טרם שנחל לבאר את ענייני פרק סח שבחלק א, עלינו להקדים הקדמה קצרה בעניין מושגֵי הכוח והפועַל, ולשם כך הנני מעתיק לפניכם שני קטעים מתוך המאמר: "הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי", הקטע הראשון הוא מראש פרק ג: "חובת שלילת ההעדרים", והשני הוא מתוך פרק ו: "תועלת ידיעת המדעים". בפרק ג פתחתי בדברי רבנו במורה (א, נה), וכֹה דבריו:
"וכן חובה בהחלט לשלול ממנו כל העדר [=מגרעת], ו[כן] שאין שום שלמות נעדרת ממנו פעם ומצויה פעם אחרת, לפי שאם נניח את זאת יהיה שלם בכוח, וכל כוח נצמד לו ההעדר בהחלט, וכל שיוצא מן הכוח אל הפועל הכרחי שיהא לו מוציא זולתו מצוי בפועל שהוציאו, ולפיכך חיובי [=מן ההכרח לסבור] שיהיו כל שלמויותיו מצויים בפועל ולא יהא לו מאומה בכוח כלל".
רבנו מדבר לעיל על שני סוגי העדרים: 1) העדר שמבטא מגרעת כלשהי; 2) העדר של יכולת שנמצאת בכוח וטרם יצאה אל הפועל, לדוגמה: לזרע של עץ יש כוח-פוטנציאל להפוך לעץ, אך בעת היותו זרע נצמד לו ההעדר, שהרי הוא חסר, כלומר הוא זקוק למישהו שיוציא אותו מן הכוח אל הפועל: שיטמון אותו באדמה לחה ועשירה, שישקה ויטפח אותו, שידאג לו שלא תפגע בו השמש או הרוח, שהוא יצמח באופן ישר ולא עקום שיזיק לו, ועוד כיוצא בזה.
ובמלים אחרות, אם נייחס לה' יכולת שהיא נמצאת בכוח אך לא בפועל, ייחסנו לו מגרעת, שהרי הוא כרגע אינו במצב של שלמות אלא במצב של חיסרון והעדר אשר ממתין להתממש ולצאת מן הכוח אל הפועל, עד להופעתו במציאות, לתכליתו ולשלמותו. כמו כן, ייחסנו לו תלות וזקיקות לזולתו אשר יפעיל אותו ויעורר אותו ויוציא אותו מן הכוח אל הפועל – ולא יעלה על הדעת שיש גורם חיצוני שה' זקוק לו, או שהוא כפוף לאלוה עליון ממנו שמפעילו. וברור שאין עוד אלוה זולת ה' יתעלה, לא עליון ולא תחתון ולא בדרגתו, אלא ה'-אלהים-אמת הוא לבדו.
[ועתה לפרק ו, וגם כאן אחל בדברי רבנו במורה שם]: "ואלה מכלל תועליות מדעי הטבע בידיעת ה', לפי שכל מי שאינו יודע אותם המדעים [...] לא יבין עניין מה שבכוח ומה שבפועל, ולא ידע חיוב ההעדר לכל מה שבכוח, וְשֶׁמַּה שהוא בכוח גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכוח אל הפועל, וגם המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר כדי שימָּצא בפועל".
כלומר, מי שלא למד מדעים, לא רק שהוא לא יבין את מגרעת ההתפעלויות, אלא שהוא לא יבין גם את שאר העניינים המחשבתיים שנדרשים לאדם כדי לידע ולהשיג את בורא-עולם:
כגון: "מה שבכוח ומה שבפועל" – כלומר, הוא לא יֵדע להבחין בין מה שמצוי בכוח-בפוטנציאל לבין מה שכבר התממש ויצא מן הכוח אל הפועל; וכן לא יֵדע: "חיוב ההעדר לכל מה שבכוח" – דהיינו שכל מה שמצוי בכוח הוא בהכרח בעל חיסרון ומגרעת, שהרי הוא אפילו טרם התעורר לממש את תכליתו; וכן לא יֵדע: "שמה שהוא בכוח גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכוח אל הפועל" – דהיינו, שהדבר שהוא בכוח, פָּחוּת מן הדבר שמצוי בתהליך של יציאה אל הפועל (כל-שכן מִדָּבָר שכבר השלים את יציאתו אל הפועל), ולא ייתכן שיש לה' יתעלה מצבים שונים בעצמותו, כגון שהוא בכוח ונעדר יכולת או שהוא מתעורר ומשתנה למצב של שלמות מסוימת; וכן לא יֵדע: ש"המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר כדי שימָּצא בפועל" – כלומר, הדבר שנמצא עתה בתהליך של יציאה אל הפועל פָּחוּת בחשיבותו מן הדבר שמעוררוֹ ומוציאו מן הכוח אל הפועל. כלומר, לא רק שלא יעלה על הדעת שה' יתעלה ויתרומם שמו מצוי במצב של העדר יכולת, או במצב של התעוררות ויציאה מן הכוח אל הפועל – כמו כן, לא יעלה על הדעת שיש אלוה זולתו שמפעילו ומוציאו מן הכוח אל הפועל, שהרי אין עוד מלבדו, וכל-שכן שלא יעלה על הדעת שיש אלוה נעלה ונשגב ממנו אשר מפעילו ומעצבו ומתמרנו.
עד כאן המבוא לענייננו מן המאמר שנזכר, ועתה נעבור לעיין בפרק הנדון במאמר זה.
במורה (א, סח) רבנו מתאר את תהליך הלמידה של האדם ומתהליך זה הוא לומד על ידיעתו של בורא-עולם כפי יכולת האדם. בתהליך זה ניתן לזהות לדעת רבנו והפילוסופים שלושה עניינים נפרדים: א) הנפש, דהיינו שֵׂכל האדם אשר עשוי להצטייר בו מושׂכל, והוא נקרא בפי רבנו: "יוֹדֵע בכוח"; ב) הכוח להשׂכיל, דהיינו היכולת ללמוד ולצייר מושׂגים ומושׂכלים בנפש, כוח זה הינו נָשׂוּא בנפש, והואיל והוא טרם יצא אל הפועל הוא עניין נפרד מן הנפש, והוא נקרא בפי רבנו: "הַדֵּעָה בכוח"; ג) עצם המושג, דהיינו המושׂכל והמושׂג הלימודי עצמו אשר טרם נחקק והצטייר בשכלו של האדם, ועצם המושג הנפרד הזה נקרא בפי רבנו: "הַיָּדוּע בכוח". נמצא אפוא, שטרם שתהליך הלמידה התרחש והתממש בפועל, דהיינו טרם שהאדם השׂכיל ולמד וצייר בדעתו-בשכלו-בנפשו את העניין המושׂכל, יש במציאות שלושה עניינים נפרדים.
ברם, לאחר שהאדם למד והשׂכיל וצייר בשכלו-בנפשו-בדעתו את המושׂכל והמושׂג, דהיינו לאחר שהתרחש תהליך היציאה מן הכוח אל הפועל ועצם המושג הצטייר בנפש, כל שלושת העניינים הללו שנזכרו מתאחדים לעניין אחד – שהרי היָּדוּע-המושָּׂג שיצא אל הפועל והצטייר בנפש-בשכל, הפך להיות חלק בלתי נפרד מאמיתת מהותו של השכל, כלומר היָּדוּע התאחד עם היּוֹדֵע; יתר-על-כן, הדֵּעה, לאחר שיצאה מן הכוח אל הפועל, דהיינו לאחר שהחלה לפעול את פעולת ההשָּׂגָה והידיעה והיא מציירת מושׂכלים בשׂכל, איננה עניין נפרד מעצם הנפש-השכל, הואיל ופעולתו של השכל, דהיינו השׂגת המושכלות, היא זו שיוצרת את מציאותו של השכל. כלומר, פעולתו של השכל היא-היא מציאותו, כי מציאותו בפעולתו, דהיינו מציאותו בידיעתו ובהשׂגתו, ולכן, הואיל ופעולתו היא זו שיוצרת את מציאותו, הדֵּעָה והַיּוֹדֵע חַד המה.
אולם, ה' יתעלה לעולם אינו מצוי בכוח, דהיינו, לא ייתכן שהקב"ה יהיה לעתים יודע, ולעתים אינו יודע עד שייצא מן הכוח אל הפועל ויידע את שנעלם מידיעתו, וכמו שהוּסבר לעיל במבוא. לפיכך, מן ההכרח לסבור שהוא יתברך לעולם דֵּעה בפועל, דהיינו לעולם אמיתתו (=היּוֹדֵע), ופעולת ההשגה (=הדֵּעה), והמושכל (=היָּדוּע) – לעולם הינם אחד, וכמו שרבנו יאמר לקמן: "אלא, הוא דֵּעה בפועל תמיד [...] דֵּעה ויוֹדֵע ויָדוּע תמיד [...] והדבר אשר הוא לו יתעלה לבדו ומיוחד בו, הוא הֱיוֹתוֹ דֵּעה בפועל תמיד [...] ולפיכך חיובי שיהא יוֹדֵע ודֵעה ויָדוּע תמיד לעולם, ועצמותו היא היודעת והיא היְּדוּעָה והיא הדֵּעה, וכפי שהדבר חיובי בכל דֵּעה בפועל", דהיינו אפילו באדם, לאחר שהחל את תהליך הלמידה, שלושת העניינים הללו הינם עניין אחד.
דברי רבנו במורה
לאחר שתומצתו דברי רבנו במורה (א, סח) בשלוש הפְּסקות לעיל, הנני מגיש לפניכם את דברי רבנו בפרק זה מתחילתם ועד סופם ללא ביאור נוסף למעט הערות מוסגרות, מפני שרבנו חוזר על עצמו ומפני שיתר ביאור בעניין זה עלול לגרום לבלבול, והנה דברי רבנו במורה שם:
"כבר ידעת פרסום האִמרה הזו אשר אמרוהָ הפילוסופים על ה' יתעלה, והוא אמרם: שהוא הַדֵּעָה והַיּוֹדֵע והַיָּדוּע, ושלושת העניינים הללו בו יתעלה הוא עניין אחד שאין בו ריבוי, וכבר הזכרנו גם אנחנו את זה בחיבורנו הגדול [יובא לקמן], כי זה [הייחוד] יסוד תורתנו כמו שביארנו שם [הוי אומר, כל ריבוי באמיתתו של ה' יתעלה הינו שיתוף ומינות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ד): 'וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחֵר חוץ מזה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי', וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו' (והפסוק בשמ' כ, ג; ובדב' י, ז)]. כלומר, שהוא אחד בלבד ולא יסופח אליו דבר אחר ['דהיינו שאין לו נספח, לא תואר ולא תכונה, לא עצמִיִים ולא אחרים' (קאפח)], כלומר שאין שָׁם דבר קָדוּם זולתו, ולפיכך אומרים: חַי ה', ואין אומרים: חֵי ה', לפי שאין חייו דבר זולת עצמותו כפי שכבר ביארנו בשלילת התארים [ובעניין זה ראו: 'על ייחוד ה' וביטויו במלים 'חֵי העולמים''].
ואין ספק שכל מי שלא עיין בספרים שנתחברו בעניין השכל, ולא הִשִּׂיג עצם השכל ולא ידע מהותו, ואינו מבין ממנו אלא כפי שהוא מבין מעניין הלובן והשחרות [=המקרים הנספחים לעצם], תקשה עליו מאד הבנת עניין זה, ויהיה אמרֵינו שהוא 'הדֵּעה והיּוֹדֵע והיָּדוּע' אצלוֹ כמו אילו אמרנו: 'הלובן והמלובן והמלבין' דבר אחד [כלומר, עלול להבין שמדובר בעניינים שהם נספחים לעצמות], וכמה מן הסכלים ימהרו לסתור דברינו במשל הזה וכיוצא בו, וכמה מאותם שנדמה להם שהם חכמים יִקְשֶׁה עליהם דבר זה ויחשבו כי ידיעת אמיתת חיובו [של המושג: 'הוא היּוֹדֵע והוא היָּדוּע והוא הדֵּעה', דהיינו שאין בו שום אפשרות של ריבוי ביחס לה' יתעלה] הוא דבר שאינו ניתן להבנה [ובהל' יסודי התורה ב, יג פסק: 'ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו']. ודבר זה הוא עניין שהוּכח ונתברר כפי מה שביארוהו הפילוסופים האלהיים [=העוסקים במדעי האלוהות], והנני לַהֲבִינָךְ מה שביארו:
דע, כי האדם לפני שיֵּדע מאומה הרי הוא יודע בכוח, וכאשר יֵדע דבר מסוים – כגון שתאמר כאשר יֵדע צורת העץ הזה שמדובר בו, והפריד צורתו מחומרו וצייר בליבו את הצורה המופשטת [של העץ] אשר זו היא פעולת הדֵּעה – הרי נעשה אז יודע בפועל, והדֵּעה שהוּשׂגה לו בפועל היא צורת העץ המופשט הזה אשר במחשבתו, לפי שאין הדֵּעה דבר זולת העניין היָּדוּע.
הנה נתבאר לך, כי העניין היָּדוּע הוא צורת העץ המופשט והיא הדֵּעה שהוּשׂגה בפועל, ואינם שני דברים: הדֵּעה וצורת העץ היָּדוּע – לפי שאין הדֵּעה בפועל דבר זולת מה שנודע. והדבר אשר נודעה בו צורת העץ והופשטה שהוא היּוֹדֵע, הוא הדֵּעה שהוּשׂגה בפועל בלי ספק – לפי שכל דֵּעה פעולתה היא עצמה ['היא פועלת עצם מציאותה, כי לפני-כן הייתה כוח בנפש, ועתה כשיצאה לפועל הרי כל מה שיצא בפועל הוא מה שידעה' (קאפח)], ואין הדֵּעה בפועל דבר אחד ופעולתה דבר אחֵר, כי אמיתת הדֵּעה ומהותה היא ההשׂגה [דהיינו מה שהשיגה].
ולכן, אל תחשוב כי הדֵּעה בפועל היא דְּבר-מה מצוי בפני עצמו נבדל מן ההשָּׂגה, וההשָּׂגה היא עניין אחֵר בה, אלא, עצם הדֵּעה ואמיתתה [היא הַ]הַשָּׂגָה. וכאשר תניח [=תתאר ש]הדֵּעה המצויה בפועל היא ההשָּׂגה למה שנודע – וזה ברור מאד למי שעסק רבות בעיון כגון זה – הרי יתבאר [לך] כי הדֵּעה, פעולתה שהיא השָּׂגתה, היא אמיתתה ועצמותה. אם כן, הדבר אשר בו הוּפשטה צורת העץ הזה [=היּוֹדֵע], וְהוּשָּׂגָה, שהיא הדֵּעה, הוא היּוֹדֵע – כי אותה הדֵּעה עצמה אשר הפשיטה את הצורה וְהִשִּׂיגַתָּהּ, זו היא פעולתה אשר בגללה נאמר עליה שהיא יודעת, ופעולתה היא עצמה, ואין לזה אשר הנחנו [=קראנו לו] 'דֵּעה בפועל' כי אם צורת העץ הזה.
הנה נתבאר, שכל זמן שהייתה הדֵּעה מצויה בפועל [=לאחר שנצטיירה בשכל] הרי הדֵּעה היא הדבר היָּדוּע, ו[עוד] נתבאר, כי כל דֵּעה, פעולתה שהיא הֱיוֹתָה יודעת, היא עצמותה [=היּוֹדֵע] – אם כן, הדֵּעה והיּוֹדֵע והיָּדוּע [הינם] דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שֶׁיִּוָּדַע בפועל [הינם אחד לעולם לאחר שהחל תהליך הלמידה]. אבל, אם נניח שהוא [הדֵּעה והיָּדוּע] בכוח [דהיינו טרם שהחל תהליך הלמידה], הרי הוא [=הרי אז קיימים במציאות] שני דברים בהחלט: הדֵּעה בכוח והיָּדוּע בכוח, כאילו אמרת: הדֵּעה הזו ההיולית [=טרם שנצטיירה בשכל, דהיינו הדֵּעה בכוח] אשר בראובן, היא דֵּעה בכוח, וכן העץ הזה יָדוּע בכוח – ואלה שני דברים בלי ספק.
וכאשר יָצא [תהליך הלמידה] לפועל ונעשֵׂית צורת העץ ידועה בפועל [דהיינו כאשר נצטייר המושכל בשכל] אז תהיה הצורה הידועה היא הדֵּעה [כלומר היָּדוּע בכוח יצטייר לדֵעה בשכל האדם]. [כמו כן], באותה הדֵּעה עצמה שהיא דֵּעה בפועל, הופשטה ונודעה [כלומר אותה הדֵּעה שיצרה את מציאותו של המושׂכל בשׂכל, בה עצמה נודע המושׂכל, שהרי הדֵּעה היא זו שיוצרת את מציאותו של היּוֹדֵע בפועל], לפי שכל שיש לו פעולה מצויה הוא מצוי בפועל.
וכל דֵּעה בכוח ויָדוּע בכוח הם שניים [טרם שהחל תהליך הלמידה הם מוגדרים כשני עניינים נפרדים], וכל דבר שהוא בכוח, הכרחי שיהא לו נושא אשר נושא את אותו הכוח, כאדם דרך משל, ונמצאו כאן שלושה דברים: [א] האדם הנושא אותו הכוח והוא הַיּוֹדֵע בכוח; [ב] ואותו הכוח והוא הדֵּעה בכוח; [ג] והדבר המעותד לְהִוָּדַע והוא היָּדוּע בכוח. כאילו תאמר במשל זה, האדם והדעה ההיולית וצורת העץ, ואלה שלושה עניינים נפרדים. וכאשר הושגה הדֵּעה בפועל נעשו שלושת העניינים הללו אחד, ולא תִמָּצֵא כלל הדֵּעה דבר, והיָדוּע דבר אחֵר, אלא כאשר נתפשׂים בכוח [דהיינו רק כאשר דנים במציאותם בכוח, טרם שהחל תהליך הלמידה].
וכיוון שהוּכח כי ה' יתהדר ויתרומם הוא דֵּעה בפועל ואין בו דבר בכוח כלל, כמו שנתבאר וכפי שֶׁיּוּכָח [=כמו שנתבאר במורה (א, נה) והוּסבר במבוא לעיל, וכפי שיוּכח לקמן במורה בראש ח"ב], לכן לא יהיה עתים משִּׂיג ועתים בלתי-משִּׂיג [דהיינו בכוח], אלא הוא דֵּעה בפועל תמיד – חיובי אפוא [=מן ההכרח לסבור קמי שמיא], שיהא הוא [אמיתתו יתעלה שמו] ואותו דבר המוּשָּׂג [=העניין היָּדוּע והוא המושׂכל] – דבר אחד, והוא עצמותו; ואף עצם פעולת ההשָּׂגה, אשר בה ייאמר 'יוֹדֵע', היא עצם הדֵּעה אשר היא עצמותו, והרי הוא דֵּעה ויוֹדֵע ויָדוּע תמיד.
הנה נתבאר, כי הֱיוֹת הדֵּעה והיּוֹדֵע והיָּדוּע אחד במספר אינו ביחס לבורא בלבד, אלא גם ביחס לכל דֵּעה, ואף בנו היּוֹדֵע והדֵּעה והיָּדוּע דבר אחד כל זמן שיש לנו דֵּעה בפועל, אלא שאנו יוצאים מן הכוח-אל-הפועל עת אחרי עת. וגם השכל הנפרד כלומר השכל הפועֵל [לקמן ב, ד] יש שיארע לו מעצור מלפעול, ואף-על-פי שאין המעצור מעצמותו אלא חוץ ממנו [מחוצה לו], והרי היא [=כגון שישנה] חולשה מסוימת לאותו השכל במקרה. ואין כוונתנו עתה לבאר עניין זה, אלא הכוונה, שהדבר אשר הוא לו יתעלה לבדו ומיוחד בו, הוא הֱיוֹתוֹ דֵּעה בפועַל תמיד, ואין מעצור לפניו מלהשיג [כגון שהוא בכוח], לא מצד עצמו ולא מזולתו, ולפיכך חיובי שיהא יוֹדֵע ודֵעה ויָדוּע תמיד לעולם, ועצמותו היא היודעת והיא היְּדוּעָה והיא הדֵּעה, וכפי שהדבר חיובי בכל דֵּעה בפועל. וכבר חזרנו על עניין זה בפרק זה כמה פעמים, מפני שהמחשבות רחוקות מאד מהבנת דבר זה [כלומר מדובר בעניין שמחשבת האדם מתקשה מאד להבינו].
ואיני חושב שיתחלף לך הציור השכלי בדמיון, ותפישׂת משל המוחש בכוח המדמה ['והכוונה שהדברים המושׂכלים הללו הם מבחינת השכל דברים ברורים כמו שהמוחש ברור לחוש, ואם תתפושׂ את הדברים הללו בכוח המדמה יתחלפו לך המושגים ותאבד המטרה, כי אין למדמה כושר תפישׂה למושׂכל המופשט' (קאפח)], כי מאמר זה לא נתחבר אלא למי שכבר נתפלסף וידע מה שכבר נתברר מעניין הנפש וכל כוחותיה [והשתדלתי להסבירם ככל יכולתי]".
סוף דבר
אחתום עניין זה בפסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב–יג), וכֹה דברי רבנו:
"הקב"ה מכיר אֲמִתּוֹ ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדֵעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא, הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלוהות הרבה: הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, נמצאת אומר: הוא היּוֹדֵע והוא היָּדוּע והוא הדֵּעה עצמה – הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו".
ויש להבין, מדוע רבנו אומר בהלכה: "ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו", ואילו במורה לעיל רבנו אומר על המושג: "הוא היּוֹדֵע והוא היָּדוּע והוא הדֵּעה" שהוא "עניין שהוּכח ונתברר כפי מה שביארוהו הפילוסופים"? ובכן, נראה לי שבהלכה לעיל רבנו עוסק באופן כללי בידיעתו של ה' יתעלה שהוא עניין אשר לעולם אמיתתו על בוריו תהיה נעלמת מבני-האדם שוכני בתי חומר, ואף לאחר המוות לא נשׂכיל אותו לאשורו.
ואילו במורה רבנו מתכוון באופן ממוקד לעצם המושג הנדון ולמה שניתן להבין ממנו ביחס לה' יתעלה. כלומר, אותם אלה "שנדמה להם שהם חכמים" כדברי רבנו, שוגים לסבור שהמושג הזה נעול וחתום לחלוטין בפני הבנתנו, ועל-כך רבנו מבקר ומגנה אותם. ברם, הבנת המושג הזה כפי אמיתתו לכל היקפו ועמקו, וודאי שהוא נעול וחתום בפנינו. יתר-על-כן, כל מה שניתן לנו להבין ביחס לידיעתו יתעלה הוא אפס מאופס ביחס לרוממות ידיעתו יתעלה, ואין שום דימוי אשר יתאים לתאר את אפסיוּת השׂגתנו ביחס לה' יתעלה – ועדיין, הננו מחויבים לידע את הבורא יתעלה ככל יכולת האדם, וביחס ליכולת האדם, המובא והמוסבר בדברי רבנו ובמאמר זה, הינו עולם ומלואו. "וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' א;יב).
בענין שלא שייך בו יתברך שינוי רצון, אז איך פועלת בו התפילה?, סליחה אם זה לא האשכול הנכון, פשוט לא מצאתי איך פותחים אשכול, ופה זה נראה לי קצת קשור כי מדברים פה על הבורא יתברך
תודה