו מיתה משונה, ולא רק זאת, כל ניסיונות ההתנקשות בחייו נכשלו! וכשניסיתי להאיר את עיניו ברמז, ולנסות להוביל אותו למסקנה הנכונה, שׂכלו לא היה מסוגל בשום פנים לקבל את האמת, ואף שהספקות מכאיבים ומהדהדים מאד במחשבתו, הוא סירב להבין שאבותיו היו ראויים לעונשים כבדים.
ד. האמנם אליעזר עבד אברהם ניחש?
להבנתי, קאפח לא הבין נכונה את דברי חז"ל ורבנו בעניין זה, ואסביר: רבנו הזכיר את אליעזר לא כדי ללמד שהוא ניחש, אלא כדי ללמד שכל ניחוש שאינו עוסק בעניין עתידי אינו בגדר ניחוש, כמו שאליעזר עבד אברהם ייחל לעניין שהוא עתידי. וכך בדיוק עולֶה מן הגמרא שממנה רבנו שאב ודלה את פסקוֹ הזה, ואסביר: בחולין (צה ע"ב) מסופר על רב שראה את המעבורת באה לקראתו, ואמר שזה סימן שעתידה לו סעודה גדולה היום. ואכן, בהמשך מסופר שרב קנס את עצמו שלא לאכול מן הסעודה שנזדמנה לו, והניחוּ בתחילה שהוא לא אכל משום שהוא ניחש בעניין המעבורת וקנס את עצמו, אך שללו את ההנחה הזו, באמירה ש"כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש", ולהבנתי, חכמים ע"ה לא התכוונו אלא לומר שכל נחש שאינו מוביל לעשייה של פעולה כלשהי בעתיד אינו נחש (והם לא חששו שנחשוד באליעזר ויונתן בעניין הניחוש, שהרי ברור שאליעזר ויונתן לא ינחשו). והראיה: רב לא הִתְנָה לעשות איזו פעולה, כל שהוא אמר הוא שביאת המעבורת היא סימן טוב, ולכן, הואיל ולא הייתה התניה עתידית בדבריו של רב, חכמים ע"ה שללו את ההנחה הזו, לפיה רב קנס את עצמו מלאכול בסעודה מפני שניחש, וציינו שם סיבה אחרת מדוע רב נמנע מלאכול.
כמו כן, חכמים לא אמרו: ש"כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש", אלא אמרו בסתם "כל נחש שאינו כאליעזר" וכו', דהיינו כל נחש שאין בו את המאפיין העתידי הזה שיש בדבריהם של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול – אינו בגדר ניחוש.
נמצא, שהתְּנאים שעשו אליעזר ויונתן נזכרו אך ורק מפני שהם נאמרו בעניינים עתידיים, לא מפני שהם במהותם בגדר ניחוש, והראיה לכך: לאחר שרבקה השקתה את אליעזר ושאבה מים לכל גמליו, עדיין אליעזר לא היה בטוח שהיא אכן הכלה המיועדת ליצחק! שהרי נאמר: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ אִם לֹא", ורק לאחר שרבקה אמרה לו בת מי היא, הוא היה בטוח שאכן ה' הצליח דרכו ושזו האשה המיועדת ליצחק: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר [...] וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַייָ, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי".
וביתר ביאור, אליעזר עבד אברהם כלל לא ניחש, ושתי ראיות לכך: א) התנאי שהציב לעצמו לא היה הגורם שקבע את היותה של רבקה אשה ליצחק, כלומר מדובר בתפילה ותחינה; ב) התנאי שאליעזר הציב לעצמו היה תנאי מושׂכל, ששימש למעשה כמבחן לנערה – שהרי סביר מאד שנערה מופלאה שכזו, שתנהג בחסד ובחכמה ובחריצות וברגישות כֹּה רבה עם אדם זר, שהיא תהיה מועמדת ראויה להיות אשה ליצחק בן אברהם. ובמלים אחרות, לא מדובר בסימן בעלמא, כמו נפילת הפת או המקל או מעבר השועל או צפצופֵי העופות וכו', אלא מדובר בסימן מושׂכל, בסימן שהוא בגדר מבחן לנערה, ונערה שתעמוד במבחן זה ראויה לתשומת לב.
ולכן, לאחר שרבקה עמדה במבחן החסד והחכמה והרגישות והחריצות, אליעזר המשיך לבדקהּ עד שדובבהּ לומר לו את בית אביה, ורק לאחר שאליעזר שמע שרבקה ממשפחתו של אברהם, הודה לה' יתעלה על ששמע לתפילתו והצליח את דרכו במשׂימתו החשובה. קצרו של דבר, אליעזר לא ניחש אלא התפלל לה' יתברך, ולאחר ששמע שרבקה ממשפחתו של אברהם הבין שתפילתו נענתה, והנה הפסוקים בעניינם של רבקה ואליעזר לפניכם (בר' כד):
"וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל, וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ, וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת, וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו, וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְיָ דַּרְכּוֹ אִם לֹא, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין, וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר, וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן, וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַייָ, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְיָ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי".
והוא הדין לפעולתו של יונתן, גם כאן לא מדובר בניחוש, אלא בהערכה מושׂכלת, בבחינת מצב רוחו של האויב, ולאחר שבחן וראה שהפלישתים חוששים, הבין שאימת ישראל נפלה עליהם, ושזו שעת כושר לתקוף ולהכות בפלישתים שוק על ירך. והראיה: כבר בתחילת דבריו יונתן אינו תולה את הצלחת הפעולה הצבאית בהזיות הניחוש, אלא בחסדו של ה' יתעלה שמו.
והנה לפניכם האמור ביונתן בספר שמואל א (יד, ו–טז):
"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו: לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְיָ לָנוּ כִּי אֵין לַייָ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט, וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם, אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם, וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם, וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ: עֲלוּ עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ, כִּי נְתָנָם יְיָ בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם, וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם יְיָ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו, כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה, וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב, וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה, וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים, וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם".
ה. מתי אליעזר נתן את התכשיטים לרבקה?
בבראשית (כד, כב–כג) נאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין". ורש"י, שבדרכו נכשלו ונחבלו כל השוטים, פירש שם: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ – לאחר שנתן לה, שְׁאָלָהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' את דרכו". כלומר, לפי רש"י אליעזר נחפז לתת את התכשיטים לרבקה לפני ששאל וידע מהי משפחתה!
לעומת רש"י-שר"י, רס"ג פירש שם: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ – [נתן לה את התכשיטים] אחרי שאמר לה הגידי לי בת מי את", כלומר, לדעת רס"ג נתינת התכשיטים הייתה לאחר שאליעזר שאל את רבקה בת מי את. וכן מעיר שם קאפח: "וסוף העניין מגלה על תחילתו לקמן פסוק מז", ובהמשך כידוע מובא שם סדר התרחשות האירועים: "וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ".
ובמלים אחרות, רש"י וכל השוטים שעמו מוציאים-שם-רע על אליעזר עבד אברהם ומתארים אותו גם כשוטה וגם כשקרן, ובעקיפין הם אף מוציאים-שם-רע על אברהם אבינו: שמינה שוטה ושקרן לראש עבדיו, הֵכין אותו ליורשו לפני שנולד יצחק, ואף שלח אותו לשליחות הרת-גורל לעם-ישראל לדורי דורות – והיא מציאת אשה ליצחק! שהרי לפי רש"י אליעזר גם נתן תכשיטים יקרים לנערה שהוא אינו יודע מה משפחתה ואם היא מתאימה ליצחק, וגם שיקר וכיזב ללבן ולמשפחתו באמרוֹ להם שהוא קודם שאל ואחר-כך נתן את התכשיטים לרבקה. וכן רש"י מפרש בהמשך שם (כד, מז): "וָאֶשְׁאַל, וָאָשִׂם – שינה הסדר, שהרי הוא תחילה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשׂוּהו בדבריו ויאמרו: היאך נתת לה? ועדיין אינך יודע מי היא!". ובדבריו האחרונים רש"י-שר"י מודה למעשה שנתינת התכשיטים הייתה מעשה חסר אחריות.
ההמצאה הזו של רש"י נכתבה במדרש אגדה (בובר) שנתחבר במאה הי"ג, וברור שרש"י הוא המקור לאגדה שם, ואין זו הפעם הראשונה שפירושי רש"י נכתבים ב"מדרשים", כדי לסמוך את הזיותיו ל"ספרות חז"ל", וכך זייפו רשעי אשכנז הראשונים את ספרות חז"ל כדי שתתאים להזיותיהם האירופיות הפרו-נוצריות. והנה מה שנאמר במדרש אגדה (בובר) שם (סימן כב): "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו – עד שלא שאל אותה נתן בקע והצמידים, לפי שבָּטח על זכותו של אברהם שאמר לו: 'הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ' [בר' כד, ז]". ולשון המדרש דומה להפליא ללשונו של רש"י הצרפתי... והנה גם דברי קאפח בעניין סדר ההתרחשויות בפגישת אליעזר ורבקה ונתינת התכשיטים, וכך הוא כותב בספר המדע (עמ' תקמג), בשתי הפְּסקות לקמן:
"ודבר זה הפשוט לראשונים ואחרונים שפשט המקרא שאליעזר נתן ואחר-כך שאל, איני יודע היכן מצאו דבר זה? כי גם ללא הסיפור החוזר שסיפר אליעזר לבתואל אין שום משמעות ש[אליעזר] נתן לפני ששאל. וכך כתוב [בר' כד, כב–כד]: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ [...] וַתֹּאמֶר' וכו', ולדבריהם מתי נתן לה את הנזם? הלא כתוב רק 'וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב', ולא כתוב אפילו על אזניה או על אפה כעין הכתוב בצמידים על ידיה.
אלא, הפשט הפשוט של הדברים שהוציא האיש נזם זהב, וכיוון שנזם נעשה בצורה אחידה לגדולה ולקטנה כיוון שהוא בתלייה, הוציא נזם והחזיקו בידו, והוציא כמה צמידים גדולים ובינוניים וקטנים כדי להתאים לידיה השמנה היא אם רזה. ובתבונה עשה זאת, שכאשר החזיקם בידו שאל אותה כדי לגרות את תאבונה לתכשיטים ולדובבה לדבר, ולעולם לא נתן אלא לאחר השאלה וקבלת התשובה גם לפי הסיפור הראשון".
קצרו של דבר, לפי רש"י והשוטים שעמו אליעזר עבד אברהם אבינו היה שוטה וכזבן, ואילו לפי רס"ג ודעימיהּ הוא היה: "נבון" – "ובתבונה עשה זאת" וכו'. ועל כגון זה אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".
ו. רש"י-שר"י מקעקע את איסור הניחוש בשני שלבים
בסוגייה במסכת חולין שנדונה לעיל (צה ע"ב), פירש רש"י: "כל נחש שאינו – סומך עליו ממש, כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה, וכיונתן בן שאול – אם יאמרו אלינו: עלו, ועלינו". כלומר, לפי שר"י אין איסור לנחש, כל שאסור הוא "לסמוך עליו ממש", הוי אומר, מותר לנחש אך אסור לפעול לפיו, וכמו שעשו לפי דמיונו של רש"י, אליעזר ויונתן. ואם כך, הרי שלפי רש"י אליעזר ויונתן ניחשו! וזו הזיה רעה מאד, ולא רק כי מדובר בשני אישים גדולים וחכמים ונבונים שלא יעלה על הדעת שהם ניחשו, אלא גם כי בשני המקרים "ניחושם" התברר כהצלחה אדירה, ולכן ההזיה שהם "ניחשו", מדרדרת הלכה למעשה לתועבות המנחשים, שהרי אף שאסור הדבר, סוף-סוף אליעזר ויונתן הצליחו הצלחה כבירה! ואף לא נזכרו בתורה ובדברי הנביאים שום גינוי או הסתייגות ממעשיהם, ואפילו לא ברמז!
אגב, מעניין אם הפוחז היה גוזר לעשות פולסא דנורא על רבו רש"י-שר"י, שהרי רש"י אומר לעיל מפורשות שאליעזר ויונתן ניחשו, וכן כתב בפירושו לתענית (ד ע"א): "ובנות אנשי העיר יוצאות והיה הנערה – הנערה היוצאה תחילה מן העיר, ויאמר לה 'השקיני', לה היה מנחש".
בשלב הבא רש"י-שר"י קובע בחולין שם, שאם האדם לא הצליח שלוש פעמים בעשיית סחורה לאחר שבנה בית או שנולד לו תינוק או שנשא אשה, עליו לחשוש, ולכן "אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח". ובמלים אחרות, שר"י קובע שיש אמת בהבלי המנחשים, וברגע שנכנסת ההזיה המאגית הזוֹ ולוּ דרך הפרצה הדחוקה ביותר, היא מחריבה את הדעת ומחדירה את הניחוש כעניין אמיתי שראוי להתחשב בו, וסוף האדם להיגרר אחרי הזיות הניחוש. ואכן, תלמידו הנלהב של רש"י-שר"י, הלא הוא הרמב"ן הספרדעי הנרצע והבוגדני, כבר סבר שיש אמת בהבלי הניחוש והמנחשים המטופשים, וכך כתב בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב):
"ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו [=חז"ל] גם כן יודו בהם, כמו שאמרו: [...] 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' [קהלת י, כ; ויקרא רבה לב, ב; קהלת רבה י, כ]" וכו'.
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...
ולאחר כל זאת אציג לפניכם את סוגיית הגמרא בחולין שם (צה ע"ב) שבה נכשל ונחבל רש"י-שר"י: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף-על-פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב: 'יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ' [בר' מב, לו]". ובכן, לפי שר"י, דברי החכמים שנזכרו נועדו ללמד שיש אמת בהבלי המנחשים, ואם סימן רע התרחש שלוש פעמים, הרי שיש לחשוש לו. ברם, רבנו הרמב"ם הבין את הסוגיה הזו באופן שונה לחלוטין, וכמו שראינו לעיל בהלכות עבודה-זרה (יא, ה), דהיינו לפי רבנו מדובר בהיתר לעשות סימנים, אשר אינם מובילים ומדרדרים את האדם לעשיית פעולה עתידית:
"מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב הייתה עלי. אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, מעת שקניתיה העשרתי. וכן השואל לתינוק: אי זה פסוק אתה למד? אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר: 'זה סימן טוב'. כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר".
כמו כן, להבנתי, דברי ר' אלעזר: "והוא דאיתחזק תלתא זימני", נועדו להרחיק מדברי ר' שמעון, שהרי אין להתייחס לשום סימן כ"סימן טוב" או "סימן רע", אלא לאחר שהוא התרחש שלוש פעמים. ר' אלעזר מצמצם אפוא בפועל את ההתייחסות לסימנים כ"טובים" או "רעים", ובמלים אחרות, לפי ר' אלעזר אין להתייחס כלל לשום "סימן" אלא-אם-כן הוא התרחש שלוש פעמים. ורבנו הרמב"ם לא התייחס לדבריו של ר' אלעזר, כי הוא הבין שברגע שקובעים מסגרת ל"סימנים", השוטים עלולים להבין מהם שיש אמת בהבלי המנחשים וכפי שאירע לשר"י.
נשים גם לב שרבנו כלל לא התייחס לאפשרויות של "סימנים רעים", וזאת מפני שלפי רבנו, כל ההיתר בעניין הסימנים אינו אלא לפי חולשת מחשבתם של בני האדם, ובשל זקיקותם לעודד את עצמם ולנסוך ברוחם הנכאה תקווה בסימנים מקריים – ולכן רבנו כלל לא התייחס ל"סימנים רעים", מפני שכל מטרת ההיתר היא לעודד את בני האדם, ולא לדכאם בחרדות.
מאמר נפלא!
הרמב"ן יותר גרוע שהרי בפירושו לתורה על הפסוק לא תלמד לעשות כתב:"ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה ולא אמר "עושה כל אלה" כי הכתוב ידבר על רובם כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם"
האיש הרע הזה כתב כנגד פסוק מפורש שזה לא תועבה לנחש ולעונן כי זאת חכמה גדולה!