היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית מדקדקת בזוטות ומחמירה בהזיות פגאניות עד כדי שיגעון ואיבוד צלם האלהים. כמו שיכור מתנודדת לה היהדות האורתודוקסית בשלל חומרותיה ופחדיה: מי שמחזיק טלפון שיש בו אינטרנט יחטוף סרטן, מי שמגייס את החרדים לצבא מבצע רצח-עם, מי שמתגייס או לומד מדעים יהפוך לאפיקורוס, מי שאכל בשגגה חלב אחרי בשר ייכשל בלימוד התורה, מי שלא נטל ידיים בקיתונות מים ייענש, ומי שנכשל באחת מן החומרות ההזויות והמטופשות בהלכות שבת או בכיוון הכוונות הראויות בשעת הנחת התפילין – מטמא את נפשו ולא יזכה לזיווג טוב או לבנים מחונכים או לפרנסה בנחת, ועוד רבות כיוצא בזה.
הפתאים מקרב החרדים אשר נדמה להם שתורתם הינה תורה (כי רבים מהם מרשיעים בגלוי ובחדרי חדרים וכופרים בה' יתעלה) חיים אפוא חיי פחד ורעדה מקול עלה נידף. לְחָצֵי החומרות וההזיות מחרידים אותם בכל צעד ושעל, וחייהם אינם חיים: שמא לא יצאתי ידי חובת המצוה לפי כל הדעות? שמא הקב"ה יעניש אותי על-כך שפלטתי מילה בין נטילת ידיים לברכת הפת? שמא חוסר החשק שלי ללמוד את תורת המינות המייגעת שבגמרא ווילנא הטמאה, מעידה על היותי רשע? שמא תשוקתי לברוח מהישיבה המשׁמימה תגרום לי לחטוף מחלה קשה? הם מסוגלים לעשן בשרשרת ולא לפחד מעונש ה' יתעלה, אך הזיות אליליהם יחרידום... כמו כן, בסתר ליבם חשים הם היטב את עמידתם הרוחנית הרעועה, המרוּקנת מדעת וחכמה.
לעומת זאת, בשל סטייתה של היהדות האורתודוקסית הנוצרית אחרי עבודה-זרה במחשבה ואף במעשה, הם מחקו כליל את החובה להכרית עבודה-זרה! הם ידקדקו באינספור הזיות מהובלות ויתרברבו להחמיר כאילו היו מלאכים עלי אדמות – אך כאשר מדובר בציר שעליו כל התורה כולה סובבת עליו והוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, לא תשמעו מהם מאומה. הטענה המרכזית שבה מנפנפים החרדים כדי לדחות את ההרשעה החמורה שעומדת כנגדם בעניין זה, היא ש"יצר הרע של עבודה-זרה הלא בטל מלפני אלפי שנים", ולזה הם מוסיפים: "אין היום עובדי עבודה-זרה בישראל". כלומר, אין צורך כבר בכל הלכות עקירת עבודה-זרה.
מקור הטענה בדבר ביטול יצר הרע של העבודה-הזרה הינו באגדה במסכת יומא (סט ע"ב). באגדה בגמרא מובא, שאנשי-כנסת-הגדולה תפסו את יצר הרע של העבודה-הזרה – ומזאת טוענים צאצאי המינים שיצר-הרע הזה "נהרג" ובטל, ולכן אין עוד צורך ללמוד ולעסוק בדיני עבודה-זרה. תפישׂת האגדה הזו כפשוטה הינה עדות נוספת לאסון הגדול שבתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה במקרה הזה לביטול הלכות עבודה-זרה, בטענה שהיא כבר "נהרגה" ולכן אין צורך עוד ללמוד ולהנחיל את חובת עקירתה.
וביתר ביאור, תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן פתחה פתח רחב לכסילים האורתודוקסים לשקוע בהזיות מינות פגאניות, אשר מוציאות את האדם מן העולם ומנציחות את חורבנו הרוחני של עם-ישראל – שהרי אם יצר העבודה-הזרה כבר "נהרג", לא ייתכן שדרכיהם הם דרכי מינות ועבודה-זרה. כמו כן, לאחר שמוחקים ומבטלים את הלכות עבודה-זרה, הרי שאין עוד איסור לעבוד עבודה-זרה... ואיך יעלה על הדעת שתבטל ולו מצוה אחת מספר התורה? וכל-שכן הציר שעליו סובבת כל התורה כולה, ציר שמעוגן במאות מצוות שנוגעות לעקירת עבודה-זרה!
וכֹה דברי רבנו ביסוד התשיעי: "והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה. [...] וכאשר יפקפק אדם [=ואפילו יטיל ספק] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ועתה נעבור לעיין באגדה שאותה טימאו המינים כדי לשקוע בזוהמת מינותם:
"'וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם' [נח' ט], מאי אֲמוּר? אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בְּייָא, בייא! היינו האיֵ דאחרביהּ לביתיהּ וקלייהּ, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקֵּד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן ['לא הן ולא שכרן']. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתיב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. יתיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסריהּ ניהליהו. נפק כגוריא דנורא מבית קדש-הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה-זרה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה' [זכ' ה, ח]. בהדי דתפסי ליה אשתמיט ביניתא ממזייה, ורמא קלא ואזל קליהּ ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נִעבֵיד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפּיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ' [שם]".
באגדה זו מסופר על אנשי-כנסת-הגדולה אשר זעקו מרה על יצר הרע. לפי האגדה, יצר הרע הוא זה שגרם לחורבן המקדש ולשריפתו, להרג כל הצדיקים ולגלות של ישראל מארצם. אנשי-כנסת-הגדולה מוסיפים וזועקים כנגדו שהוא עדיין "מרקֵּד בינן" דהיינו הוא עדיין פועל ומתעתע ביניהם. וממשיכים ושואלים: והלא ייצר הרע ניתן כדי לקבל בו שכר, דהיינו כדי לסבול את ייסורי העוון ולזכות בשכר, ומשיבים: אין אנו רוצים, לא אותו ולא את שכרו. בדברים אלה באה לידי ביטוי ההשקפה שיש "ייסורים של אהבה", דהיינו שהקב"ה מעניש את הצדיקים כדי לתת להם שכר על ייסוריהם – אך להבנתי השקפה זו נדחית מיניהּ וביהּ, שהרי מיד לאחר-מכן נאמר שנפל פתק מן השמים שהיה כתוב בו "אמת". כלומר, אין עוול במעשיו של הקב"ה, וכל מה שמגיע מן הייסורים והמכאובים והחורבן והגלות וכו' – כל זה בצדק מדוקדק ונוקב עד התהום, ולא כדי לשלם שכר לצדיקים אלא כדי להיפרע מן הרשעים אשר הלכו בדרכי אופל. ובמלים פשוטות: באגדה זו חכמים דוחים את ההשקפה לפיה יש "ייסורים של אהבה" וקובעים ש"אין ייסורים בלא עוון", שהרי חותמו של הקב"ה אמת וצדק, וזהו רמז עבה לאמיתת הייסורים.
ועוד בזה ראו: "האם יש ייסורים של אהבה?", ובברכות (ה ע"ב) נאמר לשון דומה: "לא הן ולא שכרן", ללמדנו שייסורי של אהבה הם עוול כלפי האדם המיוסר, ולכן השקפה זו נדחתה. בהמשך האגדה נאמר שעם-ישראל ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות, ובתומם הקב"ה מסר את יצר הרע בידיהם. ומסופר שיצר הרע יצא כאריה של אש (לרמוז על כוחו העצום של יצר הרע ועל נזקו הכביר, שהרי אש שורפת ומכלה ואין לה תקנה) מבית קדש הקדשים (לרמוז על-כך שהעבודה-הזרה חדרה לליבו של בית-המקדש, ולכן הוא נחרב ונשׂרף באש) – ואז הסביר נביא שמדובר ביצר הרע של עבודה-זרה. עוד מסופר שם, שהיו שתפסו את האריה הזה של אש, ובמהלך המאבק לתפסו נעקרה שערה משערותיו. בעקבות זאת האריה הרים את קולו ונשמע ארבע מאות פרסה (כ-1500 ק"מ). ואז שאלו: מה נעשה? שמא, בעקבות זעקתו, ירחמו על האריה מן השמים? והשיב להם הנביא: הַשליכוהו לדוּד שעשוי מעופרת וחִתמו את פי הדוד בעופרת, כי העופרת שואבת את הקול וכך קולו לא יִשָּׁמַע... (ואיך ייתכן להבין אגדה זו כפשוטה? היעלה על הדעת שניתן להעלים מה' זעקה ותפילה? והתופשׂה כפשוטה מגשים בהכרח, כביכול ידיעת הבורא נובעת מקליטה חושית-חומרית מוגבלת).
נשים לב, כי אפילו לפי פשט האגדה יצר הרע של העבודה-הזרה לא נכחד מן העולם! שהרי כל מה שנאמר הוא שזרקוּ אותו לדוד עופרת ושסגרו עליו את הדוד בחותם של עופרת, כדי שקולו לא ישָּׁמע... ורק בהמשך האגדה בעניין יצר הרע של קיום המין, נאמר: "חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא" – ראו שאם תהרגו את יצר הרע של קיום המין ייחרב העולם. כלומר, חז"ל נזהרו מלומר באופן מפורש שיצר הרע של העבודה-הזרה "נהרג", שהרי העבודה-הזרה רווחת עד מאד בעולם אפילו בימינו וכל-שכן בימי החכמים ע"ה. אלא, כל דבריהם של החכמים באגדה הזו נועדו ללמֵּד שהעבודה-הזרה בתצורתה הפגאנית הקדומה, כגון בארבע העבודות ובתקרובות לפסילים המכוערים, אשר הייתה רווחת בכל העולם כולו אלפי שנים, נעקרה מרוב העולם, ולא נותרה עוד אלא בקצוות התֹּהו הרחוקים, כמו בהודו ובמקומות נידחים נוספים.
כמו כן, איך אפשר לטעון שיצר הרע של העבודה-הזרה "נהרג"? דהיינו עבר ובטל מן העולם? שהרי כאמור עדיין קיימת עבודה-זרה ואפילו בתצורתה הפגאנית הפרימיטיבית הקדומה, כל-שכן שגם הנצרות הרווחת מאד בימינו הינה עבודה-זרה גמורה, וכפי שפוסק הרמב"ם (עבודה-זרה פ"ט): "הנוצרים עובדי עבודה-זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא". ואם כן, רוב בעלי הדת בעולם עובדי עבודה-זרה הם, איך ייתכן אפוא לטעון שייצר העבודה-הזרה בטל מן העולם? אלא כאמור, אין להבין את האגדה כפשוטה, כל-שכן שאפילו בפשוטה לא נאמר במפורש שיצר הרע "נהרג", אלא כאמור, כל שנאמר הוא שסגרו את הארי של אש בתוך דוד עופרת (ושמא רמז יש בו בארי הזה של אש, ללוריא הטמא אשר הלך בדרכי האופל ודימוהו כארי).
לפיכך, מי שמקבל אגדה זו כפשוטה, ואף משתמש בה כדי לקיים את העבודה-הזרה שבידיו, במחשבה או במעשה או בשניהם – מזהם את ליבו של עמֵּנו! ואת זאת עושים כומרי היהדות האורתודוקסית בהחדירם את התועבה שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, והפכו את עמֵּנו לעם סכל ונבל – לכת אורתודוקסית נוצרית מרושעת ופרימיטיבית. ואיך ייתכן להניח את עיקר התורה ודברי הנביאים ולסטות אחרי פשטי האגדות? הייתכן שיש בכוחן של פשטי האגדות לעקור מסכת שלמה של ציוויים ואזהרות בענייני עבודה-זרה שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה?! לסיכום, עיקר כל המצוות כולן – מצות עבודה-זרה – לא בטל ולא נשתנה, ותורת משה ודברי הנביאים הינם רלבנטיים לימינו כמו לימיהם, ומשה אמת ותורתו אמת.
ודרך אגב, מי שפירש את כל האגדה הזו כפשוטה הוא כמובן רש"י – אשר כאמור מגשים בזה בהכרח – כי בנוסף לכך שהוא מפרש את האגדה ללא רמז כלשהו לכך שמדובר במשלים, הוא מוסיף וקובע שהנביא האנונימי שנזכר באגדה הוא הנביא זכריה, וזה לשונו: "אמר להו נביא – זכריה בן עדו". ומתוספת זו עולה בבירור שלפי שר"י כל האגדה הזו התרחשה כפשוטה!
וכמה דפים בהמשכה של מסכת יומא (עב ע"ב), לאחר שהובאה האגדה הזו, נאמר כך:
"רבי יוחנן רמי: כתיב 'זר' וקרינן 'זֵר' [ונאמר בתורה בשמונה מקומות 'זֵר זָהָב'], זכה – נעשית לו זֵר [=כתר], לא זכה – זרה הימנו. [...] אמר רבא: כל תלמיד חכמים שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכמים. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר: 'אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה' [איוב טו, טז]. [...] אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה' [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [וזוהי הגרסה המדויקת, וכדלקמן]. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחיי, דלא אומן לה – סמא דמותא [והוא סמא דמינותא]. אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי: כתיב 'פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' [תה' יט, ט] וכתיב 'אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה' [תה' יח], זכה – משמחתו, לא זכה – צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה – צורפתו לחיים, לא זכה – צורפתו למיתה".
וכאמור, סם המוות הוא סם המינות, ולא לחינם קראו חכמים למינות בשם זה, לרמוז על המוות הרוחני שממיטה על נושאיה, וכן על המוות הסופי והמוחלט בהכרתתם מחיי העולם-הבא.
ואצרף קטע מ"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה) שכתב רבנו, מפני שהוא עוסק במקור חשוב מאד שעד עתה כמעט ולא העתקתי למאמריי: "וביארנו עוד שם [בהל' תשובה ח] כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכאמור במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?']. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל המאירים] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".
רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה את "הראיות" הללו מיניהּ וביהּ וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושׂכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים, "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כט).
ואם ראיות מושׂכלות דוחות את פשטי האגדות, כל-שכן שהציר שעליו סובבת כל התורה כולה, דהיינו כל שכן שחובת עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, תדחה את כל פשטי האגדות.
מאמר חשוב מאוד
נכון שבימינו לא מצויים כמעט מבני ישראל עובדי אלילים בצורה העתיקה של להשתחוות ולעבוד לפסל כמסופר בפסוקי הנביאים. אבל מצויים רבים מאוד שמוחם מלא בהבלי הבלים מעורבים בתאוות נגעלות והם שוקעים בעבודה זרה של ממש (לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם גילוי עריות) ואולי לזה רמזה האגדה בגמרא שיצר הרע של עבודה זרה אינו נגלה בפירוש אבל הוא קיים ועוד איך במוחם של האנשים תחת שכבות של הבלים ותאוות. ואני כבר לא מדבר על העבודה זרה שסביב רבנים ומקובלים למיניהם.
ומה שאמרת שרמזה הגמרא בפתק אמת הוא שה׳ יתעלה פועלו הוא אמת אז חידשת לי כי תמיד למדתי פשט שהפתק הזה בא להצדיק את אותם אלו שהתלוננו על יצר העבודה זרה וזה דבר המנוגד…