טרם שאציג לפניכם את פרק עב במורה, עלי להקדים ולומר שכל הפרק הארוך והמייגע הזה מבוסס על תפישות מדעיות משובשות והזויות, בעיקר של אריסטו, ואלה הובילו למסקנות שגויות ורעועות ואף הזויות ביחס לפעולות הקב"ה ולאופני השגחתו ובריאתו את העולם. יש להבין שאריסטו היה הוזה הזיות חמורות ושטוף דמיונות רעועים ביותר, ומדוע הנני תוקפו על-כך באופן כֹּה חמור? מפני שהוא ראה בשכלו חזות הכל: לא רק שהוא החליט שהעולם מצוי ומתנהל בהבלים, אלא שהוא גזר מהשערותיו המטופשות וההזויות מסקנות שנוגעות להקב"ה ולאופני ניהולו והשגחתו, או ליתר דיוק לאופני התנהלות העולם כתוצאה הכרחית מעצם מציאותו של הקב"ה, שהרי לפי אריסטו הוזה ההזיות הקב"ה כלל אינו משגיח על עולמו.
הוי אומר, אם אריסטו היה נוהג כמדעני ימינו, דהיינו משתמש בכלים המדעיים שיש בידו כדי להבין את הבריאה הנפלאה שיש לפנינו ככל יכולת האדם המוגבל, לא היו לי שום טענות כנגדו על שגיאותיו. אך אריסטו לא הסתפק בעיון מדעי צנוע ועניו לאור ההִתפתחות העלובה של המדע בימיו, אלא, הוא התעקש בשחץ ליבו להחליט שהעולם הוא ללא ספק כפי שהוא מדמיין ומשער, וזאת ללא שום כלים מדעיים ואמפיריים אמיתיים! הכלים "המדעיים" של אריסטו היו השערות פילוסופיות מנותקות ואותן הוא החדיר באופן שרירותי לתוך המדע – כלומר אריסטו קבע את מסקנותיו המדעיות על סמך השערות פילוסופיות ממדעי הרוח! וטרם הגעתי לשפל טמטומו, ממסקנותיו "המדעיות" אריסטו קפץ ונחפז כאחרון יושבי הקרנות, להסיק מסקנות מרחיקות-לכת בעניינים ברומו של עולם: בענייני מעשה בראשית ובענייני מעשה מרכבה.
למרבה הפלא רבנו הלך בדרך התֹּהו הזו של אריסטו, כלומר רבנו כמעט ולא נתן מקום לספק בעניינים שרבים בהם הספקות והפקפוקים (ואמרתי 'כמעט' כי רבנו אמנם רמז לכך שייתכן והמדע הקדום משובש, ראו: 'הרמב"ם ידע שהנחות המדע הקדום אינן בהכרח אמת', אך ניתן לומר שרבנו עשה זאת בקול ענות חלושה). כלומר, רבנו היה צריך להבין שהמדע העתיק שקיים בימיו איננו מבוסס באופנים מוכחים ואמפיריים מובהקים, ולכן היה עליו להימנע מהסקת מסקנות מן המדע הלז לאופני בריאת העולם ולאופני השגחת ה' וניהולו את העולם. ואם בכל זאת רבנו החליט להסיק מסקנות מן העולם הדמיוני של אריסטו, לעניינים הללו שהם ברומו של עולם (אף שחכמים הזהירו אותנו מאד כאשר הננו שולחים את המחשבה לכיוונם), היה עליו לעשות כן בזהירות ותוך אמירוֹת מפורשות שבהן הוא מבהיר באופנים חדים וברורים כשמש, שכל דבריו הם בגדר השערה ותו לא, הואיל והמדע שבידיו אינו מבוסס אמפירית (וכך נהגו חז"ל בהסתירם את ענייני מעשה בראשית בקומץ אגדות ולא פרסמום בספר לַכֹּל).
אך כאמור, רבנו נמשך אחרי המדע המשובש (ואף השחצני, שהרי חכמי קדם לא עצרו לרגע להטיל ספק בדמיונותיהם, והם נמשכו אחריהם כאמת מוחלטת אף שהם היו מבוססים על השערות פילוסופיות נבובות ממדעי הרוח, ובמלים אחרות, הם היו מבוססים על דמיונות והזיות!) שהיה בזמנו כמעט ללא שום ספק ופקפוק. הליכתו של רבנו בעקבות אריסטו באה לידי ביטוי בהלכות יסודי התורה פרקים ג–ד, וביתר שׂאת בפרק עב שלפנינו. כל הפרק הנדון מבוסס על תיאוריית מבנה העולם המשובשת של אריסטו הוזה ההזיות, אשר דימה דמיונות מהובלים על גבול הפגאניים ביחס לעולם, ואף התפרץ במחשבתו והעז להסיק מהם מסקנות בענייני הבורא והבריאה! וכל זאת על-סמך פילוסופיות הבל, היקשים משובשים והשערות תֹּהו שאין להם שום אחיזה במציאות, והנה לפניכם כמה מאותן המסקנות: מבנה העולם הינו כגלדי הבצל, דהיינו הארץ במרכז, מעליה טבעות דמיוניות עצומות של מים אוויר ואש, ומעליהן גלגלים שקופים אדירים שבתוכם נעים גרמי השמים; כל העולם כולו נע ומתנהל בכוח סיבובו של הגלגל החיצוני אשר סיבובו מסובב את כל הגלגלים הפנימיים לו; העולם מורכב מארבעה יסודות; חומר הגלגלים וגרמי השמים אינו כחומר ארבעת היסודות; כל עצם מעצמֵי עולם החומר הוא למעשה הרכבה של ארבעת היסודות שנתערבו בו במינון שונה; האדם הוא "עולם קטן", כלומר מבנה העולם ואופני פעולתו וקיומו כמעט זהים למבנה האדם; כל תנועה המצויה בעולם מקורה הראשון תנועת הגלגל, וכל נפש המצויה לבעל נפש בעולם מקורה נפש הגלגל; הגלגלים ויתר גרמי השמים הם בעלי נפש; כל האסונות והנזקים שבטבע, כגון השיטפונות והסערות וזיהום האוויר ורעידות האדמה וכו', כל אלה נוצרים כתוצאה מהִתערבות ארבעת היסודות שנזכרו על-ידי "הכוחות הגלגליים המניעים אותם והמתפשטים בהם", ועוד.
כל ההזיות הללו נבעו ממקור נרפשׂ אחד: מן ההערצה שליוותה את שמו של אריסטו במשך הדורות – ועד עצם היום הזה חכמי אדום, ובעקבותיהם חכמי המזרח הנרצעים, ממלמלים את שמו בהערצה רבתי במסדרונות מגדל השן המושחת והזימתי. ההערצה הזו לאריסטו גרמה לרבנו לשגות: לא להטיל ספק בהשערות מנותקות, לאמץ את כל הזיותיו של אריסטו כאמת מוחלטת (אלה שאינן מנוגדות ליסודות תורתנו), ואף ללכת בדרכו ולגזור גזירות ביחס למעשה בראשית ולמעשה מרכבה. ומאין הנני יודע שהייתה קיימת בימי רבנו הערצה כלפי אריסטו? ובכן, רבנו רומז לכך במורה (ב, כב), כשהוא חולק על אריסטו ומרגיש צורך להתנצל על כך.
והנה דבריי בעניין זה במאמר: "עלילות המינים בחידוש העולם – ח"ג" (במקור ה-16):
והנה המשך דברי רבנו שָׁם אשר מבטאים גם את הערכתי: "כללו של דבר אני אומר לך, אם כי יודע אני שרבים מן המתעקשים יְיַחֲסוּ לי בדברים אלה: או חוסר הבנת דבריהם או סטייה מהם בכוונה, אבל לא מפני זה אמנע מלומר את אשר הִשַּׂגְתִּי והבינותי על אף מיעוט יכולתי". ואין ספק שרבים הם אנשי השחץ והרהב אשר יֹאמרו גם עלי: איך הוא מעז לומר על אריסטו שהוא היה מחוסר דעת? ובכן, לא אמנע מלומר את אשר נראה לי "על אף מיעוט יכולתי", ובעז"ה בהמשך דרכי אכניס את ראשי לעובי הקורה לנתץ ולפורר את הזיות הפילוסופים.
נמצא אפוא, שרבנו מנתץ בפרק הנדון רבות מהשקפותיו-הזיותיו של אריסטו, אשר רבים מקרב השחצנים הזימתיים החכמים בעיניהם, הפכוהו לאליל נעבד, וכל זאת כדי לשבור ולנתוץ את דרכי התורה ומצוותיה, שהרי רק בניתוץ התורה נפתח להם הפתח לתאוותיהם. וכך אומר רבנו בסיכום דבריו שם: "אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומַר בדירוג השׂכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותן ובהן זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הרעות [=דעות רעות והשקפות ממאירות!], ואין לו הוכחה על כך".
עד כאן מתוך המאמר שנזכר. ולא לחינם שחצני האקדמיה יושבי הקתדרלות בימינו מעריצים את אריסטו, ומזייפים את דברי רבנו ואת תורת משה לכיווני הכפירה של אריסטו, שהרי בדרך זו הם מתירים לעצמם את כל התאוות והזימות, ואסביר: אם אריסטו היה "מבחר המין האנושי" ותורתו אמת, הרי שלא רק שתורת משה הינה תורת שקר ופלסתר, אלא שגם ניתן להיות "מבחר המין האנושי" מבלי לקיים תורה ומצוות! כך אפוא מתכחשים יושבי מגדל השן והשחץ למעמד הר סיני ולאותותיו, וכך משליכים המה אחרי גוום את כל ציוויי התורה ואזהרותיה.
עד כאן בעניין אנשי מגדל השן רודפי הבצע הכבוד והתאוות, ועתה להערה צדדית בעניין הפרק הנדון: ניתן היה לטרוח ולהוכיח בהרחבה שכל הדימוי של אריסטו ורבנו לפיו האדם הוא "עולם קטן" – דהיינו שמבנהו ואופני פעולתו והִתנהלותו של העולם דומים לאלה של האדם – הינו הבל מהובל, אבל החלטתי להימנע מכך בעיקר מפני שכל התיאוריות הללו ממילא מבוססות על התֹּהו, ולאחר שהוּכח שהן עומדות על כרעי תרנגולת פיסחת, כבר אין צורך להתעכב על יתר ההזיות בעניין הדימוי ההזוי הזה, וניתן פשוט לדחות את כל הדמיון הזה כמקשה אחת.
פרק זה הינו אפוא תֹּהו והבל, אך בינות ההבלים יש גם דברי חכמה ואמת, כמו בעניין ההוויה וההפסד, דהיינו שכל חומר מתהווה ונפסד וכן שהמאפיין-הכוח הטבעי הזה של הוויית החומר, התפתחותו ותנועתו אשר מחייב את הווייתו, הוא זה שמחייב גם את כיליונו, ויש עוד רסיסי אמת בפרק זה פֹּה ושם; ואחתום את דבריי בפסקה היחידה בפרק שהיא כולה אמת וצדק:
"והשלישי, שהכוח ההוגה הזה הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו, וה' יתעלה אינו כוח בגוף העולם [לעומת הנפש שהיא כוח בגוף האדם] אלא הוא נבדל מכל חלקי העולם, וניהולו יתעלה והשגחתו נאצלת לעולם בכללותו אצילות שנעלם מאיתנו תכליתה ואמיתתה. וכוחות בני בשר חסרי אונים מלהשִּׂיגה. כי הוּכח בהחלט על בדילותו יתעלה מן העולם ופרידותו המוחלטת ממנו [שהרי אינו גוף ולא כוח בגוף], והוּכח בהחלט על מציאות עקבות ניהולו והשגחתו בכל חלק מחלקיו [של העולם] ואפילו הקטן והשפל ביותר, יתעלה מי שהאירתנו שלמותו".
ולאחר שהעתקתיה לפניכם, אעתיק את הפרק עם הערות משולבות, וזה לשונו של רבנו:
"דע, שהמציאות הזו בכללותה היא דבר אחד לא יותר. כלומר, כדור הגלגל הקיצוני [=הגלגל החיצוני הסובב אשר מניע את הכל, הוא] וכל מה שיש בו [דהיינו הוא וכל מה שהוא סוֹבבוֹ] הם דבר אחד בלי ספק, כראובן ושמעון מבחינה אישית [כלומר גוף אחד המורכב בהרמוניה טבעית]. ושינויֵי עצמיהם, כלומר עצמֵי הכדור הזה [=הגלגל הסובב] בכל מה שיש בו [וכל הגופים שהוא סובב סביבם] [הם] כשינויי עצמֵי איברי אישי האדם דרך משל: כשם שראובן דרך משל הוא דבר אחד והוא מחובר מאיברים שונים כגון הבשר והעצמות, ומלחיות שונות [=הדם והמרה השחורה והאדומה והלבנה], ומרוחות [=רוח טבעי, חיוני ונפשי], כך הכדור הזה בכללותו מחובר מן הגלגלים ומארבעת היסודות ומה שהוּרכב מהן, ואין בו חלל ריק כלל, אלא אטום וממולא – מרכזו כדור הארץ, והמים מקיפים את הארץ, והאוויר מקיף את המים, והאש מקיפה את האוויר, והגוף החמישי [=חומר הגלגלים והכוכבים] מקיף את האש, והוא כדורים [=גלגלים] רבים זה בתוך זה אין חלל ביניהם ולא ריקוּת כלל, אלא מדויקי העגוליות, צמודים זה לזה, כולם נעים תנועה סיבובית אחידה [וקבועה], אין מהירות באחדים מהם ולא איטיות. כלומר, שכל כדור [=גלגל] מהם אינו עתים ממהר ועתים מאט, אלא כל אחד מהם צמוד לטבעו במהירותו וכיוון תנועתו [=קבועים במהירותם ובכיוון תנועתם], אלא שהכדורים [=הגלגלים] הללו מקצתם מהירי תנועה יותר מאחרים – והמהיר שבכולם תנועת הגלגל המקיף את הכל והוא הנע התנועה היומית ומניע את כולם עמו תנועת החלק בכל [כלומר כל החלקים נעים בתנועתו], לפי שהם כולם חלקים בו. ומרכזֵי הגלגלים הללו שונים, מהם שמרכזו מרכז העולם, ומהם שמרכזו מחוץ למרכז העולם, ומהם שהוא נע תמיד תנועתו המיוחדת לו מן המזרח למערב, ומהם שהוא נע תמיד מן המערב למזרח. וכל כוכב בכדורים הללו הוא חלק מן הגלגל שהוא בו, קבוע במקומו ואין לו תנועה מיוחדת לו, ונראה אמנם נע בתנועת הגוף [=הגלגל] אשר הוא חלק ממנו. וחומר הגוף הזה החמישי בכללותו הנע בעיגול, אינו כחומר גופי ארבעת היסודות אשר בתוכו. ומניין הכדורים הללו המקיפים את העולם לא ייתכן בשום פנים ולא בשום אופן שיהיו פחות משמונה-עשר כדורים, אבל אם מספרם יותר הרי הדבר אפשרי ויש לעיין בדבר. אבל האם יש שם גלגלי סבוב והם אשר אינם מקיפים את העולם יש לעיין בכך.
ובתוך הכדור הזה התחתון הסמוך אלינו חומר אחד שונה מחומר הגוף החמישי, קיבל ארבע צורות ראשוניות ונעשה באותן הארבע ארבעה גופים: הארץ והמים והאוויר והאש, וכל אחד מארבעת אלה יש לו מקום טבעי מיוחד לו, לא יִמָּצֵא בזולתו והוא נתון לטבעו. והם גופים מתים שאין בהם לא חיים ולא השׂגה, ואינם נעים מצד עצמם, אלא הם נחים במקומותיהם הטבעיים. ואם הוּצא אחד מהם ממקומו הטבעי בהכרח, הרי בהסתלק אותו המכריח ינוע לחזור למקומו הטבעי, לפי שיש בו היסוד [=הנוהַג, הטבע] הזה אשר בו ינוע לחזור למקומו באופן ישר, ואין בו יסוד שינוח בו ולא שינוע בו, שלא באופן ישר. והתנועות הישרות המצויות בארבעת היסודות הללו כאשר נעים לחזור למקומותיהן, שתי תנועות: תנועה כלפי המקיף והיא לאש ולאוויר, ותנועה כלפי המרכז והיא למים ולארץ, וכאשר מגיע כל פרט מהן למקומו הטבעי, נח.
אבל אותם הגופים המקיפים [=הגלגלים וגרמי השמים שבהם] הרי הם חיים בעלי נפש, בה הם נעים, ואין בהם יסוד התנוחה כלל [=אינם עוצרים], ולא ישׂיגֵם שינוי אלא בהנחה [=במקום הימצאותם] בהיותם נעים בהיקף. אבל האם יש להם דעה ישׂכילו בה, אין זה נודע אלא לאחר עיון דק [ראו במורה ב, ד–ה ובהמשך סדרה זו אעסוק בעז"ה בהרחבה בעניינים הללו, במסגרת הדיונים בפרקים שנזכרו]. וכאשר נע הגוף החמישי בכללותו בהיקף תמיד, נוצרת ביסודות מחמת כך תנועה הכרחית שבה הם יוצאים ממקומותיהם, כלומר באש ובאוויר ונדחקים כלפי המים, ויפלוש הכל בגוף הארץ אל מעמקיה, ותיווצר ליסודות התערבות, ואחר-כך יחלו לנוע לשוב למקומותיהן, ואז ייצאו גם חלקים מן הארץ מחמת-כך ממקומם, עם המים והאוויר והאש, והם בכל זה [=בכל תנועותיהם] משפיעים זה על זה ונשפעים זה מזה, ואז יתהווה השינוי במעורב, עד שמתהווה ממנו תחילה האדים לכל שינוי מיניהם, ואחר-כך הדוממים לשינויי מיניהן, וכל מיני הצומח, ומינים רבים מבעלי החיים, כפי מה שמחייב מזג המעורב.
וכל הווה נפסד [=כל חומר שהתהווה ושסופו להיפָּסד, וככל החומרים בעולם שנתהוו ועתידים להתפרק] אינו הווה אלא מן היסודות ואליהם נפסד, וכך היסודות מתהווים זה מזה ונפסדים זה לזה כי חומר הכל אחד. ולא תיתכן מציאות חומר בלי צורה [=מהות שמעצבת אותו, מהות מופשטת אשר מעצבת את החומר להיותו ייחודי בטבעו ובתכונותיו], ולא תימָּצֵא צורה טבעית מאלה ההוות הנפסדות בלי חומר. ונמצא הדבר בהווייתן והפסדן והוויית כל מה שמתהווה מהן ונפסד אליהן, חוזר חלילה כעין סיבוב הגלגל, עד שתהא תנועת החומר הזה אשר בו הצורה בהתחלף הצורות בו, כתנועת הגלגל במרחב בחזרת המקומות עצמן לכל חלק ממנו.
וכשם שיש בגוף האדם איברים מנהיגים [=המוח והלב], ואיברים מונהגים [=יתר איברי הגוף] שזקוקים בקיומם להנהלת האיבר המנהיג המנהלם, כך בעולם בכללותו חלקים מנהיגים והוא הגוף החמישי המקיף [=שבתנועתו מתמזגים היסודות ומתהווים ההֹווים], וחלקים מונהגים זקוקים למנהל והם היסודות וכל המורכב מהן. וכשם שהאיבר המנהיג שהוא הלב נע תמיד והוא מקור כל תנועה המצויה בגוף, ושאר איברי הגוף מונהגים על ידו והוא המשלֵּח להם כוחותיהם שהם זקוקים להם בפעולותיהם בתנועתו – כך הגלגל הוא המנהל לשאר חלקי העולם בתנועתו, והוא המשלח לכל מתהווה כוחותיו המצויים בו, וכל תנועה המצויה בעולם מקורה הראשון תנועת הגלגל, וכל נפש המצויה לבעל נפש בעולם מקורה נפש הגלגל.
ודע, כי הכוחות המגיעים מן הגלגל אל העולם הזה כפי שכבר נתבאר, ארבעה כוחות: כוח הגורם את ההִתערבות וההרכבה, ואין ספק כי זה מספיק בהיווצרות הדומם, וכוח נותן הנפש הצמחית לכל צמח, וכוח נותן הנפש החיונית לכל חי, וכוח נותן הכוח ההוגה לכל הוגה, וכל זה באמצעות האור והחושך שהוא תוצאה לזהרם והיקפם סביב הארץ [כלומר וכל זאת באמצעות סיבובי הגלגלים והשפעותיהם]. וכשם שאילו נח הלב הרף-עין ימות האדם ויבטלו כל תנועותיו וכל כוחותיו, כך אילו נחו הגלגלים יהיה זה מות העולם בכללותו וביטול כל מה שיש בו. וכשם שהחי אינו חי כולו כי אם בתנועת ליבו ואף-על-פי שיש בו איברים נחים שאין בהם תחושה כגון העצמות והסחוסין וזולתן, כך המציאות הזו כולה היא דבר אחד חי בתנועת הגלגל שהוא בו, כמו הלב בכל בעל לב, ואף-על-פי שיש בו גופים רבים נחים מתים [=וכי יש מקום להשוות בין העצמות והסחוסין שהם איברים חיים לגופים הדוממים שבעולם?].
ככה ראוי לך לצייר בדעתך כל הכדור הזה דבר אחד חי נע בעל נפש, כי אופן זה של ציור הכרחי מאד, או מועיל מאד, בהוכחה על שהאלוה אחד כמו שיתבאר, וגם על-פי ציור זה יתבאר כי האחד לא ברא כי אם אחד [=וזו נשמעת לי הזיה מוחלטת ואיך אפשר להחליט בזה?], וכשם שלא ייתכן שימָּצאו איברי האדם בודדים כשהם איברי אדם באמת, כלומר שתהא הכבד לבדה או הלב לבדו או בשר לבדו, כך לא ייתכן שימָּצאו חלקי העולם זה בלעדי זה, במציאות הזו הנחה אשר דברינו בה, עד שֶׁתִּמָּצֵא אש בלעדי ארץ, או ארץ בלעדי שמים, או שמים בלעדי ארץ [ואיך אפשר לדמות את החיבור הדמיוני של האש והארץ והשמים לחיבור הטבעי של איברי האדם?]. וכשם שבאדם האחד הזה כוח מסוים המקשר איברי זה בזה ומנהלם ונותן לכל איבר מה שדרוש לשמור בו תועליותיו ולדחות ממנו מה שמזיקוֹ, והוא שביארוהו הרופאים ואמרו [שהוא] הכוח המנהל גוף החי, ופעמים רבות קוראים אותו 'טבע', כך בעולם בכללותו כוח המקשר מקצתו במקצתו [ואין שום קשר ישיר בין הכוח הטבעי שמקיים את האדם לכוחות הטבע שפועלים בעולם], ושומר על מיניו שלא יכלו ושומר גם פרטי מיניו זמן שאפשר לשמרן [הקב"ה הוא שמשגיח על מיני בעלי החיים או שהוא רק טָבַע בַּטֶּבַע כוחות טבעיים להתקיים? ובמלים אחרות, הקב"ה משגיח או לא משגיח? כי אם הוא רק טָבַע כוחות הרי שאינו באמת משגיח], וגם שומר מקצת פרטים בעולם, ויש מקום עיון בכוח זה האם הוא באמצעות הגלגל או לאו.
וכשם שבגוף אישי האדם דברים שיש בהן מטרה, מהן שהמטרה בהן קיום עצמוֹ כאיברי המזון, ומהן שהמטרה בהן קיום מינו כאיברי ההולדה, ומהן שהמטרה בהן [מציאת] צרכיו שהוא זקוק להן במזונותיו וכדומה, כגון הידיים והעיניים; ויש בו גם דברים שאינם מטרה כשלעצמן אלא הם הכרחיים ושייכים למזג [=לטבע] אותם האיברים, אשר אותו המזג המיוחד הכרחי בהוויית אותה הצורה כפי שהיא, כדי שתפעל אותן הפעולות שהן המטרה – ולכן נספחו לאותן שהן המטרה כפי הכרח-החומר דברים אחרים, כגון שיער הגוף ומראהו [כלומר, השיער למשל אינו הכרחי לקיום האדם, אלא הוא מיותר ונובע מ'הכרח החומר' בלבד... וברור כשמש שגם לשיער יש תפקיד חשוב מאד בבריאה ובתקינות כלל חיי בעלי החיים והאדם]. ולפיכך אין הווייתם של אלה באופן אחיד, ופעמים רבות שמקצתם נעדרים, וכן ימָּצאו בהן הבדלים גדולים מאד בין בני אדם, מה שאין כן באיברים, לפי שלא תמצא אדם שיש לו כבד פי עשרה מכבד של אדם אחר, ותמצא אדם נעדר הזקן או שיער מקומות מסוימים בגוף, או שיהיה לו זקן פי עשרה בזקנו של אדם אחר או עשרים דרך משל, וזה מצוי על הרוב במין זה, כלומר הבדלי השיער והגוונים.
וכך במציאות בכללה, [יש] דברים [=מינים] שהם מטרה בהוויה קבועים מתנהלים באופן סדיר, אין הבדלים ביניהם כי אם מעט, כפי מקרה אותו המין באיכותו וכמותו. ו[יש] מינים שאינם המטרה אבל הם חיוביים לטבע ההוויה וההפסד הכלליים, כגון מיני התולעים הנבראים בזבלים ומיני בעלי חיים הנבראים בפירות כאשר מרקיבים, ומה שנברא מעיפושי הלחיות, והתולעים הנבראים במעיים ודומיהם [=ואיך יעלה על הדעת לטעון שיש דברים בבריאה שהם כמו שיער האדם, דהיינו שאין להם צורך לקיום העולם? וכי הקב"ה ברא דבר-מה לחינם? הייתכן שיש דבר-מה שאין בו תועלת לקיום העולם או לקיום האדם? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ובימינו הננו יודעים שלכל בעל חיים יש תפקיד חשוב במערכת האקולוגית המשוכללת והמופלאה שסובבת אותנו, ואין שום בעל חיים שנברא לחינם, ואפילו לדוממים יש תפקיד בבריאה – איך אפוא ניתן לומר שאין בהם צורך מהותי?]. כללו של דבר, נראה לי שכל מה שלא יִמָּצֵא בו כוח להוליד כמותו [=וגם זו הזיה, שהרי לכל יצור חי יש כוח להוליד כמותו, וחכמי קדם לא היו מסוגלים לומר 'אין אנו יודעים' והתעקשו לשער השערות, ולא עצרו לבדוק שמא הם הוזים ומשובשים? וחכמי ישראל לקחו את המדע הקדום מן הגויים ונפלו בפח היקוש שֶׁכָּרוּ להם] הרי הוא מן הקבוצה הזו, ולפיכך לא תמצאֵם שומרים על סדירות ואף-על-פי שהם הכרחיים [=קיימים בהכרח], כשם שהגוונים השונים הכרחיים, וכן הכרחיים מיני השיער באישֵׁי בני האדם.
וכשם שיש באדם גופים שהם יציבים כגון האיברים היסודיים [המרכזיים], וגופים קיימים במין לא בפרט כגון ארבע הלחיות, כך בכללות המציאות גופים יציבים וקיימים כל פרט [מפרטיהם] והוא הגוף החמישי בכל חלקיו, וגופים קיימים במין כגון היסודות ומה שהורכב מהן.
וכשם שכוחות האדם המחייבים הווייתו וקיומו משך זמן קיומו, הם עצמם המחייבים הפסדו וכיליונו, כך סיבות ההוויה הן עצמן סיבות ההפסד בכל עולם ההוויה וההפסד. למשל, ארבעת הכוחות הללו המצויים בגוף כל ניזון, והם: המושך והמחזיק והמעכל והפולט, אילו אפשר שיהו הכוחות הללו כמו הכוחות השכליים עד שלא יעשו אלא מה שצריך ובזמן שצריך ובשיעור שצריך, כי אז היה האדם ניצול מפגעים גדולים מאד ומכמה מחלות, אבל כיוון שאין זה אפשרי, אלא פועלים הם פעולות טבעיות ללא הבנה וללא מחשבה ואינם משיגים מה שהם פועלים כלל, הכרחי שיבואו מחמתם חולאים גדולים ופגעים, ואף-על-פי שהם הכלים [=איברים מרכזיים] בהִתהוות החי ובקיומו, בזמן שהוא מתקיים. ביאור הדבר, שהכוח המושך דרך משל, אילו לא היה מושך כי אם הדבר המתאים מכל צדדיו ובכמות הדרושה בלבד, היה האדם ניצול מחולאים ופגעים רבים, אבל כיוון שאין הדבר כן, אלא מושך הוא כל חומר שיזדמן מסוג משיכתו ואף-על-פי שאותו החומר מעט בלתי מתאים בכמותו ואיכותו, מתחייב מכך שתמשוך את החומר שהוא יותר חם ממה שדרוש או יותר קר ממה שדרוש, או עבה או דליל או רב, וייווצר בכך מחנק בעורקים, ויתהוו אוטם ועיפוש, ותתקלקל איכות הלחיות ותשתנה כמותן, ויתפתחו חולאים כגון הגרב והגירוד והיבלות, או פגעים רעים כגון הנפיחות הסרטנית, ומוכי שחין, והאיכול, עד שנפסדת צורת האיבר או האיברים, וכך הדבר גם ביתר ארבע הכוחות.
כך הדבר בעצמו בכל המציאות, הדבר המחייב הוויית מה שמתהווה והתמדת קיומו זמן מה, והוא התערבות היסודות על-ידי הכוחות הגלגליים המניעים אותם והמתפשטים בהם, הוא עצמו הסיבה להיווצרות גורמים מזיקים במציאות, כגון השיטפונות וגשמי הזעף והשלג והברד ורוחות הסער והרעמים והברקים ועיפוש האוויר [=וכי יש מה להשוות בין בחירתו של האדם לאכול אוכל מזיק, לבין התערבות היסודות הדמיונית הזו? והלא האדם בוחר בסכלותו להזיק לעצמו, הוא זה שבוחר להכניס לפיו מאכלות רעות ומשקאות מזיקים! ולפי דימוי זה, מי-הוא-זה אשר בוחר להזיק ולגרום לנזקים? דהיינו מי-הוא-זה שמערב את היסודות באופנים אשר יגרמו ליצירת אסונות הטבע? היעלה על הדעת לרמוז שהקב"ה הוא-זה אשר בחר לסבב נזקים בחוסר-דעת? או שהעולם נברא בחוסר דעת?], או היווצרות סיבות משחיתות מאד, משמידות ארץ או ארצות או אקלים, כגון השקיעות והרעש וברקי האש והמימות הגואים מן הימים והתהומות [=וכל זה הזיה הזויה ומוחלטת שאין לה מקום בתורת משה, פשוט בדיחה].
ודע, כי כל זה אשר אמרנו בדימוי העולם בכללותו באחד האדם, לא מחמת הדברים האלה נאמר באדם שהוא 'עולם קטן', לפי שכל הדימוי הזה ישנו בכל יחיד מיחידי בעלי-החיים שלֵמי האיברים, ולא נשמע כלל מאחד הראשונים שיֹאמר כי החמור או הסוס 'עולם קטן'. אלא, נאמר זה באדם מחמת הדבר שנתייחד בו האדם והוא הכוח ההוגה, כלומר השכל, שהוא השכל ההיולי אשר עניין זה אינו נמצא בשום דבר ממיני החי זולתו. וביאור הדבר, שכל פרט מיחידי בעלי החיים אינו זקוק בהתמדת מציאותו לתבונה ומחשבה וניהול, אלא הולך וסועה כפי טבעו, ואוכל מה שימצא ממה שמתאים לו, ושוכן בכל מקום שיזדמן, ורובע כל נקבה שימצא בעת התעוררותו אם היו לו זמני התעוררות, ויתקיים בכך אותו הפרט משך זמן קיומו, ותימָּשך מציאות מינו, ואינו זקוק כלל לפרט אחר ממינו לעזור לו ולסעדו על קיומו כדי שיעשה לו דברים שאינו עושה אותן הוא בעצמו. אבל האדם בלבד, אילו נניח כי יחיד ממנו לבדו מצוי, ואיבד את יכולת הניהול ונעשה כבהמות – היה אָבֵד לשעתו, ואי אפשר שיתקיים אפילו יום אחד כי אם במקרה, כלומר שימְצא במקרה דבר ליזון בו, לפי שמזונותיו אשר בהם קיומו צריכים למלאכה והכנה ארוכה, שאינם נשלמים כי אם בתבונה ומחשבה ובכלים רבים, וגם באנשים רבים יעשה כל אחד מהם מלאכה מסוימת, ולפיכך יש צורך למי שינהיגֵם ויקבצֵם כדי שיהא קיבוצם באופן סדיר ותמידי, שיעזרו זה לזה. וכן הגנתו מן החום בזמן החום, ומהקור בזמן הקור, ושמירתו מן הגשמים והשלגים וּמַשָּׁבֵי הרוחות, צריכה לעיתוד הכנות מרובות שלא ישלמו כולם כי אם בתבונה ומחשבה. ובשביל כך נמצא בו הכוח ההוגה הזה, אשר בו יתבונן ויחשוב ויעשה ויעתֵּד [=ויכין] במיני המלאכות את מזונותיו ומדורו ולבושו, ובו ינהל כל איברי גופו, כדי שיעשה המנהיג מהן מה שיעשה, ויתנהל המוּנהג במה שיתנהל. ולפיכך, אילו תתאר אחד מבני אדם נעדר הכוח הזה [=הכוח ההוגה] וְעָזוּב עם החיוניות בלבד [כחיה וכבהמה כאמור] היה כּוֹלֶה ואָבֵד לשעתו. וכוח זה [=הכוח ההוגה] נכבד מאד, היותר נכבד בכוחות החי, והוא גם נסתר מאד, אין אמיתתו מובנת בראשית המחשבה המשותפת כהבנת יתר הכוחות הטבעיים. כך במציאות [יש] דבר מסוים הוא המנהל את כללותה, המניע את האיבר המנהיג הראשון, ובו נתן את כוח התנועה שבו מנהל מה שזולתו, ואם יעלה על הדעת ביטול הדבר הזה בטלה מציאות כל הכדור הזה בכללותו, המנהיג ממנו והמונהג, ובאותו הדבר מתמדת מציאות הכדור וכל חלק ממנו – ואותו הדבר הוא האלוה יתעלה שמו. ועל-פי העניין הזה בלבד נאמר באדם דווקא שהוא 'עולם קטן', הואיל ובו מקור מסוים שהוא המנהל את כולו. ומחמת עניין זה נקרא ה' יתעלה בלשוננו 'חִיּוּת העולם', ונאמר: 'וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם' [דנ' יב, ז].
[ואיך יעלה על הדעת לְדַמּוֹת בין הנהגת האדם את גופו ופעולותיו, להנהגתו של הקב"ה את הבריאה? וכי האדם ברא את עצמו? וכי האדם מנהיג ומנהל את גופו ופעולותיו באופן שלם ומושלם כהנהגתו וכפעולותיו השלמות והמושלמות של הקב"ה? ואין שום מקום לדימוי שכזה, ואחדותו ושלמותו של הקב"ה לא רק שהן נשׂגבות מעמנו הן כלל אינן בתפישׂת שׂכלנו]
ודע, כי הדימוי הזה אשר דימינו את העולם בכללותו לאחד האדם, אינו שונה במאומה ממה שהזכרנו זולתי בשלושה דברים: האחד, שהאיבר המנהיג בכל חי שיש לו לב, ייהנה באיברים המונהגים ותחזור אליו תועלתם [=שהרי קיומם של המוח והלב תלוי בקיום שאר האיברים], ואין במציאות הכללית דבר שכזה, אלא, כל מי שמאציל ניהול או נותן כוח לא תחזור אליו תועלת כלל מן המונהג, אלא נתינתו מה שנותן כנתינת המֵּטיב בתורת חסד, שהוא עושה זאת נדיבות טבעית וחסד מקיף לא לתקווה [=לקבלת גמול], אלא זה הִתדמות לה' יתעלה שמו.
והשני, כי הלב בכל חי בעל לב הוא באמצעיתו, ושאר האיברים המונהגים סוֹבבים אותו כדי שתבואֵהו תועלתם בנצירתו ושמירתו בהם, כדי שלא בקלות יבואֵהו נזק מבחוץ. והדבר בעולם בכללותו בהיפך, הנכבד סובב את הגרוע, מפני שאין חשש עליו [=על הנכבד] שיקבל רושם מזולתו [כלומר שיושפע מזולתו], ואפילו אילו היה מתרשם הרי אין בנמצא מחוצה לו גוף אחר שיעשה בו רושם, והרי הוא משפיע על כל מה שבקרבו ולא יגיעֵהוּ רושם כלל, ולא כוח מזולתו מן הגופים. ויש כאן עוד דימוי מסוים, והוא, שהאיבר המנהיג בכל חי, כל שנתרחק ממנו מן האיברים הוא פחות חשוב מן הקרובים אליו. וכך הדבר בעולם בכללותו, כל שנתקרבו הגופים אל המרכז נִקְדְּרוּ, ונתעבה עצמם, וכבדה תנועתם, ונעלם זהרם ושקיפותם, מחמת ריחוקם מן הגוף הנכבד הבהיר השקוף הנע העדין הפשוט, כלומר הגלגל. וכל גוף שקרוב אליו מקבל משהו מן הסגולות הללו כפי קרבתו, ותהיה לו עליונות מסוימת על מה שלמטה ממנו [=וגם זו שטות מוחלטת, ואין שום עליונות טבעית לחומרים שבחלל לעומת החומרים שבארץ].
והשלישי, שהכוח ההוגה הזה הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו, וה' יתעלה אינו כוח בגוף העולם, אלא נבדל מכל חלקי העולם, וניהולו יתעלה והשגחתו נאצלת לעולם בכללותו אצילות שנעלם מאיתנו תכליתה ואמיתתה [וכאמור, דברי רבנו בפסקה הזו – אמת]. וכוחות בני בשר חסרי אונים מלהשיגה. כי הוּכח בהחלט על בדילותו יתעלה מן העולם ופרידותו המוחלטת ממנו [שהרי אינו גוף ולא כוח בגוף], והוּכח בהחלט על מציאות עקבות ניהולו והשגחתו בכל חלק מחלקיו [של העולם] ואפילו הקטן והשפל ביותר, יתעלה מי שהאירתנו שלמותו.
ודע, שהיה ראוי שנדמה יחס ה' יתעלה אל העולם יחס השכל הנקנה אל האדם, אשר אינו כוח בגוף, והוא נבדל מן הגוף בדילות אמיתית, ונאצל עליו, והיה נעשה דימוי הכוח ההוגה לשכלי הגלגלים שהם בגופים [=כל השערת הדימוי הזה מבוססת על הזיותיו של אריסטו בעניין מבנה העולם]. אלא שעניין שכלי הגלגלים, ומציאות השכלים הנבדלים וציור השכל הנקנה שגם הוא נבדל, הם דברים שיש בהם עיון וחקירה, וראיותיהם עמוקות, ואם כי נכונות הן, ויוולדו בהן ספקות רבים, ולמפקפק בהן פקפוקים, ולמשתבש בהן שיבושים. ואנחנו הלא רצינו תחילה שתצטייר לך המציאות הציור הפשוט, אשר לא יכחיש אותו במאומה ממה שהזכרנו באופן תמציתי כי אם אחד משניים: או סכל בדבר הפשוט [ומי קבע שמבנה העולם של אריסטו אמת? הזיותיו הפילוסופיות? וחבל שרבנו הלך אחרי שחץ ליבו של אריסטו בעניין זה בעיניים עצומות ולא הותיר מקום לזהירות ולענווה המדעית והאנושית] כמו המכחיש מי שאינו מהנדס דברים לימודיים מוכחים; או מי שמעדיף להחזיק השקפה מסוימת שקדמה לו ויטעה את עצמו [וכמה רחוקים דברי רבנו מן האמת, וקביעותיו הנחרצות וההזויות מעידות על שגיאה חמורה].
אבל הרוצה לעיין עיון אמיתי ילמד עד שתתבאר לו אמיתת כל מה שאמרנו, ויֵדע שזו היא צורת המציאות הזו אשר מציאותה יציבה בלי ספק ובלי היסוס [=בלי ספק ובלי היסוס?! ואיך נכשל רבנו בהזיות השחץ הללו? מצער מאד], ואם ירצה לקבל את זה ממי שהוּכח לו כל מה שהוּכח – יקבל [=ועל אֵלּוּ הוכחות הוא מדבר? השערות פילוסופיות מופשטות המנותקות מן המציאות המדעית? זה נקרא דבר שהוּכח? והילת האלילות של אריסטו ההוזה חדרה לליבו של רבנו וטשטשה את חשיבתו], ויבנה על כך היקשיו וראיותיו, ואם אינו מחשיב ההִסתמכות על אחרים ואפילו בהתחלות אלו, ילמד, וסוף יתברר לו שהדבר כך הוא. 'הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ' [איוב, ה, כז], ואחר הצעה זו אחל להזכיר מה שהבטחתי להזכיר ולבאר".
עד כאן פרק עב, ונראה שגם רבנו לא פלט מייסורי הגלות אשר מן המרכזיים שבהם הוא התְּעייה מדרך האמת, ונכשל להבין שאין להסיק מן המדע הקדום מסקנות מרחיקות-לכת בעניינֵי מעשה בראשית ומרכבה: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).
Comentarii