אנו לומדים על עורכי הדיינים במסכת אבות (א, ח): "יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים, שקיבלו עליהן [=הואיל וקיבלו עליהם] את הדין". ושם מבאר הרמב"ם:
"עורכי הדיינין – הם אנשים הלומדים לטעון כדי שיהיו מורשים לבני אדם בריביהם, והם ממציאים שאלות, אם יֹאמר הדיין כך – תשובתו כך, ואם יטעון היריב כך – תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים את הדיינין ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך נקראו עורכי הדיינין, כאילו ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מלהתדמות להם, כלומר שלא ילמֵּד לאחד מבעלי הדין טענה שתועיל לו, ויֹאמר לו: אמור כך וכך או כפור באופן כך וכך, ואפילו ידע שהוא עשוק ושבעל דינו טוען עליו בשקר כפי שנדמה לו, אסור לו שילמדנו [אפילו את העשוק] טענה שתפלטהו כלל".
הנחש – "עוכר הדיינים" הראשון
השאיפה הבסיסית של כל אדם מחויבת להיות השאיפה לאמת, ומדוע? כי רק האמת יכולה לנווט ולהכווין את האדם להשׂגת יעודו בעולם, שהוא ידיעת ה' יתעלה ויתברך וקיום ציווייו. ומכיוון שהעולם נברא כך שלאדם יש יכולת בחירה, ניתנה לו לאדם גם היכולת להתעלם ולסטות מן האמת הברורה, באמצעות הסתה או השׁאה או הטעיה מן האמת המעכירה את הדין שהיה ברור לנו קודם לכן. וכבר בראש המקרא (בר' ג) אנו מוצאים השׁאה מן האמת:
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".
הנחש הוא אפוא "עוכר הדיינים" הראשון. כלומר, אפשר לראות בבירור בפסוקים הללו כיצד הוא מתפלפל עם האישה בעניין נוסח הציווי ומשמעותו. הוא מעוות את הציווי האלוהי ובסופו של דבר מלמד את האישה כיצד להטות את הדין, וכתוצאה מכך היא מטעה גם את האדם. ומן הנחש, "עוכר הדיינים" הראשון, למדו כל המתפלפלים וכל המתחכמים למיניהם, כל ראשי המלהגים למיניהם ועדרי מרעיתם, וכל הכיתות למיניהם והתועים הנכשלים בעטים.
וכמו שכותב הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות (א, ג) על הצדוקים והבייתוסים:
"ודימה כל אחד מהם בעיני סיעתו שהוא מאמין בתורה-שבכתב וחולק על הקבלה [על מסורת התורה-שבעל-פה], ושהיא קבלה בלתי נכונה. כל זה כדי לפרוק מעליהם כל החיובים המקובלים והגזרות והתקנות, כיוון שאינם יכולים לדחות את הכל – הכתוב והמקובל, וגם כדי שתיפָּתח לפניהם הדרך לפירוש, לפי שאם הפירוש מסור כבר לרצונו, הרי הוא מֵקל במה שירצה ומחמיר במה שירצה בהתאם למטרתו, כיוון שאינו מאמין בעיקר בכללותו, אלא חיפשוּ דבר שיתקבל בלב מקצת בני אדם. ומאז שקמו אלו הכיתות הארורות, קבוצות המינים הנקראים [...] קראים, ושמם אצל חכמים צדוקין ובייתוסין, והם אשר החלו לפקפק בקבלה ולפרש את המקראות כפי מה שנראה לכל אחד, מבלי שיהו כפופים לחכם כלל, היפך אמרוֹ יתעלה: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [דב' יז, יא]".
וכאלה הם חכמי אשכנז למיניהם וכל ההולכים אחרי עצתם הרעה ואחרי הבליהם המהובלים והלכותיהם המעֻוותות. וכמו שחלקו אותם המינים הארורים אז בזמן שבית-המקדש היה קיים על הקבלה, דהיינו על מסורת התורה-שבעל-פה, כך חלקו וחולקים אותם אשכנזים-נוצרים ארורים על קבלת-האמת, ובמסווה של דיון ופלפול השקפתי והלכתי הם החדירו את ארסם – וזאת באמצעות ספר-האופל הטמא (הנקרא בשקר 'הזוהר הקדוש'), וספר הפסיקה ההלכתית הטמא (הנקרא בשם המטעה 'השולחן הערוך'), גם לקהילות היהודים האמיתיים שעוד נותרו בזמן גירוש ספרד, ושהיו פזורות ממרוקו ועד מצרים, סוריה ועד תימן – עד שהיום כבר כמעט ולא נותרו יהודים שמבינים שהתורה שההמון לומד ומקיים איננה תורת משה האמיתית.
ופשוט הוא שתורת משה האמיתית הוטבעה במשנה ובגמרא הבבלית והירושלמית. ורבנו הרמב"ם ראה את מעלליהם של המינים-הקראים-האשכנזים-הנוצרים, ואת ההשפעות ההרסניות של מנהגותיהם על עולם היהדות. הוא ראה וזיהה כיצד הם החלו לפעול מארצות אשכנז ולדחוף את עולם ההלכה והמחשבה היהודי לשינוי, שכל מגמתו היא להשכיח את היהדות האמיתית מן העולם, ובניגוד לציווי הנביא מלאכי "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (ג, כב).
להלן כמה מאפיינים של היהדות האמיתית, זו שהייתה בקרב עמֵּנו עד לפני כ-1000 שנה:
1) המדע שהיה בידיהם היה עצום ונפרשׂ על כל תחומי המדעים: מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, הנדסה, אסטרונומיה, פילוסופיה, רפואה, חקלאות, מוסיקה ועוד ועוד.
2) החכמים מעולם לא לקחו כסף בעבור לימוד התורה. התורה שייכת לכלל עם-ישראל, ועל הידע והחכמה שמסר והעניק לנו ה' יתעלה אין זכויות יוצרים לקבלת תמלוגים ושלמונים.
3) לא כל בני האדם שווים ורובם לא נועדו ללמוד לעומק. המערכת החברתית היהודית הייתה בנויה על בסיס מעגלים חברתיים שבהם לכל אחד הייתה תרומה ייחודית לחברה. החברה היהודית עודדה את החברים שבה להפיק את המירב מעצמם ולא להיות לנטל על החברה.
4) השאיפה הבסיסית של החברה היהודית הייתה לידע את ה' באמצעות חתירה אל האמת ודיוק לאמיתתה ככל שניתן, וכן חידוד השמועה והעמקת הלימוד. החברה הייתה בנויה כך שמי שלא שאף לכך היה נזרק החוצה מהמעגל שבו היה מצוי למעגל חיצוני ממנו.
5) לא הייתה קיימת אלילות והערצה אלילית כלפי רבנים בעם, ולא משנה כמה גדול הוא אותו הרב, ואפילו היה גדול כמשה רבנו. כמו כן, אם התגלתה סטייה קלה בתורתו של רב כלשהו מתורתו של משה רבנו, מיד כל החברה היהודית הייתה סרה מעליו עד שיתקן את דרכיו.
6) החברה היהודית הייתה מחנכת ומעודדת את חבריה לתיקון המידות הנעלות, דהיינו לעבר מציאת האיזון הנפשי בכל התכונות, אשר מעניק לאדם את חירותו האמיתית – הקשר הרוחני הנשׂגב עם בורא-עולם. תמימות, פשטות, ענווה, נתינה, הכרת הטוב, הכרת תודה, ביישנות, רחמנות וכו'. כל אלה היו תכונות מהותיות ובסיסיות בכל מעגלי החברה, וגם בעניין זה, מי שלא הצליח למצוא את האיזון היה נפלט למעגל חיצוני מאותו המעגל שבו הוא היה מצוי.
המאפיינים הללו שמרו על היהודים במשך כל דורות הגלות עד לפני כאלף שנים. כלומר, עד שהצליחו רשעי אשכנז (קרוב לוודאי בתמיכתה הנלהבת של הכנסייה הנוצרית): הפורעים, המסיתים, עוכרי הדיינים, זרע הנחש, לחדור למעגלי החברה של היהודים האמיתיים עד למעגל הפנימי ביותר, ואז התגבר ביתר-שאת תהליך התפוררותה של היהדות האמיתית.
מעקב אחרי תהליך ההִתפוררות האמור מלמד שהוא מקביל לתהליך התפשטותה של הקבלה הפגאנית, אשר תחילתה לפני כאלף שנים באיטליה, מקום מושבם של הרומאים והכנסייה הנוצרית, ומשם פשטו גרורותיה לצרפת ולגרמניה ולשאר אירופה. לאחר מכן נדבקו בוירוס הקבלה הממאיר גם חכמי ספרד ופורטוגל, ולאחר גירושי ספרד ופורטוגל הלכה ונפוצה לה הקבלה הממיתה, המלאה והגדושה בהשקפות נוצריות ושאר עבודות זרות. היא פשטה בכל רחבי העולם ובכל תפוצותיהם של הקהילות היהודיות, באמצעות ספרים כמו ספר ההלכה המאגי שנקרא בפי ההמון "שולחן ערוך" (שאף נדפס לראשונה בוונציה), המלא בפסקי הלכה רעים ושגוּיים, והמרחיק את היהודי התמים מן היהדות האמיתית בהטעיותיו והשׁאותיו.
יש כאלה שיקראו את המאמר ותוכנו לא יתקבל עליהם, כי טחו עיניהם ונאטם ליבם מלראות את האמת נכוחה אחרי עשרות שנים של חינוך לקוי ומטמטם. ויש שהתעוררו מעט לאמת ושאלות רבות מטרידות אותם: איך ייתכן ריבוי השיטות והתורות כפי שאנו רואים היום בעולם היהודי האורתודוקסי? מדוע ממלאים הרבנים את בתיהם ובתי קרוביהם באוצרות כסף וזהב? מדוע משתמשים בתורה בכדי לעשוק את החלשים? ועוד שאלות מטרידות רבות כגון אלה.
בדרך-כלל, לאותם שהתעוררו מעט יִנָּתְנוּ תשובות מתעתעות אשר ישככו את התעוררותם לאמת. אולם, יהיו תמיד מעטים שדעתם לא תנוח ולא תשקוט בתשובות ההבל הנבובות. הם ימשיכו לחקור, ובסופו הם יהיו חייבים להגיע אל המסקנה הברורה העולה ממאמר זה.
הנחש הקדמוני, ועבדיו האשכנזים הנרצעים לבהמיוּתם, הִשׁיאונו מן האמת והלעיטונו בפרי האסור שמסית ומדיח אותנו מלהבין את המציאות, ומרחיק אותנו מידיעת ה' יתעלה אל עבר תהום החומר, הבהמיוּת והתאוות. ככל שנתפתה אחרי בהמיוּת הנחש הקדמוני ואחרי עבדיו האשכנזים הנרצעים המסיתים אותנו לעבדו, כך נתרחק יותר מעבודת ה'-אלהים-אמת.
אך לעומת זאת, ככל שנסור מבהמיוּת הנחש הקדמוני ועבדיו האשכנזים, וככל שנתרחק מתרבותם הרעה והמטמטמת, ולא ניפול ככסילים ברשת תכסיסיהם המרושעים ותעתועי התחכמויותיהם הנכלוליות – כך האמת תתגלה לנגד עינינו בחן יפעתה ואמיתתה יותר ויותר, וכך ייקל לנו יותר ויותר לקבלה באהבה ולחיות לאורה כפי שעשו אבותינו ואבות אבותינו.
ואחתום בראש נבואות ישעיה ע"ה, בעניין אובדנם של כל אותם תועים ומתעים ארורים:
"לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְיָ יִכְלוּ. כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ. וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה".
שלום וברכה
אתה מונה מאפיינים שהיו בעמנו עד לפני כ-1000 שנה.
אודה אם תוכל להפנות למקורות לכל מאפיין.
בעיקר מה שאתה כותב "החכמים מעולם לא לקחו כסף בעבור לימוד התורה".
שכן אף שזו ההלכה הפשוטה עדיין לא ברור שככה נהגו בפועל עד שזה היה מהמאפיינים של העם.
אם אני זוכר נכון אז הרמבם יוצא בתוקף נגד אלה שכן לקחו כסף, כלומר התופעה הזו כן היתה קיימת.
לכאורה כבר בספר שופטים מפרשת פסל מיכה נראה שהיו לוקחים כסף עבור ענייני "רבנות".
וכמדומני יש גם מתקופת הגאונים עדויות על כך ששלחו כספים למי שעמדו בראשי הישיבות.
כלומר לכאורה התופעה הזו של לקיחת ממון, כן היתה קיימת גם לפני יותר מ1000 שנה.
ניסיתי כמה פעמים למצוא ממה התפרנסו גאוני בבל לדורותיהם. ולא הצלחתי…