ההלל של לילי פסחים

בליל פסח (תשפ"ב) התפללתי כהרגלי במניין ספרדי. אחר תפילת העמידה של ערבית החזן בירך "לגמור את ההלל" כמנהג הספרדים, והקהל החל לומר את ההלל. אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית.

בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג זה לא מופיע בסידורי רס"ג ורע"ג. המשכתי לעיין בדברי הגאונים ומצאתי שאף לא אחד מהם הזכיר מנהג של אמירת הלל בליל פסח בבית-הכנסת אחר תפלת ערבית, אלא להיפך, מדבריהם עולה בבירור שהם כלל לא הכירו מנהג מעין זה.

וכך נכתב בתשובת הגאונים שהובאה בספר "שערי תשובה" בשם רבינו יהוסף ז"ל, בעניין ההלל שנאמר בהגדה של פסח:

"הלכתא, הלל [שבהגדה] בלילי פסח אינו צריך ברכה לפניו, וכך מנהג ומעשה. ורב עמרם ורב צמח ז"ל כתבו: 'ולגמור את הלל בלילי פסחים אין מברכין. ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע', ורבנו האיי ז"ל [אמר] דמלתא כדקאמר [שמה שאמר] רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו בלילי פסחים [בהגדה] 'לגמור', ואין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה [...] וכן מנהג כל ישראל, ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו [!]".

נמצא, שאין כל זכר לאמירת הלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית, ואף נאמר במפורש שאין לברך על ההלל שנאמר בהגדה של פסח מפני "שחולקין אותו באמצע".

וכך כתב בתשובה גם ר' יוסף מיגאש, תלמידו של הרי"ף ורבו של ר' מיימון בר יוסף הדיין, אביו של רבנו הרמב"ם, וז"ל (סימן מד):

"וששאלת למה אין מברכין בלילי הפסח [בהגדה] על ההלל. דבר זה אין לו טעם אלא שכך תקנו חז"ל. ונראין הדברים דהיינו טעמא שאין מברכין על ההלל אלא ביום, משום דמצוה היא לקראו ביום, כמו שהיו עושים במקדש שהיו ישראל קורין את ההלל על קרבנותיהן, אבל בלילי פסחים קריאת ההלל לאו מצוה היא שהרי לא היו עושים קרבנותיהם בלילה, אלא כעין שמחת בעלים היא ונתינת שבח והודאה לפני המקום ואין מקום לברכה".

ומכיוון שהר"י מיגאש כותב על ההלל: "שכך תקנו חז"ל", ברור שכוונתו להלל שנאמר בהגדה של פסח, שהרי אין שום תקנה של חכמים לומר את ההלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית.

מכל מקום, לאחר כל זאת תהיתי לעצמי: אם כן, על מה סומכים כל הספרדים כאשר הם אומרים את ההלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית, ועוד בברכה?! והלא ברכה לבטלה ביחיד וכל שכן בציבור היא חמורה מאד מצד נשיאת שם ה' לשווא, ואיך העזו לעשות כן?

פתחתי את הספר "חזון עובדיה פסח" וחשכו עיני, וכך נאמר שם:

"מנהג קהילות ספרד בכל תפוצותיהם לגמור את ההלל בבית-הכנסת בליל יום טוב הראשון של פסח אחר העמידה של תפילת ערבית. ומברכים לפניו 'לגמור את ההלל' ולאחריו 'יהללוך'. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש".

וכעת תהייתי גברה: איך פשט מנהג זה בכל קהילות הספרדים, בעוד שהוא אינו מופיע בסידורי הגאונים והרמב"ם?! וכיצד ניתן לומר על מנהג זה שיסודתו בהררי קודש, בעוד שאין לו מקור מהימן?

המשכתי לעיין שם במקורות שהביא ה"חזון עובדיה", וז"ל:

[א] ירושלמי (ברכות א, ה) שאם שמע ההלל בבית הכנסת יצא [...]

[ב] ובתוספתא (סוכה ג, ב): "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל. ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ויום טוב שלעצרת".

[ג] וכן הוא במסכת סופרים (כ, ט).

עד כאן הדברים המובאים בספר שנזכר לעיל, ונשיב על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון:

א. ירושלמי ברכות

בירושלמי ברכות (א, ה) נאמר כלל: "כל הברכות פותחין בהן ב'ברוך', ואם הייתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קרית-שמע ותפילה, אין פותחין בהן ב'ברוך'". על הכלל הזה מנסים להקשות מצדדים שונים ומגוונים. אחת מן הקושיות שהוקשו על הכלל הזה הייתה מֵעניין הקידוש של ליל שבת, שהרי ברכת הקידוש נאמרת לאחר ברכת הגפן, ואף-על-פי-כן היא פותחת ב"ברוך". והשיבו שם: שברכת הקידוש שונה, מפני שיש מציאות שאדם יושב ושותה מבעוד עוד, והשבת נכנסה והוא שותה, ובכן, אותו אדם אינו מחויב לומר את ברכת הגפן, ודי לו לומר את ברכת הקידוש. ובמלים אחרות, מפני שיש מציאות, ואפילו רחוקה מאד, שבה ברכת הקידוש נאמרת בפני עצמה, תיקנו חכמים שלעולם ברכת הקידוש תפתח ב"ברוך", גם אם ברכת הגפן סמוכה לפניה. וכך נאמר בירושלמי שם: "הא קדושה! שנייא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן".

ועתה נגיע לענייננו, דהיינו לעניין אמירת ההלל בלילי פסחים:

על הכלל שהובא לעיל הִקשו בירושלמי מצד נוסף: "והא גאולה!" כלומר, והרי ברכת הגאולה, שנאמרת בתוך ההגדה לפני-ובסמוך לסעודה, פותחת בברוך, אף-על-פי שהיא נאמרת לאחר אמירת שני בתים מן ההלל! [אגב, מזאת משמע שההלל נחשב כברכה בפני עצמה]. ומשיבים שם, שאף ברכת הגאולה יוצאת דופן, "דאמר רבי יוחנן: הלל, אם שמעה בבית הכנסת – יצא".

כלומר, הואיל ויש מציאות, ואפילו רחוקה מאד (כמו בברכת הקידוש), שאדם כבר אמר את ההלל בבית-הכנסת ויצא ידי חובתו (כפי שנכתוב בסמוך) – לפיכך חכמים חייבו לעולם לומר בראשה "ברוך".

נמצא, שמציאות אמירת ההלל בלילי פסחים בבית-הכנסת הייתה מציאות רחוקה מאד. וראיה לכך מלשון הברייתא עצמה, שכך אמר רבי יוחנן: "אם שמעה", היינו לשון תנאי, וכן בהמשך נאמר: "יצא", היינו לשון דיעבד, ומכאן שמדובר במציאות רחוקה-מאד.

מזאת יש להסיק, שהיו אומרים את ההלל בלילי פסחים רק בנסיבות מיוחדות מאד, כגון לקטנים שהם יתומים או לבני אדם יחידים שאינם יודעים לקרוא, שהיו נשארים בבית-הכנסת לאחר התפילה לאמירת ההלל, וכיו"ב – ואז אותו אדם שקרא להם את ההלל כבר יצא ידי חובה, ולאחר מכן, כאשר בא לקרוא ההגדה בביתו, מברך ברכת גאולה לבדה.

ואם תבקשו להבין על-סמך מה קבעתי שמדובר בקטנים או ביתומים? ובכן, קבעתי זאת על-סמך התוספתא בפסחים (י, ח) אשר מתארת מציאות כזו בדיוק! והנה לפניכם התוספתא:

"בני העיר שאין להן מי שֶׁיְּקַּרַא את ההלל [שיקרא את ההלל ויענו אחריו "הללויה" 123 פעמים כפי המנהג התלמודי הקדום], הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון [=על-פי דעת בית שמאי במשנה פסחים י, ו] והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין [לבית הכנסת] וגומרין את כולו, ואם אי אפשר להן [ללכת לבית ולחזור שוב לבית הכנסת] – גומרין את כולו".

ובכן, מכלל הדברים עולה באופן ברור ומובהק, כי הוספת אמירת הלל באופן גורף לכלל עם-ישראל הינה מיותרת ואף מגוחכת, כאילו כולנו היום בגדר קטנים ונבערים אשר אינם יודעים לומר את ההלל בהגדה. ויתרה מזאת, אף יש בה עוון חמור של נשיאת שם שמים לשווא, מפני שמוסיפים בה ברכה לבטלה, לפניה וגם לאחריה.

קצרו של דבר, אין מירושלמי זה שום ראיה לקריאת ההלל בבית הכנסת לאחר ערבית.

אגב, נאלצתי להרחיב בדברים פשוטים וברורים מפני שראיתי את דברי התוספות (בברכות יד ע"א), וכן את דברי בן נחמן (בפסחים קיח ע"א) ותלמידו בן אדרת (בחידושיו לברכות יא ע"ב), שעיקמו ושיבשו מאד את פשט דברי הירושלמי הנדון, ואף הביאו ממנו סמך למנהגם החדש לגמור את ההלל בבית-הכנסת, ואחריהם נמשכו כמעט כל אחרוני הספרדים.

ב. תוספתא סוכה

ועתה לתוספתא בסוכה (ג, ב) בה נאמר: "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל" וכו' כאמור לעיל, ובכן, הבה נבחן את המקורות בעניין זה:

בתלמוד הבבלי מסכת ערכין (י ע"א–ע"ב) ומסכת תענית (כח ע"ב), נאמר כך:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים [ולא לילות] שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת".

כלומר, בסוגיה המרכזית שבה נדונה אמירת ההלל בימים טובים, כלל לא נזכרה אמירת ההלל בלילי פסחים! נמצא אפוא, שאין שום ראיה מן התלמוד הבבלי לאמירת הלל בבית-הכנסת בלילי פסחים! כמו כן, סוגיה זו נועדה ללמד אימתי יש לגמור את ההלל בבית-הכנסת, וציינו בה "שהיחיד גומר בהן את ההלל", כדי ללמדנו שאפילו היחיד גומר בימים אלו את ההלל, בשונה מאמירת ההלל בדילוג בראש חודש וכיו"ב, שאין היחיד אומרו כלל.

וכך הבין רבנו את הסוגיה, והנה לפניכם פסיקתו בהלכות חנוכה (ג, ו):

"ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת".

לעומת זאת, בתוספתא סוכה (ג, ב) וכן בירושלמי (ד, ה), נזכרה אמירת הלל בלילי פסחים:

"שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל ואילו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת".

והשאלה היא: האם קריאת ההלל בלילה שנזכרה בתוספתא ובירושלמי, הכוונה לקריאתו בבית-הכנסת לאחר תפילת ערבית? או שמא הכוונה לקריאתו בשעת אמירת ההגדה?

ובכן, נראה ברור שכוונת הירושלמי לקריאת ההלל בלילה בעת אמירת ההגדה, שהרי קריאת ההלל בַּיּוֹם בציבור נקבעה על-ידי חכמים כנגד הקרבת הקרבנות, כפי שנאמר בהמשך הגמרא בערכין שם: "מאי שנא בחג [הסוכות] דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן". כלומר, מדוע בשבעת ימי הסוכות אומרים הלל בציבור בכל יום אך בשבעת ימי הפסח אין אומרים הלל בכל יום? והשיבו שם: מפני שמספר הקרבנות שמקריבין בחג הסוכות משתנה מיום ליום, ואילו בחג הפסח מספר הקרבנות שמקריבים זהה לכל יום ויום.

נמצא, שאמירת ההלל בברכה תחילה וסוף בציבור נתקנה כנגד מספר הקרבנות המשתנה שמובא בימי החג! לפיכך נראה ברור, שאמירת ההלל שנזכרה בתוספתא ובירושלמי בלילי פסחים אינה נוגעת לאמירת ההלל בציבור (שהרי קרבנות הציבור אינם נקרבים בליל הפסח) אלא לאמירת ההלל הפרטית שנאמרת על-ידי כל אחד ואחד בהגדה.

זאת ועוד, קשה מאד להניח, שחכמים יחייבו לגמור את ההלל בברכה תחילה וסוף בלילי פסחים בבית הכנסת, ולא יערכו על-כך דיון כלשהו אשר יסביר מדוע הם תיקנו כך...

מכל מקום, כבר בסוף תקופת הגאונים יש מי שרצה לחדש, כנראה בעקבות גרסת התוספתא והירושלמי, שיש לברך על ההלל שנאמר בהגדה בלילי פסחים. אולם, כך ענה לאותו חדשן האי גאון, וז"ל (גנזי קדם, סימן ח, עמ' 51):

"וזה שכתבתם יש חלוקה בקריאת ההלל בליל פסח [בהגדה] יש מי שאומר חייב לברך לפניו ויברך קודם שיאמר הללויה הללו עבדי ה'. ויש מי שאומר אין ראוי לברך ולחלקהו לשניים, אלא אחר ברכת המזון [...] ואומר כי הוקש שמונה עשר יום ולילה אחד בברכות כדין אחד, כמו שאתה חייב לפניו בי"ח יום, כך אתה חייב לברך לפניו באותה לילה. יודיענו אדונינו.

לא שמענו מעולם מי שבירך בלילי פסחים על ההלל וכו'. ושמעתא [...] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים בשנה יחיד גומר בהן את ההלל וכו', וליכא בשמעתא לילה".

כלומר, מעולם לא שמענו מי שבירך בלילי פסחים על ההלל שנאמר בהגדה, וכל-שכן שלא נהגו לגמור את ההלל בברכה תחילה וסוף בבית-הכנסת בנוסף להלל שבהגדה.

ג. מסכת סופרים

ועתה למסכת סופרים (כ, ז), שם נאמר כך:

"דתניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד, יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן: שמונת ימי חנוכה, ושמונת ימי החג, ויום טוב של עצרת, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה הן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים".

טרם שננתח את המקור הזה, חשוב לידע, כי מדובר במסכת מאוחרת מאד שנתחברה אולי בתקופת הגאונים, וסימן שאלה גדול מאד מרחף מעל ייחוסה לתקופת הגאונים מפני שנזכרו בה מנהגים שנתחדשו בקרב המינים האירופים וצאצאיהם, ולכן יש לעיין בה בזהירות רבה. ויתרה מזאת, הגאונים וראשוני הפוסקים הספרדים לא הכירו אותה כלל, ולכן לא מצאנו שסמכו על דבריה בשום מקום.

וכך נאמר בויקיפדיה על המסכת הזו: "המסכת נודעה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וחכמי ספרד לא הכירו אותה, עד לתקופת הרמב"ן שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז". ואם הדברים נכונים יש להציב סימן קריאה גדול מאד על המסכת הזו, כי איך יעלה על הדעת שמקורה בתקופת הגאונים ויחד עם זאת חכמי ספרד לא הכירו אותה? והדבר חשוד מאוד!

נחזור לטקסט שהעתקנו לעיל ממסכת סופרים (כ, ז). ובכן, מי שיעיין היטב בנוסח הדברים יבין מיד שמדובר בטקסט מזויף, שהרי המחבר מצטט את הברייתא שהובאה במסכתות ערכין ותענית שנזכרה לעיל משם ר' שמעון בן יהוצדק, ומזייף אותה! שהרי בברייתא שהובאה בערכין ותענית שם, כלל לא נאמר שיש לגמור את ההלל בלילי פסחים! הזייפן האירופי הזה העתיק אפוא את מנהגי ההבל של הטמבלים שלא ידעו ולא יבינו לתוך "מסכת" סופרים, ובנוסף לזה אף כתב דברים שכלל לא נזכרו בספרות חז"ל: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה [...] וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים". והיכן הדברים הללו נאמרו?

כלומר, המחבר לא רק מחדיר לספרות חז"ל זיופים והבלים, הוא גם מזייף את ספרות חז"ל עצמה! שהרי הוא טוען שמי שגמר את ההלל בברכה תחילה וסוף בבית-הכנסת בלילי פסחים, אינו צריך עוד לברך עליו בהגדה! וגם דבר זה כלל לא נשמע מפי חכמים ע"ה.

הראשון שסטה ממסורת חז"ל והגאונים ואימץ את דברי מסכת סופרים הוא בן נחמן (פסחים קיח ע"א), והחרה החזיק אחריו תלמידו בן אדרת המכונה הרשב"א (בחידושיו לברכות יא ע"ב). ומאוחר יותר נכשל אחריהם גם הטור (או"ח סימן תעג) שכתב: "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים", ובעקבותיו נחבל גם השולחן ערוך (או"ח תפז, ד): "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות".

ד. תוספתא פסחים

וראוי להתייחס למקור נוסף שכבר הזכרנו לעיל, והוא בתוספתא בפסחים (י, ח):

"בני העיר שאין להן מי שֶׁיְּקַּרַא את ההלל [שיקרא את ההלל ויענו אחריו "הללויה" 123 פעמים כפי המנהג התלמודי הקדום], הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון [=על-פי דעת בית שמאי במשנה פסחים י, ו] והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין [לבית הכנסת] וגומרין את כולו, ואם אי אפשר להן [ללכת לבית ולחזור שוב לבית הכנסת] – גומרין את כולו".

במה דברים אמורים?

מדובר ב"בני העיר" כגון אלמנות ויתומים קטנים שאין להם מי שֶׁיְּקַּרַא להם את ההלל של ההגדה, וכמו שמובא בהלכה הקודמת לזו בתוספתא שם: "הַמְּקַּרַא את בניו ובנותיו קטנים צריך להיות עונה עמהן" וכו'. להם אמרו חכמים שיבואו לבית-הכנסת בלילי-פסחים ויקראו להם במיוחד את הפרק הראשון של ההלל! ואז הם ילכו לביתם ויאכלו וישתו, וישובו לקריאת ההלל בבית-הכנסת לאחר שיאכלו וישתו, דהיינו שראשי הציבור ימנו מאן-דהו שיבוא לבית-הכנסת לאחר קריאת ההגדה לְקַּרוֹת לאותם "בני העיר" את ההלל.

ומתוספתא זו יש ראיה חזקה מאד לכך שלא היה שום מנהג לקרות את ההלל בבית-הכנסת בלילי פסחים! שהרי אם נהגו בימי חכמים לקרות את ההלל בלילי פסחים לאחר תפילת ערבית, מדוע ציוו חכמים על "בני העיר" הללו לבוא לבית-הכנסת לשמוע פרק ראשון? שהרי אם היו גומרין את ההלל בברכה תחילה וסוף, לא היה צורך להטריח אותם לבוא במיוחד...

ואגב למדנו על חשיבותו העצומה של מנהג קירוי ההלל, ועד כמה יש להתאמץ בו.

סוף דבר

לסיום, נשוב לדברים שנכתבו ב"חזון עובדיה" הנ"ל, מפני שבהמשך דבריו הוא הוסיף לומר דברים הזויים ומקוממים אף יותר מן הדברים הראשונים שראינו לעיל, וז"ל:

"ואף במקומות שעדיין לא נהגו לגמור את ההלל בבית-הכנסת בערבית ליל פסח, מה טוב ומה נעים שיסכימו לקבל על עצמם מנהג יקר זה".

ובהגהות שם הוסיף, בשתי הפסקות לקמן:

"ויותר יש לתמוה על הרה"ג ר' יחיא צאלח ז"ל בשו"ת פעולת צדיק ח"ג (סימן רעו) שכתב, שהואיל ולא נזכר דין זה בש"ס והרי"ף והרמב"ם, וגם הרשב"ץ כתב שלא נהגו כן, לכן, אף-על-פי שיש הרבה קהילות בתימן שהנהיגו עצמם לקרות ההלל בברכה, לא כן אנכי עמדי, וכיוון שנהגו מאי דהוה הוה, אבל על-כל-פנים לא יברכו על ההלל, עכת"ד.

ולפי האמור, אדרבה, יישר כוחם של אותם קהילות שהנהיגו לעשות כדעת כמה מן הגאונים ראשונים ואחרונים הנ"ל לקרותו בברכה [=אין כוונתו לגאונים אלא לפוסקים התועים שנזכרו לעיל, ובדבריו יש הטעיה, כאילו הגאונים הורו לקרות את ההלל בלילי פסחים ועוד בברכה], כמנהגינו, וכמו שפסק בשולחן ערוך, וכל קהילה שתרצה לנהוג כן תבוא עליה ברכה".

ובראותי דברים אלו לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, שכן בתחילה הוא מביא דברי "פעולת צדיק" שכתב שדין זה לא נזכר בש"ס – שהוא כמובן הסמכות העליונה למסורת חז"ל ולתורה-שבעל-פה, ולא בהרי"ף ובהרמב"ם שהם גדולי מעתיקי השמועה, ולאחר כל זאת הוא תמה על מי שפסק שלא לקרות את ההלל בלילי פסחים על-סמך דברי כמה פוסקים...

ואפילו ה"חזון עובדיה" בעצמו הצליח להתעורר מעט ולהבין שיש בדבריו אבסורד מוחלט (או שמא העירו לו), ולכן במהדורה החדשה הוא "תיקן" וכתב כך: "אדרבה יישר כוחם של אותם קהילות שהנהיגו לעשות כדעת הירושלמי וכמה מן הגאונים ראשונים ואחרונים הנ"ל".

אולם, לאור הדברים שכתבנו בגוף המאמר, גם מהירושלמי לא ניתן להביא ראיה למנהג ההלל בבית הכנסת, ודברי הבבלי, הגאונים והרמב"ם הם עיקר ומדבריהם אין לזוז!